מנהיגות

את ארז ירושלמי זכיתי להכיר ולשמוע לראשונה בהרצאה שהעביר שהשתתפתי בה. מעבר להיותו יזם, סטארטאפיסט וממובילי קהילת השקעות האימקפט בישראל, ארז הוא גם מקור השראה יוצא דופן ליזמות שעושה שינוי והבדל משמעותי בעולם.

אזהרה: זה פוסט ארוך... אפילו מאד :) הפוסט פורסם במקור בפייסבוק וזכה למאות תגובות, ניתן לראות אותו כאן   אני שוכב על מיטת הטיפולים ורופאת המשפחה בודקת אותי במשך מספר שניות. היא מסיימת, ואומרת לנו: "זה לא נראה טוב". היא ניגשת מיד למחשב שלה ומתחילה להקליד, בלי לומר לנו עוד מילה נוספת. המדפסת מתחילה לזרוק דפים החוצה, דף ועוד דף ועוד אחד ועוד אחד... היא לוקחת את חבילת הדפים מהמדפסת ועם טוש צהוב זוהר כותבת עליהם בגדול – דחוף. אני שואל אותה מה זה? במה מדובר? היא עונה בשקט ומבלי להרים את העיניים אלינו: "חשש לגידול". ואז העיניים שלה מתרוממות ופוגשות את שלנו. אתם מבינים את המשמעות? היא שואלת. אתם צריכים להיכנס לנוהל מזורז. ולטפל בזה. מה הכי דחוף כרגע? אבחון של מומחה. חכו רגע בחוץ אני מנסה לקבוע לכם תור. כשלוש שעות מאוחר יותר, אצל הרופא המומחה, התסריט חוזר על עצמו. שוב על מיטת הטיפולים, שוב בדיקה שאורכת מספר שניות בודדות, וגם הוא חוזר על אותו משפט בדיוק: "זה לא נראה טוב". וגם הוא, כמוה, ניגש למחשב ומתחיל להקליד, והמדפסת יורקת עוד דף ועוד דף ועוד אחד החוצה. המדפסת מסיימת להדפיס, והוא אומר לי: "ב-99.9% זה גידול סרטני. עוד צריך לעשות את הCT והאולטראסאונד, אבל מאיך שזה נראה ומרגיש אין לי ספק שזה זה".   "אבל אתה תחיה" הוא אומר לי, תוך כדי שהוא מחתים את ערימת הדפים שלקח מהמדפסת, מכתב הסיכום וההפניות לבדיקות. רגע לפני שאני קם לצאת, הוא עוצר אותי "תראה, אני לא יודע אם אתה מבין את כל מה שאמרתי כאן. קשה לראות עליך כי אתה מאד רגוע. אבל זה משהו שלגמרי מחלימים ממנו. יש לזה תהליכי ריפוי מלאים. אתה מבין את ההבדל בין טיפול לריפוי?" "לא. מה ההבדל?" "מריפוי מחלימים לגמרי. וחיים חיים רגילים אחר כך. כאילו זה לא היה. יש ריפוי לדבר הזה. זה כמעט 100% החלמה. רק שברפואה, אתה יודע אין 100%". ככה הכל התחיל לפני כמה חודשים. ברגע אחד, הכל משתנה. כל מה שהיה חשוב עד לאותו הרגע, הופך להיות משני. סדרי העדיפות מתהפכים, כל הפוקוס זז למקום חדש. לטריטוריה חדשה, מפחידה ובלתי מוכרת. כל מה שהיה לכאורה ברור מאליו עד אותו רגע – כמו החיים עצמם, התוכניות שהיו להמשך השבוע, הפעילויות השונות – הכל מקבל משמעות חדשה. יומיים מאוחר יותר, בסיומו של יום ארוך של בדיקות במיון, הרופאים מאשרים את הקביעה הראשונית: גידול סרטני. יש גרורות. סוג נדיר יחסית (רק 5% מהגברים בעולם זוכים בו). והבשורות הטובות (כן, מסתבר שיש גם כאלו...): יש טיפול מאד אפקטיבי שמביא ל-98% החלמה. הימים הראשונים מאד מאתגרים. החיים מטולטלים ברגע. חוסר הוודאות, מה העתיד צופן, מה יש לי בכלל? מה הטיפול שנדרש? מהן תופעות הלוואי? איך זה ישפיע עלי? על המשפחה? על העסק? הרבה מדי שאלות ומעט מדי תשובות. יצאנו למסע. מסע שנכפה עלינו על ידי המציאות. לא בחרנו בו, לא ייחלנו לו, אבל הוא שם וצריך לעבור אותו ובדרך הטובה ביותר שאפשר. אני כותב יצאנו, כי לרגע אחד לא הייתי שם לבד. מהבדיקה הראשונה ולכל אורך הדרך ויקי היתה שם איתי ועבורי ואני חושב שהדבר הכי משמעותי שיצא מהמסע הזה (יש יותר מאחד) הוא שהוא חיבר ביננו בעוד רמה וחיזק אותנו כזוג וכמשפחה. לפני שאתאר את סיפור המסע והתחנות השונות, אני אתחיל מהסוף: אני בריא. אני כבר אחרי הטיפולים והבדיקות האחרונות הראו שזה כבר מאחורי. חשבתי הרבה האם לכתוב את הפוסט הזה. אני אדם פרטי וחשובה לי הפרטיות שלי. אני לא נוהג לשתף יותר מדי על הדברים האישיים שאני עובר. אבל הפעם אני מאמין שיש כאן דברים שיכולים לעזור גם לאחרים. בין אם הם מתמודדים עם מחלה, או כל אתגר אחר בחיים, אני חושב שבמסע שלי אספתי כמה הבנות ותובנות שאולי גם אחרים יוכלו למצוא בהן ערך. אז הנה, כמה תחנות במסע שלי... תחנה ראשונה - יש אתגרים בחיים, אף אחד לא חסין מהם במחלקה הרדיולוגית, בקומה -2 באיכילוב, פגשתי את כולם. מבוגרים וצעירים (וילדים קטנטנים), חרדים וחילוניים, יהודים וערבים, גברים ונשים, שכירים ועצמאיים. אף אחד לא חסין. וכאן כולם שווים. כולם מתמודדים. כל אחד בדרכו. חלקם מגיעים לבדם, האחרים עם בן משפחה או חבר. כולם בני אדם, לכולם יש אתגרים. לאתגרים שבוחרים אותנו לא משנה המגדר שלנו ולא אכפת מהגדרות וממאפיינים כאלו או אחרים. כל החיים יש לנו אתגרים. חלקם משמעותיים יותר, חלקם פחות. אחת האמונות שיש לי היא שאנו מקבלים על עצמנו את האתגרים שאנו יודעים להתמודד איתם. גם אם ברגעים הראשונים אין לנו מושג איך ומה לעשות, אני יודע בתוך תוכי, שאם קיבלתי אתגר מסויים, זה בגלל שיש לי את היכולת להתמודד איתו. זה כמו סוג של מחנה אימונים ליכולות שלנו. על מנת להתמודד עם אתגרים מורכבים יותר, אנו נדרשים לפתח יכולות חדשות. אחרי השוק, ההלם והפחדים הראשונים, קיבלתי על עצמי את האתגר, הבנתי שכעת, זה חדר הכושר שאני צריך להתאמן בו. ושבסוף התהליך, אני אצא לא רק בריא, אלא גם חזק יותר ועם יכולות גבוהות יותר לחיים. תחנה שניה – הכל מתחיל ונגמר באנרגיה הכל זה אנרגיה. האנרגיה שלנו והאנרגיה שבסביבה שלנו היא אולי הדבר החשוב ביותר. כבר מהרגעים הראשונים, ויקי ואני היינו מאד מודעים לאנרגיה שאנו נמצאים בה ולאנרגיה שאנו מאפשרים לה להתקיים בסביבתנו. זה משהו ששנים רבות הקפדנו עליו, אבל מהרגע של האבחון זה הפך להיות אפילו "קיצוני" יותר. היה לנו ברור שלכל מי שנספר תהיה השפעה על האנרגיה שבסביבה שלי. כי גם אם אתה האדם הכי מודע בעולם, ברמת המודעות המפותחת ביותר, עדיין יש לסביבה ולאנרגיה הסובבת אותנו השפעה. כך שמהרגע הראשון כמעט, קיבלנו החלטה שלא לשתף מה שאני עובר, אלא אם מדובר באנשים שאנחנו יודעים שיוכלו לסייע ולעזור וכאלו שידענו שנקבל מהם אנרגיה גבוהה. יש משהו במילה הזו: "סרטן" שמקושר אליה המון פחד. אני מודה, שאפילו אני היום, ובכלל לכל אורך הדרך, כמעט לא השתמשתי בה. גם כשסיפרתי על כך, השתמשתי לרוב במילה "גידול" במקום. פשוט הרגשתי מיד את הפחד שעולה גם אצלי וגם בצד השני כאשר השתמשתי במילה "סרטן". והיה כאן גם משהו נוסף, מרגע האבחון פתאום השתייכתי לקבוצה של "חולים" של אנשים שיש להם את ה-מחלה. לא רציתי שיתייגו אותי. לא רציתי לתייג את עצמי. יש כח עצום לסביבה שלנו ולאנרגיה שהיא מביאה איתה ופשוט החלטנו להיות זהירים ביותר עם סוג האנרגיה שאנו מאפשרים לה להיות במרחב שלנו. מצד אחד יש הקלה מסויימת בלספר לאחרים על מה שאתה עובר. גם תחושת השחרור, וגם התגובות, האמפתיה, האהבה שמקבלים מהצד השני. אבל היה לנו ברור שלצד אלו, במקרים מסויימים זה יכול להגיע גם עם פחד, רחמים וחשש. לא רצינו לאפשר את זה במרחב ולכן מיעטנו לספר ולשתף. שיתפנו עם קבוצה מצומצמת של אנשים, חברים ובני משפחה. מי שידענו שיכול לעזור, לתמוך ולקדם את ההחלמה שלי. יצרנו סוג של קבוצת תמיכה. אנשים שהיו שם עבורנו בשלבים שונים של המסע הזה, שנתנו יד, עצה טובה, ועזרו, כלאחד בדרכו ועם המון אהבה ואכפתיות. וזה אחד הדברים הכי ממלאים באנרגיה שיש. תחנה שלישית – ניהול משברים החיים בנויים ממשברים ומאתגרים. כמובן שלא רק, אבל יש כאלו. תמיד. לא מכיר מישהו שחסין מהם (עיינו ערך בתחנה הראשונה). אחד הסממנים של משברים ואתגרים הוא חוסר הידע וחוסר הוודאות. אתה פשוט לא יודע בפני מה אתה עומד ואין לך גם שום מושג כיצד לפתור את הבעיה ואיך מתמודדים איתה. הגישה שעבדה לי במקרה הזה היתה קודם כל להחליט שאני אחראי על ההחלמה שלי. יש לנו נטייה לפעמים, במקרים של מחלה, לשים את כל משקל האחריות להחלמה שלנו על מישהו אחר – בדרך כלל זה יהיה על הרופאים. וברור שתפקידם לסייע לנו להחלים, אבל לתפיסתי, האחריות היא קודם כל ולפני הכל שלנו. וזה מתחיל בלסמוך עלינו, על עצמנו. אפילו יותר מעל הרופאים. הם בני אדם כמונו. יש להם כמובן ידע ומומחיות שלנו אין, אבל זה לא מסיר מאיתנו גרם של אחריות לברר, ללמוד, לשאול, להתייעץ וגם להיות מי שמקבל את ההחלטות. אלו הם החיים שלנו. שיחת הטלפון הראשונה שלי, ביום הגילוי, אחרי שיצאתי מהרופא המומחה עם האבחנה הראשונית היתה לויקי לספר לה. שיחת הטלפון השניה, היתה ליובל. יובל הוא חבר, שלאורך השנים צבר נסיון רב בהתמודדות עם המחלה. תחילה במשפחה שלו ובהמשך כשעזר ועודנו עוזר לאנשים רבים. אני מחייג, הוא עונה ואני מייד מספר לו. הוא מתחקר אותי על מה שאני יודע. וזה לא הרבה. "טוב. תן לי שעתיים ואני חוזר אליך. מברר לך מי הכי טוב בארץ ואיך מגיעים אליו". זו שיחה מאד עניינית של מנהלי פרויקטים מנוסים. והוא הרבה הרבה יותר מנוסה ממני בתחום הזה. הוא אומר לי שאני פשוט צריך להכנס לתחום חדש וללמוד אותו. כמו שאני עושה בכל תחום אחר שמעניין אותי בחיים ובעסק. אז נכון שהפעם אני לא בחרתי את התחום הזה, אבל אופיין הפעילות הוא אותו הדבר. מסיימים את השיחה לא לפני שהוא אומר לי שהכל יהיה בסדר, שעוברים את זה. שזה מאד נפוץ, שיש טיפולים. ושהוא כאן עבורי לכל מה שאני צריך. חוסר ידע וחוסר וודאות – אלו הם שני הקשיים הגדולים באתגרים מסוג זה. הפתרון הוא פשוט – לצבור ידע. ללמוד, לדבר עם אנשים שעברו דברים דומים, לקרוא באינטרנט (באתרים רשמיים) ולהתייעץ עם אנשים שעברו משהו דומה. ככל שאני לומד יותר וחוקר יותר רמת הידע שלי עולה, רמת החששות יורדת. גם חוסר הוודאות מתחלף לאט לאט. לרגע לא היה לי חשש אם אחיה או אמות. גם הרופאים לכל אורך הדרך די הורידו את האפשרות הזו מהפרק. הפחד העיקרי שלי היה על ההשלכות של הטיפולים, תופעות הלוואי וההשפעות לטווח ארוך על איכות החיים והיכולות שלי. זה גרם לי לחקור ולחפש עוד פתרונות, עוד דרכים להתמודד, מה עוד יכול לעזור. הרפואה הקונבנציונאלית היא חשובה ובעלת ערך רב, אבל אני מאד מאמין ופתוח גם לדברים נוספים, ואני יודע שחלק משמעותי מההחלמה שלי הוא גם בזכות התהליכים הנוספים שעברתי לאורך הדרך. תחנה רביעית – הנכונות לבקש ולקבל עזרה אני חושב שעבורי, זה היה אחד השיעורים המשמעותיים ביותר שעברתי בחודשים הללו. באופן כללי, אני לא טיפוס שיותר מדי מבקש עזרה. יותר מכך, ברוב המקרים ומן הסתם גם מתוקף העשייה שלי, אני לרוב בצד השני – זה שעוזר לאחרים. גיליתי שהפעם אני חייב לבקש עזרה. לא הכל אני יכול ללמוד בעצמי. לא הכל אני יכול לעשות בעצמי. וגם היו רגעים וימים תוך כדי הטיפולים שעברתי, שפשוט לא יכולתי לעשות דברים שקודם היו מאד טריוויאליים עבורי. אני חושב שלבקש עזרה, עבורי היה סוג של סימן לחולשה. ואני לא יכול להפגין חולשה. זה משהו שלאגו שלי מאד קשה איתו. קשה לו להיות במקום הזה. אבל הפעם, לא היתה לי יותר מדי ברירה. הייתי חייב לבקש עזרה. לבקש עזרה זה רק צד אחד של המשוואה. צריך גם לדעת לקבל אותה. ולפעמים, זה לא פחות קשה מלבקש אותה. אז ביקשתי, וגם קיבלתי עזרה. לא מעט. זו אחת החוויות המרגשות והממלאות יותר שחוויתי מעודי. האנשים שביקשתי מהם עזרה מילאו אותי בכל כך הרבה אהבה והכרת תודה. באחת הנסיעות שלנו ברכב, בדרך לבדיקה כלשהי, אמרתי לויקי שאני מרגיש מבורך. מבורך על כך שלאורך השנים צברנו כל כך הרבה אנשים שאכפת להם מאיתנו, שאוהבים אותנו ורק רוצים לעזור. תחנה חמישית – שינויים מיידיים בהתנהלות הכל קרה די מהר. בתוך כשבוע מהאבחון הראשוני כבר עברתי ניתוח. לא משהו מורכב, אבל עדיין ניתוח. זה הצריך הערכות. היו לי פעילויות מתוכננות, היו מחויבויות ותוכניות. סדר העדיפות היה ברור, וניקינו מיד מהלו"ז את מה שצריך. התנצלתי בפני מי שצריך ופיניתי את היומן. עושים את מה שצריך. אחד הדברים הראשוניים שלמדנו הוא שלתזונה יש משקל מכריע בהחלמה. זה לא משהו שלמדנו מהרופאים (לרוב הם גם לא ייחסו לכך יותר מדי חשיבות), אבל הבנו שזה מאד משמעותי. בתוך ימים ספורים הפכתי לטבעוני, ללא גלוטן, שומן, סוכר ואלכוהול. התחלתי לקחת תוספי תזונה ספציפיים שהומלצו לי על ידי נטורופתית שמתמחה בטיפול באנשים עם מחלות דומות. אפילו את המים שאנחנו שותים החלפנו במים מיוחדים, בסיסיים מאד ואנטי אוקסידנטיים. זה מדהים שלפעמים אנחנו רוצים לעשות שינויים בחיים מהסוג הזה, וזה נראה לנו כל כך מורכב ולפעמים אפילו בלתי אפשרי. אבל כשיש לנו את הסיבות הנכונות, זה קורה בכלום זמן. לא רק שהשינוי הוא מיידי, אלא גם פתאום לא קשה להתמיד ואין נפילות. בסופו של דבר, זה רק עניין של סדרי העדיפות שאנו נותנים לדברים. תחנה שישית – להתמסר לתהליך אני מודה שזה אחד הדברים שהיו לי קשים בדרך, ושאני שמח שהתנסיתי בהם. מהרגע הראשון, כל ההתייחסות שלי היתה כאל סוג של "פרוייקט" שצריך לנהל אותו ולעבור אותו. שיש בו משימות שצריך לבצע, תוצאות שצריך להגיע אליהן. כך אני יודע להגיע לתוצאות בחיים שלי. אני מנהל פרוייקטים מצטיין. היכולות והכישורים שלי בתחום הזה הביאו אותי להישגים רבים לאורך השנים. אבל הפעם, זה דורש גם מיומנויות נוספות שכמעט ולא התנסיתי בהן בחיי. אחת מהן, זו המיומנות שצריך לפעמים לדעת גם להתמסר לתהליך. להבין שאין משימה ספציפית שצריך לנהל או להספיק, אלא פשוט לאפשר לעצמך לחוות את מה שאתה עובר. גם ובמיוחד אם החוויה לאו דווקא נעימה, רצויה או טובה. בתחילת המסע, ובמיוחד עוד כשאופן הטיפול הרפואי לא היה עדיין מוגדר וברור, גיליתי שיש בי הרבה התנגדות. התנגדות למחלה, התנגדות לטיפולים מסויימים שמאד הפחידו אותי, התנגדות לתופעות הלוואי. אני זוכר סוף שבוע קשה במיוחד, שלכל אורכו התהפכתי מבפנים. היתה בי התנגדות עצומה למה שחשבתי שעומד לפני ושאני צריך לעבור. בראשון בבוקר, לאחר ששוחחתי בטלפון עם אדם שעבר את מה שאני הייתי אמור לעבור, משהו בי השתנה. השיחה איתו היתה מאד משמעותית עבורי. הוא היה מדהים. מכיל, תומך ועוזר ולאחר השיחה איתו הרגשתי כאילו מטען של כמה טונות השתחרר לי מהלב. אני חושב שזו הייתה הנקודה הראשונה שבה השלמתי עם מה שאני עובר והסכמתי להתמסר לתהליך. שחררתי את ההתנגדות העצומה שהייתה בתוכי וקיבלתי בתוכי מתוך הסכמה פנימית את התהליך שאני צריך לעבור. קרה שם משהו בנקודה הזו. שאני יודע ששם החלה ההחלמה המלאה שלי. ממש באותו הרגע. כשהסכמתי לקבל ולהתמסר לתהליך. מרבית הזמן הרגשתי טוב. מי שלא ידע על מה שאני עובר, לא היה יכול לנחש. אבל היו ימים שבהם לא הרגשתי טוב וגם בנקודות האלה החלטתי לשחרר ולהתמסר, לכאבים, לחוסר הנוחות, לחוסר האונים ולחוסר היכולת להשפיע על המצב באותו הרגע. פשוט הייתי צריך לעבור דרך זה. לעבור דרך הכאב. עזרה לי כאן מאד אקסיומה שלמדתי בעבר שאומרת ש"הכאב הוא סופי". הוא לא ימשך לתמיד. יש לו תוקף מסוים והוא נגמר ועובר. וזה באמת ככה. וככל שהפסקתי להתנגד לזה ולהתמסר לתהליך, כך זה עבר מהר יותר. תחנה שביעית – העבודה הפנימית אחת השיחות הראשונות, עוד ביום הראשון של האבחון הראשוני, הייתה למטפלת הרוחנית והרגשית שלי. זו הייתה שיחה מאד משמעותית עבורי. היא עזרה לי לקבל פרספקטיבות חשובות על מה שאני עובר ועל מה שאני צפוי עוד לעבור. ממש באותה שיחה התחלתי תהליך של חקירה פנימית בתוכי (תהליך שעדיין נמשך), שבו אני מברר עם עצמי למה זה קרה? למה עכשיו? למה ככה? מה השיעורים שיש כאן עבורי? לאן זה יכול להוביל אותי? וכיצד זה יכול לפתח אותי? ברור לי שאם משהו כזה פוגש אותי, יש לכך סיבה. אני לא מאמין שדברים קורים סתם או במקרה. יש להם סיבות גבוהות יותר. לא תמיד אנו יכולים לדעת או להבין אותם ואת הסיבות הגבוהות הללו. לפעמים זה מתאפשר רק בפרספקטיבה של זמן ולפעמים גם אז לא. אז יצאתי לחקירה. תהליכים, טיפולים, שיחות עם מטפלים שונים והרבה שיחות עם עצמי. אני יודע שלתהליך הפנימי שעברתי ועודני עובר יש משקל משמעותי ביותר בהחלמה שלי. אני הרגשתי את זה בנקודות מסוימות בתהליך ממש בזמן אמת. אם זה בטיפולים מסוימים שבהם הרגשתי פיסית איך מתרחש בתוכי ריפוי מסוים ובמקרים אחרים דרך תובנות חדשות והבנות חדשות שהגיעו לתודעה שלי. התהליכים הללו גם עזרו לי בהתמודדות הרגשית. הטלטלה הראשונית, חוסר הוודאות והפחד היו מאד כבדים ומורידי אנרגיה. אבל ככל שהתקדמתי, הם השתחררו והוחלפו בתחושת בטחון, וודאות והחלמה. תחנה שמינית – חשיבות השגרה כמו שכתבתי קודם, לרוב הרגשתי טוב. וכחלק מתהליך ההחלמה היה לי ברור שהשגרה, עד כמה שאצליח לשמור עליה, גם תשמור עלי. אז ככל שיכולתי, המשכתי לקיים את השגרה שלי. היו כמובן ימים מסויימים שבהם ביטלתי פעילויות והייתי עסוק בהתאוששות, אבל ככל שהמצב הפיסי שלי אפשר לי (ולשמחתי זה היה רוב הזמן) שמרתי על השגרה שלי. פגישות עם לקוחות, הרצאות, סדנאות ופעילות עסקית שוטפת. זכור לי במיוחד מפגש בקורס שהעברתי. זה היה המפגש השני בקורס (מתוך ארבעה) והוא היה יום למחרת האבחון הראשוני והפגישה אצל רופאת המשפחה. בדרך לשם עוד שוחחנו איתה והיא הפנתה אותי להגיע למיון יום למחרת כדי לעבור את כל הבדיקות הנדרשות. איך נכנסים ככה למפגש? איך מעבירים ככה מפגש? הראש בכלל לא במפגש. אבל בכל זאת, יש כאן את המחויבות לאנשים. נזכרתי כאן במשפט ששמעתי לפני הרבה שנים מהמנטור שלי בוב פרוקטור. הוא אמר: “A pro, is at it’s best, regardless…” כלומר, שמקצוען תמיד יהיה במיטבו, ללא קשר לנסיבות. אז השתדלתי, עד כמה שיכולתי לפעול כך ככל שיכולתי. דווקא בתקופות סוערות, השגרה שומרת עלינו. תחנה תשיעית – מה טוב בזה עבורי? באחד הלילות, יום או יומיים אחרי שכבר היתה לנו אבחנה ברורה ותוכנית טיפולים, ישבנו ויקי ואני במיטה והכנו ביחד רשימה של כל הדברים הטובים שהחוויה הזו מביאה לחיים שלנו. גם בארועים הקשים והמאתגרים יש ברכה עבורנו – אם אנו מחפשים אותה. יצרנו רשימה לא קצרה של דברים שיכולנו לראות, כבר בתחילת הדרך, שהם ברכה עבורנו. חלק גדול מהם כבר התממש ואני מלא תודה והוקרה על כך. החשובים בהם עבורי, הם קודם כל החיבור עם ויקי, עם הילדים והמשפחה. חוויתי (ועודני חווה) כמויות גדולות של אהבה ותמיכה שקיבלתי מהאנשים סביבי. יכולתי לראות עד כמה אני חשוב עבורם ועד כמה הם חשובים ומשמעותיים עבורי. קיבלתי שיעורים שהם priceless לחיים: בסדרי עדיפות. בהתמסרות, בבקשת עזרה ובקבלת עזרה, בשמירה על האנרגיה שלי, ביכולת ההתמודדות שלי עם אתגרים וביכולת שלי להכיל חוסר וודאות ופחד. התזונה שלי השתפרה בצורה משמעותית, הורדתי כמה ק"ג מיותרים, חזרתי לרוץ ואני היום בכושר טוב יותר משהייתי מלפני שהכל התחיל. זה יכול להישמע כעוד תובנה רוחנית קלישאתית, אבל הכרת תודה ופחד לא יכולים לגור ביחד. חוויתי את זה בצורה הכי משמעותית שאפשר. היו הרבה ברכות במה שעברתי וחוויתי. ולסיום, כמה מילות חשובות ביותר של תודה. קודם כל לויקי, אהבת חיי, הנפש התאומה שלי. אי אפשר לתאר כמה עוצמות שגיליתי בך וכמה אהבה שלא דמיינתי שאפשר לקבל. האהבה שלך מרפאת. היא ריפאה אותי. לבנים שלי, לאחים ולמשפחה שלי, על כל האהבה, הדאגה והעזרה. לכל החברים שעזרו, תמכו, חיבקו ובעיקר אהבו אותי ואותנו. לכל המטפלים שנעזרתי ועודני נעזר בהם, על התובנות, התמיכה והאנרגיה שקיבלתי מכם. לרופאים ורופאות שטיפלו בי במסירות לאורך כל הדרך. מהפחד שאשכח ואפספס מישהו אני בכוונה לא מציין שמות כי היו כל כך רבים ומשמעותיים עבורי. ותודה אחרונה היא לכם. למי שקראו עד כאן... על ההקשבה (בקריאה) הנדיבה שלכם ועל שאפשרתם לי לפרוק. זה גם חלק מהריפוי שלי.

את היומיים האחרונים ביליתי בטבריה. יומיים אינטנסיביים, מהנים ומרתקים ביחד עם עוד כ-25 חברים, בקורס הראשון של הכשרת שגרירים של קפיטליזם קשוב ישראל. מעבר לציניות, לחשדנות ולסקפטיות הטבעית של אנשים רבים כלפי עסקים, חברות ותאגידים, צומחת, מתפתחת ומתהווה לאט לאט, אבל בבטחה, תנועה חדשה של עסקים. עסקים של העולם החדש. עסקים שבהם יעוד ושליחות הן לא מילים "גסות", "גבוהות" או "רוחניות מדי" אלא הדלק שמניע את כל החברה. עסקים שבהם קבלת ההחלטות מונעת קודם כל מהרצון של הבעלים, המנהלים והעובדים שבחברה לשמור על נאמנות ל"נתיב היעוד" שלהם, ולא משורת הרווח. עסקים שבהם הרווחיות והרווחים הינם מרכיבים חשובים בהחלט, אבל אלו הם לא "רווחים בכל מחיר" אלא "רווחים לצד ערכים". עסקים שבהם רמות החיבור של העובדים לחברה, ליעוד ולשליחות של החברה, מביאים אותם למקומות שעסקים אחרים יכולים רק לחלום או לדמיין שקיימים. עסקים שהביצועים העסקיים שלהם מגיעים לעד פי 10 מול עסקים "מסורתיים". וזוהי רק טעימה קטנה. בארבע השנים האחרונות מאז שהקמתי את קהילת "השליחות", פגשתי וליוויתי מאד יזמים ובעלי עסקים קטנים, שמפתחים "עסקים מבוססי שליחות". האנשים בקהילת "השליחות" הם אמנם עדיין "עסק קטן" בהגדרה, לרוב one man show, אבל בחשיבה שלהם, בהתכווננות שלהם, ובפעולות היום יומיות שהם עושים - הם "גדולים". גדולים מאד. הם אמנם אולי בתחילת הדרך העסקית שלהם, אבל הם כבר היום פועלים, כפי שיותר ויותר עסקים וחברות יפעלו בעתיד. האנשים הללו, הם האנשים שבונים ומפתחים את היסודות לעולם העסקים החדש. בהתמדה, לעיתים בסיזיפיות, ובעיקר עם הרבה אמונה, התלהבות ותשוקה, שנובעים מתוך השליחות המדוייקת שלהם בעולם. העתיד קורה עכשיו. עולם העסקים של העתיד מתהווה ברגעים הללו.   יצאתי נרגש ומלא מחשבות מהיומיים האלו. מעבר לכל ההערות שרשמתי לעצמי, ל-4 עמודי ה-To Do של משימות שרשמתי, יצאתי גם עם עוד יותר שאלות. שאלות בנוגע לאתגרים שעוד עומדים בדרך. לאיך "מורידים את זה לקרקע" בצורה מהירה יותר. איך מפשטים את זה עוד יותר לאנשים שפתוחים כבר היום לרעיונות הללו. ואיך מחברים וסוחפים עוד ועוד אנשים למגמה הזו. אם הדברים הללו מדברים אליכם, אם אתם מרגישים שאתם חלק מאותם "המנהיגים החדשים", אם המילים "עסקים" ו"שליחות" מתחברים לכם בראש, ובעיקר בלב, נשמח לחבר אתכם לקהילת "השליחות". יכולים לקרוא כאן עוד פרטים על קהילת "עסקים מבוססי שליחות". נתראה בשליחות! שלכם, ערן.

הי!   לפני מספר ימים השתתפתי בהרצאה מרתקת של ארז ירושלמי שנתן כמה דוגמאות מאד מעניינות כיצד יזמים נועזים משנים את נתיב ההיסטוריה. למי שלא מכיר, ארז הוא יזם סדרתי, ומנטור ליזמות וחדשנות בקרב סטארט-אפים רבים. בהרצאה שלו הוא אמר משפט שמאד התחברתי אליו ותפס אותי: שעל מנת להוביל, מנהיגים צריכים להרחיב את כלי הקיבול שלהם.   במה מדובר בעצם? חישבו על הניסוי הבא – אתם מחזיקים בידכם כוס שיכולה להכיל 300 סמ"ק של נוזל. ויש לכם ביד השניה בקבוק של ליטר וחצי. כמה נוזלים מתוך הבקבוק הכוס תוכל להכיל? כן, זו לא שאלה טריקית, התשובה היא ברורה: רק 300 סמ"ק. כל סמ"ק נוסף של נוזלים שננסה למזוג לכוס, מיד ייזל החוצה וישפך. הכוס לא יכולה להכיל את הנוזל הזה. אין זה משנה כמה נתאמץ או כמה נרצה, כל עוד הכוס היא של 300 סמ"ק, זה כל מה שהיא תוכל להכיל.   עד כאן היה המשל, שלנו... אז מה הנמשל? החוק הזה תקף גם עלינו כבני אדם. לכל אחד מאיתנו יש את "כלי הקיבול" שלו. את היכולת שלנו להכיל את השליחות שלנו ואת הגדולה שלנו בעולם. אנחנו לעולם, אבל לעולם, לא נוכל להכיל יותר מהקיבולת שלנו. יותר ממה שה"כלי" שלנו מסוגל להכיל בתוכו. זהו אינו קונספט חדש או חדשני. הוא מוכר בהרבה תורות וגם בקבלה שלנו.   כלומר, אם כאדם אני רוצה להכיל יותר, להשיג יותר, להתקדם יותר, אני ראשית צריך להרחיב את יכולת הכלי שלי ויכולת הקיבול שלו.   לדוגמה – אם אדם מרוויח היום 10,000 ₪ לחודש, על מנת שיוכל להרוויח יותר, הוא קודם כל צריך להרחיב את יכולת הכלי שלו בכל הנוגע לכסף. רק כשזה יקרה, הוא יוכל להרוויח יותר כסף. זו הסיבה העמוקה יותר מאחורי הסטטיסטיקה העולמית שאומרת שרוב ל-90% מזוכי הלוטו למיניהם, מאבדים את כל כספם.   זה לא מקרי. הם קיבלו סכומי כסף שהם פשוט לא מסוגלים להכיל. והכסף נוזל ומהם והלאה.   אז איך זה קשור ליכולת המנהיגות, ההובלה וההשפעה שלנו? כפי שארז ציין בהרצאה שלו, מנהיגים צריכים להרחיב את כלי הקיבול שלהם. קודם כל.   השליחות שלי בעולם היא: להוציא לאור את מנהיגי המחר, להסיר את הקטנות מליבם, ולהביאם לידי מימוש נשמתי מלא.   מה שזה אומר בפועל, הוא שכחלק מן התהליכים שאני עושה עם האנשים אני עוזר להם להסיר מעצמם את הקטנות, המגבלות, התפיסות המעכבות שלהם וכל מה שעוצר וחוסם אותם מלהביא אותם לידי ביטוי עצמי מלא.   לשמחתי, זכיתי לעבוד עד היום עם אלפי אנשים מופלאים שעברו תהליכים מרגשים של השלה של תפיסות מעכבות, של צמיחה ושל התפתחות, או אם תרצו: של הרחבת הכלי שלהם.   וככל שהכלי שלהם הלך והתרחב, כך גם ההשפעה שלהם בעולם הלכה והתפתחה. הם הרשו לעצמם להביא לידי ביטוי עוד ועוד מהמתנות שיש להם לחלוק עם העולם. הם הרשו לעצמם ליצור את היצירה היחודית שלהם. הם הרשו ואפשרו לעצמם – להוביל, להנהיג ולהשפיע.   ואני מאמין, שכל אחד מאיתנו, בדרכו היחודית שלו, נועד להשפיע על אחרים. זה לא יבוא לידי ביטוי באותה צורה אצל כל האנשים. לא כולם יעמדו על במות וידברו אל אלפי אנשים, לא כולם יכתבו ספרים שיקראו על ידי מליונים. לא אלו המדדים האמיתיים להשפעה.   אני מכיר אינספור אנשים, שבדרכם היחודית, משפיעים על אינספור אנשים סביבם, במילה, במשפט, במבט או בנגיעה. כמו שאמר לי פעם באחת השיחות שלנו, המנטור שלי בוב פרוקטור, שהדרך ליצור שינוי בעולם, על מליוני אנשים, היא "אדם אחד בכל פעם".   אין לנו באמת מושג עד כמה אנו באמת משפיעים ומהדהדים על אנשים אחרים. אין לנו באמת מושג עד כמה השובלים שאנו משאירים אחרינו נוגעים באחרים. באמת שלא.   אז אם תרצו לקחת מכאן דבר אחד משמעותי – הנה הוא: על מנת להשפיע, להוביל ולהנהיג, אנחנו צריכים להרחיב את הכלי שלנו – להרחיב את עצמנו, את היכולות שלנו. והדרך היחידה שאני מכיר לעשות את זה היא דרך תהליכי ההתפתחות שאנו עוברים. ככל שאנו נמצאים בתהליכי התפתחות מואצים יותר, כך הכלי שלנו מתרחב יותר. רוצים לפתח את עצמכם? אני מזמין אתכם לסדנה שלי, התגלית, שתסייע לכם לזהות, לדייק ולממש את השליחות האישית והעסקית שלכם בעולם.

הי! לפני כחמש שנים נכנסתי לתהליך עמוק שמטרתו היתה להבין פעם אחת ולתמיד מה התפקיד שלי בעולם. למה אני כאן? מה השליחות שלי? בסיומו של התהליך הזה קיבלתי בהירות והגדרה מאד מדוייקת ומשמעותית עבורי מהי השליחות שלי ומהי הטרנספורמציה שנועדתי לעשות בעולם. אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש כאן תפקיד מסויים שבאנו לעשות. לא סתם הופענו בעולם הזה כאשר הופענו, ולנוכחות שלנו כאן יש משמעות. אני מאמין שכל אחד מאיתנו כאן על מנת לעשות הבדל כלשהו, על מנת להפוך את העולם שלנו ל"קצת יותר טוב" מאיך שקיבלנו אותו. אני מאמין שכל אחד מאיתנו, כאשר יסיים את תפקידו בעולם הזה, ירצה לדעת שהוא עשה איזה שהוא הבדל, שהוא משאיר אחריו סוג של "מורשת" כלשהי. אני מאמין שלא הגענו לכאן על מנת לסבול, או רק "להעביר את הזמן". הגענו לכאן לממש את השליחות שלנו, בדרך המיטבית עבורנו, והמיטבית עבור הסובבים אותנו. מאז שקיבלתי את הבהירות הזו, הכל השתנה. העסק שלי השתנה, התחלתי להתמקד בפעילויות הנכונות והמדויקות עבורי, והפסקתי לחלוטין לעשות דברים שלא נכונים ולא מדוייקים יותר, ושלקחו ממני אנרגיה מיותרת. קבלת ההחלטות שלי השתנתה לחלוטין. יכולתי לקבל החלטות מדוייקות יותר, ומהירות יותר. הלקוחות שהגיעו אלי היו מדויקים יותר ונכונים יותר, ומצד שני הרגשתי מאד בנוח לסיים ולהפסיק פעילויות עם לקוחות שכבר לא היו נכונים לעסק ולי. אני בטוח שגם אתם חוויתם במהלך החיים את החוויה הזו של הדיוק, של השקט הפנימי ושל הבטחון. סוג של ידיעה פנימית שאתם במקום הנכון והמדוייק לכם. הבעיה היא בדרך כלל, שככל שאנו מתקדמים ומתפתחים, גם אם היינו במקום הנכון והמדוייק, פתאום משהו משתנה ואנו כבר לא. וזה גם מה שקרה לי. ההבדל הוא, שעכשיו ידעתי מיד מה עלי לעשות ובאיזה כלים עלי להשתמש על מנת לזהות ולדייק את עצמי מחדש. אז בחודשים האחרונים ישבתי שוב, והעברתי את עצמי את התהליך על מנת לקבל את ההגדרה העדכנית של השליחות שלי, ואני שמח לשתף אותה כעת אתכם. אז השליחות שלי היא להוציא לאור את מנהיגי המחר, להסיר את הקטנות מליבם, כך שיוכלו להביא את עצמם לביטוי נשמתי מלא. ישנם הרבה אנשים שמסתובבים בעולם שלנו שיודעים שיש להם תפקיד, שהם נועדו להנהיג ולהוביל. הם לא תמיד יודעים עדיין איך וכיצד עליהם לעשות זאת, אך יש בהם תחושה פנימית חזקה שזו השליחות שלהם בעולם. לרוב, הבעיה היא שבמקביל לאותה תחושה ברורה שהם נועדו להוביל ולהנהיג, קיים בהם פחד גדול. פחד וקטנות. מי אני שאוביל? מי אני שאנהיג אנשים? מי אני שאעשה שינוי בעולם? לכל אחד מאיתנו יש את הסיפורים הפנימיים הללו. את הפחדים הללו ואת הקטנות הזו. אני הייתי שם בעצמי, במקומות הללו. והייתי שם עם אינספור לקוחות. אני יודע מה זה אומר וכיצד להתמודד עם זה. ואני יודע שזה שלב מהותי בתהליך של אדם שהופך לכזה שמוביל ומנהיג אחרים. אין קיצורי דרך ואי אפשר לדלג על השלב הזה. כאשר אנו מוכנים להתמודד עם הפחדים שלנו, עם אותם סיפורים פנימיים ועם אותה הקטנות אז אנחנו משתנים. אנחנו גדלים בעוד קומה, והגדילה הזו מאפשרת לנו להיות אלו שמובילים ומנהיגים אחרים. אך המסע לא מסתיים שם. יש בו עוד שלב מהותי וחשוב והוא היכולת שלנו להביא את עצמנו לידי ביטוי עצמי נשמתי מלא. והכוונה שלי בכך, היא להיות מי שאנו באמת. ללא מסיכות וללא הצגות. ללא הצורך "למצוא חן" או להיות מה שאנחנו לא. לצערי בעולם העסקי היום, יש לא מעט "זיוף", יש לא מעט מסיכות והצגות שנועדו להראות כלפי חוץ איזו שהיא תדמית "נכונה" של מי שאנחנו. ובעידן ה"פייק-בוק" זה קל לעשות את זה יותר מתמיד. אבל אנשים מרגישים. אנשים מרגישים ויודעים מתי זה נכון ומתי זה מזויף. וכשזה מזוייף, זה לא עובד, לפחות לא לאורך זמן. וגם זה שלב לא קל. זה לא קל תמיד להישאר נאמן לעצמך ולמי שאתה, במיוחד כשאתה מסתכל סביבך ורואה את כל האחרים שעסוקים בליצור תדמיות כאלו ואחרות. אבל במקומות שאנו נשארים נאמנים לעצמנו, שם אנו באמת משפיעים, שם אנו באמת עושים הבדל. הדרך שאני מאמין בה היא דרך של התכנסות פנימה לפני שאנו יוצאים החוצה. כלומר, קודם כל להבין מי אנחנו, מה השליחות שלנו, המדויקת, האמיתית. להבין מה באמת מפחיד אותנו ולדעת להתמודד עם זה, ואז אנו מופיעים בעולם במלוא עוצמתנו. אנו מופיעים אותנטיים ואמיתיים. אנו לא מדרשים להצגות או מסכות. אם אנסה לתאר את התחושה הזו, היא כמו – לחזור הביתה. לחזור ולהיות מי שאנחנו באמת. ולאפשר לעצמנו להישאר שם. בבית. אז אם אתם מרגישים שאתם חלק מאותם מנהיגי העולם החדש, והדברים הללו מהדהדים בכם, אשמח להושיט יד. הצעד הבא שלכם יכול להיות בסדנת "התגלית" אשמח לפגוש אתכם! ערן.

"הדרך שצעדו בה פחות" היא שורה מפורסמת משיר שכתב רוברט פרוסט. הוא מתאר את הבחירה שיש לנו תמיד בין 2 אפשרויות. האפשרות הראשונה היא השביל שכולם הולכים בו, והשניה הוא השביל שהלכו בו פחות. באיזה מהשבילים אתם הייתם בוחרים? כשמדובר בעסקים, יש שביל שמרבית האנשים צועדים בו. מרבית האנשים משתמשים באותם הכלים והטכניקות, באותן שיטות ואפילו באותם מילים ומסרים. בעולם השיווק והמכירות הנוכחי, במרבית המקרים, המוכר לוקח על עצמו את תפקיד ה"גבר אלפא" שתפקידו הוא להשיג את הלקוח בכל מחיר. ה"אלפא" מחפש כיצד "לסגור" את הלקוח, הוא מתמודד עם ההתנגדויות והוא פועל להתחמש בארגז כלים של תשובות ומענה לכל אתגר או בעיה שעומדת בפניו עד לכיבוש המוצלח של העסקה ושל הלקוח. עבור ה"אלפא", הלקוח הוא טרף, סוג של פרס שעליו להשיג. ולכן כל האמצעים כשרים. זה לא משהו חדש. זה מתנהל כך שנים רבות. ויש לכך סיבה – כי זה עובד! (הרי אם זה לא היה עובד, היו מפסיקים להשתמש בכך כל כך הרבה אנשים ועסקים). אבל בשנים האחרונות, זה כבר לא עובד באותה האפקטיביות כמו בעבר. הסיבה היא פשוטה – הלקוחות, פיתחו לכך סוג של הגנה ועמידות. כי בעולם שבו ה"אלפא" הוא המוכר שמחפש "טרף", הלקוחות כבר למדו כיצד להתגונן. ולכן הם כבר למגיבים ל"אלפא" כמו שהוא היה רגיל. וכך הם הפכו להיות יותר חשדנים. הם הפכו להיות יותר סקפטים. הם נהיו יותר ויותר ציניים. הם פחות בוטחים ומאמינים למי שמנסה למכור להם משהו. אם אתם לא משוכנעים שאני צודק, נסו רגע לחשוב כיצד אתם מתנהגים כלקוחות היום? מה רמת האמון שלכם במי שעומד מולכם ומנסה למכור לכם משהו? האם היא גבוה יותר או פחות ביחס לעבר? מה רמת הסקפטיות, הציניות והחשדנות שיש בכם כיום כלפי מי שמוכר לכם משהו? האם היא עלתה או ירדה ביחס לעבר? ולאן זה מוביל אותנו? כמו בשיר של פרוסט, יש לנו כרגע 2 אפשרויות כבעלי עסק שמוכרים משהו. השביל הראשון הוא אותה דרך מוכרת שכולם צועדים בה. כלומר להמשיך ולעשות את אותו הדבר. לעשות את אותו הדבר רק עם הרבה יותר כח. הסיבה שצריך יותר "כח" היא כי זה כבר לא מספיק לעשות את אותן הפעולות שעשינו בעבר כדי להשיג את אותן התוצאות. אנו צריכים להפעיל הרבה יותר כח (שיווק, כסף, שכנוע וכו') על מנת להשיג תוצאות כמו שהשגנו בעבר. אז יהיו כאלו שילכו לחפש עוד טריקים שיווקיים כאלו ואחרים, עוד סדנת מכירות שבה ילמדו עוד טכניקות להתמודד עם "התנגדויות" של לקוחות ועוד שיטות חדשות "לשכנוע". איך אמר פעם איינשטיין: "זהו חוסר שפיות להמשיך ולעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה". אני רוצה לתת לכם הצצה לדרך שצעדו בה פחות. בדרך הזו מסתתרת תפיסה אחרת לחלוטין. תפיסה שבה במקום להיות "אלפא טורף" המוכר הינו גנ'טלמן שמתייחס ללקוח שלו כמו אל ליידי. זהו מודל חדשני שעד כה חשפתי אותו רק לחברי קהילת "השליחות" שאני מנהיג. מודל "הליידי והג'נטלמן" מציג תפיסת עולם חדשנית, המבוססת על מערכת יחסים הדדית, שבה גם למוכר אבל גם לקונה ישנה אחריות משותפת להגיע לסגירתה של עסקה מוצלחת. מערכות היחסים של ה"ליידי והג'נטלמן" הן מערכות יחסים שפועלות לטווח ארוך. מערך התפקידים בתוך מערכת היחסים הזו לא פעם משתנה, ומתפתח ככל שמערכת היחסים מתפתחת. בעולם של "הליידי והג'נטלמן" הג'נטלמן לא מחפש לסגור את העסקה בכל מחיר. הוא לא מרגיש צורך "ללחוץ" או לשכנע את הליידי לקנות ממנו. הוא יודע כיצד "לחזר" אחרי הליידי בצורה נעימה שמושכת אליו את הליידי ומביאה אותה אליו עם הרצון לקנות ממנו. זה לא תמיד פשוט לתפוס ולהבין את זה. בעיקר בגלל ששנים חונכנו והורגלנו ולמדנו שצריך "לסגור את הלקוח". שנים ראינו כיצד כולם מסביבנו עושים זאת. והסקנו מכך שזו כנראה הדרך היחידה להצליח ולמכור למישהו משהו. אבל אולי, רק אולי – אולי יש דרך אחרת לעשות את זה? אז מה אתם אומרים? באים לצעוד איתי בדרך שצעדו בה פחות? כמו תמיד, אשמח לתגובות שלכם! ערן נ.ב. - אם אתם רוצים להחשף למודל הליידי והג'נטלמן, כל הפרטים כאן. נ.ב.2 - הנה התרגום לשיר המלא של רוברט פרוסט "הדרך שהלכו בה פחות"

הי! לפני כמה ימים פרסמתי כאן בבלוג ובפייסבוק פוסט שדיבר על הפיטורים בטבע, ושם טענתי שכל אדם שהוא שכיר חייב לקחת להתעורר ולקחת אחריות על מצבו. להפסיק לתלות את עתידו הכלכלי במעסיק שלו, בממשלה או בהסתדרות, ולפתח לעצמו מקורות הכנסה נוספים, להקים עסק במקביל להיותו שכיר ולהתפתח. קיבלתי עשרות תגובות, מרביתן תמכו בדברים שלי, והיו גם כאלו שלא. בין התגובות שקיבלתי היה אחד שכתב לי ש"הפוסט שלך מסוכן! יש הרבה אנשים שלא יכולים להיות עצמאיים ועלולים לחשוב שכן, ולכן להביא הרס על עצמם בהשראה מטעה". והיו גם תגובות נוספות. בהתחלה הגבתי לכל אחד מהם באריכות, אבל אז הבנתי שאולי עדיף להגיב במקום אחד מרוכז על כל התגובות מהסוג הזה ולתת להן מענה. ראשית, כל תגובה כזו היא נורמלית והגיונית, הרי מי שתפיסת עולמו היא שהעבודה היא המקור לבטחון שלו, כל אמונה אחרת שיציגו לו תגרום לו לזוז מאזור הנוחות שלו, ולקבל על עצמו אמונות חדשות. בלי קשר למהי האמונה החדשה, התהליך עצמו של החלפת אמונות גורר אצלנו פחד שמקורו באגו שלנו שרוצה להגן עלינו משינויים, ולכן יעורר בנו מערכות הגנה כמו פחד, ספק, סקפטיות, זלזול, הקטנה וכדומה. אני "מזהיר מראש" – התשובות שלי כאן עלולות לא למצוא חן בעיני חלק מהאנשים. ובטח יהיו כאלו שיאמרו שאני "קיצוני" בתגובה שלי. אולי... אבל אנו נמצאים בתקופה שנדרשים מעשים קיצוניים כדי שאנשים יתעוררו על החיים שלהם. אף אחד לא חייב לקבל את התשובות שלי ואת הדעות שלי. אבל אני מזמין אתכם קצת לפתוח את הראש ולשחרר את המחשבה, ובמקום לנסות להוכיח לי שאתם צודקים ואני טועה, תנסו אולי לראות אם יש כאן משהו שיכול לשנות משהו בחיים שלכם. להמשיך ולדבוק באמונות שלכם אתם תמיד יכולים, רק תבחנו האם הן הביאו אתכם למקום שאתם מרוצים ממנו בחייכם. אם לא, אולי כדאי לבחון אמונות חדשות? איך אמר איינשטיין: "להמשיך ולעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה זה חוסר שפיות". וכעת אתייחס במרוכז לכמה מהטענות העיקריות שעולות מהתגובות שקיבלתי. האם כולם חייבים להיות עצמאיים? / לא לכולם מתאים עסק עצמאי לא. לא כולם חייבים להקים עסק עצמאי, ובספרי "להתעורר" ובכל מקום אחר אני אומר זאת באופן מפורש. אבל כן – כולם לדעתי חייבים להיות עצמאיים בחשיבה שלהם. ועצמאיים ביזמות שלהם, ועצמאיים בתפיסת האחריות ותפיסת העולם שלהם. כולם חייבים להיות עצמאיים בפיתוח מקורות ההכנסה שלהם, ולהפסיק להיות תלויים רק במעביד ומעסיק אחד, שזה מסוכן. מאד מסוכן. זה נכון שלא לכולם מתאים עסק עצמאי. אם הייתם מדברים איתי לפני 12 שנים הייתם שומעים שאני אומר זאת על עצמי. למי שהוא שכיר, המחשבה על הקמת עסק יכולה להיות מפחידה עד כדי שיתוק. הדבר האחרון שאני מציע לאנשים הוא לעזוב מחר בבוקר את מקום העבודה שלהם. להיפך, אני מעודד אנשים להחזיק במקום העבודה שלהם, ובמקביל להתחיל לפתח את עצמם  ולפתח לעצמם מקורות הכנסה נוספים. הדבר החשוב בעיני הוא לצאת מהקיבעון המחשבתי של עבודה=בטחון כלכלי, ושהפנסיה שלנו תספק את הצרכים שלי בעתיד. שניהם כבר לא מתקיימים יותר בעולמנו, ומי שמתעקש להחזיק באמונות הללו הוא סוג של "בת יענה" שטומן את ראשו בחול כדי לא לראות שהעולם סביבנו השתנה. לצאת מהקיבעון המחשבתי משמעו, לקבל עליכם את האחריות לעתידכם, להתחיל ללמוד ולחפש הזדמנויות חדשות ליצירת הכנסות נוספות. וכאלו בתקופתנו לא חסרות: השקעות בנדל"ן, שוק ההון ואחרות קניין רוחני שלכם (כתיבה, צילום, מוסיקה, איור וכו') להכנס לעולם הפרילנסרים שכובש בסערה את העולם (כבר לפני כשנה וחצי 35% מהמועסקים בארה"ב היו פרילנסרים ולא עובדים שכירים), לשם העולם הולך היום שותפות במיזמים, הקמת עסקים (גם באופן חלקי במקביל להיותך שכיר) יש עולם שלם של עסקים מבוססי אינטרנט – מסחר באמזון, איביי, תוכניות שותפים ואחרות כן, אני אקדים את התגובה הבאה שתאמר –" כן אבל מה עושה מי שלא יודע איך לעשות את הדברים הללו???" מי שלא יודע, שילך ללמוד. שידליק את המחשב ויתחיל לחפש בגוגל.. שיחפש אנשים שעושים את הדברים הללו בהצלחה ויתחיל לעשות בעצמו. צעד קטן בכל פעם. מי שמחפש נוסחאות קסמים, גלולות קסם להכנסות שיתווספו לו באופן מיידי, אני מצטער אבל אני לא הכתובת לכך. אגב, הייתי נזהר ושומר מרחק מכל מי שמציע לכם דרך להגדיל הכנסות באופן מיידי. זה דורש עבודה ומאמץ? – כן. זה דורש השקעה? – כן. בהתחלה כדי ללמוד היא קטנה. זה דורש ידע חדש? – בהחלט כן! זה דורש לקחת אחריות על חייך – בדיוק! זה העניין! זה פחות נוח מלשבת בבית ולקטר על גורלך – כן, ללא ספק. זה יכול להציל את החיים שלך? בוודאות! תגובת המשך לתגובה הזו, היא אלו שכתבו שיש הרבה עסקים שנסגרים. אחד המגיבים ציטט סטטיסטיקה שאומרת שב-2016 נסגרו כ40,000 עסקים. הוא כמובן לא טרח להראות את הסטטיסטיקה המלאה, אז הנה היא לפניכם: בשנת 2016, נפתחו כ-55,300 עסקים - עלייה של כ-4% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. באותה שנה נסגרו כ-43,500 עסקים, זו עלייה של 2.35% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. כך שתוספת העסקים למשק בשנה זו עמדה על 11,800 עסקים - כ-2% מסך העסקים הפעילים במשק. זו סטטיסטיקה עקבית בשנים האחרונות של גידול עקבי של כ-10,000 ויותר עסקים חדשים שמצטרפים למשק מדי שנה. אני בטח לא אומר שאין סיכונים בעסקים, או שזה בהכרח קל. זה לא. שוב, אין גלולות קסם. ומי שמחפש כאלו שיתעורר ויתבגר. אבל, השליטה היא בידיים שלך. אתה אחראי לגורלך ולא נתון לחסדיהם של אחרים או של הסתדרות עובדים שיותר מזיקה מאשר מועילה ומקדמת את האינטרסים של הפעילים שלה. ומה עם אלו שהם מחוסרי השכלה ונסיון? נכון, אין פתרון אחד שמתאים לכולם. תפסיקו לחפש גלולות קסם שמתאימות לכולם. כל אחד צריך לעשות את מה שהוא יכול. כדי להתקדם. יש הרבה מאד אנשים ללא השכלה שהקימו עסקים ומיזמים מאד מוצלחים. אין לכך שום קשר להשכלה. אין לך נסיון – צא להשיג אותו חסר לך ידע – צא להשיג אותו אין לך מספיק קשרים – צא ליצור אותם יש לך עוד תרוצים? – זרוק אותם לפח. ותתחיל לעשות משהו עבור עצמך. צריך השקעה גדולה לפתוח עסק! ואת זה אתה אומר בתור? בתור מישהו שהקים עסק מימיו? או בתור מישהו שמסתכל על הצד ומפחד לפתוח עסקים. לא אמרתי לאף אחד שהוא צריך עכשיו להקים מסעדה ולהשקיע בכך 2 מליון ₪ (למישהו ללא נסיון עסקי זו תהיה התאבדות כלכלית). יש מספקי דברים אחרים שאפשר לעשות עם השקעה כספית מינימלית ולצאת לדרך ולהמשיך להשקיע ככל שהעסק מתפתח. הקמתי עד היום מספיק עסקים, וכמעט באף אחד מהם לא נדרשתי להשקעה של יותר מכמה אלפי שקלים בודדים (למען הסר ספק, אני מדבר על פחות מ-10,000 ₪). תן לי דוגמה לעסק שמרוויח כסף מייידית! כך כתבה לי אחת המגיבות. מצטער, אני לא מחלק גלולות קסם. הרצון הטבעי של אנשים לקבל דבר תמורת שום דבר קיים כל הזמן. כרצון. אבל לא כמודל כלכלי שעובד. אין ניסים ונפלאות, אין תעודות ביטוח. בדיוק כמו שבלהיות שכיר אין שום בטחון (מי שעוד לא הבין את זה, שיסתכל על טבע היציבה ומה שקרה לה). כל עסק דורש זמן עד שמגיעות ההכנסות. יש כאלו שיקח להם כמה ימים, יש כאלו שיקח להם כמה שבועות. אגב גם שכיר מקבל את השכר שלו לאחר חודש... הנקודה היא פשוטה – צריך פשוט להתחיל. לא לחכות שהדברים יקרו לך מעצמם. הם לא. וכמה דוגמאות בכל זאת: אנשים שעוסקים במתן שרותים – יעוץ, כתיבה, עיצוב, ליווי, טיפול, לימוד וכו' – יכולים בתוך ימים ספורים ליצור הכנסות נוספות השקעה בנדל"ן – תוך חודשיים/שלושה יכולה כבר לקבל דמי שכירות השקעות אחרות – שוק ההון, יזמות, ואפילו שווה לבחון מה קורה עם המטבעות הוירטואליים (ביטקויין ודומיהם). * לא ממליץ לאף אחד להכנס לעולם ההשקעות בלי ידע. אין לכם ידע בתחום ואתם בכל זאת רוצים להשקיע – לכו ללמוד את התחום! ומילה אחרונה לסיום: כל אלו שכתבו תגובות, שהעירו וביקרו את הרעיונות שלי, לא כתבו המלצה חלופית אחת משלהם. מה אתם מציעים? מה הפתרון שלכם? להמשיך ולסמוך על המזל? להמשיך לסמוך על המעסיק שלכם? לחכות שהממשלה או ההסתדרות יצילו את המצב (הם לא!)? להמשיך לקטר ולהיות "מסכן"? אפשר כמובן לעשות את כל הדברים הללו. רק שאף אחד מהם לא ישפר את המצב במאומה. ואפשר להתעורר! בספר שלי "להתעורר" אני מתאר במדוייק את התהליך שאנשים צריכים לעבור, ומשלב בו הרבה דוגמאות של לקוחות שזכיתי ללוות במשך השנים בשילוב של פעולות מעשיות שאפשר לעשות. אתם יכולים לקבל כאן את הפרק הראשון בחינם!

לפני קצת יותר מ-11 שנים, כשהודעתי לסביבה שלי למשפחה ולחברים שאני עומד להשאיר את הקריירה שבניתי באינטל במשך 9 שנים מאחורי, ולצאת לדרך חדשה כעצמאי ובעל עסק, מרביתה התנגדה לשינוי. הם אמרו לי שאני עושה מעשה מאד מסוכן, ולא אחראי. הגדיל לעשות אחד החברים שלי שלקח אותי הצידה באחד המפגשים וביקש לשוחח איתי: החבר: אתה מאד חשוב לי, ואני מרגיש חובה לדבר איתך על כך. אני: ? החבר: אתה עושה מעשה מאד מסוכן ולא אחראי. יש לך משפחה. יש לך בית, משכנתא ומחוייבות, אתה לא יכול להסתכן ככה. אני: אני מבין. אני: תקשיב, אתה מאד חשוב לי ואני מרגיש חובה לומר לך משהו חשוב. החבר: ? אני: אתה עושה משהו מאד מסוכן ולא אחראי. יש לך משפחה. יש לך בית, משכנתא ומחוייבות, אתה לא יכול להסתכן ככה. החבר: ???? אני: אתה יודע, בעוד 30 יום מהיום שנינו יכולים למצוא את עצמנו מחוץ למקום העבודה שלנו. אבל יש הבדל אחד מאד מהותי ביננו. החבר: ?????? אני: ההבדל ביננו, שאני התכוננתי לכך במשך כל השנה האחרונה. אתה לא. החבר: ?????????? אני: בעוד 30 יום מהיום, אתה יכול למצוא את עצמך מחוץ למקום העבודה שלך. תקבל פיצויים, אולי עוד כמה משכורות להתאושש.. אבל מה אחר כך? אותו חבר לא ממש הבין למה אני מתכוון. הוא הסתכל עלי כמו על סוג של חייזר שנפל מכוכב אחר, הרי העבודה שלו היא הדבר הכי בטוח שיש לו.... השיחה שלנו הסתיימה בלי שממש הצלחנו לשכנע אחד את השני בצדקתו. הוא בעיקר ניסה להכיל אותי, טפח לי על הכתף במין סוג של "ברכת הדרך" שמהולה באנרגיה של "מקווה שאתה יודע מה שאתה עושה". השיחה שלנו מתמצתת בעיני את כל המהות של מה שאנו רואים שקורה כעת בעולם סביבנו. העולם משתנה. עולם התעסוקה כבר מזמן השתנה. מי שעדיין מאמין למשוואה שפעם היתה קיימת ש"עבודה = בטחון כלכלי", אז כדאי שיתעורר ומהר! מקום העבודה כבר מזמן לא מעניק לנו בטחון כלכלי יותר. המעסיקים ובעלי העסקים והחברות רוצים, ובצדק מבחינתם, למקסם את הרווחים שלהם, לייעל את הפעילות שלהם, ועם כל ההתקדמות הטכנולוגית היום, צריך פחות ופחות עובדים לעשות את מה שנדרש. זה עצוב. זה אולי לא פייר. במקרה של טבע, זה יכול להיות גם מקומם. אבל זו המציאות. כל המאבק שמנסים עכשיו לעשות ארגוני העובדים וההסתדרות למען מפוטרי טבע העתידיים נדון לכשלון. אז אולי ישפרו במקצת את התנאים של המפוטרים, אבל זה לא יהיה משהו שישנה את תמונת המציאות. אלו הם גופים שמנסים בכל מאודם להתאים את העולם ואת המציאות לתפיסת עולמם הישנה. אבל העולם לא נמצא שם יותר. הדימוי הכי מוצלח לכך שעולה לי בראש זה כמו שרגע לפני המבול, עומד מישהו ומנסה למכור לאנשים סביבו מטריות. כי הוא חושב שמדובר ב"עוד מטר גשם טיפוסי". המטריות לא עזרו לאנשים במבול. רק מי שראה את הנולד, והכין את עצמו למבול, ובנה לעצמו תיבה חזקה – ניצל מהמבול. אבל לא רק ניצל מהמבול, אלא לאחריו הצליח לבסס לעצמו עתיד חדש שממנו צמח העולם החדש. כשמדובר בעולם התעסוקה, אנחנו נמצאים בעיצומו של מבול. זה לא עוד גשם טורדני. היה טוב אם ההסתדרות, במקום לנסות להילחם את המלחמות של אתמול, היתה תומכת בעובדים באופן שיעזור להם לפתח את תפיסת האחריות האישית שלהם, את כישורי היזמות שלהם, מעניקה להם כלים והשכלה פיננסית, חושפת אותם להזדמנויות חדשות ליזמות, ליצירת הכנסות נוספות ולהקמת עסקים. אבל לצערי, אני לא רואה סיכוי שזה יקרה מצד ההסתדרות, הממשלה, המעסיקים או כל גוף אחר. והאמת, שלתפיסתי זה גם לא התפקיד ו/או האחריות של ההסתדרות לעשות זאת. וגם לא של הממשלה. זו האחריות של העובדים. של כל אחד ואחת מהעובדים. זו האחריות של כולנו. כל אחד שעובד היום כשכיר, כדאי שיתעורר ויקח אחריות על עצמו ועל חייו. על עתידו הכלכלי ועל עתיד משפחתו. להמשיך להסתמך על המעסיק ועל מקום העבודה שלך שישמור עליך ויעניק לך בטחון כלכלי, זה כמו לשבת ולצפות בתזמורת המנגנת על סיפון הטיטאניק הטובעת. למי שלא הבין, הקרחון כבר פגע בשוק התעסוקה. טבע היא רק הסיפון הראשון שהתמלא במים וכעת טובע. לפני כארבע שנים כתבתי על כך גילוי דעת שנקרא "כיצד העבודה שלך גורמת לך להישאר עני". לימים הוא היווה את הבסיס לספר השני שלי "להתעורר" המיועד לשכירים ונועד לפתוח להם את הראש ולראות את תמונת המצב האמיתית של שוק התעסוקה, לפתוח להם את הראש לאפשרויות והזדמנויות חדשות. ולתת להם כלים מעשיים לקחת אחריות על חייהם ועל עתידם הכלכלי. שלהם ושל משפחתם. העולם שלנו משתנה. כל יום. כל הזמן. ולצערי, טבע כנראה לא תהיה החברה האחרונה שתכריז על פיטורים המוניים. יהיו עוד כאלו. זה לא משהו שההסתדרות או כל גורם אחר יוכל לעצור. הטכנולוגיה מתקדמת, העולם מתפתח, ויותר ויותר חברות מגלות דרכים יעילות יותר להגדיל את התפוקות, ובמחיר יורד של כח אדם. אבל לא הכל שחור. להיפך, אני חושב שזו דווקא ברכה. אני חושב שהמצב הזה גורם ליותר ויותר אנשים להבין שאין להם ברירה, אלא להתחיל ולהמציא את עצמם מחדש. לקחת אחריות ולהתחיל לחפש את דרכם החדשה. להתחיל ליצור דברים חדשים, ליזום, להוביל, לפתח ולהנהיג – תחילה את עצמם, ואחר כך אחרים. שם נמצא העתיד – ביזמות האישית, בלקיחת האחריות האישית וביצירתיות. אני מקווה ומאחל לכל מפוטרי טבע הטריים, ואלו שעוד יצטרפו אליהם, שבמקום להכנס למרה שחורה בגלל מה שקרה, שיתאוששו מכך מהר ויתחילו לחפש לא רק את העבודה הבאה והתפקיד הבא, אלא גם את הדבר הבא שהם יכולים ליצור בעולם, את הערך הנוסף שהם יכולים להביא, ואיזה מקורות הכנסה נוספים הם יכולים ליצור. אני מאחל להם להצליח ולראות בכך הזדמנות. הזדמנות לפרק חדש בחיים. הזדמנות לחפש מה באמת מעניין ומושך אותם לעשות. מי שאהב את העבודה שלו ואת התפקיד שלו, אני בטוח שיוכל למצוא תפקיד חדש בכך. אבל אני יודע שיש גם כאלו שפחות אהבו את מה שהם עשו, והמשיכו לעשות זאת רק כי "חייבים להתפרנס". אני מאחל להם שילכו עם הלב שלהם, לחפש מה באמת "עושה להם את זה", מה באמת מרגש אותם ומה באמת יגרום להם לקום עם תשוקה בבוקר. העולם שלנו משתנה. אבל יש היום גם הרבה יותר הזדמנויות מאשר בעבר. הזדמנויות שפעם לא היו קיימות. אני באמת מאמין בכך, מכל ליבי. נ.ב. – אני מתנצל מראש אם הדברים הללו גורמים למישהו חוסר נוחות כלשהו, אבל זה חלק מהתפקיד שלי. התפקיד שלי בעולם הוא להעיר ולעורר אנשים לתפקידם בעולם, ולעזור להם "להוציא את עצמם לאור".

הי, זה שהעולם שלנו משתנה, זה לא דבר חדש. אבל, אני לא משוכנע שאנו לגמרי מבינים עד כמה הוא משתנה. בשמונה השנים האחרונות, מאז שנוסדה, אובר כבר הספיקה לשנות את העולם פעם אחת כאשר שינתה כליל את תעשיית המוניות, והפכה לא מעט נהגי מוניות מסורתיים למובטלים, ומצד שני סיפקה לעשרות אלפי אנשים אחרים מקור הכנסה נוסף ופשוט, ולמאות מליוני לקוחות שרות הסעות איכותי, זול יותר, נוח יותר וזמין יותר. בתוך שנים ספורות אובר הפכה להיות חברת ההסעים הגדולה ביותר בעולם, וזאת מבלי להחזיק ולו רכב אחד בבעלותה. אבל כל זה עומד להשתנות בקרוב. אובר חתמה לפני שנה על הסכם אסטרטגי עם חברת וולוו. והשנה עשתה צעד משמעותי נוסף, כאשר היא רכשה מוולוו, לא פחות מ-24,000 רכבי וולוו מדגם 90XC. (יכולים לקרוא כאן את הידיעה המקורית ב-CNET). הרכבים הללו, עומדים לעבור באובר התאמות ושדרוגים ולהפוך ולהיות רכבים אוטונומים – כלומר כאלו שנוסעים – ללא נהג! מצד אחד אובר משנה את המודל העסקי שלה שעד כה לא דרש ממנה להחזיק בבעלות על רכבים, ומצד שני היא מייתרת לחלוטין את הצורך ואת התלות בנהגים. מדוע שאובר תעשה דבר כזה? ההסבר הוא מאד פשוט. אובר רוצה להפסיק את התלות שלה בנהגים. היא לא רוצה להמשיך ולהסתבך עם ה"גורם האנושי". למרות שאובר מעולם לא העסיקה ישירות את הנהגים שלה, והם נחשבו מבחינתה תמיד כ"עובדי קבלן" ולא כאלו שמועסקים ישירות על ידה, עדיין היא נתבעה לא פעם על ידי נהגים שדרשו להכיר בהם כמועסקים על ידי אובר וככאלו ביקשו לקבל שכר מינימום, תנאים פנסיוניים והטבות נוספות שונות. אובר רוצה להשתחרר מהתלות בעובדים. היא לא רוצה את הסיבוכים הכרוכים בהעסקה של עובדים, ולהיות תלויה בגחמות של העובדים. זה אולי לא נעים לשמוע את זה, אבל זו המציאות. והיא לא החברה היחידה. בספרי "להתעורר" ציטטתי מחקר של הכלכלן קרל פריי מאוניברסיטת אוקספורד שחשף כי בשנים הקרובות רבים מהמקצועות המוכרים לנו כיום, פשוט יעלמו. לפי החישובים שלו, בתוך שני עשורים בלבד, מחשבים, תוכנות ורובוטים יחליפו 47% מהמשרות הקיימות בעולם. כמעט חצי מהמשרות הקיימות בעולם, פשוט יעלמו בתוך כעשרים שנים מהיום! לכל מי שמועסק כשכיר בעבודה כלשהי, זה צריך להיות תמרור אזהרה אדום, גדול ומהבהב. העולם שלנו משתנה. וכדאי שכמה שיותר מהר, אנחנו נתאים את עצמנו לשינויים הללו. העידן של ה"בטחון התעסוקתי" כבר מזמן הסתיים. השורה התחתונה, של הרווח, משחקת תפקיד יותר ויותר משמעותי בהרבה מאד חברות וארגונים, מה שגורם להן לחפש פתרונות זולים יותר ואמינים יותר להחלפת כח העבודה שלהן. בין אם זה על ידי טכנולוגיות חדשות, או במדינות זולות יותר כמו הודו וסין. אנו הולכים לכיוון של עולם שבו יהיו פחות ופחות משרות "מסורתיות", ומי שעדיין יוכלו להחזיק בתפקידים ובעבודות הם אלו שיביאו יצירתיות, חדשנות ומחשבה חדשה, שכרגע עדיין לא יכולה להיות מוחלפת על ידי מחשבים ורובוטים. מי שלא יקח אחריות על העתיד הכלכלי והתעסוקתי שלו, לטעמי פשוט דומה למהמר בקזינו המשחק במשחק שהוא לא מכיר את החוקים והכללים שלו. הצד השני של זה הוא שבעצם נוצרת כאן הזדמנות יוצאת דופן לכל כך הרבה אנשים לגלות מה הם באמת רוצים לעשות ולהיות. לגלות ולהמציא את עצמם מחדש. להתחבר לתשוקות העמוקות שלהם, וליצור לעצמם את התפקידים, העיסוקים והעבודות שהם רוצים. יש כאן הזדמנות לקחת אחריות על העתיד התעסוקתי והכלכלי. הזדמנות ליצור, לחדש ולהמציא מוצרים חדשים, שרותים חדשים ועסקים חדשים. כמו כל שינוי, השינוי הזה מתחיל אצל כל אחד מאיתנו מבפנים. הוא מתחיל בתודעה שלנו, עוד הרבה לפני הפעולות שאנו נוקטים בהן. אם אתם עדיין שכירים במקום עבודה כלשהו, אני לא אומר שאתם צריכים מחר בבוקר להתפטר. אבל בהחלט כדאי להתחיל "להתעורר" ולהבין מה עוד אתם יכולים לעשות וליצור. להבין מי אתם באמת, מה היכולות שלכם, מה הכישורים, מה אתם אוהבים לעשות, ואיך אפשר לתרגם זאת לשירותים ומוצרים שאנשים אחרים ירצו לרכוש מכם. הגיע הזמן להתעורר... לפני שתקראו בעיתון שהחברה שמעסיקה אתכם חתמה על הסכם לרכוש רובוט שיחליף אתכם בעבודה שאתם עושים. ערן. נ.ב. – מי שרוצה להתחיל ולהתעורר יכול לקרוא כאן את הפרק הראשון בספר "להתעורר" בחינם...