מודעות עצמית

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי. יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז. אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש. וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם. ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים. המשפט היה: ריפוי = כנות בשדה של אהבה בום! פתאום הנקודות התחברו לי.

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי. יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז. אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש. וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם. ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים. המשפט היה: ריפוי = כנות בשדה של אהבה בום! פתאום הנקודות התחברו לי.

במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר". והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?" והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה". שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול. באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו. פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון. בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.

לפני כמה חודשים, במהלך שיחה עם בעל עסק שליוויתי בתהליך אישי עמוק, מורכב וכואב, הוא זרק לי את המשפט הזה: "אני לא רוצה להיות ערן שטרן!". אז לפני הכל דיסקלמייר חשוב: אני לא חושב שאף אחד בעולם צריך להיות ערן שטרן. למעט אני. וגם לי זה לא תמיד פשוט 😊 כל אחד מאיתנו צריך להיות הוא עצמו וכמה שיותר קרוב לעצמו. זה בסדר להשתמש באחרים כמודלים לדברים שהיינו רוצים להיות, אבל חשוב יותר להבין מי אנחנו ולהיות כמה שיותר קרובים לגרסה הזו שלנו. האמירה הזו שלו כמובן סיקרנה אותי וחקרתי איתו קצת יותר לעומק למה הוא התכוון. קודם כל היה ברור שהיא נאמרה מתוך פחד. הוא חשש מהמשמעויות של להיות דומה לי. וכששאלתי אותו למה התכוון עלו דברים כמו: הגירושים, הפירוק של עסק מאד מצליח, מעבר מבית גדול ומפואר לבית קטן וצנוע. והוא צודק, כל אחד מהשינויים האלו שעשיתי היו מאד מורכבים, כואבים והיו כרוכים בתשלום של מחירים יקרים. יקרים מאד.

אתמול ושלשום כששלפתי קלף, יצא אותו האחד – Self Love – אהבה עצמית. מעניין שזה מה שיצא. סוג של רפלקציה עבורי על שש השנים האחרונות. אם אנסה לסכם מה שקרה לי בשנים האלו ומה שהשתנה בתוכי, אז אהבה עצמית זה הדבר. מרגיש היום הכי שלם, מקבל ואוהב את עצמי מאי פעם. בעבר, זה ממש לא היה כך. חייתי עם פער עצום בתוכי. פער בין המקום שחשבתי שאני אמור להיות בו, למקום שבו הייתי. פער בין מי שהרגשתי בפנים שאני ובין הדמות החיצונית שהצגתי לעולם. והרבה ביקורת עצמית ושיפוטיות, אכזבה מעצמי ותסכול גדול שמלווה את כל אלו.

בר מדויל היא סופרת, מחברת הספר: "לשחרר את חיית הפרא", יוצרת תוכן ומוזיקה וחוקרת את הקשר שבין גוף ונפש. בשיחתנו בר שיתפה על מסע החיים המרתק שלה מחיים מוסללים ומוכתבים אל חיים של בחירה חופשית אמיתית. בין השאר תוכלו לשמוע: על הטיפוס על הקילימנג'רו ומה השאירה בה החוויה הזו כיצד ההסללה החברתית מעצבת את החיים שלנו ועד כמה קשה להתנתק ממנה על המפגש עם הגוף שסירב להמשיך במסלול שלא היה נכון עבורה, ולאן זה לקח אותה על התהליך העמוק שעברה בעזרת טיפולים אלטרנטיביים, תרפיה קבוצתית ומפגש עם המיניות שלה כיצד המסע שלה לג'מייקה חיבר והכניס אותה לעולם המוסיקה למה אנחנו חוששים להביא את האור שלנו במלואו מה ההבדל בין צניעות לענווה על האיזון החשוב בין האנרגיה הזכרית לנקבית פרק מעורר השראה על חופש, בחירה אותנטית וכוחה של התבוננות פנימית! תהנו.

מיכל שכטמן מגדירה את עצמה כ"דרמה קווין" מקצועית. היא יוצרת תוכן למטפלים, אמנים ואנשי רוח ומנחת קבוצות. דיברנו על המסע האישי שלה מחיים של שליטה והסתרה אל עבר חיים של ביטוי עצמי וקבלה. בין השאר תוכלו לשמוע: כיצד הזוגיות עם אשה שינתה אותה מה זה אומר להיות "דרמה קווין" מקצועית כיצד למצוא את הביטוי האותנטי שלנו בעולם שמעודד הליכה עם מסיכות מה המחירים של להיות אמיתיים עם עצמנו ועם העולם מדוע לפעמים אין ברירה אלא לחצות את הגבולות שלנו כיצד הדכאון הוביל אותה לסטנדאפ על המעקפים הרוחניים שלנו מהם החסמים הנפוצים שמונעים מאנשים לבטא את עצמם מדוע חשוב לפעמים ללכת אל הקצוות

נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם". חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה... נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות - אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות - המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן. אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו. אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת. התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו - מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים. אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל - התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש. בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה. אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט. ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.

"אני אהיה חופשי כשהילדים יגדלו" "אהיה חופשי כשאסיים לשלם את המשכנתא" "אהיה חופשי כשיהיה לי מספיק כסף בבנק" "אהיה חופשי כשאפרוש לפנסיה" כמה פעמים אמרתם את המשפטים האלה לעצמכם? כמה פעמים דחיתם את החופש שלכם ל"יום אחד", למועד עתידי שבו כל התנאים החיצוניים יסתדרו בדיוק כמו שצריך? אני אמרתי זאת לעצמי לא מעט פעמים בעבר. חשבתי שאם רק אצא קצת מהמרתון של חיי היומיום – רשימת ה-TODO שלא מסתיימת, רשימת המטלות האינסופית בבית, הוואטסאפים שלא מפסיקים להכנס – אז ארגיש חופשי. אז לקחתי את המשפחה ויצאנו לטיול של שנה בעולם. רחוק מכולם. ואתם יודעים מה? המחשבות, תחושת המחנק, חוסר המנוחה – הם פשוט ארזו מזוודה ונסעו איתי. שינוי המיקום לא שינה את מה שהתרחש בתוכי.

והפעם פרק סולו מיוחד, שבו שיתפתי את המדריך האינטראקטיבי החדש שכתבתי: "הכלא הסמוי: כיצד לזהות ולהשתחרר מהמלכודות שקולעות את חייך". חשפתי בו שלושת המלכודות העיקריות שמגבילות את החופש האישי שלנו: מלכודת הזהות, המלכודת החברתית והמלכודת הרגשית. שיתפתי גם במסע האישי שלי, מהקריירה מצליחה באינטל, דרך חיפוש אחר חופש כלכלי, מסע משפחתי בעולם, התמודדות עם סרטן, ועד להבנות העמוקות על משמעות החופש האמיתי. דיברתי על איך רובנו חיים בכלא בלתי נראה שבנינו לעצמנו, ואיך אפשר להשתחרר ממנו. בין השאר תוכלו עוד לשמוע: מה ההבדל בין ריצוי ובחירה בחיינו? איך מזהים את המלכודות הסמויות שכולאות אותנו? האם אפשר לחיות בחופש אמיתי גם בעולם של מחויבויות? מה הקשר בין אותנטיות ותחושת חופש פנימי? איך אפשר להפסיק לחיות לפי תסריט שמישהו אחר כתב עבורנו?