חופש אישי

עדן ריבוי הוא הרפתקן, שחי 3 וחצי שנים על אופניים ברחבי העולם עם תקציב של 10 יורו ליום. חייו הפכו למסע חופש ופשטות, לא רק בשביל לראות נופים אלא בעיקר כדי לפגוש אנשים ולחיות את החיים במלואם. דיברנו על איך ההחלטה לעזוב את המסלול הרגיל אחרי הצבא ולצאת למסע ללא מגבלת זמן, של רכיבה והקפת העולם על אופניים. על הקשיים הפיזיים והמנטליים של הטיול, ועל האנשים המדהימים שפגש בדרך. תוכלו לשמוע בשיחתנו: איך עוזבים את המסלול הרגיל ויוצאים לחוסר ודאות מוחלט מה הוא למד על עצמו ברכיבה לבד של 25,000 קילומטר כיצד ההקשבה ללב הצילה את חייו ברכיבה מסוכנת באוסטרליה מה עוזר לו להכיל את חוסר הוודאות של המסע מה הסכנות האמיתיות במסע כזה ואיך מתמודדים איתן מהם האתגרים הפיסיים והמנטאליים המורכבים ביותר שפגש פרק מרתק על חלום שהפך למציאות! תהנו.

או: איך ההחלטות שמעולם לא קיבלתם מעצבות את כל החיים שלכם. כל החיים שלנו מתנהלים על בסיס הסכמים והסכמות. חלקם כאלו שחתמנו עליהם במודע, כמו למשל המשכנתא בבנק (למרות שלא קראנו מילה מעשרות העמודים הכתובים שחתמנו עליהם). אבל מרביתם, הם לא כאלו. ולמרות שאלו ההסכמים החשובים ביותר הנוגעים להיבטים הכי משמעותיים בחיים שלנו כמו משפחה, ילדים, הורים, חברים, תעסוקה, בריאות, כספים וכו' – אין לנו שום זיכרון שחתמנו עליהם וגם לא נמצא את ההסכם המודפס לעיין בו. אלו הם ההסכמים הלא כתובים שמנהלים את החיים שלנו. הם שולטים בכל החלטה שאנו מקבלים. מה זה בעצם "הסכם לא כתוב"? הסכם לא כתוב הוא כלל, אמונה או ציפייה שאנחנו חיים על פיה מבלי שבחרנו אותה בכלל. לא באופן מודע לפחות. זה הסכם שהחברה, המשפחה, או אפילו אנחנו בעצמנו יצרנו, לעיתים לפני עשרות שנים או בילדות שלנו, והוא ממשיך לנהל את חיינו מאחורי הקלעים מבלי שנהיה מודעים לקיומו. למשל, כל מי שנולד לו ילד, ברגע הולדת הילד, חתם באופן לא מודע על הסכם עם עצמו, שהוא יעשה הכל כדי לשמור ולהגן על הילד הזה, עד ליום מותו. זו דוגמה להסכם לא כתוב, שנחתם באופן לא מודע אצל רובנו. וזה לא שהסכם לא כתוב הוא "טוב" או "רע". זה הכל בעיני המתבונן, והאם זה תומך (או שלא) בחיים שהוא רוצה ליצור לעצמו.

לפני כמה חודשים, במהלך שיחה עם בעל עסק שליוויתי בתהליך אישי עמוק, מורכב וכואב, הוא זרק לי את המשפט הזה: "אני לא רוצה להיות ערן שטרן!". אז לפני הכל דיסקלמייר חשוב: אני לא חושב שאף אחד בעולם צריך להיות ערן שטרן. למעט אני. וגם לי זה לא תמיד פשוט 😊 כל אחד מאיתנו צריך להיות הוא עצמו וכמה שיותר קרוב לעצמו. זה בסדר להשתמש באחרים כמודלים לדברים שהיינו רוצים להיות, אבל חשוב יותר להבין מי אנחנו ולהיות כמה שיותר קרובים לגרסה הזו שלנו. האמירה הזו שלו כמובן סיקרנה אותי וחקרתי איתו קצת יותר לעומק למה הוא התכוון. קודם כל היה ברור שהיא נאמרה מתוך פחד. הוא חשש מהמשמעויות של להיות דומה לי. וכששאלתי אותו למה התכוון עלו דברים כמו: הגירושים, הפירוק של עסק מאד מצליח, מעבר מבית גדול ומפואר לבית קטן וצנוע. והוא צודק, כל אחד מהשינויים האלו שעשיתי היו מאד מורכבים, כואבים והיו כרוכים בתשלום של מחירים יקרים. יקרים מאד.

דר' מאשה הלוי היא מרצה, מטפלת פרטנית ואישית ואקטיביסטית של מערכות יחסים חופשיות.דיברנו על מה המשמעות של חופש בזוגיות, על מודלים נוספים וחליפיים למודל המונוגמי. האתגרים של פתיחת היחסים והתמודדות עם הקושי, הפחד והקנאה בתהליך. בין השאר תוכלו לשמוע: מהי המשמעות האמיתית של חופש בתוך מערכות יחסים מה הוביל אותה לעולמות היחסים הפתוחים אילו מוטיבציות מובילות אנשים לרצות לפתוח את היחסים הזוגיים שלהם כיצד ניתן ליצור יותר חופש בתוך מערכות יחסים מונוגמיות מהי האנרכיה של מערכות יחסים ומהו החופש שהיא מאפשרת מה עומד בבסיס הקנאה הרומנטית ומה יכול לעזור להתמודד איתה על ההבדל בין מערכות יחסים שנפתחות מבחירה או ממשבר על עולם המיניות העשיר שמרבית האנשים לא מודע לו מהו הצעד הראשון למי שהיה רוצה לפתוח את מערכת היחסים שלו

נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם". חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה... נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות - אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות - המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן. אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו. אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת. התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו - מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים. אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל - התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש. בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה. אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט. ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.

"אני אהיה חופשי כשהילדים יגדלו" "אהיה חופשי כשאסיים לשלם את המשכנתא" "אהיה חופשי כשיהיה לי מספיק כסף בבנק" "אהיה חופשי כשאפרוש לפנסיה" כמה פעמים אמרתם את המשפטים האלה לעצמכם? כמה פעמים דחיתם את החופש שלכם ל"יום אחד", למועד עתידי שבו כל התנאים החיצוניים יסתדרו בדיוק כמו שצריך? אני אמרתי זאת לעצמי לא מעט פעמים בעבר. חשבתי שאם רק אצא קצת מהמרתון של חיי היומיום – רשימת ה-TODO שלא מסתיימת, רשימת המטלות האינסופית בבית, הוואטסאפים שלא מפסיקים להכנס – אז ארגיש חופשי. אז לקחתי את המשפחה ויצאנו לטיול של שנה בעולם. רחוק מכולם. ואתם יודעים מה? המחשבות, תחושת המחנק, חוסר המנוחה – הם פשוט ארזו מזוודה ונסעו איתי. שינוי המיקום לא שינה את מה שהתרחש בתוכי.

צפיתי לאחרונה בסדרה "הזוג המושלם" בנטפליקס. לא אעשה לכם ספוילר גדול מדי, אבל הסיפור הוא ידוע ומוכר: זוג יפה ומושלם, משפחה יפה, חיים מושלמים, קריירות מבריקות, בית חלומי, הכל נראה מבחוץ בדיוק כמו שצריך להיראות. ואז מתברר (כצפוי) שהכל פאסון. מאחורי הדלתות הסגורות, בין ארבע הקירות – לא כל הנוצץ הוא זהב. ישבתי מול המסך וחשבתי לעצמי: "וואו, כמה זה מוכר". יכולתי לראות תקופות קודמות בחיים שלי, שבהם זה היה בדיוק כך, שמבחוץ הכל היה נראה יפה ונוצץ, אבל מבפנים התמונה היתה אחרת לחלוטין. ובטיימינג מעניין היום, חג הפורים, חג התחפושות והמסכות, החג שבו מותר לנו להיות מישהו אחר ליום אחד, אולי דווקא היום אפשר במקום להתחפש (כמו שאנו עושים 364 ימים בשנה), אולי דווקא היום, בחג הזה, נרשה לעצמנו להסיר אותה.

והפעם פרק סולו מיוחד, שבו שיתפתי את המדריך האינטראקטיבי החדש שכתבתי: "הכלא הסמוי: כיצד לזהות ולהשתחרר מהמלכודות שקולעות את חייך". חשפתי בו שלושת המלכודות העיקריות שמגבילות את החופש האישי שלנו: מלכודת הזהות, המלכודת החברתית והמלכודת הרגשית. שיתפתי גם במסע האישי שלי, מהקריירה מצליחה באינטל, דרך חיפוש אחר חופש כלכלי, מסע משפחתי בעולם, התמודדות עם סרטן, ועד להבנות העמוקות על משמעות החופש האמיתי. דיברתי על איך רובנו חיים בכלא בלתי נראה שבנינו לעצמנו, ואיך אפשר להשתחרר ממנו. בין השאר תוכלו עוד לשמוע: מה ההבדל בין ריצוי ובחירה בחיינו? איך מזהים את המלכודות הסמויות שכולאות אותנו? האם אפשר לחיות בחופש אמיתי גם בעולם של מחויבויות? מה הקשר בין אותנטיות ותחושת חופש פנימי? איך אפשר להפסיק לחיות לפי תסריט שמישהו אחר כתב עבורנו?

אני חושב שכעת, כולנו כבר מבינים שאנחנו כבר כמעט שנה וחצי חיים בעולם אחר. אנחנו חיים במציאות חדשה. מציאות של אי-ודאות מתמשכת. כיצורים אנושיים אנחנו מאד זקוקים לוודאות הזו. אפילו מכורים לה. היא מעניקה לנו איזה שהוא בסיס מוכר ובטוח שאנחנו יכולים לעמוד עליו. וכשהוודאות הזו איננה, אנחנו מרגישים מאד לא יציבים ולא בטוחים. בשיחות שלי עם אנשים בתקופה האחרונה, אני שומע את אותו המשפט שוב ושוב: "אני מחכה שהדברים יתייצבו קצת לפני שאני מקבל החלטות". "אולי אחרי המלחמה..." "כשיהיה ברור מה קורה עם המשק..." "כשאדע מה יהיה עם המילואים..." אבל כמו שכולנו מבינים – אנחנו עלולים לחכות הרבה זמן. לפני שחליתי בסרטן, גם אני חייתי באשליה שיש לי שליטה. שאני יכול לתכנן את החיים שלי קדימה, לדעת מה יקרה. ואז, בן רגע, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלי.

איך אדם חופשי, שנולד עם אינסוף אפשרויות, מוצא את עצמו בתוך כלא בלתי נראה? זה מתחיל מוקדם מאוד. חשבו על תינוק שזה עתה נולד. אותו תינוק בדיוק, אם היה נולד בבני ברק, היה גדל להיות מישהו אחד ואם היה נולד בצפון תל אביב – היה גדל להיות מישהו אחר לחלוטין. בהודו? בסין? בניו יורק? בכל מקום הוא היה מתפתח לאדם שונה, עם אמונות שונות, עם תפיסות עולם שונות, עם "אמיתות" שונות לגמרי על החיים – וכמובן, עם תוצאות אחרות ועם חיים אחרים לחלוטין. ישנם כמה שלבים שגורמים לכלא הסמוי שלנו להיווצר.