חופש

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון. והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני. הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא? אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות. אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב. רק בגלל שהוא מוכר לנו. אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי. אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד. אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון. או מדחייה. או מלהישאר לבד. אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר. ומפחיד יותר... הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו. אנחנו שמים שומרים בדלת. אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת. אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה... אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות. אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום. הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד. השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד. אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו. האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו. הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות. השם שלו היה "ערן המצליחן". הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות. הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון. הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות. הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך. תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות. בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה. הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים. בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

איחול קצת מוזר לשבוע הקרוב: אני מאחל לכם שתאכזבו מישהו השבוע. אבל לא סתם מישהו אקראי, אלא מישהו שחשוב לכם. מישהו שאתם אוהבים! רוב החיים שלי הייתי הילד הטוב, המנהל המצליח באינטל, הבעל המושלם, המנטור ה"חכם". הייתי מכור למבט המרוצה בעיניים של האנשים סביבי. הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לגרום לכולם להרגיש בנוח, לחייך, ואז לומר לי שאני בסדר. בכל פעם שהרגשתי שמישהו עלול להתאכזב ממני, הגוף שלי היה מתכווץ. הרגשתי שאם אני אגיד את ה"לא" הזה, אם אני אבחר בדרך שלי, האדמה תפער את פיה ותבלע אותי או שמשהו איום ונורא יקרה. פעלתי כך כי האמנתי שאהבה היא דבר מותנה, ואם אני אאכזב, אז אני אשאר לבד. זו לא איזו אמונה מודעת ומכוונת. זה עמוק בתת המודע שלנו, בדרך כלל זה מתיישב שם עוד מהילדות. אבל האמת היא שחייתי בתוך כלא. כלא מפואר, כלא שבניתי לעצמי בעצמי, אבל כלא. הייתי בובה על חוט, והחוטים היו הציפיות של ההורים שלי, של בת הזוג, של החברה, של העובדים שלי. בכל פעם שמישהו משך בחוט האכזבה, אני מיד התיישרתי. ויתרתי על הרצונות שלי. ויתרתי על האמת שלי. ויתרתי על עצמי.

אתמול, בקבוצה של משתתפי הריטריט האחרון, אחד המשתתפים שלח את הקטע הבא, שקראתי מזמן מתוך הספר של אושו: 'חופש - האומץ להיות עצמך': "אנשים מדברים הרבה על חופש, אבל הם לא רוצים חופש בדיוק; הם מבקשים חוסר אחריות. הם אומרים שהם מבקשים חופש, אבל עמוק מתחת לפני השטח, באופן לא מודע; הם מבקשים אישור להיות חסרי אחריות. חופש אמיתי הוא סימן לבגרות; הרצון באישור לחוסר אחריות הוא רצון ילדותי. חופש אפשרי רק כאשר אתה כל כך בוגר, עד כי אתה יכול לקבל את האחריות להיות חופשי. העולם עדיין אינו מקום חופשי משום שהאנשים אינם בשלים.

שנתיים מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו. וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב. לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו. אף אחד לא בא בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם. ואף אחד לא בא. אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו. לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו. וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא. זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד. מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם. גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו. אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם. וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

מור שלו היא זמרת, יוצרת, ומטפלת רב תחומית בגוף-נפש. יש לה סיפור חיים לא שגרתי בו עברה תהליכי שינוי עמוקים ומשמעותיים שנבעו מתוך החיבור שלה לגוף והשימוש בו כמצפן לחיים. בין השאר דיברנו על: ההחלטה לנסוע מיד לאחר נישואיה להודו וכיצד השהייה הארוכה שם חיברה אותה לעצמה ההתמודדות עם הפחד מההורות ואיבוד החופש כיצד יילדה את הבת שלה בעצמה, בבית החשיבות של ההקשבה לגוף והסכנה הגדולה בלהתעלם מהקול שלו מה יכול לעזור לנו להישאר בסנטר שלנו ולהיות נאמנים לעצמנו הפרידה המשחררת מזוגיות לא מתפקדת האומץ הנדרש להיות במקום ה"מבולבל" או ה"לא יודע" עולם המוסיקה שנפתח לה לאחר הגירושים מה יכול לעזור לנו לפגוש את הרגשות הפחות נעימים איך הגוף מוביל אותנו לבחירות נכונות מה נדרש כדי ליצור לנו בחיים מרחב שבו נוכל לבטא את עצמנו ביותר פגיעות, אותנטיות ואינטימיות פרק עמוק ומעורר השראה!

נדב אטיאס הוא מאמן להתפתחות בדגש על דפוסים במערכות יחסים. דיברנו על המעבר מעולם ההייטק הלוגי לעולם הרוח והרוחניות. בין השאר תוכלו לשמוע: מה היתה הכאפה שהחיים נתנו לו, שהעירה אותו לעולם הרוחניות על תפיסת הצמצום והשפע בחיים, ביחסים ובכלל מדוע ההיאחזות גורמת לנו לסבל ולאבד את החופש שלנו על מלכודת הזהות שאנו מרבים ליפול לתוכה מהם הדפוסים הלא מודעים במערכות יחסים שמחבלים לנו בקשר האם יש אמת במיתוס שהפכים נמשכים מתי מבינים שהגענו לסוף המשאבים בזוגיות מה הביא אותו לתרגם שלושה מהספרים של ג'ו דיספנזה לעברית ואת הפודקאסט של ראם דאס? וגם: מה תפקיד המיניות בהתפתחות האישית שלנו פרק מעורר במיוחד!

והפעם פרק מיוחד במינו, שגרם לי לטוס לקצה השני של העולם, לקוסטה ריקה כדי לצלם אותו, עם יובל שוורצמן. יובל הוא ליצן, נדל״ניסט בנשמה ושחקן תיאטרון מקצועי, הבעלים של חברת StartSmart שליוותה עד היום למעלה מ-1500 משקיעים לרכישת דירות להשקעה ברחבי הארץ. יובל ואני אנחנו מכירים כבר למעלה מעשור ובימים אלו אני מתארח אצלו בקוסטה ריקה. הפרק נפתח עם השאלה: אם היה לך עכשיו מספיק כסף לחיות, מה היית עושה עם החיים שלך? ומשם המשכנו לשיחה עמוקה על האפשרויות השונות לחיות את החיים שלנו מחוץ להסללות המקובלות. בין השאר תוכלו לשמוע: על הדרך של יובל מתפקיד ב-8200 ואחר כך בהייטק, להקמת אימפריית נדל"ן משגשגת מה הערך המוביל העמוק שהוביל אותי לעשות שינויים דרמטיים בחיים שלי מה נדרש מאיתנו לעשות כדי לשבור את ההסללה הרגילה של החיים וליצור לנו את החיים שאנו בוחרים לעצמנו מהם התהליכים המנטליים, הרגשיים והמחשבתיים שעזרו לנו ליצור חיים אלטרנטיביים ומספקים כיצד אפשר להתנתק ולצאת מה"מטריקס" ששואב אותנו ומעצב את החיים שלנו מה יאפשר לנו יותר חופש בחיים כיצד גם אתם יכולים ליצור תוכנית אלטרנטיבית, Plan B - לחיים שלכם!

בהמשך לפוסט הקודם, על "לפרק את הבית" הרעיון הזה המשיך להבשיל בתוכי. מה זה "הבית" הזה קודם כל? אוסף האמונות, התפיסות, המחשבות וההרגלים שמעצבים את החיים שלנו. שמרביתן ככולן, עוצבו מתוך הסביבה ובית הגידול ששהינו בו. לרוב, אנחנו לא מטילים ספק ב"בית" הזה. והתרבות, הסביבה, המשפחה, ההורים, המורים והחברה שהקיפה ומקיפה אותנו מכתיבה לנו את האמונות הללו. וכמעט לעולם לא נטיל בהן ספק. כי לרוב אנחנו לא מכירים משהו אחר. זה מפחיד לפרק את הבית.