חוסר וודאות

הפעם יש לנו פרק מיוחד שהוא בעצם הקלטה של מפגש מיוחד שערכתי עם בוגרי התוכניות "100 ימים של נדל"ן" של יובל שוורצמן וגיא מנדלסון. דיברתי שם על מגוון רחב של נושאים שהמשתתפים העלו, ושיתפתי בצורה פתוחה וכנה על החוויות ההתפתחותיות שלי. מפאת אורך המפגש, חילקתי אותו לשני פרקי פודקאסט. בחלק הראשון של המפגש תוכלו לשמוע: כיצד התחיל המסע שלי, וכיצד מסלול החיים ה"בטוח" שהלכתי בו, הוביל אותי דווקא לתחושת חוסר סיפוק וליציאה לדרך חדשה בחיים למה הכסף, גם כשהרווחתי הרבה ממנו, לא היה המפתח לחופש שחיפשתי כיצד המפגש שלי עם מחלת הסרטן הובילה לחקירה פנימית עמוקה ולשחרור מהפרסונה החיצונית ולמציאת חופש אמיתי במקום קבלה עצמית מלאה הפילוסופיה שמאחורי שנות היזמות שלי מדוע כדאי לוותר על החיפוש אחר "המושלם" ולהתמקד ב"מי שאנחנו הופכים להיות" בתהליך, כמפתח להצלחה אמיתית מדוע הכלה של חוסר וודאות בחיים שלנו הוא הדרך לפתח חוסן ועמידות הנדרשים בסביבה הכאוטית שאנו חיים בה חשיפה ראשונית "מודל הכאוס" שגיליתי וכיצד הוא יכול להיות זרז להתפתחות קוואנטית והזדמנויות חדשות איך להבין ולדעת "מה אני רוצה" דרך ניסוי ותהייה מדוע כסף אינו מוטיבציה מספקת עבורי ומה חשוב לי באמת וגם: כיצד נוכל לקבל החלטות טובות יותר ומה יכול לשמש עבורנו כמצפן אמיתי בכל רגע נתון האזינו לפרק שיעניק לכם כלים חדשניים ואותנטיים לנווט בעולם העכשווי, לקבל החלטות טובות יותר ולהתחבר לחופש הפנימי שלכם.

ערן שטרן הוא מנטור עסקי, מאמן ומרצה מבוקש, ובו זמנית אדם מופנם וביישן. דברנו על נורמליות ויציאה מהנורמה, על שינוי, על תודעה של גוף, החלמה מסרטן ועוד. שיחה מרתקת עם אדם מיוחד.

לקראת הריטריט הקרוב של "50 גוונים של חופש", יצרתי אתגר של שבעה ימים, שבו, בכל יום עסקנו במפתח חופש נוסף. ריכזתי כאן את כל המפתחות וכל התרגילים במקום אחד, שיהיה לכם נוח לעבור עליהם ולתרגל. בכל יום שיתפתי בקצרה מפתח חופש אחד, פשוט אבל מאד משמעותי, שאם תשתמשו בו, תוכלו להכניס יותר חופש לחיים שלכם.

"כשיהיה לי מספיק כסף, אז אהיה באמת חופשי" כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה? כמה פעמים אמרתם את המשפט הזה לעצמכם? כמה פעמים חלמתם על היום שבו החשבון בבנק יהיה מלא מספיק כדי לפתור את כל הבעיות? אני יודע שאני חלמתי על זה. במשך שנים. אבל אז קרה משהו מפתיע. במהלך השנים, חוויתי עליות ומורדות כלכליים. היו תקופות של שפע, כשהרווחתי סכומים שפעם חשבתי שהם בלתי אפשריים. והיו תקופות של מחסור, כשהייתי צריך לספור כל שקל. והתובנה המפתיעה? בשני המצבים, תחושת החופש שלי לא השתנתה באופן משמעותי. כשהיה לי הרבה כסף, גיליתי שאני עדיין מרגיש לחוץ ומודאג בגלל כסף, הייתי עסוק בליצור עוד ממנו, וזה לא עשה אותי יותר מאושר או מסופק. מעבר לסיפוק רגעי של ה"הישג". וכשהיה לי פחות, למדתי להעריך דברים פשוטים שפעם התעלמתי מהם, מצאתי חופש בפשטות ובמינימליזם, בלשחרר דברים שהחזקתי בהם כי היה "צריך" או "מקובל" או "נחשב". בהמשך הדרך, ראיתי שזה נכון לא רק אצלי, אלא גם אצל אנשים אחרים שליוויתי לאורך השנים. ביניהם היו כאלו שהיה להם הרבה (מאד!) כסף, וכאלו שכמעט ולא. ולא היתה שום התאמה בין כמות הכסף של האדם, ובין תחושת החופש שהוא היה בה. בלא מעט מהמקרים, זה אפילו היה מדהים לראות את הקיצוניות בין כמות הכסף שהאדם החזיק בה, לעומת תחושת המלכוד והשעבוד שהוא היה נמצא בה. כך שהבנתי שחופש אמיתי לא תלוי בכמות הכסף בחשבון הבנק שלנו.

פורים הוא החג החביב עלי. זוכרים את המסיבות בפורים כשהיינו ילדים? (וגם כמבוגרים), איך אנחנו אוהבים להתחפש, לשים מסיכה ותחפושת, ולהיות למישהו אחר ליום אחד? זה משחרר, מרגש, כיף. אבל מה קורה כשהמסיכה והתחפושת הזו הופכת להיות חלק קבוע מהחיים שלנו? לפני שנים, בתקופה שהייתי ב"קוד המנצח", הייתי לובש חליפות. לסדנאות, להרצאות, ולפעמים גם לפגישות "חשובות". אבל לא רק את החליפה לבשתי - לבשתי מסיכה שלמה. מסיכת "המצליחן", הבטוח בעצמו, זה שתמיד יודע מה לעשות. בבית, היתה לי מסיכה אחרת: של האבא "המושלם", הבעל "האידיאלי". תמיד חזק, תמיד יציב, אף פעם לא מראה חולשה. זה שיודע מה צריך לעשות ומה הדבר הנכון. עם החברים? מסיכה של הבחור הכיפי, השמח, המצליח, זה שאף פעם לא עייף או מדוכדך. כל יום, החלפתי מסיכות. הייתי מאסטר של הסוואה עצמית.

אני זוכר את הרגע ההוא, כשישבתי על שפת הבריכה של הבית היוקרתי שלי. מסתכל על הבריכה, על החצר הגדולה והבית הגדול, וחושב לעצמי שהנה, השגתי את זה. עכשיו אני אמור להרגיש מאושר. הרי השגתי את כל מה שהחברה שלנו אומרת שצריך להשיג: קריירה משגשגת ומצליחה, משפחה "מושלמת", בית חלומותי. אבל לא הרגשתי מאושר. אפילו לא קרוב לכך. הרגשתי ריקנות מוחלטת. סוג של חנק. כאילו קירות בלתי נראים סוגרים עליי מכל עבר. ואחרי הריקנות, הגיע הדיסוננס הפנימי הגדול: איך זה יכול להיות שיש לי את מה שרציתי אבל אני לא מרגיש מאושר מכך? או לכל הפחות מרגיש טוב. לא הרגשתי טוב. רק כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות תהליכים עמוקים שעברתי עם עצמי, הבנתי למה. הבנתי שהייתי כלוא. אמנם זה היה כלא עם רמת חיים גבוהה, אבל עדיין – כלא.

במשך כמה תקופות במהלך החיים שלי, הסתובבתי בהרגשה שאני כלוא. כלוא בחיים שיצרתי לעצמי. שזה אולי אחד האבסורדים הגדולים שקיימים בחיים שלנו: לרוב אנחנו הסוהרים והכולאים של עצמנו. חיפשתי את החופש בהרבה דברים חיצוניים, עוד כסף, בית גדול יותר, טיול ארוך לחו"ל והתנתקות מהחיים "הרגילים" כאן בארץ. חשבתי שאם רק יהיה לי את ה______ אז אגיע לחופש הנכסף. אף אחד מאלו לא נתן לי את החופש שביקשתי ורציתי. כששואלים אותי איך אני מגדיר חופש, אז ההגדרה הפשוטה שלי היא: *לחיות את החיים בתנאים שלי.* בגדול זה אומר: היכולת שלי לקבל החלטות עצמאיות, לא מתוך כפייה או הכרח חיצוני, שיש לי אפשרויות בחירה שונות ושאני יכול לנווט את חיי בהתאם לרצונות ולאמונות שלי. וזה לא דבר פשוט בעולם שרק מנסה לשעבד אותנו וליישר אותנו לתוך מסגרות, מערכות אמונה, כללים וחוקים.

לא מזמן עשיתי קצת סדר בספרייה שלי ונתקלתי בספר "מחכים לגודו", המחזה שכתב סמואל בקט. פעם לפני הרבה שנים קניתי אותו כי השתמשתי בקטע קצר ממנו בסדנה שהעברתי. מאז לא פתחתי אותו. תכל'ס זה אחד המחזות הכי משעממים שיש בעולם. שני קבצנים/בטלנים יושבים מתחת לעץ כל היום ומחכים. מחכים לגודו. הם בדיאלוגים אינסופיים ומשמימים, תוהים, שוקלים וחושבים מה יעשו אם הוא יבוא, ומתי הוא יבוא, ואם בכלל... ובפועל, בנתיים לא קורה כלום. הם עדיין יושבים שם מתחת לעץ ומחכים, באותו המקום שלפני כ-15 שנים היו כשקניתי את הספר הזה. כל המצב הזה די מזכיר את המצב של הרבה אנשים כרגע סביב המצב עם אירן. יושבים, ומחכים. קוראים פרשנויות, מלהגים, מתדיינים, שוקלים לכאן ולכאן, יוצרים תרחישים משל עצמם, מנתחים תרחישים של אחרים... ובפועל – לא עושים כלום.

אלון מור הוא מאמן רוחני ופרקטי בשיטת המאיה, מלווה אנשים לשינויים חיוביים ומתמחה במערכות יחסים וזוגיות. אלון הוא אחד האנשים המעניינים שפגשתי שהפכו את החיים בחוסר וודאות לדרך חיים. בשיחתנו העמקנו למחוזות אי הוודאות והאומץ בחיים. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע הוא בוחר שוב ושוב לחיות בתנאי חוסר וודאות מה גרם לו לסגור את חשבון הבנק, לבטל את הטלפון ולהסתובב בעולם חסר כל מה למד מתוך החוויה של להסתדר בעולם ללא כסף מהי חכמת הזמן הטבעי של המאיה? המשמעות של הבחירה היום יומית לחיות באומץ וללכת עם קריאת הלב כיצד המבנים הקיימים בעולם נשברים וחוסר הוודאות שבאים עם כך כיצד אלון הביא ריפוי ליחסים שלו עם הוריו

עדי כרמון סקופ היא יזמת חברתית כלכלית, ארכיטקטית של כלכלות מטבע, מייסדת מיזם "אמץ רופא.ה" לסיוע לצוותים רפואיים בתקופת הקורונה, ממציאת שיטת "המתכון", וגם ביחד עם רונן גפני, הקימה אקסלרטור למיזמי העולם החדש דרך כלכלת היצירה המשותפת ומנחה איתו את הפודקאסט "תדר עולמי חדש". עדי מגדירה את עצמה כהאקרית של החיים, מי שמחפשת את הדרך לעשות דברים בצורה שונה מהמקובל וה"רגיל", וליצור דרכים חדשות ויצירתיות לחיים ולעסקים. בין השאר דיברנו על: מדוע היא כל כך אוהבת את חוסר הוודאות בחיים מה המחירים שאנו משלמים כשאנו פועלים מתוך התשוקה והאש הפנימית שלנו מדוע לפעמים התמדה היא over rated איך יודעים מתי הנשמה שלנו רעבה לשינוי מה המחלות באות לומר לנו וכיצד להקשיב למסר שלהן למה חשוב להיות אגואיסט כיצד ההיקשרות לדברים, אנשים, עבר וכו' מגבילה ומצמצמת אותנו שיטת המתכון שפיתחה שעוזרת לאנשים לגלות את ה"למה" שלהם המשמעות של להסתובב בעולם עם לב פתוח כלכלת היצירה המשותפת וההזדמנויות החדשות שהיא מציעה