בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים.
הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין.
והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם.
קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו.
קודם כל, קראתי שם הרבה כאב.
ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות.
זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו.
הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה.
ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר.
השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם.
אותה הרגשה של נטישה.
ההבנה הכואבת שהעולם שותק.
שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה.
וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: אף אחד לא בא, או מותו של הגורו.
כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו.
זוכרים את סיפור עגל הזהב?
משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל.
או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות.
ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו.
שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו.
שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון.
ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו.
רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר.
וזה מתנפץ כעת.
