חוסן

המילים האלו מחכות להיכתב כבר ימים ארוכים, עוד מאותה שבת ארורה. הלב לא יכול לתפוס ולהכיל את עוצמת הכאב של כל מה שקרה. כמו הרבה אחרים, אחרי השוק הראשוני ממה שקרה, גם אני נכנסתי למוד של עשייה בעצימות גבוהה. זו דרך ידועה להדחיק ולברוח מהחדשות והמדיה וכל מה שאופף אותנו. ביחד עם קבוצה של כ-20 יזמים הקמנו מרחב דיגטלי בשם "חיבוק לנפש" שנועד לאפשר מעגלי תמיכה ואיוורור לכל מי שזקוק לכך. www.hibuk.co יום רדף יום, והייתי מסיים אותו תשוש. לא ישנתי הרבה בימים הראשונים. מי יכול היה? התמונות, המחשבות על כל מה שקרה שם, על האבדן, הכאב. ואז החלו להגיע השמות, אנשים שמכירים, מעגל ראשון ושני ושלישי. אני לא חושב שיש מישהו במדינה שזה לא נגע בו במעגל ראשון או שני. ואז ההלוויות, וניחומי האבלים. ועוד הודעות ועוד הלוויות. מעגל כאב שאינו נגמר. לאחר שבוע כבר לא יכולתי יותר, הרגשתי מותש. זה פשוט יותר מדי להכיל. אז עצרתי לרגע, הורדתי הילוך וחזרתי קצת להתמקד בעצמי. ובתוך כל הימים האלו, חוזרת לי שוב ושוב השאלה, למה דבר כמו זה קורה?

אנחנו רגע לפני השנה החדשה, ועבור הרבה אנשים שנמצאים בעולמות ההתפתחות האישית והאימון, תחילתה של שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לעצור ולהגדיר לעצמנו מטרות חדשות, ליצור תוכניות עבודה לשנה החדשה, לאתגר את עצמנו עם יעדים חדשים. וזה מעולה. אני חושב שזה תמיד טוב לבחון את המקום שאנו נמצאים בו ולאתגר את עצמנו למקום חדש. זו המהות של התפתחות בעיני. להתקדם, מיום ליום, משנה לשנה. להפוך היום להיות קצת יותר בטוב ממה שהייתי אתמול. בימים האחרונים, יצא לי לחשוב על כך שהשנה האחרונה, עבורי, היתה סוג של "שנת שמיטה". שנה שבה דווקא לא הצבתי לי מטרות ויעדים לשנה החדשה כמו תמיד.

מורן שטרק מגדירה את עצמה כ"ציידת רוח, חוקרת אש, מעודדת ניסויים בבני אדם (בעצמה)", מברכת על הגשמה בחול ובועטת בקופסא בקודש וכאחת ששואלת את השאלות הכי קשות בשולחן הדיונים. בין השאר תוכלו לשמוע בשיחתנו: על החטיפה שלה על ידי קרטל סמים בקולומביה וכיצד הגיעה לערוך מסדר נשק לחוטפים שנת המשבר והשינוי הגדול שעברה עם תחילת הקורונה, במישור האישי, הזוגי, העסקי והכלכלי כיצד להתנהל בחיים ללא תלות והיקשרות לתוצאה על חשיבות הגמישות בחיים על הפגיעה המינית שחוותה כילדה וכיצד נרפאה מדוע אין באמת "צ'קליסט" לאהבה מה מאפשר לה לקבל החלטות מהירות * אזהרת טריגר: בפרק הזה שוחחנו גם על הפגיעה המינית שמורן חוותה בילדותה.

זה מרגיש כאילו העולם יצא מדעתו. כאילו אי שם מתחילת 2020, כשהגיחה הקורונה לחיינו, אנו מוצאים את עצמנו באיזה סוג של דהירה לעבר כאוס טוטאלי שקורה כאן. בכל המישורים. הרבה מבנים מוכרים מתפרקים. מערכות כלכליות, מערכות יחסים, עסקים, הפוליטיקה, הבריאות, הבטחון, רמת האמון של האנשים בגופי הממסד השונים. מלחמה באוקראינה, נסיון הפיכה ברוסיה, הפיכה/רפורמה (תלוי באיזה צד אתם) משפטית בישראל. הרבה מאד פירוקים של המוכר (ו"הבטוח").