וודאות

כל חייו עבד גולן רייס במערכות הבטחון במדינה בתפקידי ניהול בכירים, מורגל ומחונך בתוך התרבות המסגרתית הנוקשה המורכבת משפת יעדים, מטרות וחוקים. באחד מימי המשרד, השגרתיים והאפורים הדרך קראה לו, ולהבדיל מימים אחרים הפעם הוא שמע. מספר חודשים לאחר מכן מצא את עצמו הולך 900 ק"מ, בדרך הצליינות העתיקה "קאמינו דה סנטיאגו" מצרפת לספרד. כשחזר לארץ, המום מעצמתה של דרך העלייה לרגל ומהשיעורים שלמד, החל לכתוב את מה שהפך להיות הספר הראשון שנכתב על ידי יהודי ישראלי העולה לרגל בדרך נוצרית - "בדרך לסנטיאגו". במהלך כתיבת הספר יצא למסע נוסף של 1200 ק"מ שבסיומו הוציא את הספר לאור והוא זה שמשמש ומהווה את הבסיס לבניית "דרך העלייה לרגל ירושלים". בשיחתנו תוכלו לשמוע בין השאר: על שלושת הקריאות שהדרך קראה לו על ההחלטה לצאת למסע תוך התמודדות עם חוסר הוודאות ושבירת אמונות ודפוסי חשיבה על המשקל הכבד של הצורך בוודאות אותו אנו נושאים עמנו לכל מקום האם באמת אנו צריכים להיות מוכנים לכל תרחיש אפשרי מהי הפשטות שגילה בדרך על החוויה של לחזור למקום מוכר כשאתה מכיר את עצמך אחרת מדוע החליט לצאת למסע פעם נוספת על המיזם "דרך עליה לרגל לירושלים" על המסע הרגשי שעבר לצד המסע הפיסי מדוע חשוב לבקש סליחה ולסלוח לעצמנו

הי,   בגיל 32 בערך הייתי משוכנע שאני יודע את כל מה שצריך לדעת כדי להצליח בחיים. בנקודה הזו כבר הייתי בתפקיד ניהולי בכיר באינטל, משכורת מעולה, בונוסים, תנאים מכאן ועד הירח, בית משלי, משכנתא, אשה ושני ילדים – כל החבילה.   הייתי בטוח שפיצחתי את השיטה, שהבנתי איך הדברים עובדים, שאני יודע את כל מה שצריך כדי להמשיך ולקחת את החיים שלי לרמה הבאה שלהם.   הכל היה נראה מושלם ובמקום.   היתה רק בעיה אחת עם זה. בעיה קטנה, מינורית לכאורה, שמול כל השאר באמת היתה אמורה להתגמד. ובאמת, לא היה לי על מה להתלונן, הכל היה נראה טוב.   מבחוץ.   הכל היה נראה טוב מבחוץ.   בפנים, בתוכי היתה איזו תנועה לא ברורה. זה התחיל כתנועה קטנה כזו, מינורית, כמעט לא מורגשת. אבל ככל שעבר הזמן והתקדם, התנועה הזו הלכה והתחזקה.   ובשלב מסוים, כבר לא הייתי יכול להתעלם ממנה. התנועה הפכה לתחושות של חוסר סיפוק, פיספוס ותסכול.   וגם סוג של כעס על עצמי – איך זה יכול להיות שאני מרגיש לא מסופק, כשהכל נראה לכאורה "מושלם ובמקום".   הסתובבתי עם התחושה הזו תקופה לא קצרה.   והיא התנגשה אצלי בפנים עם התפיסה שלי ש"אני יודע הכל". כי אם פיצחתי ואני יודע הכל, אז איך זה יתכן שאני מרגיש תסכול וחוסר סיפוק?   זה לקח זמן, עד שהייתי מוכן להודות בפני עצמי, שאולי בעצם, אני לא יודע הכל. שאולי, יש כאן משהו שאני לא מבין אותו עדיין? שאולי יש עוד דרכים לחיות את החיים, חוץ מהדרך שאני מכיר (ושלמעשה היום אני מבין שהובלתי אליה לאורך חיי)? שאולי, רק אולי, יש לי עתיד שיכול להיראות שונה ואחר מזה שנראה לי מובן מאליו?   ברגע ששחררתי את התפיסה הזו, שכך הדברים צריכים להיראות, ושזו הדרך שבה צריך לחיות, נפתח בפני עולם שלם. עולם חדש של אפשרויות, התנסויות, חוויות וידע. חדשים, כאלו שלא הכרתי קודם, ושלא נחשפתי אליהם לפני כן.   אגב, התהליך הזה קרה לי שוב ושוב בהמשך, בנקודות שונות בחיים שלי, בהקשרים נוספים, של עסקים, של יחסים, של בריאות, של ילדים, של כסף, של אהבה.   במקומות שבהן הייתי מוכן סוף סוף להודות שאני לא באמת יודע הכל, שם קרו אחר כך פריצות הדרך הגדולות בחיים שלי.   זה לא תמיד פשוט להודות, בפני עצמך ואחר כך בפני העולם, שאתה לא יודע. יש שם אגו שנעלב, יש שם חשש מאיך אראה בעיני אחרים ומה הם יחשבו עלי. אבל אם אנחנו מוכנים רגע להניח את אלו בצד ובאמת להתמסר לעובדה הפשוטה ש – we don't know shit, אז אנחנו פותחים את עצמנו לקסם של הלא נודע בחיים שלנו.   לאפשרויות חדשות שאין שום סיכוי בעולם שהיינו יכולים להגיע אליהן, בשום דרך אחרת.   אז רגע לאחר שהשנה האזרחית החדשה נכנסה לחיינו, אני מזמין אתכם רגע, להודות בפני עצמכם, שאולי ישנה האפשרות הזו, שאתם לא יודעים?   שאתם לא יודעים הכל? שאתם לא יודעים או מכירים כרגע בעוד אפשרויות שיש לכם לחיות את החיים שלכם? שאתם לא יודעים או מכירים את עצמכם באמת כמו שאתם חושבים? שאתם לא יודעים או מכירים את הרצונות האמיתיים של הנשמה שלכם? שאתם לא יודעים או מכירים ביכולות האמיתיות שלכם ובכוח שיש בכם?   בכל יום שעובר, אני לומד עוד משהו על עצמי, משהו חדש שלא ידעתי. אני מגלה משהו חדש על העולם, משהו חדש...   זה לא מתאפשר כשאתה חושב שאתה יודע הכל, כשאתה מקובע על מה שאתה מכיר.   הקסם בחיים שלנו קורה בצד השני – בצד של ה-אי ידיעה.   אז מי מוכן להודות שהוא לא יודע?

השיר הזה, של מרתה מדיירוס (שמיוחס בטעות לפאבלו נרודה), נוגע בי בכל פעם מחדש.   "אט אט דועך מי שלא נוסע מי שלא קורא מי שלא שומע מוסיקה מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו   אט אט דועך זה שהורס את האהבה לעצמו זה שדוחה עזרה מושטת   אט אט דועך זה המשועבד להרגליו החוזר יום יום לאותם המסלולים   אט אט דועך זה שלא מחליף את המותג שלא מחליף את צבע הלבוש שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר   אט אט דועך זה שמתחמק ממערבולת החושים המונע מעצמו תשוקות המחזירות את ברק העיניים ומשקמות את הלב ההרוס   אט אט דועך זה שלא מסובב את ההגה כאשר הוא לא מאושר … מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו   אט אט דועך זה שלא מסכן את הוודאי או הלא ודאי בכדי ללכת אחרי חלום   אט אט דועך זה שלא מרשה לעצמו אפילו פעם בחיים לברוח מהעצות הנבונות   חייה היום סכן היום עשה היום עשה מיד   אל תסכים לדעוך לאט הסר את המכשולים אל תסרב לאושר"   אני פוגש אינספור אנשים, שלאט לאט דועכים. חלקם תופסים את עצמם, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, ועושים עם זה משהו. הם עושים שינוי.   אבל הרוב אינם כאלו. הם דועכים לאט לאט.   יש משהו מאד מסוכן בדעיכה האיטית הזו... זה כמו הסיפור על הצפרדע שיושבת בסיר המתחמם לאיטו על הכיריים. היא לא מרגישה בשינוי קיצוני שקורה לה, הטמפרטורה עולה לאיטה.. עשירית המעלה בכל רגע.. והצפרדע מתחממת לה לאט לאט לאט...   ואז, ברגע אחד, פתאום היא קולטת שהמים רותחים והיא מתבשלת בסיר.   אבל אז, לרוב, זה כבר מאוחר מדי.   (לכל אוהבי בעלי החיים, זה כמובן ניסוי מחשבתי, לא נוסה על בעלי חיים, לצפרדע שלום :) )   הרוב דועכים לאט לאט. רואים את זה בעיניים שלהם. אני קורא להם אנשי ה-Walking Dead – המתים המהלכים.   הם איבדו את כל חדוות החיים, אבל העצוב יותר מכל, הוא שהם גם איבדו את התקווה. את התקווה שהם יכולים לשפר משהו. את התקווה שמשהו יכול להשתנות. את התקווה שהם יכולים להשתנות.   ואז הם ממשיכים לדעוך, little by little, עוד ועוד.   בוב פרוקטור, אחד המנטורים המשמעותיים בחיי אמר על כך, ש"מרבית האנשים הולכים בזהירות, על קצות האצבעות, כל חייהם, רק כדי להגיע בבטחה אל המוות".   הם כל כך נזהרים, מחפשים את הוודאות (שלא באמת קיימת, כי מי יודע מה יהיה מחר), את הבטחון של להישאר במוכר ובבטוח, ומשלמים על כך מחירים מאד כבדים.   הם משלמים על כך בחייהם. בחוסר סיפוק, בתסכול, בשעמום.   רוב האנשים תמיד יסתכלו על "המחיר" שהם צריכים לשם כדי לעשות שינוי כלשהו, אבל כמעט ואינם מסתכלים על המחיר שהם משלמים כשהם לא עושים את השינוי. ולרוב, זהו מחיר יקר יותר.   ואז, אט אט, הם דועכים.   חזרו עכשיו לראש הפוסט, וקראו את השיר מההתחלה. תרגישו אותו, את המשמעות העמוקה של הדברים. ואז בחרו לחיות, בחרו לעשות צעד אחד, קטן ככל שיהיה, לשנות משהו אחד בחייכם.   ואז – עשו אותו!   שלכם, ערן.  

הי! קודם כל ד"ש מהודו! יצאנו לשבועיים לטייל ולנוח כאן... :) כשבוע לפני הנסיעה, פנה אלי חבר בווטסאפ (נקרא לו שלומי, רק לצורך הפוסט הזה), וכך היתה השיחה: שלומי: מה נשמע? אני: אהלן, הכל טוב? מה קורה? שלומי: אצלי רע. עושה רושם שהמנכ"ל רוצה לפטר אותי (אחרי 15 שנה)... אני: וואלה... אתה יודע, זה לא בהכרח רע... יכולה להיות גם הזדמנות גדולה עבורך... אני: וקח את זה בקלות... שלומי: זה אפשרי בכלל? אני: אפשרי... תלוי בך. זה הכי הגיוני ואנושי להתבאס מזה... זה בטח לא נעים. אבל, זה לא סוף העולם. קורה. מה שחשוב זה מה הלאה מכאן... תאפשר לעצמך לשהות קצת במקום המבואס, זה גם חשוב.. יכול להבטיח לך שבפרספקטיבה של כמה חודשים מהיום, אתה תסתכל על הדברים לגמרי אחרת. ככה זה התחיל... כמה ימים אחרי זה, שלומי כבר היה אחרי שיחת השימוע ועם תאריך עזיבה. פגשתי אותו ממש לפני שטסנו להודו, ולשמחתי ראיתי שהוא כבר נמצא במקום אחר, מצב הרוח שלו כבר השתפר והוא כבר עשה פעולות לקידום חיפוש התפקיד הבא שלו. לו אישית אני לא דואג יותר מדי, אני יודע שהוא ידע להסתדר וימצא את הדבר הבא הנכון עבורו. ואני גם יודע שמה שהוא עובר עכשיו יהיה ברכה גדולה עבורו כי בעצם, השינוי הזה שהוא עובר כעת, בעל כורחו, הוא משהו שהוא רצה כבר זמן לעשות, אבל חשש ממנו מאד. הדברים לא קורים לנו סתם, ולא במקרה... תת המודע שלנו חזק יותר מכל מחשבה מודעת או רצון מודע. ואם בתת המודע שלנו אנו רוצים שינוי, אבל במודע שלנו אנחנו חוששים לעשות את הצעד, בסופו של יום, תת המודע תמיד ינצח. העניין הוא שלא תמיד האופן שבו זה יבוא לידי ביטוי זה יהיה בצורה הכי פשוטה, קלה ונוחה לנו, או בתזמון שמתאים לנו. אבל השינוי – יבוא ויקרה. כמו הצמחים והטבע, בני אדם לא נועדו להישאר סטטיים ועומדים במקום. כל החיים הם בכיוון של צמיחה וגדילה או נבילה ודעיכה. אין עמידה במקום. אתם יודעים מה קורה למים שעומדים במקום ללא זרימה. אז או שאנו צומחים ומתפתחים או שאנו דועכים ונובלים – בכל מקרה זו בחירה שלנו. ואם אנו לא דואגים להזיז את עצמנו, ולהיות בתנועה של התפתחות, החיים ידאגו לנו שנתפתח. הם יגרמו לנו לארועים שיזיזו אותנו מהנוחות שלנו ומהעמידה במקום ויגרמו לנו, לפעמים בעל כורחנו, לזוז ולהתפתח. יצא לי לשוחח בשבועות האחרונים עם הרבה חבר'ה שכירים, כמו "שלומי", שהתעניינו בתוכנית החדשה שלי לשכירים "עושים שינוי!". ראיתי מתוך השיחות איתם עד כמה הם בשלים לעשות שינוי אמיתי בחיים שלהם. יש את אלו, שמיד זיהו את ההזדמנות עבורם, התוכנית פגשה אותם בנקודה המתאימה בחיים והם הרגישו שהם בשלים ושזה מתאים להם. מצד שני, יש את אלו, שהמילה "שינוי" בעצמה מאד מפחידה אותם. והם בחרו להקשיב לקול הפחד שהיה חזק יותר מהקול הפנימי שלהם שרוצה את השינוי. אלו נמצאים במצב, שהוא לרוב הכי מאתגר. הוא מאתגר כי מצד אחד הם כמהים לשינוי, אבל מצד שני, הם עדיין משותקים, נשארים באותו המקום והשינוי המיוחל, שהם כל כך רוצים, נראה רחוק מהם. באיזה שהוא מקום, בפנים, הם אולי מצפים שמשהו בנסיבות החיצוניות שלהם ישתנה ואז מצבם ישתפר. אולי יחליפו להם בוס, אולי יעברו לתפקיד אח ואולי יקבלו את העלאת השכר שהם כל כך מחכים לה. אבל, וצר לי לשבור למישהו את הלב, השינוי אף פעם לא קורה בגלל משהו חיצוני מהסוג הזה. אם כבר קורה שינוי בגלל משהו חיצוני, זה קורה כמו במקרה של שלומי. שהכריח אותו לצאת מאזורי הנוחות שלו, מבטחון הוודאות שחש, וזרק אותו לטריטוריה חדשה, לא מוכרת ולא וודאית. הבעיה היא, שלמרבית האנשים, לצערי, אין את החוסן הפנימי שיש לשלומי, ואין להם את הסביבה (בן/בת זוג, חברים) שיודעת, גם ברגעים קשים ומאתגרים להחזיק אותם ולעזור להם לעבור את האתגר. מרבית האנשים, כשיפגשו בארוע דומה, יתפרקו. ולרוב, יהיה להם מאד קשה להשתקם מהמכה שקיבלו. כי זו מכה לא רק מהסיבות המובנות כמו המשבר הכלכלי שפוקד את המשפחה, זו מכה לאגו של האדם, לבטחון העצמי שלו, לתחושת המסוגלות שלו ועוד... אנשים לא אוהבים שינויים. הם מפחדים מהם. נמנעים מהם. מעדיפים להיאחז בוודאות. אבל הדבר הוודאי היחידי הוא – השינוי! היכולת שלנו להתמודד עם שינויים, להתמודד עם חוסר וודאות ועם כל מה שהם מביאים איתם, היא שריר. זו יכולת שאפשר לאמן אותה. השאלה אם השריר הזה אצלכם הוא מנוון או חזק? האם אתם יודעים להתמודד עם שינויים, או מפחדים מהם? בסופו של דבר תפגשו אותם, במוקדם או במאוחר יותר, אבל הם יגיעו. ג'ים רוהן האגדי אמר פעם ש"החיים לא נעשים טובים יותר במקרה או בטעות, הם הופכים לטובים יותר על ידי השינוי" אז השאלות שכדאי לשאול את עצמכם הן: מה הייתם רוצים לשנות? (עיסוק? מצב כלכלי? בריאות? מערכת יחסים חשובה?) מה עוצר אתכם מלעשות את זה? (ידע? כסף? עזרה? יעד ברור?) מה מחזיק אתכם תקועים באותו המקום? (פחד? חוסר ידע? תפיסות מעכבות?) מה המחיר שאתם משלמים כעת, כאשר אתם לא משתנים? (מרבית האנשים מתעלמים מהמחיר הזה...) ואז, אם החלטתם שהגיע הזמן לעשות את השינוי שאתם רוצים, השאלה שיכולה להקפיץ אתכם קדימה: מי ו/או מה יכול לעזור לי בכך? אם אתם רציניים, כתבו לי את התשובות לשאלות הללו במייל חוזר (שלחו ל[email protected]), אני מבטיח לענות לכל אחד ואחת מכם! שלכם, ערן נ.ב. - קצת לפני שיצאנו להודו, קיימתי הדרכה מיוחדת לשכירים: איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך יכולים לקבל גישה מיידית לצפייה בה, כאן בקישור