התפתחות אישית

בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי. הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה. אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות. לאותו מסלול ידוע מראש. עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה. היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח. פחד, בלבול, דחיינות, ספק... אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו. אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת. הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים. המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות. התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה". אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו. שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה. לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם. השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".

לאורך השנים, בתהליכי הליווי האישי שאני עושה עם אנשים, ראיתי שלא פעם הם מגיעים לתהליך מסיבה מסוימת, בעוד שבפועל, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר שבגללה הם באמת הגיעו לתהליך. זו תופעה די הגיונית אם חושבים על זה לעומק: אנחנו תמיד צריכים תירוץ טוב כדי לבקש עזרה. אנחנו צריכים סיבה רציונלית והגיונית שאפשר להסביר לבן או בת הזוג, לרואה החשבון, ובעיקר לעצמנו. אנחנו קובעים פגישת ייעוץ כי העסק לא צומח מספיק מהר ונתקע על תקרת הכנסות. אנחנו באים כי אנחנו צריכים אסטרטגיה חדשה לשיווק. או כי חסר לנו כלי לניהול זמן שיעשה סוף סוף סדר בבלגן של החיים שלנו. זה כרטיס הכניסה שלנו. ההסבר המסודר שאנחנו מספקים לעצמנו ולאחרים, כדי להרגיש שזה "בסדר" כשאנחנו בוחרים לבקש עזרה ולהיכנס לתהליך. לפעמים, זה לא בגלל שאנו חוששים מלהסביר את זה לאחרים. לפעמים, זה פשוט בגלל, שאנו לא מרגישים שזה לגיטימי עבור עצמנו. אז קל לנו יותר לתת לעצמנו את הלגיטימציה הזו, אם זה תהליך עסקי כזה או אחר. אבל, אחרי שהם נכנסים לקליניקה, כשהדלת נסגרת ואנו יושבים בארבע עיניים, האמת מתחילה לצאת. והאמת היא כמעט אף פעם לא ניהול זמן או אסטרטגיה עסקית. האמת היא שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לנהל את הזמן טוב יותר, אבל בפועל אנחנו נשארים במשרד עד מאוחר כי קשה לנו לחזור הביתה לזוגיות שכבר מזמן מרגישה כמו שותפות עסקית קרה ומנוכרת. אנחנו מבקשים עזרה בלייצר עוד הכנסות, אבל מתחת לזה יושב פחד משתק שאנחנו בעצם מתחזים, ושעוד מעט כולם יגלו שאנחנו לא באמת כאלה מוכשרים או מוצלחים כמו שחשבו.

סוף סוף מתפנה קצת לכתוב על הריטריט "50 גוונים של חופש" שהסתיים ביום ראשון השבוע. אם יש משהו שהבנתי על מה שקורה לי עם הריטריט הזה, הוא שבכל פעם שהוא מתקיים, אני נדרש לעבור בו איזו שהיא קפיצת מדרגה. זה לא רק שהמשתתפים עוברים בו תהליך עמוק עם עצמם, כך קורה גם לי. אז נכון שאני הוא המוביל של הרכבת הזו, הקטר. אבל ביחד עם זה, אני גם קרון ברכבת, בתהליך העמוק שסוחף את כולנו שם. התכנסנו ביום רביעי שעבר, 22 אנשים, שיוצאים ביחד למסע חקירה פנימית עמוק. לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה מצפה לנו. לכל ריטריט, לכל קבוצה, יש את התמה שלה. כל פעם זה משתנה מקבוצה לקבוצה. למדתי לבוא בסקרנות לגלות מה תהיה התמה של הקבוצה הזו. בשבת בבוקר, כשהתארגנתי לקראת פתיחת היום הרביעי של הריטריט, עוד תהיתי ביני לבין עצמי מה התמה של הקבוצה הזו, ואז בשמונה ורבע בבוקר זה כבר היה ברור. ההתראה הראשונה של פיקוד העורף תפסה אותנו בתחילת הפעילות של הבוקר. עוד לא הבנו אז, שזו רק היתה ההודעה על כך שנפתחה המלחמה, ולא באמת אזעקת טילים.

רויטל שטיאט היא מייסדת שיטת Inpower, מלווה אנשים עם קריאה פנימית לשנות את העולם. מרצה, מנטורית בינלאומית ומומחית לשחרור אמונות מגבילות. דיברנו על הילדה הטובה שהיתה, על הפחד לבלוט, על מנהיגות שלא תמיד נבחרת, אלא נכפית מבפנים. שוחחנו על הפער בין מי שאנחנו היום לבין מי שנועדנו להיות, על כסף כתודעה, על חופש אמיתי, ועל הבחירה לשהות עם פחד במקום לברוח ממנו. תוכלו גם לשמוע עוד: כיצד חוויות הילדות מעצבות את מי שאנחנו מהם המחירים שאנו משלמים כדי להיות "ילדים טובים" כפי שהסביבה מצפה מאיתנו על הקונפליקט הפנימי שקיים אצל רבים, בין הרצון "לא לבלוט" והצורך הפנימי להשאיר חותם מהי תופעת ה"מנהיגים בעל כורחם" וכיצד ניתן לזהות אותם מדוע הפחד הוא סימן חשוב ומשמעותי בדרך לשינוי על היחסים המורכבים שלנו עם כסף וכיצד ניתן לפתור אותם מה הקשר בין כסף, חופש וראויות מהי המשמעות האמיתית של "לחגוג את החיים" פרק עמוק, כן ואמיץ, על הבחירה לחיות באמת. תהנו.

רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו. למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה. אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי? בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם. כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.

דודו ציזנר הוא יזם, אבא של נגה, שחר וזוהר, תינוקת בת שנה שנפטרה בטיסה חזרה מחופשה משפחתית בתאילנד. דיברנו על ההחלטה “להמשיך לתפקד” לאחר האובדן, הבריחה לעשייה והחשיבות שבתהליך האבל והעיבוד שלו. בין השאר תוכלו לשמוע: על הרגע בו הבין שזוהר ביתו התינוקת כבר לא תחזור איתם הביתה מהחופשה מהי חשיבות האבל בתהליכי שינוי כיצד פועל מנגנון ההדחקה שלנו שמונע מאיתנו לפגוש את הכאב והאבל מה יכול לעזור לנו בהתמודדות עם אבל וכאב כיצד הפחד שלנו מ"אובדן הזהות" מונע מאיתנו את השינוי מהי מלכודת ההשקעה האבודה שמשאירה אותנו כלואים בחיים שלא מתאימים לנו יותר איך דווקא ההסכמה להיות בכאב הופכת אותנו לנוכחים יותר, עבור עצמנו ועבור סביבתנו פרק חשוף, כואב, עמוק ואנושי.

בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים. הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין. והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם. קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו. קודם כל, קראתי שם הרבה כאב. ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות. זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו. הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה. ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר. השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם. אותה הרגשה של נטישה. ההבנה הכואבת שהעולם שותק. שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה. וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: אף אחד לא בא, או מותו של הגורו. כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו. זוכרים את סיפור עגל הזהב? משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל. או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות. ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו. שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו. שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון. ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו. רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר. וזה מתנפץ כעת.

לפני כמה ימים, באחת השיחות שלי עם ורד, אמרתי לה שאני חושב, שכדי להיות מישהו שמוביל דרך, שמנהיג, שסוחף אחריו אנשים, אתה חייב שתהיה בך מידה מסויימת של נרקיסיזם. המחשבה הזו שלי, אינה מנותקת מהמציאות. אני גם כזה. ורבים רבים מהקולגות, חברים, ואנשים שהכרתי (בארץ ובחו"ל), שנמצאים בעולמות המודעות, ההתפתחות והרוח, הם כאלו. אבל בעקבות הפרסומים האחרונים של תיקי ג'פרי אפשטיין, והשמות הרבים של אנשים שהיו "חברים" שלו לכאורה או נהנו במסיבות והארועים שהוא קיים (כמו דיפאק צ'ופרה, דן אריאלי ואחרים...), המחשבה הזו סיקרנה אותי ויצאתי לחקור האם זה נכון או סתם תחושת בטן שלי. חיפוש זריז העלה, שהמחשבה הזו היא לא רק תחושת בטן. יש לה ממש גיבוי, ואפילו שם, בעולמות המחקר והאקדמיה. נתקלתי במאמר מרתק של שפורסם בהרווארד של הפסיכואנליטיקאי וחוקר המנהיגות ד"ר מייקל מקובי, שהגדיר את זה בשם "נרקיסיזם יצרני". בפשטות, הוא טוען שמנהיגים שמשנים את העולם, כאלו שפורצים דרך ומביאים חזון חדש, פשוט חייבים להיות במידה מסוימת נרקיסיסטים. הם צריכים את התעוזה והאומץ ליצור טרנספורמציה. הם זקוקים לאיזו אמונה פנימית עמוקה, אולי אפילו קצת משוגעת, שהם יכולים ליצור משהו אחר, משהו חדש, לשנות את המציאות. במילים אחרות, כדי לעמוד על במה. כדי לכתוב ספר. כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם "בואו אחריי", אנחנו חייבים שיהיה לנו אגו בריא. אנחנו חייבים את הדרייב הזה, שרוצה ליצור משמעות ולהשאיר אחריו מורשת. האגו שמאמין שיש לו את היכולת להשפיע, לשנות, ליצור, להמציא. זה הדלק שלנו. זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, לעמוד מול קהל, ולסחוף אחרינו אנשים. זה הצד הבריא של הנרקיסיזם. דר' מקובי מזהיר מהרגע שבו הדלק הזה הופך לרעל. הוא קורא לזה "הצד האפל" של הנרקיסיזם. כי כמו בכל דבר, וכמו אצל כל אחד מאיתנו: לכולנו יש גם צדדים אפלים.

חיה רוזנצוויג היא מייסדת ומנכ"לית חברת השקעות הנדל"ן האמריקאית "Rose Capital Group". יזמית, פעילה חברתית, ומייסדת "Mpower" - קהילה גלובלית המוקדשת להעצמה מנטלית, תודעתית ועסקית של נשים יהודיות וישראליות ברחבי העולם. חיה שיתפה במסע האישי שלה, מהתמודדות עם מציאות שלא התאימה לה, דרך קפיצה לאי־ודאות מוחלטת, ועד בניית אימפריה עסקית וקהילה של נשים חזקות. דיברנו על אמונה שלא מבוססת על פחד, על דת בלי ריצוי, על הצלחה שלא נמדדת רק בכסף, ועל המחיר האמיתי של צמיחה. נגענו בזוגיות, בהורות, בעבודה עם תודעה, ובהבדל שבין כאב מוכר לחופש אמיתי. בין השאר תוכלו גם לשמוע: מה הוביל אותה בגיל 20, עם תינוקת, לעזוב את הארץ לארה"ב ולבנות שם את עצמה מחדש, בלי אנגלית ובלי ידע ונסיון עסקי כיצד נכנסה לעולמות הנדל"ן איך בונים עמוד שדרה פנימי בגיל צעיר מהו התפל ומהו העיקר בלהיות אדם דתי ומאמין איך לנהל עסק בתוך הזוגיות מבלי לפגוע בה מדוע הקימה את קהילת הנשים Mpower כיצד היא חוותה את ארועי ה-7/10 פרק עמוק, נוגע ומעורר השראה. תהנו.

קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב. הוא כתב שהוא מתלבט. שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר. הוא מחפש את ה-ROI. את ההחזר על ההשקעה. וזה כל כך טבעי. אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול עלות. אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה. כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל. אנחנו משווים מפרט טכני. כמה זיכרון יש לו. מה איכות המצלמה. אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי. אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר. תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף. אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל. אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל. כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים? מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות? מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?