התעוררות

שנתיים מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו. וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב. לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו. אף אחד לא בא בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם. ואף אחד לא בא. אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו. לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו. וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא. זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד. מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם. גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו. אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם. וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

כמה שאנחנו אוהבים את "אחרי החגים". זה כל כך נוח. במקום לקבל החלטות... לנקוט בפעולות... לעשות שינוי... להתמודד עם חוסר וודאות.. ועם הפחדים... קל יותר להכריז שנעשה את זה אחרי החגים. רק שלא אמרנו איזה חגים, ותמיד יש איזה חג באופק. מה שעושה את זה מאד נוח. כי לא צריך לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות, ועם הדברים שאנו רוצים לשנות. רק שהנוח הזה שאנחנו כל כך מכורים לו, לא באמת נוח. כי משהו בפנים לא מניח.

כאוס. אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו. הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה. כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום. כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר. וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן? בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו. כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.

והפעם פרק מיוחד במינו, שגרם לי לטוס לקצה השני של העולם, לקוסטה ריקה כדי לצלם אותו, עם יובל שוורצמן. יובל הוא ליצן, נדל״ניסט בנשמה ושחקן תיאטרון מקצועי, הבעלים של חברת StartSmart שליוותה עד היום למעלה מ-1500 משקיעים לרכישת דירות להשקעה ברחבי הארץ. יובל ואני אנחנו מכירים כבר למעלה מעשור ובימים אלו אני מתארח אצלו בקוסטה ריקה. הפרק נפתח עם השאלה: אם היה לך עכשיו מספיק כסף לחיות, מה היית עושה עם החיים שלך? ומשם המשכנו לשיחה עמוקה על האפשרויות השונות לחיות את החיים שלנו מחוץ להסללות המקובלות. בין השאר תוכלו לשמוע: על הדרך של יובל מתפקיד ב-8200 ואחר כך בהייטק, להקמת אימפריית נדל"ן משגשגת מה הערך המוביל העמוק שהוביל אותי לעשות שינויים דרמטיים בחיים שלי מה נדרש מאיתנו לעשות כדי לשבור את ההסללה הרגילה של החיים וליצור לנו את החיים שאנו בוחרים לעצמנו מהם התהליכים המנטליים, הרגשיים והמחשבתיים שעזרו לנו ליצור חיים אלטרנטיביים ומספקים כיצד אפשר להתנתק ולצאת מה"מטריקס" ששואב אותנו ומעצב את החיים שלנו מה יאפשר לנו יותר חופש בחיים כיצד גם אתם יכולים ליצור תוכנית אלטרנטיבית, Plan B - לחיים שלכם!

נעמה הנגבי היא מייסדת טנטרה מארגה יוג'יק לייף (Tantra Marga Yogic Life) - בית ספר שמלמד את הלייף סטייל הטנטרי, בעיקר בעזרת הכלים על היוגה טנטרה בחיי היום יום. נעמה שיתפה את המסע הרוחני שלה שהחל כבר בגיל 3 והתעצם אחרי הצבא, כשעזבה את ישראל לתאילנד והודו. דיברנו על הקושי והכאוס בדרך הרוחנית, והחיבור בין האנרגיה הרוחנית לחיי היומיום. תוכלו גם לשמוע: מהם חמשת הגופים שאנו חיים דרכם כיצד העבודה עם הגוף האנרגטי משפיעה על כל תחומי החיים - מהתמודדות עם קשיים, דרך מיניות, ועד יצירתיות וכוח רצון. על ההחלטה שלה שלא להביא ילדים לעולם מהו החיבור הבלתי נמנע בין הרוח לחומר מה הקשר בין אנרגיה מינית ליצירתיות על ההתפתחות הרוחנית שלנו דרך מערכות היחסים בחיים שלנו מדוע דווקא בישראל יש לנו הזדמנות יחודית לתרגל את הידע הרוחני במציאות הפיסית פרק מרתק על החיבור בין רוחניות, אנרגיה וחיי היומיום! תהנו.

רן כליף, עוסק בחקר המוח ולימוד התודעה. כבר הקלטנו בעבר פרק (168) שהוא אחד הפופולריים ביותר בפודקאסט, והפעם רציתי להעמיק איתו עוד. בין השאר תוכלו לשמוע: מה הפך אותו מאדם "ממסדי" ונאמן למערכת להיות עצמאי מחשבתית ותודעתית כיצד ניתן להתמודד עם עולם שהופך ליותר כאוטי ומטורלל ובקצב חסר תקדים מהי תודעת על, ומדוע החיים מסוכנים למי שלא ניחן בתודעת על על שינוי כהזדמנות לשינוי קונצנזוס על הבחירה של מרבית האנשים "לא לדעת" מה זו ריבונות? ומדוע חשוב שאדם יהיה ריבון על חייו מה היתה הנקודה בחייו שבו הוא עבר מתודעה "נשלטת" לריבונות פנימית האם ריבונות אישית תמיד כרוכה ביציאה ממערכות חיים קיימות מהי יכולה להיות אלטרנטיבה למחאה ולהפגנות מהו מסע הנשמה שלנו כיצד מסע הגוף החושי שלנו גורם לסבל ומה יכול לעזור לנו לצמצם את הסבל כיצד מרגישים את החיבור לנשמה שלנו ומה יכול לעזור לנו להתחבר אליה מדוע כאוס, משברים ואתגרים בחיים קורים לנו ומה התפקיד שלהם בחיינו ומדוע חשוב להילחם בשגרה ולא להכנע לה פרק מרתק ומעורר מחשבה!

אז היום יום הולדת. יום מורכב יצא לי השנה, יום הזכרון וערב יום העצמאות, ועוד בשנה הכי מורכבת וכואבת שהמדינה הזו חווה. יצאתי בבוקר להליכה בשדות של המושב שאני גר בו. וחשבתי עד כמה המציאות שלנו שברירית. עד כמה היא יכולה להיות לא צפויה והפכפכה, ועד כמה יש בה מהכל: כאב ושמחה, צער ואושר, הצלחה וכישלון, ביחד ולבד. מציאות של הפכים וניגודים. למעשה, היום היינו אמורים בכלל לצאת ליום השישי של הליכה על הקמינו דה סנטיאגו בספרד. מחר היינו אמורים להגיע לסנטיאגו דה קומפוסטלה, נקודת הסיום של המסע שלנו. רצה הגורל וחמישה ימים לפני הטיסה שברתי את יד ימין שלי. כל התוכניות השתנו לחלוטין. ברגע אחד. כמו שברגע אחד, לפני כשבעה חודשים, ב6:29 בבוקר, השתנו החיים של כולנו כאן במדינה. מציאות משוגעת כזו. והנטייה הכי אנושית שלנו היא לנסות להיאחז ולחזור למה שהיה לפני. אני רואה את זה עם היד שלי. עד כמה קשה לי להתמסר לחוסר האונים של יד מושבתת, של חוסר היכולות לעשות פעולות בסיסיות הכי פשוטות כמו לשים משחה על מברשת השיניים, לפתוח צנצנת או לסגור את חגורת המכנסיים. אני רואה עד כמה הרצון לחזור לרגע של לפני, למוכר, לוודאי, הוא גדול וחזק. רק שאי אפשר. וזו המציאות שלנו ויש בה מהכל. גם כשאני מסתכל על החיים שלי היום, ביום ההולדת שלי, אני חווה את הכל. את הרגעים הטובים והיפים, ואת הכואבים והמורכבים. ממש כמו היום הזה שחלקו יום זכרון וחלקו חג עצמאות. הכאב והשמחה מחוברים ביחד. אלו החיים עצמם. ולפעמים דווקא מהמשברים הכי קשים והכי כואבים נוצר משהו חדש וטוב. עברתי את זה אינספור פעמים לדעת שזו לא קלישאה אלא אמת פשוטה. ואנחנו לא באמת יודעים מה יבוא מחר, ומה נפגוש בחיים שלנו, ומתי כל הסיבוב שלנו כאן יסתיים. אז כל מה שנותר הוא לחיות. עכשיו. בכל רגע. ולהפיק מכל מצב את המיטב. מזכיר את זה גם לעצמי עכשיו, עם היד השבורה 😊

ברוך רז הוא מטפל זוגי ומלווה יחידים וזוגות בהעמקת האינטימיות, המיניות והאהבה בזוגיות. זהו הפרק השני שהקלטתי איתו, לאחר שבקודם (פרק 64) שיתף בפתיחות ובכנות על המסע הפרידה שעבר מאהובתו מיטל שנפטרה לאחר מחלה ממושכת. בפרק הנוכחי העמקנו והתעמקנו בהיבטים של אהבה, קשרים זוגיים, זוגיות וגם נגענו במוות. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע המוות הוא מורה גדול לחיים מתי אפשר להבין ולזהות שכבר לא ניתן לשקם קשר זוגי מהם הצרכים העמוקים והבסיסיים שכל אחד מאיתנו צריך ומחפש האם חייבים לחכות למשבר ביחסים כדי להגיע לטיפול זוגי כיצד המלחמה משפיעה על הזוגיות הגוונים והצורות השונות האפשרויות של קשר זוגי האם וכיצד ניתן לשנות את "החוזה" של הקשר הזוגי מה החשיבות של האינטימיות והמיניות לקשר הזוגי מה זו אהבה וגם, איך לא "נרדמים" בקשר, לאחר שנים רבות שאתם ביחד

תמיד כמהתי לחופש. כל חיי חקרתי היבטים שונים של חופש בחיים שלי. הדבר הראשון שמשך אותי היה "חופש כלכלי". חשבתי והאמנתי שאם רק יהיה לי מספיק כסף, אז אהיה חופשי באמת. אז הרווחתי הרבה כסף וגם הפסדתי הרבה כסף, וגיליתי שבשום מקרה, מצב חשבון הבנק שלי לא גרם לי להרגיש חופשי יותר או פחות. חשבתי שאם רק אצא לטיול ארוך בעולם, אשתחרר מהמחויבויות היומיומיות אז באמת ארגיש חופשי. עשיתי את זה, יצאתי לטיול של שנה בעולם, רק כדי לגלות, שאין זה משנה איפה אהיה בעולם, אני תמיד לוקח לשם את עצמי איתי. שהחופש הוא לא שום דבר חיצוני, אלא פנימי אצלי.

תמיד כמהתי לחופש. כל חיי חקרתי היבטים שונים של חופש בחיים שלי. הדבר הראשון שמשך אותי היה "חופש כלכלי". חשבתי והאמנתי שאם רק יהיה לי מספיק כסף, אז אהיה חופשי באמת. אז הרווחתי הרבה כסף וגם הפסדתי הרבה כסף, וגיליתי שבשום מקרה, מצב חשבון הבנק שלי לא גרם לי להרגיש חופשי יותר או פחות. חשבתי שאם רק אצא לטיול ארוך בעולם, אשתחרר מהמחויבויות היומיומיות אז באמת ארגיש חופשי. עשיתי את זה, יצאתי לטיול של שנה בעולם, רק כדי לגלות, שאין זה משנה איפה אהיה בעולם, אני תמיד לוקח לשם את עצמי איתי. שהחופש הוא לא שום דבר חיצוני, אלא פנימי אצלי.