התעוררות

בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי. הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה. אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות. לאותו מסלול ידוע מראש. עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה. היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח. פחד, בלבול, דחיינות, ספק... אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו. אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת. הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים. המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות. התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה". אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו. שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה. לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם. השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".

אני פוגש את זה כמעט בכל יום. אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים. שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות. אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים". ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע. אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה. אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול. האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים. אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט. אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל. אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים. כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר. ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול. ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר. זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות. זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא. אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה. זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור. ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים". במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה. בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי. היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי. בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני. וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב. זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה. כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי. לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת. אבל זה לא רק הסיפור שלי. רובנו מתוכנתים באופן דומה. בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.

בזמן האחרון אני פוגש יותר ויותר כאלו. אנשים שללא ספק, רוב מי שיסתכל עליהם, יגדיר אותם כ"מצליחים". זה מתחיל במנטורים ובמאמנים, כאלו שלאורך השנים בנו אימפריות של ידע והשראה, ליוו ועזרו לאינספור אנשים, אבל גם מנכ"לים, יזמים ואנשים שלכאורה, וכלפי חוץ, כבשו כל פסגה אפשרית. הם מסתובבים בעולם עם "חליפה" מושלמת. חליפה של "זה שהצליח", "זו שיודעת את התשובה", "זה שתמיד בשליטה". הם השקיעו שנים בתפירת החליפה הזו, בבניית הפרסונה, בשכלול המסכות. והעולם? הוא מגיב בהתאמה. העולם מוחא להם כפיים. אבל כשהם לא באור הזרקורים, כשאנחנו יושבים ביחד לשיחה שקטה וכנה בקליניקה, הם מודים (ולפעמים בפעם הראשונה גם כלפי עצמם) באמת הכואבת: שהחליפה הזו כבר לא מתאימה להם. היא לוחצת בכתפיים, היא לא מאפשרת לנשום, היא שוקלת טונות ומכבידה עליהם, ובעיקר מרגישה להם כמו שריון כבד שמפריד בינם לבין עצמם ומרחיק אותם מעצמם. החליפה שיצרו, המערכת, העסק, הפרסונה – כל אלו כבר לא משרתים אותם יותר. החליפה שיצרו, חונקת את הנשמה שלהם. זה לא פשוט להודות בכך. הייתי במקום הזה בעצמי, ויותר מפעם אחת.

שנתיים מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו. וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב. לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו. אף אחד לא בא בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם. ואף אחד לא בא. אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו. לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו. וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא. זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד. מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם. גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו. אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם. וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

כמה שאנחנו אוהבים את "אחרי החגים". זה כל כך נוח. במקום לקבל החלטות... לנקוט בפעולות... לעשות שינוי... להתמודד עם חוסר וודאות.. ועם הפחדים... קל יותר להכריז שנעשה את זה אחרי החגים. רק שלא אמרנו איזה חגים, ותמיד יש איזה חג באופק. מה שעושה את זה מאד נוח. כי לא צריך לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות, ועם הדברים שאנו רוצים לשנות. רק שהנוח הזה שאנחנו כל כך מכורים לו, לא באמת נוח. כי משהו בפנים לא מניח.

כאוס. אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו. הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה. כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום. כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר. וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן? בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו. כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.

והפעם פרק מיוחד במינו, שגרם לי לטוס לקצה השני של העולם, לקוסטה ריקה כדי לצלם אותו, עם יובל שוורצמן. יובל הוא ליצן, נדל״ניסט בנשמה ושחקן תיאטרון מקצועי, הבעלים של חברת StartSmart שליוותה עד היום למעלה מ-1500 משקיעים לרכישת דירות להשקעה ברחבי הארץ. יובל ואני אנחנו מכירים כבר למעלה מעשור ובימים אלו אני מתארח אצלו בקוסטה ריקה. הפרק נפתח עם השאלה: אם היה לך עכשיו מספיק כסף לחיות, מה היית עושה עם החיים שלך? ומשם המשכנו לשיחה עמוקה על האפשרויות השונות לחיות את החיים שלנו מחוץ להסללות המקובלות. בין השאר תוכלו לשמוע: על הדרך של יובל מתפקיד ב-8200 ואחר כך בהייטק, להקמת אימפריית נדל"ן משגשגת מה הערך המוביל העמוק שהוביל אותי לעשות שינויים דרמטיים בחיים שלי מה נדרש מאיתנו לעשות כדי לשבור את ההסללה הרגילה של החיים וליצור לנו את החיים שאנו בוחרים לעצמנו מהם התהליכים המנטליים, הרגשיים והמחשבתיים שעזרו לנו ליצור חיים אלטרנטיביים ומספקים כיצד אפשר להתנתק ולצאת מה"מטריקס" ששואב אותנו ומעצב את החיים שלנו מה יאפשר לנו יותר חופש בחיים כיצד גם אתם יכולים ליצור תוכנית אלטרנטיבית, Plan B - לחיים שלכם!

נעמה הנגבי היא מייסדת טנטרה מארגה יוג'יק לייף (Tantra Marga Yogic Life) - בית ספר שמלמד את הלייף סטייל הטנטרי, בעיקר בעזרת הכלים על היוגה טנטרה בחיי היום יום. נעמה שיתפה את המסע הרוחני שלה שהחל כבר בגיל 3 והתעצם אחרי הצבא, כשעזבה את ישראל לתאילנד והודו. דיברנו על הקושי והכאוס בדרך הרוחנית, והחיבור בין האנרגיה הרוחנית לחיי היומיום. תוכלו גם לשמוע: מהם חמשת הגופים שאנו חיים דרכם כיצד העבודה עם הגוף האנרגטי משפיעה על כל תחומי החיים - מהתמודדות עם קשיים, דרך מיניות, ועד יצירתיות וכוח רצון. על ההחלטה שלה שלא להביא ילדים לעולם מהו החיבור הבלתי נמנע בין הרוח לחומר מה הקשר בין אנרגיה מינית ליצירתיות על ההתפתחות הרוחנית שלנו דרך מערכות היחסים בחיים שלנו מדוע דווקא בישראל יש לנו הזדמנות יחודית לתרגל את הידע הרוחני במציאות הפיסית פרק מרתק על החיבור בין רוחניות, אנרגיה וחיי היומיום! תהנו.

רן כליף, עוסק בחקר המוח ולימוד התודעה. כבר הקלטנו בעבר פרק (168) שהוא אחד הפופולריים ביותר בפודקאסט, והפעם רציתי להעמיק איתו עוד. בין השאר תוכלו לשמוע: מה הפך אותו מאדם "ממסדי" ונאמן למערכת להיות עצמאי מחשבתית ותודעתית כיצד ניתן להתמודד עם עולם שהופך ליותר כאוטי ומטורלל ובקצב חסר תקדים מהי תודעת על, ומדוע החיים מסוכנים למי שלא ניחן בתודעת על על שינוי כהזדמנות לשינוי קונצנזוס על הבחירה של מרבית האנשים "לא לדעת" מה זו ריבונות? ומדוע חשוב שאדם יהיה ריבון על חייו מה היתה הנקודה בחייו שבו הוא עבר מתודעה "נשלטת" לריבונות פנימית האם ריבונות אישית תמיד כרוכה ביציאה ממערכות חיים קיימות מהי יכולה להיות אלטרנטיבה למחאה ולהפגנות מהו מסע הנשמה שלנו כיצד מסע הגוף החושי שלנו גורם לסבל ומה יכול לעזור לנו לצמצם את הסבל כיצד מרגישים את החיבור לנשמה שלנו ומה יכול לעזור לנו להתחבר אליה מדוע כאוס, משברים ואתגרים בחיים קורים לנו ומה התפקיד שלהם בחיינו ומדוע חשוב להילחם בשגרה ולא להכנע לה פרק מרתק ומעורר מחשבה!