התגלית

הי!   "אני מאד מצליח, אבל לא מאושר"   את המשפט הזה שמעתי מלקוח (נקרא לו אלון – שם בדוי) בשיחה לפני כמה שבועות.   הוא מנכ"ל של חברה בינונית, משפיע על עשרות אנשים ויותר, מצליח מאד בתחומו, מרוויח מצוין, מוערך על ידי כל הסביבה שלו.   לכאורה, הכל צריך להיות מושלם עבורו. אבל הוא לא מאושר כדבריו.   הפרדוקס הזה, שאלון מתאר, מתקיים לא רק אצלו. הוא מתקיים אצל אנשים רבים כמותו.   ישנה תפיסה פופולרית, אך שגויה, שאומרת שמי שמצליחים במה שהם עושים, בהכרח גם יהיו מאושרים. ויחיו מאושרים. אך במציאות זה לא בהכרח כך. אני לא אומר שכל מי שמצליח במה שהוא עושה אינו מאושר, בהחלט יש כאלו, אך ישנם רבים שמשיגים את ההצלחות שהם רוצים ועדיין אינם מאושרים.   מרבית חיי התנהלתי מתוך תפיסת עולם שאומרת שאם רק יהיה לי/אשיג את ..... אז אהיה מאושר.   התפיסה הזו שירתה אותי היטב מרבית חיי. היא גרמה לי להיות מאד הישגי, ומאד מצליח בדברים שעשיתי. הייתי מסמן מטרה, וחותר בעקביות להשיג אותה.   ואז ישנם כמה רגעים של סיפוק ואושר, שדי מהר מתחלפים בסוג של ריקנות.   ואז מיד היתה עולה השאלה הלא מודעת: ומה עכשיו?   כתבתי על התופעה הזו בפירוט במניפסט שפרסמתי לפני מספר חודשים: "החתיכה החסרה" (אם לא קראתם, מומלץ כבר עכשיו להוריד אותו בחינם כאן).   התופעה הזו קורית, כי האגו שלנו מתעתע בנו. הוא גורם לנו לחשוב ולהאמין שאם רק נשיג את הפסגה הבאה, אז נהיה מאושרים ושלמים.    הוא יוצר אצלנו את התלות בכל מיני דברים חיצוניים על מנת שנרגיש מאושרים בפנים. הוא גורם לנו להאמין שאלו הם ההישגים החיצוניים שלנו שיגרמו לנו לאושר. הבית הגדול, הכסף בבנק, הרכב החדש, הטיולים לחו"ל, או מה שזה לא יהיה.   ואז, כשאנו סוף סוף משיגים את הדברים הללו, אנו באמת מרגישים מאושרים, אבל לרגע קצר מאד, ואז זה נגמר ואנו חוזרים למירוץ להשיג עוד משהו חיצוני כדי להרגיש שוב מאושרים לכמה רגעים.   וזה מכניס אותנו למירוץ מטורף שרק מתסכל אותנו יותר ויותר.   לפני כמה ימים בפגישה שקיימתי, נשאלתי לגבי הטיול הגדול שלנו בחו"ל, והיא שאלה אותי מה הדבר העיקרי שהשתנה אצלי בטיול.   והתשובה שלי היתה: הפסקת המרדף. זכיתי בתובנה הזו, שאין זה באמת משנה מהם הדברים החומריים שיש או אין לנו. לא הם אלו שיגרמו לנו להיות מאושרים יותר או פחות.   אני יותר "רגוע" היום. זה לא אומר, שהדברים הללו אינם חשובים לי ואיני רוצה בהם, ברור שאני רוצה בהם, אבל אני פחות ופחות תלוי בהם כדי להרגיש מאושר.   התהליך הזה הוא לא תמיד קל. אנו צריכים להיות מאד מודעים למה שמוביל ומנהל אותנו – האגו שלנו.   ואצל מרביתנו, מרבית מהזמן, האגו משתמש ומנהל אותנו במקום שאנו ננהל ונשתמש בו.   זה ממש כמו לראות זנב שמכשכש בכלב, במקום כלב שמכשכש בזנב.   במקום שהאגו יעבוד אצלנו, אנחנו עובדים אצלו. והעבודה אצלו אף פעם לא נגמרת, ללא קשר לכמה קשה נעבוד, או כמה נשיג וכמה נצליח. האגו שלנו תמיד, תמיד, תמיד: ירצה יותר.   אבל זה מתיש. ובעיקר, זה לא מספק. וזה לא גורם לנו להרגיש מאושרים באמת.   כשהאגו דוחף אותנו להשיג את "הדברים החיצוניים" הוא למעשה מרחיק אותנו מ"הדברים הפנימיים". אלו הם הרצונות הנשמתיים שלנו. והם אלו שבאמת גורמים לנו סיפוק ואושר מתמשכים, ולא רגעיים.   הסיבה שאלון, ורבים כמותו, אינם מרגישים מאושרים למרות כל ההישגים וההצלחות שלהם, היא כי הם אינם מממשים את הרצונות הנשמתיים שלהם. הם אינם מממשים את השליחות האמיתית שלהם כאן בעולם, ואינם מביאים אותה לידי ביטוי מלא.   האושר שלנו מתחיל מבפנים, מהמימוש של מי שאנו באמת, ולא ממשהו חיצוני שהשגנו.   אם הדברים הללו נוגעים בכם, והייתם רוצים להעמיק ולהבין את התהליך הזה בצורה עמוקה ומשמעותית, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית" ב"תגלית" אחשוף בפניכם את התהליך המלא, את האופן שבו האגו מנהל אותנו, וכיצד לקחת את השליטה בחזרה לידינו. כיצד לזהות מהם הרצונות הנשמתיים האמיתיים שלנו, לדעת מה היא השליחות האמיתית שלנו. וכיצד לא לפחד מלממש אותה.

תארו לכם עולם שבו המשכורת שלכם מובטחת. אתם לא צריכים לעבוד יותר. לעולם. כל הצרכים האישיים והכלכליים שלכם מסופקים ומלאים. כסף אינו מהווה בעיה.   איך תרגישו? האם תהיו מאושרים ומסופקים? האם כל מה שתרצו לעשות הוא לשבת בבית או על חוף הים, לשתות איזה קוקטיל, לקרוא ספר טוב או לצפות בבינג' של סדרות טובות בטלויזיה?   יתכן והתשובה שעוברת לכם בראש היא – בוודאי! זה יהיה מאד הגיוני לחשוב ככה, אחרי הכל, זה נראה לנו כמו החופש האולטימטיבי שכולנו שואפים אליו, חופשיים מדאגות, מעמסות ומחוייבויות.   אבל כמה זמן נוכל להמשיך כך? בחופש שכזה?   אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל גם כשאני בחופשה, אחרי זמן מסויים (לא ארוך) אני הופך להיות קצת חסר סבלנות. כאילו משהו עדיין חסר... זה לא שאני לא נהנה מהחופשה, אבל משהו בפנים לא נותן לי מנוח. (עוד נשוב לזה).   בתקופה האחרונה אני עוסק הרבה בחקר העתיד. אני מוצא שזה מרתק. אנו חיים בתקופה מרתקת שבה ההתפתחויות שקורות בעולם שלנו הן כל כך מהירות, וכל כך משמעותיות, שהדבר העיקרי שברור היום הוא שהאופן שבו חיינו יתנהלו בעוד שנים ספורות, 5, 10 או 15 שנים לכל היותר – יהיה שונה בצורה מהותית מהאופן שבו חיינו מתנהלים כיום.   אני חוקר את זה הרבה בהקשר של עולם העסקים וכיצד עסקים עומדים להשתנות (וגם לשנות) אבל ההשפעה מן הסתם נוגעת לכל תחום בחיים שלנו.   אחת המגמות שחוזרות על עצמה בלא מעט מחקרים ופרסומים היא שבעקבות השינויים הדרמטיים שעולם העבודה עובר, של פחות ופחות עבודות זמינות, וצורך הולך וקטן בעובדים (המוחלפים על ידי הטכנולוגיה), ישנן כבר היום ממשלות בעולם שמתנסות במודלים כלכליים חדשים שבהם משלמים כסף לאזרחים על מנת שלא ילכו לעבוד.   כן, קראתם נכון, ישנם כבר היום אנשים שמקבלים משכורת כדי להישאר בבית ולא לצאת לעבודה.   נשמע כמו חלום? אז זהו, שלא.   לכאורה אותם אנשים זכו להיות בין ברי המזל ייחודי הסגולה שאינם צריכים לקום בבוקר לעבודה על מנת להתקיים, אבל הם לא תופסים זאת כך. הם לא רואים את עצמם כברי מזל. למרות שהם לא צריכים לעבוד לפרנסתם, יש עדיין משהו שחסר להם כדי להיות מאושרים באמת. (עוד נשוב לזה).   מגמה נוספת שמעניין לדבר עליה בהקשר הזה, היא ההתפתחות של מודל תאוריית הצרכים של מאסלו.   למי שלא מכיר, אברהם מאסלו היה פסיכולוג שב-1943 פרסם מודל המסביר את הגורמים המוטיבציוניים שמניעים אנשים בעולם. הוא סבר שיש לבני האדם 5 צרכים בסיסיים שצריכים לבוא לידי סיפוק בחיים, וכל עוד ישנו צורך שאינו מסופק אנו נפעל להשיגו.   החל בצרכים הבסיסיים הפיסיולוגיים שלנו כמו: אוכל, שינה והיגיינה, בהמשךבטחון: קורת גג, בריאות, תעסוקה ואמצעים לקיום, אהבה ושייכות, כבוד והערכה ובראש פירמידת הצרכים נמצא המימוש וההגשמה.   מאסלו טען שכל עוד הצרכים הבסיסיים של האדם אינם מלאים, הוא לא יפעל להשגת הצרכים ברמה הגבוהה יותר. למשל, אם לאדם אין קורת גג הוא לא יפעל למימוש והגשמה או כבוד והערכה.   יש הרבה דיונים ותאוריות נוספות שנובעות מהפרסום של מאסלו, אבל אני יכול לומר מנסיוני וממה שאני רואה בין עשרות אלפי האנשים שזכיתי להכיר וללוות עד היום, שישנן שתי תופעות חדשות יחסית (בשנים האחרונות) שמתרחשות ושמות את המודל של מאסלו בסימן שאלה גדול לגבי הרלוונטיות שלו כיום.   התופעה הראשונה היא אנשים שפועלים על מנת להשיג את הצרכים הבסיסיים ומעבר להם בצורה מאד נחרצת, הם מאד מצליחים במה שהם עושים, הם התקדמו מאד בחייהם, השיגו ומילאו את כל הצרכים הבסיסיים שלהם – בטחון כלכלי, אהבה, שייכות, הערכה והוקרה וכו'. אבל עדיין משהו גדול חסר להם – וזו ההגשמה והמימוש שלהם. למרות כל ההצלחה שלהם, הם לא מסופקים מכך.   בשיחה עם לקוח לפני כשבוע הוא אמר לי את המשפט הבא: "אני מאד מצליח במה שאני עושה, אבל אני לא מאושר". ומדובר במנכ"ל מאד מצליח של חברה לא קטנה, הוא מרוויח מצויין, גידל משפחה לתפארת, עושה דברים משמעותיים בעבודה שלו, אבל עדיין – כל אלו אינם מביאים לו את האושר המיוחל.   התופעה השניה שאני עד לה בשנים האחרונות, היא שיותר ויותר אנשים, פועלים להשיג את ההגשמה והמימוש שלהם, ברמות הגבוהות יותר, גם כאשר הצרכים הבסיסיים שלהם עדיין לא מלאים. למשל, גם כשעדיין אין להם בטחון כלכלי, הם פועלים במלוא המרץ להשיג את המימוש וההגשמה שלהם.   נראה שפרמידת הצרכים של מאסלו התהפכה, ואנשים קודם כל רוצים לפעול ולהשיג את ההגשמה והמימוש ואחר כך למלא את שאר הצרכים.   יש גורם אחד המשותף לכל המקרים שתיארתי כאן. והגורם הזה הוא – החיפוש אחר משמעות.   אנו נמצאים כיום בעידן, שבו המשמעות משחקת תפקיד הולך וגדל בחיים שלנו. אנשים רוצים יותר ויותר לחוש משמעותיים, ולחיות מתוך כך שיש משמעות לחיים שלהם, ויש משמעות לעשייה שלהם.   אני זוכר את עצמי לפני כ-13 שנים, עדיין שכיר באינטל, סוקר את חיי, את ההישגים שלי ולאן הגעתי ושואל את עצמי את השאלה המפחידה: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע לי?".   זו לא השאלה שמפחידה, אלו המשמעויות של התשובה. התשובה היתה די ברורה. הכתובת היתה על הקיר. היה בתוכי קול פנימי חזק שצעק לי שוב ושוב: "אתה יכול יותר".   "אתה יכול יותר". מה זה ה"יותר" הזה?   האם זה בהכרח יותר כסף? יותר הכרה והערכה? בית גדול יותר או רכב מפואר יותר?   לא. לא זה היה ה"יותר" שצעק לי בפנים. זה היה "יותר" מסוג אחר. זה היה "יותר" של משמעות. רציתי יותר משמעות. רציתי לעשות דברים יותר משמעותיים, להשאיר חותם.   ויקטור פרנקל כתב את הספר המופלא "אדם מחפש משמעות" המתאר את קורותיו במחנה ההשמדה אושוויץ. ויש הרבה תובנות משמעותיות שאפשר לקחת מהספר והסיפור שלו. אבל בהקשר של הפוסט הזה חישבו על כך שגם במקום הכי שחור של האנושות, גם כשהאנשים נאבקו יום יום לשרוד בצורה הכי בסיסית שניתן להעלות על הדעת, גם אז – אנשים חיפשו את המשמעות. את המשמעות לחיים, את המשמעות שתעזור להם לשרוד את התקופה האיומה ההיא.   אנחנו מחפשים משמעות. כל הזמן.   בעבר, היינו צריכים "לשרוד", אבל השרדות היום היא רק תוכנית ריאלטי, היא כבר לא המציאות שלנו. אנחנו רוצים משמעות. אנחנו רוצים לעשות דברים בעלי משמעות. להשאיר חותם.   אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בערוב ימיו, רוצה לדעת שהוא עשה הבדל. שהשארנו את העולם אחרינו במצב קצת יותר טוב מאיך שקיבלנו אותו.   אנחנו חיים בעידן חדש – אני קורא לו: עידן המשמעות. עידן שבו אנו מוכנים לפעול בצורה הרבה יותר נחושה ומחוייבת ליצור משמעות גבוהה יותר בחיינו. זהו עידן שבו יותר ויותר אנשים מבינים שהמפתח לאושר שלהם ואחד המרכיבים המשמעותיים לאושר שלהם הוא: תחושת משמעות גבוהה.   כלומר, גם אם יהיה לנו את כל מה שאנו שואפים ורוצים בעולם – כסף, בית, חופש, אהבה, הכרה והערכה וכו' אך לא תהיה לנו משמעות, לא נרגיש מסופקים. המשמעות מעוררת ומניעה אותנו. היא יוצרת בנו את התשוקה לחיות, התשוקה ליצור, לשנות, להשפיע ולחולל.   המשמעות מעניקה לנו אנרגית חיים. בעידן המשמעות – המשמעות היא זו שמעניקה לנו חיים מלאים.   אז מה עושים עכשיו? ממשיכים את המסע לעבר המשמעות.   לא סתם בחרתי להשתמש במילה "ממשיכים", כי אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בין אם במודע או שלא במודע, נמצא במסע לעבר המשמעות שלו בחייו. אז עלינו להמשיך במסע הזה, וככל שנהפוך אותו למסע מודע ומכוון, כך נתקדם מהר יותר לעבר המשמעות הנכספת שכולנו מחפשים.   לפעמים כל מה שנדרש הוא הגילוי, וההבנה של מה יוצר משמעות בחיים שלנו. ואז כל החיים משתנים, מבלי שנצטרך לשנות דבר בחיים עצמם.   זכורה לי היטב, שיחה עם אחת המשתתפות בסדנת "התגלית"  לפני מספר חודשים. היא ישבה בסדנה, קצת כבוייה ואמרה שהיא לא רואה שום דבר שיש בו שליחות או משמעות גבוהה בעבודה שלה. היא היתה בתפקיד של מנהלת שכר בחברה ואחראית בין השאר למשכורות של כל העובדים בחברה. היא אמרה לי "אני מתעסקת כל היום עם מספרים, איזו שליחות כבר אפשר למצוא בזה?". שאלתי אותה האם בעצם זה שהיא עושה את התפקיד שלה, היא מעניקה לכל העובדים שהיא מטפלת בהם שקט ובטחון בכך שהם יודעים שהמשכורת שלהם תכנס בכל חודש?   היא חשבה על כך לרגע ואז ראיתי איזה שהוא זיק קטן שנדלק בעיניים שלה. המשכתי ושאלתי אותה אם היא מבינה שבעצם מה שהיא עושה מעניק להרבה מאד אנשים שקט ובטחון? עכשיו הצטרף חיוך לזיק בעיניים.   "מעולם לא חשבתי על מה שאני עושה בצורה כזו" היא אמרה לי עם חיוך גדול.   לכאורה לא השתנה שום דבר בחיים שלה. רק ההסתכלות על מה שהיא עושה ותפיסת המשמעות החדשה שהתלוותה לכך.   אבל הכל השתנה עבורה באותו הרגע. המשמעות נתנה לה אנרגיה חדשה. זה היה ניכר בה באופן מובהק בכל המשך היום – האנרגיה הכבוייה שהיא הגיעה איתה התחלפה באנרגיה של חיות.   לא צריך לשנות הרבה, רק את ההבנה והגילוי של המשמעות במה שאנו עושים.   וזה עושה הבדל עצום בחיים שלנו.   אם אתם מחפשים משמעות, ורוצים לעשות את הצעד הבא, אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת "התגלית"   השליחות שלכם מחכה להתגלות.   אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית"  היא הצעד הראשון.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, שלכם, ערן.

"כשאתה מתחבא אתה מוגן ובטוח, אנשים לא יכולים לראות אותך. אבל אתה מתחבא גם מפני עצמך" – מתוך הסרט Joy   הפוסט הזה נכתב בגובה של כ-30,000 רגל, כשעה לפני שאנו נוחתים בניו יורק.   אחד הסרטים בהם צפינו במהלך הטיסה ארוכה, היה הסרט Joy שממנו צוטט המשפט הזה.   כמה הוא נכון ומדוייק.   כמה חשוב לנו להיות מוגנים ובטוחים (ובצדק). מוגנים גם ממה יחשבו או יגידו עלינו האחרים. אחת הדרכים הפופולריות להתמודד עם הרצון שלנו להשאר מוגנים ובטוחים הוא אכן להתחבא. להתחבא מאנשים אחרים. להתחבא כך שהם לא יוכלו לראות אותנו ואת מי שאנו, ולא יוכלו לבקר אותנו, לשפוט אותנו, לרכל עלינו ולהקטין אותנו.   במיוחד היום, בעידן שבו הכל חשוף ושקוף, ושכל אחד הוא "עיתונאי" ומבקר בפוטנציה, ויכול בכמה הקשות מקלדת פשוטות להפוך ולהיות "השופט בכיכר העיר", לבקר ולשפוט כל אחד אחר כראות עיניו ולחשוף את דעותיו לאלפי אלפים של אנשים.   זה קל לשפוט ולבקר אחרים, והיום יותר מתמיד.   וזה גורם לנו לרצות להתחבא. כך שלא יוכלו לראות אותנו ואז גם לא לשפוט ולבקר אותנו.   אבל כאשר אנו מתחבאים מאחרים, אנו גם מחביאים את עצמנו, מעצמנו. ומאחרים. אנו מחביאים את הגדולה שבנו, את הערך שיש בנו להעניק לעולם. אנו מחביאים את השליחות שבאנו לממש כאן.   אני זוכר את עצמי, שנים רבות, כאדם ביישן ו"נחבא אל הכלים". לא העזתי לבטא את דיעותי בפומבי. עוד בבית הספר הייתי מהתלמידים השקטים שאינם פוצים פה.   זו היתה מערכת ההגנה שלי. להגן על עצמי מפני ביקורת ושיפוטיות. והיא מאד אפקטיבית. באמת לא אמרתי דבר ולא שפטו ולא ביקרו אותי (לפחות שלא בפני).   אבל מגיל מסויים הבנתי שיש בי יותר. שאני לא יכול לשתוק ולהתחבא יותר. שאני לא יכול להמשיך ולהחריש כי יש בי מסר לעולם. כי יש איזו שהיא אמת שאני מודע לה, ושתפקידי לחשוף אותה לאחרים ולעולם.   ואפילו כשהבנתי וידעתי את כל זה. המשכתי להחריש ולשתוק.   כי העדפתי את הבטחון וההגנה של להמשיך ולהתחבא מהעולם, על פני האפשרות שאצטרך להתמודד עם ביקורת ושיפוטיות של אחרים.   עד שבנקודה מסויימת כבר לא יכולתי יותר.   זה לא קרה סתם כך, וזה לא קרה במקרה. זה קרה בעקבות תהליכים רבים של התפתחות והתעוררות שעברתי (ועודני עובר).   עד שהגעתי לסוג של נקודת "אל חזור" שממנה הבנתי שאני לא יכול לשתוק יותר והתחלתי לדבר. התחלתי לשתף את תפיסת העולם שלי, את התובנות והחוויות שלי.   התחלתי להביא את עצמי לידי ביטוי מלא, ושחררתי את השליחות שלי לעולם. אני משתמש במילה "שחררתי" כי אכן זה היה לשחרר. לשחרר לחופשי את מי שאני באמת. לשחרר מתוך הכלא שאני עצמי יצרתי – לעצמי.   ובהתחלה זו הרגשה מופלאה, של שחרור, של עוצמה ושל העצמה. ולא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם לכן.   אבל האופוריה הזו לא נמשכה הרבה זמן, כי קצת לאחר ששחררתי את עצמי, החלה להגיע הביקורת. והתחלתי להיתקל בשיפוטיות של אחרים כלפי, כלפי הרעיונות שלי וכלפי מה שאני מייצג.   ובמיוחד בפעמים הראשונות שזה קורה זה היה קשה וכואב. אפילו משתק לתקופות מסוימות.   אבל מהרגע שאתה טועם את טעמו של החופש, של החופש להיות מי שאתה, בלי הצגות ובלי מסיכות, קשה מאד לחזור אחורה ולהתחבא שוב.   אני זוכר היטב שיחה שהיתה לי עם אחד המנטורים המשמעותיים בחיי – בוב פרוקטור. זה היה לפני כ-10 שנים בתקופה שיצא לאויר העולם הסרט והספר "הסוד", ולצד ההתלהבות הכלל עולמית שהספר והסרט זכו לו קמה גם ביקורת רבה. ושאלתי את בוב באחד המפגשים שלנו מה הוא אומר לכל אותם מבקרים.   התשובה שלו נשארה איתי עד היום הזה. הוא אמר לי, "תשמע ערן, אני טיילתי וביקרתי בכל העולם. ראיתי אינספור אנדרטאות לזכרם של אנשים גדולים שעשו דברים גדולים. אבל אתה יודע ערן, עד היום הזה עוד לא ראיתי אנדרטה אחת לזכרו של מבקר כלשהו".   וואו.. בום!   התשובה שלו היתה מבחינתי מה שסגר את הגולל על העניין. מאותו הרגע הפסקתי להתייחס לביקורות ולשיפוטיות של האנשים. זה לא שאני לא פתוח לביקורת, בונה וקונסטרוקטיבית ואני גם מחפש אותה באופן תדיר. אבל את אותם אנשים שמבקרים ומקטינים אחרים רק כדי שהם יוכלו להרגיש קצת "יותר גדולים", הפסקתי לספור.   אני לא רואה אותם ממטר.   אני מתרכז במה שאני עושה, ובתרומה שלי לעולם, ופחות במה מבקר כזה או אחר יחשוב על כך. אני יודע, לרוב קל יותר לומר זאת מאשר לעשות זאת.   זה דורש הרבה עבודה פנימית ועצמית (שזו העבודה הקשה ביותר שיש), אבל התגמול על העבודה הזו הוא הכי מתגמל שיש בעולם.   דוגמה אקטואלית מאד לכך היא הזוכה המקסימה שלנו באירוויזיון – נטע ברזילי(כפרה עליה! :) ). בעיני היא מודל אמיתי לאופן שבו אדם פועל מתוך אמונה מלאה בערך שלו ובשליחות שלו כאן, למרות מה שאחרים יכולים לחשוב עליו.   אז בפעם הבאה שאתם רואים את ההרגל שלכם להתחבא מאחרים כדי להרגיש מוגנים, תזכרו שאתם בעצם גם מתחבאים מפני עצמכם ומחביאים את הגדולה, השליחות והיופי שלכם לעולם.   אם הדברים הללו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ליום שלם של סדנת "התגלית" ביום הזה אעניק לכם כלי עוצמתי מאין כמוהו להבין מי אתם באמת. מהי השליחות שלכם בעולם, וכיצד להתמודד עם הקולות הפנימיים של הביקורת והשיפוטיות שיש לכולנו. איך לא לתת לקולות הללו לעצור אתכם מלהיות מי שאתם באמת.   אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית" היא הצעד הראשון.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, שלכם, ערן.

"אם זה היה קורה לפני חצי שנה, הייתי מתפרקת מזה" פגשתי אותה לראשונה בדצמבר האחרון. היא השתתפה בסדנת "התגלית" .   לצורך העניין נקרא לה "חגית" (שם בדוי).   יש לה עסק כבר לא מעט שנים והיא הרגישה תקופה ארוכה ש"זה כבר לא זה". שהיא אמורה לעשות משהו אחר, גדול יותר, משמעותי יותר. אבל לא היה לה מושג אפילו מאיפה להתחיל ולחפש מה זה "הדבר הבא" שלה.   היא עברה חוויה משמעותית בתגלית, התחילה לקבל תשובות מדוייקות ועמוקות והחליטה להמשיך למסע של גילוי ודיוק השליחות שלה.   היא בחרה בי כמדריך למסע שלה ללוות אותה בתהליך של גילוי השליחות שלה, ויצאנו לדרך.   לפני כשלושה שבועות נפגשנו שוב ובסיומה של אותה פגישה היא יצאה עם הגדרה מדוייקת של השליחות שלה בעולם: המהות שלה (ההוויה שלה בעולם) והברכה שלה (הטרנספורמציה שהיא יוצרת בעולם). שיעורי הבית שהיא קיבלה בסיומה של אותה פגישה היו לבחון את ההגדרה שהיא קיבלה בחיים שלה, לשתף עם אנשים ולראות כיצד הדיוק הזה מרגיש לה. זהו שלב חשוב בתהליך, וגם אחד המפחידים שבהם, כי לרוב אנשים מקבלים מידע כל כך משמעותי על התפקיד שלהם כאן בעולם, שבאופן טבעי עולה בהם הפחד שזה משהו ש"גדול" עליהם או שהם לא ראויים לו. כאשר אנו מתנסים ומשתפים את המידע עם אחרים אנו יכולים לראות כיצד הוא משפיע עליהם רגשית ומה התגובה שלהם, והיא נותנת לנו סוג של אינדיקציה לדיוק של המידע. ככל שהתגובה הרגשית שלהם ושלנו למידע גבוהה יותר, כך אנו יודעים שהמידע שקיבלנו מדוייק יותר.   אבל שום דבר מזה לא הכין אותה למה שעתיד היה להתרחש למחרת.   והאמת היא שגם אני לא ידעתי על כך דבר עד לפני ששוחחנו שוב בשבוע שעבר ואז היא סיפרה לי, שיום למחרת הפגישה שלנו, המשפחה שלה עברה טלטלה משמעותית.   בעלה ניהל מיזם חשוב ב-15 השנים האחרונות. הוא היה הלב והרוח של המיזם הזה, ונתן את כל ליבו ונשמתו למיזם. הוא בנה אותו כמעט לבדו מאפס, רתם את האנשים, הוביל אותם והיה הרוח החיה.   עד שברגע אחד כל זה נגמר.   בעקבות חילוקי דיעות ביניהם, המשקיע הראשי במיזם החליט לשחרר אותו מתפקידו במיזם.   כך, ברגע אחד, כל מה שהוא עבד ובנה במשך 15 שנים כבר לא היה שלו יותר.   אני חושב שאין משפחה שארוע כזה לא היה מטלטל אותה, אפילו מפרק אותה. מעבר למימד הרגשי, יש גם את המימד הכלכלי הברור שחלק משמעותי מהפרנסה המשפחתית נעלם כך ברגע.   אבל כשחגית סיפרה לי בשבוע שעבר, היא לא נשמעה כמו מישהי שעברה זעזוע שכזה.   הנה כמה מהמשפטים ששמעתי ממנה בשיחה:   "האדמה שלנו רעדה, אבל אני לא רעדתי. לא נבהלתי. אני לא נבהלת כי אני יודעת מה המהות שלי, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממני. אני מרגישה שיש בתוכי משהו יציב. כשזה קרה הרגשתי סוג של בטחון פנימי שלא הכרתי אותו קודם. והוא מאד הרגיע אותי. אם זה היה קורה לפני חצי שנה, הייתי מתפרקת מזה. האדמה שלנו רועדת אך יש לי בטחון. פתאום הבנתי לעומק את הברכה שלי, קיבלתי שיעור. אני מרגישה מודרכת ולא אבודה בסיטואציה הזו"   מאד ריגש אותי לשמוע אותה מדברת כך. עבורי זה היה סוג של חיזוק לידיעה שלי עד כמה זה חשוב ובעל ערך עבורנו להיות מחוברים למי שאנחנו. עד כמה חשוב הדיוק הפנימי הזה. עד כמה חשובה הידיעה של מי אנחנו ומה התפקיד שלנו בעולם.   הסיפור של "חגית" היה יכול להראות אחרת לגמרי. לצערנו, רוב הסיפורים הדומים שאנו שומעים עליהם, מסתיימים אחרת לגמרי.   הסיפור של חגית ובעלה עדיין לא הסתיים, הם עדיין בתוכו. אבל הם חזקים יותר ומחוברים יותר. חגית סיפרה לי שבעלה עצמו פרגן לה עד כמה הכח והעוצמה שלה עזרו לו. "הוא פתאום הבין מה המשמעות של התהליך שאני עוברת בחודשים האחרונים".   כל אחד מאיתנו עובר וחווה משברים כאלו ואחרים בחיים שלנו. אף אחד מאיתנו לא חסין מכך. השאלה היא מי אנחנו כשאלו קורים. איך אנו מתמודדים איתם, ויותר מכך – עד כמה אנו מצויידים להתמודד איתם. עד כמה אנו חזקים להתמודד עם מה שפוגש אותנו. וככל שאנו חזקים יותר, בפנים כך קל לנו יותר.   לרוב קל לנו להתייחס לרעיון של להיות ולחיות בשליחות שלנו כאל משהו שאנו עושים בעולם עבור אחרים. כיצד אנו יוצרים טרנספורמציה ושינוי בחיים של אחרים ומשפיעים על העולם. אבל האמת היא, שהצעד הראשון הוא בשינוי שאנו עוברים ובטרנספורמציה שאנו יוצרים בחיים שלנו.   התהליך שחגית עברה ועודנה עוברת הוא בדיוק זה. היא עוברת בעצמה את הטרנספורמציה שהיא נועדה להביא לעולם. דרך ההתמודדות שלה היא מייצרת פתרונות גם עבור אחרים. והיא חזקה יותר מתמיד להתמודד עם כל מה שיפגוש אותה בנתיב השליחות וההשראה של חייה.   ומילה אישית לחגית: זוהי זכות גדולה עבורי להיות שותף ולו במעט למסע מעורר ההשראה שאת עוברת. תודה!     אם המסע של חגית עורר בכם השראה, ואתם רוצים גם להתחיל ולפסוע בדרך השליחות שלכם, אז "התגלית" היא הצעד הראשון.   מוזמנים לפגוש אותי ב-31/5  לסדנה ממוקדת של יום שלם, ובה תקבלו את אותם הכלים שחגית קיבלה ושהעלו אותה על נתיב השליחות שלה.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, ערן אם המסע של חגית עורר בכם השראה, ואתם רוצים גם להתחיל ולפסוע בדרך השליחות שלכם, אז "התגלית" היא הצעד הראשון.   "התגלית"  לסדנה ממוקדת של יום שלם, ובה תקבלו את אותם הכלים שחגית קיבלה ושהעלו אותה על נתיב השליחות שלה.

"לחיות זה הדבר הנדיר ביותר שקיים בעולם. מרבית האנשים רק מתקיימים" - אוסקר ווילד אני חושב שאם נערוך סקר בין כל האנשים החיים בעולם, נגלה תוצאה חד משמעית: מרביתם היו מאמינים שהם היו יכולים לחיות חיים הרבה יותר מהנים מהחיים שהם חיים כרגע.   חיים מלאים יותר, מספקים יותר, משמעותיים יותר, מהנים יותר ונעימים יותר.   חיים שבהם הם מוכנים יותר להסתכן, לעשות פעולות שמרגישות להם נכונות ומדוייקות יותר עבורם, "להילחם" על הדברים שחשובים להם באמת, ולעשות דברים שיש להם משמעות גבוהה יותר.   אלו הם חיים שכאילו מקיימים סוג של "מציאות אלטרנטיבית" לחיים שהם מקיימים היום.   אלו הם לא רק חיים אחרים, אלא למעשה זוהי "אנרגיית חיים" אחרת. חלופית. שונה.   אנרגיית חיים שבה אנו בלתי ניתנים לעצירה, מחוברים בדיוק מופלא לעצמנו ולמהות הגבוהה יותר שלנו, למי שאנחנו. אנחנו לא חוששים, לא פוחדים ולא נמנעים מלעשות את מה שאנו מאמינים בו.   זו לא תאורייה עלומה.   כל אחד מאיתנו כבר הספיק בחייו "לדגום" את אנרגיית החיים הזו בשלב כזה או אחר בחייו. כל אחד מאיתנו כבר חווה זאת בעבר בסיטואציה כזו או אחרת.   אבל לרוב, אנו חוזרים ל"מוכר ולידוע" שלנו. לאנרגית חיים אחרת. שונה מאותה "אנרגיית חיים" מספקת וממלאת.   לא פעם החוויה שלנו של אותה אנרגית חיים מיוחדת היא רגעית ולא נמשכת זמן ארוך מדי. כאילו זכינו לסוג של הצצה להצגת תאטרון יחודית ושונה, ואז המסך נופל על הבמה ומסתיר את המשך ההצגה מאיתנו. וכל מה שנשאר לנו זו אותה טעימה יחודית, של כמה רגעים יחודיים שלאחריהם אנו ממשיכים לבהות במסך שנפל אל מול עיננו, ורק יכולים לדמיין "איך ההצגה החלופית של החיים שלנו היתה יכולה להיראות".   ואז אנו חוזרים בחזרה לחיים ה"נורמליים" שלנו. לאנרגיה של השגרה השוחקת והמעייפת. של אותם דברים שאנו "צריכים", "אמורים", "מצופים" או "מתבקשים" לעשות. בחזרה לחיים נורמליים שבהם הורגלנו לחשוב על כל מה ש"אנחנו לא יכולים"מאשר על מה שאנו יכולים ומסוגלים לעשות.   לפעמים, אם זה ממש ירגיש לנו כבר "בלתי נסבל" או כואב מספיק אנו נצא לחפש לכך פתרונות. אך טבע האדם גורם לנו לחפש "פתרונות קסם מהירים". סוג של גלולות קסמים שאנו לוקחים, מרגישים טוב לכמה שעות, ימים או אולי שבועות, ואז חוזרים שוב לרגיל שלנו.   מנסיוני, אין באמת גלולת קסמים שכאלו. יש כל מיני גלולות שיגרמו לנו להרגיש טוב לזמן רגעי, אבל אם אנו באמת רוצים לעשות שינוי בחיים שלנו ולשנות אנרגיה נדרש תהליך.   מעצם הוויתו, תהליך הוא לא משהו נקודתי הוא מתמשך. הוא לא קורה ברגע אחד והוא לא נמשך זמן קצר.   האמת היא, שכשמדובר בחיים שלנו, זהו תהליך שנמשך וימשך לאורך כל ימי חיינו.   אלו הם לא איזה שהם "פתרונות חיצוניים" שיגרמו לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו ועם החיים שלנו. זה לא איזו "שיטה" או "אסטרטגיה" שנפעיל שתשנה את חיינו מהקצה אל הקצה. זה לא שיש לי משהו נגד שיטות או אסטרטגיות שעובדות, נהפוך הוא. אבל לרוב, אם לא נעשה שינוי בתפיסה שלנו ובמערכת האמונות שלנו, אנו לא נתמיד ולא נשתמש בשיטות ובכלים החדשים שרכשנו.   מנסיוני, הפתרונות שאנו מחפשים הרבה יותר קרובים ממה שאנו יכולים לדמיין.הם נמצאים אצלנו בפנים ולא אצל אף אחד אחר בחוץ.   כל הידע שאנו חושבים שחסר לנו, כבר קיים. הוא קיים ומתקיים אצלנו – בפנים. בתוכנו.   אין לנו בעיה של ידע שחסר לנו כיצד לשנות ולשפר את חיינו. יש לנו בעיה אחרת. בשפת המהנדסים הייתי קורא לכך: בעיית גישה. יש לנו בעיה בגישה לידע הזה שאנו מחפשים.   איך משיגים את הגישה לידע החשוב הזה? מתחברים פנימה, למהות האמיתית שלנו. שם כל התשובות כבר מחכות לנו.   אם אתם רוצים לעשות את הצעד הראשון והמשמעותי להתחבר למי שאתם באמת, למהות האמיתית שלכם, ולאותו ידע חשוב שמגדיר באמת את מי שאתם,"התגלית " יכולה להיות הצעד הבא שיקח אתכם לשם.   אני לא מבטיח כאן שום גלולת קסמים. זה דורש תהליך. אבל ב"תגלית" אראה לכם את הצעד הראשון ואת הדרך שתקח אתכם לשם.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, שלכם, ערן.

הי! לפני כמה ימים שוחחתי עם לקוחה ותיקה. היא תארה מצב שהגיע אליו בעסק שבו דברים שמאד הצליחה בהם בעבר ושמאד עבדו לה טוב בעבר, כבר לא עובדים באותה רמת הצלחה. למעשה, היא הרגישה כאילו כל מה שהיא הכירה וידעה לגבי העסק שלה, ושהביא לה תוצאות מאד טובות בעבר, הפסיק לעבוד כמעט לחלוטין. ושהיא נדרשת להשקיע הרבה יותר מאמץ כיום על מנת להשיג תוצאות, ועדיין לא מתקרבת לתוצאות שהשיגה בעבר בקלות רבה בהרבה. האם אתם מכירים סיטואציות כאלו? האם חוויתם תקופות מהסוג הזה? שבהן כל המציאות שהתרגלתם אליהם השתנתה ופתאום אתם כבר לא משיגים את התוצאות שהייתם רגילים להשיג? או בקלות שהייתם רגילים להשיג אותן? אני בהחלט מכיר תקופות וסיטואציות כאלו. התגובה הטבעית והאוטומטית שלנו במקרים מהסוג הזה היא "להגביר כח". כלומר לפעול בעוצמה גבוהה יותר. למשל, אם עשיתי פרסום מסויים שכבר אינו עובד באותה אפקטיביות, אז אני אשקיע יותר בפרסום על מנת להשיג את התוצאות שהתרגלתי אליהן. או שאם פוסטים שכתבתי בעבר הביאו כמות תגובות ומכירות מסויימות ועכשיו לא, אז אשב לכתוב ולפרסם יותר פוסטים. אנו מנסים לעשות עוד ועוד "פעולות" שאנו רגילים לעשות, על מנת להשיג את התוצאות שאנו רוצים. מנסיוני, התוצאה שבדרך כלל אנו מקבלים היא עייפות ושחיקה. אנו אולי מצליחים לשפר במעט את התוצאות שרצינו לשפר, אבל זה מינורי. ותופעת הלוואי שבאה עם זה היא שחיקה, עייפות, פחדים ומחשבות מטרידות שהולכות ומתגברות אצלנו בפנים: "אולי אני כבר לא טוב כמו שחשבתי" "אולי היה לי רק טריק אחד בשרוול וזה כבר לא עובד" "מה אם לא אצליח לשחזר את ההצלחה שכבר חוויתי" ועוד ועוד מחשבות טורדניות מסוג זה. ההשפעה המיידית של כך היא שהתדר והאנרגיה שלנו מיד יורדים. אנו הולכים ושוקעים במעין ספיראלה שיורדת ומורידה אותנו ואת האנרגיה שלנו עוד ועוד למטה. וכשהאנרגיה שלנו למטה, שום דבר טוב לא יכול לצמוח ולהתפתח. רק להיפך. אז מה עושים כשהגבינה שלנו זזה? השלב הראשון הוא להיות מודעים לכך. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה לא. המנגנון הפנימי שלנו, האגו שלנו, מסיח את דעתנו ומכניס אותו למוד "השרדותי" שבו דרך הפעולה העיקרית שאנו רואים היא "להגביר כח". ואז אנו נשארים "שבויים" באותן תפיסות ואותם "דפוסי פעולה" ומנסים לעשות "עוד מאותו הדבר" רק עם יותר כח. אז השלב הראשון הוא להיות מודע לכך שהגבינה שלנו זזה. אם אנו נמצאים במודעות הזו, מכאן אפשר להתקדם. אם אנו לא נמצאים במודעות הזו, סביר להניח שנמשיך לנסות להפעיל עוד ועוד כח. ונישאר באותו מעגל אינסופי של תסכול, האשמה עצמית, ועייפות הולכת וגדלה. השלב השני הוא לחפש את "הסיבה הגבוהה" לכך שהגבינה שלנו זזה. אני מאמין שאין דבר שקורה במקרה. ואם משהו שעבד לי מצוין בעבר הפסיק כעת לעבוד, הרי שיש לכך "סיבה גבוהה". אנחנו יצורים מתפתחים. הגענו לעולם הזה על מנת להתפתח. אנו לא נמצאים כאן על מנת להישאר במקום. למעשה, בגלל שכל העולם סביבנו משתנה ומתפתח מדי רגע, אם אנו רק נשארים במקום, הרי שלמעשה אנו הולכים לאחור. אז לרוב, הסיבה הגבוהה לכך שדברים קורים לנו, היא שבאיזה שהוא מקום הפסקנו להתפתח ולהתקדם. ואנו ממשיכים ונשארים באותו המקום שאנו נמצאים בו, עושים פחות או יותר את "אותו הדבר". ואם שום דבר לא היה משתנה, והיינו ממשיכים לקבל את אותן התוצאות שקיבלנו קודם, הרי שלא היתה שום סיבה שבעולם שנשנה משהו. והיינו נשארים באותו המקום. אבל מאחר ובאנו לכאן על מנת להתקדם ולהתפתח, להישאר במקום הוא משהו שהוא בניגוד לטבע האנושי העמוק שלנו. ולכן, כדי להזיז אותנו ממקומנו, להזיז אותנו מאזורי הנוחות שלנו, פתאום "קורה" משהו. הגבינה זזה, ואנו נאלצים למצוא גבינה חדשה. וזו סיבה גבוהה: לגרום לנו לעבור למדרגת ההתפתחות הבאה שלנו. ואם אנו מנסים "להגביר כח" ולהמשיך לעשות את מה שתמיד עשינו, אנו לא מתפתחים ולא מתקדמים ולכן גם התוצאות שלנו לא יהיו מספקות. הן לא יהיו מספקות כי אנו נדרשים לעשות שינוי משמעותי יותר. ולאו דווקא רק "להפעיל יותר כח". השלב השלישי הוא להבין שהתשובות הם אצלנו בפנים, ולא בחוץ. כחלק מהאסטרטגיה של "להגביר כח", האגו שלנו שולח אותנו לחפש "פתרונות קסם" כאלו ואחרים שיעזרו לנו לפתור את הבעיה. אנו הולכים לחפש עוד כלים שיעזרו לנו למכור יותר, לשווק טוב יותר או כל "גלולת קסם" טובה אחרת שתשנה את התוצאות שלנו. ניסיתי הרבה גלולות קסם כדי לדעת שאין באמת כאלו. אין שום פתרון חיצוני שיעזור לנו באמת. הגיעו אלי גם, לא פעם, לקוחות שניסו אינספור "גלולות קסם" כאלו ואחרות ורק אחרי שהתייאשו מהן, הבינו שהפתרון שהם מחפשים נמצא במקום אחר לחלוטין. התשובות נמצאות אצלנו בפנים. וזהו התהליך הפנימי שנדרש לנו, ולא "גלולת קסם" חיצונית, כזו או אחרת. זה לא טריוויאלי. זה לא טריוויאלי מכמה וכמה סיבות. העיקרית היא שהאגו שלנו מחפש פתרונות מהירים ופחות "בא לו" על תהליכים, ובמיוחד תהליכים פנימיים שמאד מפחידים אותו. זה דומה לאדם שאיבד את המטבע וממשיך לחפש אותו מתחת לפנס, במקום ללכת לפינה החשוכה ששם הוא איבד את המטבע מלכתחילה ולחפש שם... איינשטיין הגדיר זאת בצורה המדוייקת ביותר כשאמר שזהו "חוסר שפיות להמשיך ולעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה". כאשר אנו מבינים ומכירים בכך שהתשובות הן אצלנו, בפנים, אז אפשר להתקדם למציאת התשובות האמיתיות שאנו מחפשים. לפעמים מגיעים אלי לקוחות שמבקשים שאעזור להם למצוא את התשובות שהם מחפשים. לאחר קצת זמן אני מבין שהם רוצים שאני אומר להם מה הם "צריכים לעשות", ואני תמיד אומר להם שאני לא יודע מה הם צריכים לעשות, ואני גם לא חושב שזה תפקידי לומר להם זאת, אני כן יכול לעזור להם להתחבר פנימה לעצמם ולקבל את התשובות המדוייקות ביותר עבור עצמם. לכולנו יש את מה שלרוב נקרא לה "אינטואיציה". האינטואיציה שלנו יודעת להכווין אותנו, בעזרתה אנו יודעים מה נכון ומדוייק לנו. אבל לרוב אנו פשוט לא מקשיבים לה. אנו לא באמת קשובים להדרכה שהיא מעניקה לנו, כי הקול של האגו בתוכנו פשוט חזק יותר. ובמיוחד ברגעים מורכבים ומאתגרים יותר, הוא ממש "צועק", וכשהאגו צועק, האינטואיציה לוחשת. בשיחה עם אותה לקוחה, לפני כמה ימים, ניסיתי להסביר לה את זה. ניסיתי לומר לה שהפתרונות שהיא מחפשת לא נמצאים ב"עוד פעולות" שהיא צריכה לעשות. הפתרון עבורה הוא לעצור רגע, להתחבר פנימה ולהקשיב. להקשיב לרצונות האמיתיים שלה, לקול של האינטואיציה שלה שלוחשת לה מה נכון ומדוייק עבורה. אני מקווה שהיא שמעה אותי. בקרוב אני עומד לקיים את סדנת "התגלית". זו סדנה מעשית שבה המשתתפים מקבלים את היכולת להתחבר באופן מיידי ומדוייק לאינטואיציה שלהם ולקבל תשובות והכוונה. אם זה מהדהד לכם בפנים, אם אתם מרגישים שגם הגבינה שלכם זזה, ורוצים דרך מעשית ומהירה למצוא את הגבינה שלכם מחדש, "התגלית" היא הצעד הנכון עבורכם כעת. כמו תמיד, אשמח לתגובות ולמחשבות שלכם על כך, שלכם, ערן.

הי, אחת השיחות הפנימיות שמתקיימת לדעתי אצל כולנו היא שיחה על הפער. הפער בין איפה שאני נמצא לאיפה שאני רוצה להיות. ויש כאן משהו פרדוקסלי, שאין זה משנה כמה נתאמץ, נשתדל ונפעל להשיג את המטרות שלנו, מיד כשהשגנו אותן (או זמן קצר לאחר מכן) נתחיל מיד להרגיש שוב את אותו הפער. זה כמו לנסות ולהגיע אל האופק – כמה שלא נתקרב לקראתו הוא הולך ומתרחק מאיתנו. הסרטון הבא (גאוני בעיני) ממחיש זאת בצורה מצויינת אני מניח שהתחברתם לרעיון 😊 אם ננסה להבין את התהליך הזה, שקורה אצל כולנו, בעוד רמה, הרי שבעצם בכל פעם שאנו שמים לעצמנו מטרה מסויימת ומשיגים אותה, מיד עולה בנו הרצון והצורך הפנימי להשיג משהו נוסף. לרוב, אנו תולים בהשגת המטרה הזו, את מידת האושר שלנו. "אם רק אצליח לגור בבית שאני רוצה ואוהב אז אהיה מאושר" "אם רק אצא לחופשה שאני חולם עליה, אני אהיה מאושר" "אם ארוויח יותר כסף אז אהיה חופשי ומאושר" וכו'... לפני מספר ימים ישבתי עם לקוח, והשיחה שלנו נסובה על כסף. הוא מתמודד כעת עם סיטואציה לא פשוטה של סגירת חובות ורצון שלו "ליישר קו", ולהצליח לצמוח משם, לעזוב את העבודה שלו כשכיר ולהקים את העסק העצמאי שלו. הוא אמר לי משפט בסגנון של "אני רוצה להגיע למצב שיש לי מספיק כסף, כדי שאז אהיה חופשי". ניסיתי להסביר לו שההרגשה של חופש (שאליה הוא בעצם שואף) אינה קשורה לכמה כסף יש (או אין) לו בבנק. אחת החוויות שהיא זכורות לי בהקשר הזה הוא יום מסויים, לפני כשלוש שנים שבמהלכו רצה הגורל והיו לי 2 פגישות עם אנשים שונים. שניהם מצליחים מאד עסקית, כל אחד מהם הקים במו ידיו עסק שמגלגל מחזור של כ-130-150 מליון ₪ בשנה. טכנית "על הנייר" ובבנק – הם חופשיים כלכלית. למרות שמצבם הכלכלי היה מאד דומה (לכאורה נטולי דאגות כלכליות) החוויה שלי בפגישה עם כל אחד מהם היתה שונה לחלוטין. הראשון היה באמת חופשי. כשדיברתי איתו הרגשתי את החופש שהוא חווה, את תחושת השפע שהוא חי מתוכה, את האופטימיות שלו, את שמחת החיים ואת הרווחה והשקט הפנימי שהוא חי עמה. עם השני, למרות שמצבו הכלכלי כאמור זהה לראשון, החוויה היתה שונה לחלוטין. הוא היה מפוחד, השרדותי, חושש, סקפטי וציני. הוא דיבר איתי כל הזמן במונחים של פחד ושל כך שבעצם בכל רגע הכל יכול להשתבש, וכל העסק יכול ליפול. למרות מצבם הכלכלי הזהה – החיים שלהם שונים לחלוטין. חווית החיים שלהם שונה לחלוטין. המקרה הזה, הראה לי יותר מהכל, עד כמה התלות שלנו ב"דברים חיצוניים" היא גדולה ועד כמה גדולה הטעות שלנו כאן. כל יעד או מטרה חיצונית שנשיג לא יגרמו לנו להרגיש באמת את מה שאנו רוצים להרגיש. זה לא משהו חיצוני שמשפיע על מי שאנחנו בפנים. זה הפוך לגמרי. הרבה אנשים מסתובבים בעולם ומחפשים להשיג את "הדבר החיצוני" שיעניק להם את תחושת האושר שלהם. בדרך הם קצת מאבדים את מי שהם. את מי שהם באמת. את מה שנכון ומדוייק להם. הם אפילו מתרחקים עצמם כדי להשיג "משהו חיצוני", ואז כשהם משיגים אותו, תחושת ההישג נמשכת זמן קצר (לעיתים אפילו דקות בודדות), ומיד תופסת את מקומה תחושת התסכול, כי בעצם האושר שהם ציפו לא הגיע. אנחנו רוצים להגיע ל"שם", וכשאנו מגיעים לשם סוף סוף, ה"שם" הופך ל"כאן" ופתאום יש לנו "שם" חדש שאנו רוצים להשיג... וחוזר חלילה. אז מה הפתרון? אז אפשר להמשיך ולרדוף אחרי ה"שם" הבא שלנו... אבל אני חושב שבשלב הזה כבר הבנו שהאסטרטגיה של לרדוף אחרי האופק היא לאו דווקא האסטרטגיה היעילה ביותר. ואפשר ללכת לכיוון אחר. להבין מי אנחנו באמת. מה תפקידנו כאן בעולם. אחד הגורמים המשמעותיים שמשפיעים על תחושת האושר שלנו הוא המשמעות. שאנו עושים משהו בעל משמעות. שיש משמעות לנוכחות שלנו כאן בעולם. אנחנו לא תמיד מבינים את זה או ששוכחים ואז מחפשים את ה"דבר החיצוני" התורן שיעניק לנו קצת אושר. הדוגמה הפרקטית לכך, הוא למשל אדם שנמצא במקום עבודה שהוא אינו אוהב. הוא לא מרגיש שם ממומש ומוגשם. הוא מתוסכל מכך. הוא משווע לחופשה. הוא מאמין שאם תהיה לו את חופשת החלומות שלו, אז הוא יהיה סוף סוף שקט ומאושר כמו שהוא רוצה. הוא עובד מאד קשה על מנת להשיג את החופשה הזו, ומצליח סוף סוף להגיע אליה. אבל אז היא מסתיימת, ואפילו עוד לפני שהיא הסתיימה, תחושת התסכול מציפה אותו שוב. כי הפתרון לתסכול שלו הוא לא עוד חופשה (ממש אין לי דבר וחצי דבר נגד חופשות.. אני מאד בעד!!), אלא משמעות. הפתרון לתסכול שלו הוא החיבור לעצמו, למי שהוא באמת. למי שהוא חושב שהוא צריך להיות. הפתרון הוא לא "שם" בחוץ, הוא לגמרי "כאן" אצלנו.. בפנים. ומי שרוצה לעשות צעד משמעותי פנימה, אני מזמין אותו לפגוש אותי ב"תגלית". 

הי! לפני כחמש שנים נכנסתי לתהליך עמוק שמטרתו היתה להבין פעם אחת ולתמיד מה התפקיד שלי בעולם. למה אני כאן? מה השליחות שלי? בסיומו של התהליך הזה קיבלתי בהירות והגדרה מאד מדוייקת ומשמעותית עבורי מהי השליחות שלי ומהי הטרנספורמציה שנועדתי לעשות בעולם. אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש כאן תפקיד מסויים שבאנו לעשות. לא סתם הופענו בעולם הזה כאשר הופענו, ולנוכחות שלנו כאן יש משמעות. אני מאמין שכל אחד מאיתנו כאן על מנת לעשות הבדל כלשהו, על מנת להפוך את העולם שלנו ל"קצת יותר טוב" מאיך שקיבלנו אותו. אני מאמין שכל אחד מאיתנו, כאשר יסיים את תפקידו בעולם הזה, ירצה לדעת שהוא עשה איזה שהוא הבדל, שהוא משאיר אחריו סוג של "מורשת" כלשהי. אני מאמין שלא הגענו לכאן על מנת לסבול, או רק "להעביר את הזמן". הגענו לכאן לממש את השליחות שלנו, בדרך המיטבית עבורנו, והמיטבית עבור הסובבים אותנו. מאז שקיבלתי את הבהירות הזו, הכל השתנה. העסק שלי השתנה, התחלתי להתמקד בפעילויות הנכונות והמדויקות עבורי, והפסקתי לחלוטין לעשות דברים שלא נכונים ולא מדוייקים יותר, ושלקחו ממני אנרגיה מיותרת. קבלת ההחלטות שלי השתנתה לחלוטין. יכולתי לקבל החלטות מדוייקות יותר, ומהירות יותר. הלקוחות שהגיעו אלי היו מדויקים יותר ונכונים יותר, ומצד שני הרגשתי מאד בנוח לסיים ולהפסיק פעילויות עם לקוחות שכבר לא היו נכונים לעסק ולי. אני בטוח שגם אתם חוויתם במהלך החיים את החוויה הזו של הדיוק, של השקט הפנימי ושל הבטחון. סוג של ידיעה פנימית שאתם במקום הנכון והמדוייק לכם. הבעיה היא בדרך כלל, שככל שאנו מתקדמים ומתפתחים, גם אם היינו במקום הנכון והמדוייק, פתאום משהו משתנה ואנו כבר לא. וזה גם מה שקרה לי. ההבדל הוא, שעכשיו ידעתי מיד מה עלי לעשות ובאיזה כלים עלי להשתמש על מנת לזהות ולדייק את עצמי מחדש. אז בחודשים האחרונים ישבתי שוב, והעברתי את עצמי את התהליך על מנת לקבל את ההגדרה העדכנית של השליחות שלי, ואני שמח לשתף אותה כעת אתכם. אז השליחות שלי היא להוציא לאור את מנהיגי המחר, להסיר את הקטנות מליבם, כך שיוכלו להביא את עצמם לביטוי נשמתי מלא. ישנם הרבה אנשים שמסתובבים בעולם שלנו שיודעים שיש להם תפקיד, שהם נועדו להנהיג ולהוביל. הם לא תמיד יודעים עדיין איך וכיצד עליהם לעשות זאת, אך יש בהם תחושה פנימית חזקה שזו השליחות שלהם בעולם. לרוב, הבעיה היא שבמקביל לאותה תחושה ברורה שהם נועדו להוביל ולהנהיג, קיים בהם פחד גדול. פחד וקטנות. מי אני שאוביל? מי אני שאנהיג אנשים? מי אני שאעשה שינוי בעולם? לכל אחד מאיתנו יש את הסיפורים הפנימיים הללו. את הפחדים הללו ואת הקטנות הזו. אני הייתי שם בעצמי, במקומות הללו. והייתי שם עם אינספור לקוחות. אני יודע מה זה אומר וכיצד להתמודד עם זה. ואני יודע שזה שלב מהותי בתהליך של אדם שהופך לכזה שמוביל ומנהיג אחרים. אין קיצורי דרך ואי אפשר לדלג על השלב הזה. כאשר אנו מוכנים להתמודד עם הפחדים שלנו, עם אותם סיפורים פנימיים ועם אותה הקטנות אז אנחנו משתנים. אנחנו גדלים בעוד קומה, והגדילה הזו מאפשרת לנו להיות אלו שמובילים ומנהיגים אחרים. אך המסע לא מסתיים שם. יש בו עוד שלב מהותי וחשוב והוא היכולת שלנו להביא את עצמנו לידי ביטוי עצמי נשמתי מלא. והכוונה שלי בכך, היא להיות מי שאנו באמת. ללא מסיכות וללא הצגות. ללא הצורך "למצוא חן" או להיות מה שאנחנו לא. לצערי בעולם העסקי היום, יש לא מעט "זיוף", יש לא מעט מסיכות והצגות שנועדו להראות כלפי חוץ איזו שהיא תדמית "נכונה" של מי שאנחנו. ובעידן ה"פייק-בוק" זה קל לעשות את זה יותר מתמיד. אבל אנשים מרגישים. אנשים מרגישים ויודעים מתי זה נכון ומתי זה מזויף. וכשזה מזוייף, זה לא עובד, לפחות לא לאורך זמן. וגם זה שלב לא קל. זה לא קל תמיד להישאר נאמן לעצמך ולמי שאתה, במיוחד כשאתה מסתכל סביבך ורואה את כל האחרים שעסוקים בליצור תדמיות כאלו ואחרות. אבל במקומות שאנו נשארים נאמנים לעצמנו, שם אנו באמת משפיעים, שם אנו באמת עושים הבדל. הדרך שאני מאמין בה היא דרך של התכנסות פנימה לפני שאנו יוצאים החוצה. כלומר, קודם כל להבין מי אנחנו, מה השליחות שלנו, המדויקת, האמיתית. להבין מה באמת מפחיד אותנו ולדעת להתמודד עם זה, ואז אנו מופיעים בעולם במלוא עוצמתנו. אנו מופיעים אותנטיים ואמיתיים. אנו לא מדרשים להצגות או מסכות. אם אנסה לתאר את התחושה הזו, היא כמו – לחזור הביתה. לחזור ולהיות מי שאנחנו באמת. ולאפשר לעצמנו להישאר שם. בבית. אז אם אתם מרגישים שאתם חלק מאותם מנהיגי העולם החדש, והדברים הללו מהדהדים בכם, אשמח להושיט יד. הצעד הבא שלכם יכול להיות בסדנת "התגלית" אשמח לפגוש אתכם! ערן.

פעם הכל היה פשוט יותר. היו פחות אפשרויות ולכן פחות בחירות שיכולנו לעשות. היו פחות הזדמנויות ולכן פחות דברים שהסיחו את דעתנו. הדברים היו די ברורים ומוגדרים. סבא של אבא שלי היה חייט. ולכן גם סבא שלי היה חייט. אבא שלי כבר לא היה חייט, אבל אם אני זוכר נכון עד גיל 10 בערך הוא עדיין היה תופר עבורי מכנסיים קצרים, והוא היה האחראי בבית על כל תיקוני התפירה הנדרשים. זו היתה מיומנות שעברה מדור לדור. הדברים היו פשוטים הרבה יותר. הורינו לא היו עסוקים במימוש ובהגשמה. הם היו עסוקים בלשרוד. אבל הזמנים השתנו. היום יש הרבה יותר אפשרויות. יש היום הרבה יותר הזדמנויות מאשר אי פעם. יש היום הרבה יותר בחירות שאנו צריכים לעשות – בכל יום וכמעט בכל רגע. יש הרבה יותר הסחות דעת. ובעיצומה של מהפיכת התודעה שאופפת אותנו בעשור האחרון, אנו כבני אדם הרבה יותר מחפשים את המימוש ואת ההגשמה. אנו מחפשים את ההשפעה ואת הידיעה שמה שאנו עושים משנה את העולם, ולו במעט. אנו רוצים לדעת שיש משמעות לנוכחות שלנו כאן. אנו כבר לא מסתפקים יותר ב"לשרוד" את החיים. אנו כבר לא מסתפקים יותר ב"להתגלגל" ולהעביר את הזמן עד שנצא לפנסיה. אנו רוצים לחיות בעצמה, במימוש, בהשפעה. אנו רוצים ומחפשים משמעות. כל הזמן. וזה מבלבל. וזה מתסכל. וזה לפעמים תוקע אותנו בין 2 או יותר בחירות שעומדות לפנינו, כמו: האם להמשיך בעבודה מסוימת שמקנה לי לכאורה "בטחון" או לצאת ולהגשים את עצמי באופן עצמאי? האם להמשיך ולהסתמך על המעסיק שלי שיפרנס אותי, או לקחת את ה"צ'אנס" ולנסות להרוויח הרבה יותר בעצמי? האם להישאר במערכת יחסים מסוימת שאני כבר רגיל אליה או להפסיק ולהתפשר ולחפש את מקומי במקום אחר? יש אינספור צמתי דרכים שאנו עומדים בפניהן. פעם זה היה הרבה יותר פשוט וקל לדעת באיזו דרך לבחור. היום כבר לא כל כך. אז האנושות יצרה לנו לכך פתרונות: שרותי יעוץ, הכוונה, מבדקים שונים ומומחים שאמורים לדעת ולתת לנו את התשובה האולטימטיבית: באיזה דרך אנו צריכים לבחור? מה יהיה הנתיב הנכון ביותר עבורנו? אני תמיד אומר לאנשים שבאים אלי ליעוץ, שאני אף פעם לא אמר להם מה הם צריכים לעשות. מהסיבה הפשוטה, שאני בטח לא יודע טוב יותר מהם, מה הם צריכים לעשות. יש רק אדם אחד בעולם שיודע מה הכי טוב עבורנו, ומהי הבחירה הטובה ביותר עבורנו – וזה אנחנו. הבעיה היא, שלמרות שאנחנו מחזיקים בתשובה האולטימטיבית הטובה, הנכונה והמדויקת ביותר עבורנו – לא תמיד יש לנו גישה אליה. תחשבו על כך כמו על תיבת אוצר נעולה שבתוכה נמצא "ספר התשובות האולטימטיבי". אבל זה לא ספר סטנדרטי, ואין עוד אחד כמותו. זהו הספר הספציפי, האישי והמדויק ביותר עבורנו – זהו הספר שמכיל את התשובות הנכונות והמדויקות עבורנו. לכל אחד מאיתנו יש ספר תשובות שכזה, אבל הוא נעול. הוא נעול בארגז עם מנעול, כשהמפתח שלו אינו נמצא בידנו. הוא נעול ומוסתר כל כך טוב, שרובנו בכלל לא יודעים ש"ספר התשובות האולטימטיבי" קיים בכלל עבורנו. ואז אנו הולכים לחפש את התשובות במקום אחר, ואצל אנשים אחרים. הסיבה העיקרית ש"ספר התשובות האולטימטיבי" הזה אינו נגיש למרבית האנשים, היא בגלל האגו שלנו. האגו שלנו הוא אחד הכוחות המשמעותיים שפועלים ומפעילים אותנו. ולאגו שלנו יש תפקיד חשוב וקריטי בחיים שלנו – והוא לשמור ולהגן עלינו. האגו שומר עלינו כל כך טוב, כך שבכל פעם שאנו רוצים לעשות או אפילו רק חושבים לעשות, איזה שהוא שינוי, ואפילו הקטן ביותר, שמזיז אותנו מאזור הנוחות שלנו, הוא מיד יזדקף ויפעיל אינספור "מנגנוני הגנה" כדי לגרום לנו לזנוח את הרעיון החדש ולהישאר במקום הוודאי, המוכר והבטוח. וכך אנו ממשיכים לחיות את חיינו, באותו המקום, בטוחים ומוגנים מבחינת האגו, אבל מתוסכלים וחסרי מנוחה, כי עמוק בתוכנו אנו יודעים שזה לא המקום המדויק עבורנו. כשאנו מגיעים לצומת דרכים, האגו שלנו תמיד יכוון אותנו לדרך שמשאירה אותנו במקום המוכר והבטוח. זהו תפקידו של האגו. הוא ימעל בתפקידו אם הוא לא יעשה כך. ולכן הוא גם מונע מאיתנו גישה לאותה תיבת אוצר שחבוייה בתוך כל אחד מאיתנו בפנים, לאותו "ספר תשובות אולטימטיבי" שנמצא אצל כל אחד מאיתנו עם התשובות הכי מדויקות והפתרונות הכי נכונים עבורנו. התשובות נמצאות בתוכנו, אנו יודעים טוב יותר מכולם מה נכון ומדויק לנו. אנו רק צריכים "להזיז" את האגו מהדרך ולקבל את הגישה. אם התחברתם לדברים הללו, ואתם רוצים את הגישה לאותו "ספר תשובות אולטימטיבי" אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת הדגל שלי – "התגלית". ב"תגלית" אתם, ביחד איתי, תגלו את הגישה למפתח שיפתח עבורכם את תיבת האוצר החבויה ובתוכה "ספר התשובות האולטימטיבי" שלכם. אני לא אדע לתת לכם את התשובות, אבל אני יודע להעניק לכם את הגישה למפתח. אתם תפתחו את התיבה שלכם, ובתוכה מחכה לכם האוצר הפרטי שלכם. עם כל התשובות שאתם מחפשים, ועם ההנחיה המדויקת לכל צומת דרכים שאתם עומדים בפניה כעת, או שתעמדו בפניה בעתיד. נתראה ב"תגלית"! ערן.

הי, אני אדם ריאלי. תמיד הייתי. אחרי הכל, מהנדס, תואר שני במנהל עסקים, שנים רבות מנהל בכיר בהייטק. עד לפני 11 שנים בערך האמנתי ש"אם אני לא יכול לראות את זה, אז זה לא באמת קיים". היום אני מבין כמה מקובע מחשבתית הייתי אז. ואני מבין שישנם דברים, שלמרות שאני לא מבין אותם, או איך הם בדיוק עובדים, הם עדיין יכולים להיות מאד שימושיים ובעלי ערך עבורי. למשל, מרבית האנשים לא באמת מבינים איך עובד החשמל, אבל זה לא מפריע להם ללחוץ על המתג ולהדליק אור בחדר. אתמול בנאום שלו על ההכרה בירושלים כבירת ישראל דונאלד טראמפ אמר משפט חשוב: "לא נוכל לפתור את הבעיות שלנו על ידי אותן הנחות שגויות והאסטרטגיות הכושלות שהיו לנו בעבר" האמת היא, שטראמפ לא המציא את הרעיון הזה. הוא שאול מהמשפט שאמר פעם איינשטיין: ש"לא נוכל לפתור את הבעיות שעומדות לפתחנו, באותה רמת חשיבה שהיינו כשיצרנו אותן". והרעיון הזה כל כך נכון. היום אני יודע שמה שאני יודע הוא כל כך מעט ומצומצם לעומת כל מה שקיים ובטח מול מה שאפשרי. היום אני יודע, שפריצות הדרך המשמעותיות שלי בחיים, קרו דווקא במקומות שבהם נחשפתי ל-"מה שאני לא יודע, שאני לא יודע". במקומות הללו, קורים הקסם. לפני כמה שבועות קיימתי את סדנת "התגלית", ואז קיבלתי מהחבר שלי ללימודים באוניברסיטה את המשוב הבא - "ערן, עברת דרך רבה ומשמעותית מאז לימודינו באוניברסיטה. סדנת התגלית שהעברת הייתה בצורה רהוטה, מתודולוגית וברורה – מדהים", יואב אילנברג - ארכיטקט תוכנה באמדוקס המשוב שלו, בהחלט היה עבורי סוג של סמן על הדרך שעשיתי. סדנת "התגלית" היא לא דומה לשום דבר אחר שעשיתי בעבר. היום כתבתי לאחד האנשים שנרשמו היום לסדנה שאני מזהיר מראש, מדובר בתוכן עמוק, שמצריך פתיחות מחשבתית, ולעיתים מורכב לעיכול לאנשים "ריאליים". וזה נכון. אבל דווקא אנשים ריאלים יכולים לקבל בה תובנות משמעותיות ביותר, כי אולי לראשונה, הם יקבלו גישה לאזור של "מה שהם לא יודעים, שהם לא יודעים". ושם קורות להם פריצות הדרך. הנה עוד כמה דברים שכתבו לי אנשים "ריאלים" על "התגלית": "הסדנה פתחה בפני שיטה עוצמתית להתחברות ל"אני הפנימי" שלי וזיהוי הקולות האותנטיים שבתוכי. היא הועברה בצורה נעימה מאוד ואדיבה. הורגש שערן באמת מעוניין ומחוייב לעזור, ומעביר את החומר מתוך תחושת שליחות אמיתית. אני מתכוונת להשתמש בכלים שניתנו לי על מנת לדייק את הכיוון שלי בחיים ולמצוא תשובות אמיתיות לשאלות ולהתלבטויות שלי. מרגישה שיצאתי לדרך חדשה ושדברים טובים יגיעו במהרה" - איילת אברהמי, רופאת ילדים "היה מקסים ערן, הסדנה עזרה לי למקד את השאלות שלי לצורך התפתחותי האישית והמקצועית ועזרה לי למצוא כלים לתשובות. אני נמצא בהליך שינוי כיוון של הקרירה ואני חושב שהסדנה תעזור לי לפעול בהתאם ליעדים החדשים שהצבתי לעצמי. תודה רבה!" - איתמר חייקין, רואה חשבון "קיבלתי בסדנא כלי חדש ועוצמתי שלא הכרתי. הייתה חוויה מיוחדת, הרגשתי שלווה ורוגע כפי שלו הרגשתי זמן רב. לא הרגשתי שהזמן עבר והצטערתי כשנגמר. מתכוונת להתאמן בשימוש בכלי הזה ומקווה שיעזור לי למצוא את החתיכה החסרה" - רחל, מנהלת כספים "הסדנה מרתקת ויוצאת דופן בתכנים אשר מועברים בה. ממליץ בחום להגיע בראש פתוח!" - בן, עורך דין "התגלית הינה סדנה מעולה לכל אדם ולבעלי עסקים בפרט. היכולת להתחבר למקור הפנימי שלך ע"מ לזהות את התשוקה הפנימית שלך ואת השליחות שלך, הינה ייחודיות ולא יהיה ניתן להעתיקה. ערן הינו מנטור לחיים! אני עוקב אחר פעילותו מספר שנים, וניתן לראות בברור את ההתפתחות האדירה שלו, אותה הוא חולק עם לקוחותיו. הסדנה הינה כולה נתינה המשולבת עם יכולותיו הנפלאות של ערן. מומלץ בכל פה!" - אהד פרס, מנחה סדנאות לאפקטיביות אישית וארגונית אם אתם מחפשים את הדרך לפריצת הדרך הבאה שלכם, לחיבור הפנימי והדיוק שלכם, ולקבל תשובות מדויקות עבורכם באופן יוצא דופן וחדשני – מוזמנים להצטרף אלי ל"תגלית" הקרובה. מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! ערן.