הצלחה

פרק 76 - לבעור מתשוקה לחיים כאש - גיל מרנץ

גיל מרנץ הוא חוקר, ממציא, יזם, מרצה, מורה לתנועה ופיתוח כוח והזוכה הגדול של נינג'ה ישראל ב-2019. גיל הוא גם הבעלים של האקדמיה לנינג'ה ואחד ממייסדי איגוד הנינג'ה בישראל. גיל מעבר היותו לאדם מרתק לשיחה הוא גם חוקר תודעה, תנועה ופוטנציאל אנושי. בשיחה מרתקת שקיימנו בין מתקני הפארקור במתחם האקדמיה לנינג'ה שהקים, גיל שיתף על תפיסת העולם המיוחדת שלו, ההתמודדות עם אתגרי החיים, הנצחונות והרגעים הכואבים שחווה. בין השאר תוכלו לשמוע: - כיצד החיים לבדו מגיל 15 השפיעו על עיצוב חייו - התחושות לאחר הטעות המפתיעה והכואבת בתחרות הנינג'ה בעונה הרביעית - כיצד ניתן להתאים את עצמך למציאות שמשתנה - מדוע כאב אינו דבר שלילי ולמה חשוב לעבור דרכו (במקום לנסות להדחיק ולהתעלם ממנו) - איך ניתן לנצח את הסבל - מה המשמעות של להיות נינג'ה אמיתי - מה חשוב יותר: התוצאה, הדרך או משהו אחר - וגם, מדוע הוא תופס את המוות כמשהו יפיפה

פרק 73 - שיעורים על החיים שלמדתי מבוב פרוקטור - ערן שטרן

בוב פרוקטור הינו אחד המנטורים המשמעותיים שזכיתי ללמוד מהם בחיי. אי שם ב-2007 בחרתי לנסוע לפאלם ביץ' לתוכנית הכשרה יחודית שלו וללמוד ממנו באופן אישי. בתחילת החודש, כשהוא בן 88, בוב הלך לעולמו. אך המורשת שלו והידע שהנחיל בעולם ימשיכו להדהד בליבם של מליוני אנשים בעולם. לזכרו, הקלטתי ביחד עם יובל שוורצמן, פרק מיוחד ובו אני מספר על כמה מהלמידות והחוויות המשמעותיות ביותר שזכיתי לקבל ממנו. בין השאר תוכלו לשמוע: • מה השאלה המשמעותית ששאל אותי שגרמה לי להגדיל את ההכנסות שלי באופן משמעותי ביותר • כיצד להתמודד עם ביקורת ועם אנשים שמבקרים אותך • כיצד יוצרים שינוי תודעתי בעם או בקבוצה עצומה של אנשים • מהי ההשקעה הטובה ביותר שיש • וגם על המפגש האישי והאנושי שהיה לי איתו

4 טעויות קריטיות שמחנכים אותנו בבית הספר לחיות על פיהן

צא לי לדבר על זה באחת ההרצאות שלי לאחרונה, וחשבתי שזה שווה פוסט בפני עצמו... כשאנו בבית ספר מחנכים אותנו לכמה הרגלים, דפוסי חשיבה ואמונות שהם הפוכים לחלוטין לאופן שבו העולם פועל ולאופן שבו אנשים מתקדמים ומגיעים להצלחה. אלו דפוסים שאולי פעם התאימו ללימודים בבית הספר (גם ממש לא בטוח בזה), אבל הם בוודאי לא מתאימים לעולם של היום. למעשה, כל אדם שהגיע להישגים, תוצאות או הצלחה, בכל תחום שתרצו, פועל הפוך בדיוק ממה שחינכו אותנו לעשות לבית הספר. "אסור להעתיק, תעבוד לבד" בבית הספר זה אחד העקרונות המובילים. אסור להיעזר באחרים, את המבחנים עושים לבד, מי שמעתיק (ונתפס) מוענש. מה שאנחנו לומדים מכך כילדים זה שאנחנו צריכים להסתמך רק על עצמנו, גם בדברים שאנחנו פחות טובים בהם... חס וחלילה אם ניעזר במישהו אחר. וגם לומדים מכך שלהעתיק זה משהו איום ונורא. המציאות היא הפוכה לגמרי. אף אדם שהגיע להישגים וגדולה לא עשה את זה לבד. אף חברת ענק לא הגיעה להצלחה בגלל שהמייסד שלה המשיך לעבוד רק עם עצמו ולבד. ולגבי ההעתקה, צריך להבחין כאן בין מקרים של גניבה והפרת זכויות יוצרים (שזה לגמרי לא לגיטימי), אבל כל היוצרים הגדולים מקבלים השראה מאחרים. הנה מבחן קצר (התשובות יהיו בסוף הפוסט), מי אמר את המשפטים הללו: "הסוד ליצירתיות הוא לדעת כיצד להחביא את המקורות שלך" "אמנים טובים מעתיקים, אמנים מצוינים גונבים!" "האמנות היחידה שאי פעם אלמד אותה, היא זו שאני יכול לגנוב ממנה" אז כדאי להעתיק ולקבל השראה מאחרים, וכדאי ומומלץ להיעזר באחרים אם אנו רוצים להתקדם ולהצליח. "אסור להיכשל" נכשל זו אחת המילים האיומות שפחדתי מהן כתלמיד בבית הספר, ובהמשך גם באוניברסיטה. היה צריך לעשות הכל, אבל ה-כ-ל, רק כדי לא להיכשל. אני זוכר את הרגעים האלו באוניברסיטה מול לוח המודעות במחלקה להנדסה כשמפרסמים שם את רשימות הציונים במבחנים... אתה עומד ומחפש את מספר תעודת הזהות שלך ברשימות ומתפלל שלא תראה שם ציון נמוך מ-56 כי אם זה כך – נכשלת! ויש את אלו שעוזבים את הלוח עם פרצופים שמחים ואלו האחרים, הנכשלים שמדוכאים... מערכת החינוך מחנכת אותנו שכישלון הוא איום ונורא, שזה לא בסדר. וכך אנו גדלים עם התפיסה הזו, ומפחדים להיכשל. מפחדים מאד. וכן, אני יודע שאני מן הסתם אגרור כאן תגובות שזה בסדר, שככה מעודדים אנשים להשתפר ולהצליח וכו'.... אני לא מתעלם מזה, אבל אני חושב שהדרך שבה זה נעשה היא שגוייה מיסודה וגורמת לנו כבני אדם לפחד מהכישלון. כל מי שאי פעם פגשתי, ראיינתי או ליוויתי ב-25 השנים האחרונות שאני מלווה אנשים, ושהגיע להצלחה משמעותית – נכשל בדרך. ונכשל הרבה. גם אני עצמי סוחב איתי שק גדול של כישלונות. למעשה, אני לא מכיר שום דרך אחרת להצליח שאינה כרוכה באוסף של הרבה כישלונות שאתה עובר דרכן. הבעיה של מרבית האנשים היא שהם מפחדים כל כך מהכישלון, אז הם אינם מוכנים לנסות אפילו. וכשהם הם לא מנסים, או מנסים הרבה פחות מאחרים, הם פשוט נותנים לעצמם פחות ופחות הזדמנויות להצליח. יותר מכך, התחושה הזו של הכישלון שחוו בעבר, תלווה אותם כמעט כל חייהם ותשפיע על כל בחירה והחלטה שלהם. אתמול שוחחתי עם לקוח פוטנציאלי, שהמשפט הראשון כמעט שאמר לי היה שהוא לא השלים את לימודי התואר שלו בהנדסה. היום, כמעט 40 שנה אחרי שהיה באוניברסיטה, תחושת הכישלון הזו עדיין חרוטה עמוק בתוכו, מערערת את הביטחון העצמי שלו, פוגעת בדימוי העצמי שלו ומשפיעה על כל בחירה והחלטה שלו מאז ועד היום. צאו להיכשל, להתנסות, לחוות – זו הדרך היחידה שאני מכיר להתפתח ולהצליח. "התוצאה הסופית זה מה שחשוב" התפיסה הזו היא המשך ישיר של זו שלפניה. אני זוכר שהיו מדי פעם מורים שבמבחנים היו מצ'פרים ומוסיפים לך כמה נקודות "על הדרך" גם אם לא הגעת לתוצאה הסופית, אבל הם היו די נדירים. מחנכים אותנו שמה שחשוב זו התוצאה הסופית וזהו. אם לא הגעת לתוצאה הסופית אין נקודות וזה לא נחשב לשום דבר. גם אם עשית דרך מסוימת, התפתחת וצמחת בדרך, כל אלו יורדים לטמיון: no points for you! מחנכים אותנו שהמשחק שאנו משחקים הוא משחק של 0 או 1. יש תוצאה או אין תוצאה. הדרך לא חשובה כלל. זה יוצר מצב חולה שבו אנו הופכים להיות תלויים יותר ויותר בתוצאות שלנו. שאנו בעצם אוסף התוצאות שלנו. כל התפיסה העצמית שלנו מוגדרת על פי זה. אנחנו מגדירים מי אנחנו על בסיס התוצאות שלנו. ואם לא הגענו לתוצאות, שאלוהים יעזור לנו... זה יוצר אנשים עם תפיסות ערך עצמי נמוכות, דימוי עצמי ברצפה, שמקטינים את עצמם ושלא מעריכים שום דבר בעצמם מעבר לתוצאה הסופית שקיבלו או שלא. ושלא תבינו לא נכון, אין לי שום דבר נגד תוצאות, ואני שנים מלווה אנשים כדי להגיע לתוצאות שהם רוצים (וכמובן כך גם אני עצמי פועל), אבל לקח לי הרבה מאד שנים (ועדיין עובד על זה יום יום) לנתק את עצמי מהתוצאות שלי. ולהבין שאני הוא לא סכום התוצאות שלי.   מעבר לכך, גם לדרך עצמה יש ערך עצום. וזה משהו שבתפיסה שלי היום הרבה יותר משמעותי מכל תוצאה. אם עשיתי דברים שלא העזתי לעשות קודם, אם פיתחתי יכולות חדשות, יצרתי קשרים חדשים, שדרגתי את עצמי בדרך כלשהי – כל אלו ישארו איתי עוד הרבה הרבה זמן, לכל שארית חיי, הרבה יותר מכל תוצאה כזו או אחרת. אנחנו לא התוצאות שלנו. ההתפתחות שלנו בדרך לתוצאות היא החשובה יותר מכל תוצאה. למעשה, ההבנה והתפיסה שלי היום, היא שהיעדים והמטרות שאנו שמים לעצמנו למעשה משמשים כפלטפורמה להתפתחות ולצמיחה שלנו. הם אלו שגורמים לנו לעבור את הדרך הכל כך חשובה כדי להיות מי שאנחנו רוצים להיות. התוצאות וההישגים שלנו, כשאנו מגיעים אליהם, משמחים אותנו לפרק זמן קצר מאד יחסית, ומיד אנו שמים לעצמנו את המטרות והיעדים הבאים אחריהם. אם לא נלמד להנות ולהוקיר את הדרך שאנו עוברים ועושים, אנו גוזרים על עצמנו חיים די אומללים. "ידע הוא הדבר הכי חשוב" בסופו של דבר בבית הספר מודדים, בוחנים ומדרגים אותנו על בסיס הידע שלכאורה "צברנו" בלימודים. למעשה, לרוב אנחנו לומדים לשנן את מה שצריך לשנן ולזכור למבחן כדי שנוכל לשכוח אותו חמש דקות אחרי שראינו שקיבלנו ציון "עובר" במבחן. זה יוצר מצב שאנו מקדשים את הידע וחושבים שככל שיהיה לנו יותר ידע כך יותר נצליח ונתקדם. אני לא אומר שידע לא חשוב, הוא בהחלט חשוב. אבל ידע לא עושה שום הבדל בחיים שלנו. היישום של הידע הוא זה שעושה את ההבדל. אדם לא באמת "יודע" משהו עד שהוא חי אותו ביום יום שלו. פגשתי לכל אורך השנים אינספור אנשים שלימדו ומלמדים אחרים על "שפע" בעוד הם עצמם לא חיים כך. יש להם את כל "הידע הנכון" אבל הוא לא מיושם בחיים שלהם. אני לא אשכח פגישה עם לקוחה לפני שנים רבות שבסיומה נגשה לשולחן בבית הקפה שישבנו בו חברה שלה והיא הציגה את החברה בפני ואמרה לי שזו אחת "הדיאטניות המובילות בארץ". לא נעים לומר, אבל החברה שלה (הדיאטנית) היתה בעצמה בעודף משקל עצום. זו כנראה לא דיאטנית שאני הייתי בוחר לקבל ממנה שרות. אולי יש לה את הידע והתעודות (עברה את המבחנים בהצלחה!!), אבל הידע הזה לא שווה כלום אם הוא לא מיושם בחיים שלנו. בית הספר מודד ומדרג אותנו על הידע שאנו משננים, אבל לא על האם אנו באמת מיישמים את הידע הזה בחיים שלנו. (ולא ניכנס עכשיו לשיחה אחרת, לא פחות חשובה, האם הידע שמלמדים בבית הספר בכלל רלוונטי עדיין לעולם של היום...) ידע הוא חשוב רק אם יישמנו אותו בהצלחה, לא בשביל שום דבר אחר. בטח לא בשביל ציון עובר במבחן... תבחנו איפה הדברים האלו פוגשים אתכם, באילו מן התפיסות האלו אתם עדיין מחזיקים ותשאלו את עצמכם, אולי כדאי לפעול אחרת, ובמקרה הזה, הפוך, ממה שחונכתם עליו בבית הספר.... נ.ב. – אז זיהיתם של מי הציטוטים שנתתי בתחילת הפוסט? לפני שאתם גוללים לראות את התשובות, נסו שוב לזהות: "הסוד ליצירתיות הוא לדעת כיצד להחביא את המקורות שלך" "אמנים טובים מעתיקים, אמנים מצוינים גונבים!" "האמנות היחידה שאי פעם אלמד אותה, היא זו שאני יכול לגנוב ממנה" . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . איינשטיין פיקאסו דיוויד בואי  :)

מה אני לא יודע

הי,   בגיל 32 בערך הייתי משוכנע שאני יודע את כל מה שצריך לדעת כדי להצליח בחיים. בנקודה הזו כבר הייתי בתפקיד ניהולי בכיר באינטל, משכורת מעולה, בונוסים, תנאים מכאן ועד הירח, בית משלי, משכנתא, אשה ושני ילדים – כל החבילה.   הייתי בטוח שפיצחתי את השיטה, שהבנתי איך הדברים עובדים, שאני יודע את כל מה שצריך כדי להמשיך ולקחת את החיים שלי לרמה הבאה שלהם.   הכל היה נראה מושלם ובמקום.   היתה רק בעיה אחת עם זה. בעיה קטנה, מינורית לכאורה, שמול כל השאר באמת היתה אמורה להתגמד. ובאמת, לא היה לי על מה להתלונן, הכל היה נראה טוב.   מבחוץ.   הכל היה נראה טוב מבחוץ.   בפנים, בתוכי היתה איזו תנועה לא ברורה. זה התחיל כתנועה קטנה כזו, מינורית, כמעט לא מורגשת. אבל ככל שעבר הזמן והתקדם, התנועה הזו הלכה והתחזקה.   ובשלב מסוים, כבר לא הייתי יכול להתעלם ממנה. התנועה הפכה לתחושות של חוסר סיפוק, פיספוס ותסכול.   וגם סוג של כעס על עצמי – איך זה יכול להיות שאני מרגיש לא מסופק, כשהכל נראה לכאורה "מושלם ובמקום".   הסתובבתי עם התחושה הזו תקופה לא קצרה.   והיא התנגשה אצלי בפנים עם התפיסה שלי ש"אני יודע הכל". כי אם פיצחתי ואני יודע הכל, אז איך זה יתכן שאני מרגיש תסכול וחוסר סיפוק?   זה לקח זמן, עד שהייתי מוכן להודות בפני עצמי, שאולי בעצם, אני לא יודע הכל. שאולי, יש כאן משהו שאני לא מבין אותו עדיין? שאולי יש עוד דרכים לחיות את החיים, חוץ מהדרך שאני מכיר (ושלמעשה היום אני מבין שהובלתי אליה לאורך חיי)? שאולי, רק אולי, יש לי עתיד שיכול להיראות שונה ואחר מזה שנראה לי מובן מאליו?   ברגע ששחררתי את התפיסה הזו, שכך הדברים צריכים להיראות, ושזו הדרך שבה צריך לחיות, נפתח בפני עולם שלם. עולם חדש של אפשרויות, התנסויות, חוויות וידע. חדשים, כאלו שלא הכרתי קודם, ושלא נחשפתי אליהם לפני כן.   אגב, התהליך הזה קרה לי שוב ושוב בהמשך, בנקודות שונות בחיים שלי, בהקשרים נוספים, של עסקים, של יחסים, של בריאות, של ילדים, של כסף, של אהבה.   במקומות שבהן הייתי מוכן סוף סוף להודות שאני לא באמת יודע הכל, שם קרו אחר כך פריצות הדרך הגדולות בחיים שלי.   זה לא תמיד פשוט להודות, בפני עצמך ואחר כך בפני העולם, שאתה לא יודע. יש שם אגו שנעלב, יש שם חשש מאיך אראה בעיני אחרים ומה הם יחשבו עלי. אבל אם אנחנו מוכנים רגע להניח את אלו בצד ובאמת להתמסר לעובדה הפשוטה ש – we don't know shit, אז אנחנו פותחים את עצמנו לקסם של הלא נודע בחיים שלנו.   לאפשרויות חדשות שאין שום סיכוי בעולם שהיינו יכולים להגיע אליהן, בשום דרך אחרת.   אז רגע לאחר שהשנה האזרחית החדשה נכנסה לחיינו, אני מזמין אתכם רגע, להודות בפני עצמכם, שאולי ישנה האפשרות הזו, שאתם לא יודעים?   שאתם לא יודעים הכל? שאתם לא יודעים או מכירים כרגע בעוד אפשרויות שיש לכם לחיות את החיים שלכם? שאתם לא יודעים או מכירים את עצמכם באמת כמו שאתם חושבים? שאתם לא יודעים או מכירים את הרצונות האמיתיים של הנשמה שלכם? שאתם לא יודעים או מכירים ביכולות האמיתיות שלכם ובכוח שיש בכם?   בכל יום שעובר, אני לומד עוד משהו על עצמי, משהו חדש שלא ידעתי. אני מגלה משהו חדש על העולם, משהו חדש...   זה לא מתאפשר כשאתה חושב שאתה יודע הכל, כשאתה מקובע על מה שאתה מכיר.   הקסם בחיים שלנו קורה בצד השני – בצד של ה-אי ידיעה.   אז מי מוכן להודות שהוא לא יודע?

הנה עוד שבוע עבר...

הי,   שלשום ראיינתי לפודקאסט את עדי אגאי, יוצרת וזמרת (רק בת 22), שלאחר שחרורה מהצבא מצאה את עצמה בתוך שבועיים בעבודת הייטק נחשבת, משכורת של 5 ספרות עם כל הפינוקים שההייטק יכול להציע. לאחר חצי שנה היא החליטה לעזוב ולפתח את הקריירה המוסיקלית העצמאית שלה.   כדי לשמוע את הפרק המרתק איתה תצטרכו לחכות כמה שבועות, אבל בין הדברים שהיא סיפרה לי, היא אמרה שהיא היתה הכי צעירה שם בחברה, וששאר האנשים מסביבה היו בני 40+. ושלאחד מהם, שהיה במשרד איתה, היה משפט קבוע שהיה אומר בכל יום חמישי כשהיו נפרדים ללכת הביתה...   המשפט הזה היה: "הנה עוד שבוע עבר..."   כשהיא סיפרה לי על זה, הרגשתי כמה כאב, תסכול וסבל הוא כולל בתוכו.   מה שיותר עצוב, הוא שאותו אדם, הוא לא משהו נדיר או יחודי. עד היום פגשתי אינספור אנשים שנמצאים בדיוק במקום הזה.   הם קמים בוקר בוקר, נכנסים לרכב, נוסעים לאנשהו שנקרא "עבודה" שהם כבר לא אוהבים, לא מרגישים מסופקים או מספיק בעלי ערך, שאינם מרגישים שמתוגמלים בה כראוי ובעיקר "מעבירים את הזמן" לעוד שבוע.   עוד שבוע עבר....   כך הם חיים. שבוע, אחרי שבוע, אחרי שבוע...   חיים וסובלים בעבודה שלהם.   בעיני זה מצב הזוי. מקום העבודה או העיסוק שלנו, זה אחד המקומות שאנו מבלים בו הכי הרבה זמן במהלך חיינו.   בואו נעשה חישוב זריז: נניח שאדם ממוצע יעבוד כ-40 שנים בחייו (גיל 25-27 עד 65-67) ושבכל שנה יעבוד לפחות כ-230 ימים (בניכוי סופי שבוע, חגים, חופשות וכדומה) ובכל יום יעבוד לפחות 8-9 שעות (יש כאלו שעובדים הרבה הרבה יותר).   בחישוב גס זה אומר שבמהלך החיים נבלה כ-82800 שעות מחיינו במקום העבודה שלנו.   זה חלק עצום מהחיים שלנו. לצורך ההשוואה, כנראה שזו הפעילות השניה שנשקיע בה הכי הרבה זמן מחיינו. הראשונה תהיה – לישון.   תארו לכם, איך נראית איכות החיים של אדם שחלק ניכר מהזמן שלו, הוא מבלה בפעילות שאינה מעניינת אותו, שמשעממת אותו, שהוא מרגיש בה מתוסכל ולא מסופק. אלו הם חיים של אומללות.   והכי עצוב, זה שכשנמצאים במקום הזה (מנסיון אישי... been there done that...) לרוב, אין לנו שום קצה אור. אין שום תוכנית, שום קצה חוט למה אנחנו יכולים לעשות כדי שהמצב הזה ישתנה.   ואז, עוד שבוע עבר...   ועוד אחד... ועוד אחד...   וכך לאט לאט, אנחנו קמלים לתוך הדבר הזה שקוראים לו "החיים", מאבדים את התקווה לשינוי, מאבדים את הזיק בעיניים והופכים לאנשים כבויים.   אלו הם אנשי ה-Walking Dead!   במקום הזה, יש כמה אפשרויות על הפרק: אפשרות 1 – לא לעשות כלום (ואז הדרך ל-Walking Dead מובטחת) אפשרות 2 – לעזוב ולחפש מקום עבודה אחר או עיסוק אחר (עצמאי / שכיר, זה לא באמת משנה כל כך) אפשרות 3 – להבין שזה לא כל כך קשור למקום העבודה, כמו שזה קשור אלי   רוב האנשים יבחרו באפשרות האוטומטית הראשונה. ולא יחשבו בכלל שיש עוד אפשרויות.   לאפשרות השניה נדרש "אומץ" או כך לפחות מרבית יגדירו את זה. בהרבה מקרים אנשים מחליפים מקום עבודה למשהו דומה, אבל זה לא באמת עוזר להם, הם מהר מאד חוזרים למקום של התסכול.   האפשרות השלישית דורשת לקיחת אחריות אישית ברמה הגבוהה ביותר. זו ההבנה שאני הוא היוצר של החיים שלי, ואם כך המקרה, אז כדאי שאעשה עם זה משהו. כדאי לפתח את עצמי בדרך שתאפשר לי לראות עוד אפשרויות וחלופות. אגב, ראיתי לא פעם, אצל משתתפים בתוכנית "עושים שינוי", שאחרי שעברו את התהליך, הם בחרו להישאר בדיוק באותו מקום עבודה, הוא לא השתנה. הם השתנו ובמקום להמשיך ולסבול באותו מקום עבודה, הם הגיעו שונים אליו, והסבל פסק.   הסבל פסק והתחלף בתחושת הגשמה וסיפוק.   החיים כאן קצרים מדי מכדי לכלות אותם בסבל, בחוסר סיפוק ובתסכול.   הם קצרים מדי מכדי לחכות כל השבוע רק כדי לומר את המשפט "עוד שבוע עבר", לנשום קצת אוויר בסוף השבוע ולחזור שוב לתסכול המוכר.   הם קצרים מדי. נקודה.   כדאי שנעשה איתם משהו בעל משמעות שגורם לנו סיפוק והנאה.

פרק 55 - הבעיה שאני יכול למצוא לה את הפתרון הטוב בעולם – John Lee Dumas

ג'ון לי דומאס (John Lee Dumas) הוא יזם, המייסד והמנחה של אחד הפודקאסטים המצליחים והמושמעים בעולם - Entrepreneurs On Fire עם למעלה מ-100 מליון האזנות לכ-3,000 פרקי פודקאסט יומיים שפרסם עד כה. לאחר שסיים את השירות הצבאי שלו בעיראק, הוא החל לחפש את דרכו בחיים. החל ללמוד משפטים והפסיק, המשיך את המסלול כשכיר בחברות גדולות. וכך, באחת מהנסיעות הארוכות בכל בוקר לעבודה, עלה בו הרעיון להקים את הפודקאסט היומי, והשאר היסטוריה. בשיחה שלנו, שאמנם היתה קצרה מהרגיל, ג'ון שיתף כמה מהתובנות המשמעותיות יותר מדרכו היזמית: - מה היה הטריגר שהצית בו את הרעיון לעשות שינוי, לעזוב את עבודתו כשכיר ולהתמסר ליצירה של פודקאסט יומי - מה זה חופש עבורו, ומה יכול לאפשר לכל אדם ליצור חופש בחיים שלו - מה הוא עושה בנקודות השבירה, להתמודד עם אתגרים משמעותיים - מה היא העצה האחת שהוא היה נותן למי שרוצה להניע שינוי בחיים שלו - ומה גורם לו לקום בבוקר ולעשות את מה שהוא עושה הראיון עם ג'ון באנגלית, אך בסיומו הקלטתי עבורכם גם סיכום שלי של עיקרי הדברים.

7 המפתחות ליזמות בעולם החדש

לאחרונה העברתי הרצאה לסטודנטים בקרייה האקדמית אונו. בגלל נפלאות התקופה, היא הועברה בזום והוקלטה, כך שגם אתם יכולים להנות ממנה כעת. צפייה מהנה :-)

אל תשתנה לי!

הי!   לפני כמה ימים, באחד ממפגשי הקבוצות של "עושים שינוי", הקרנתי להם את הסרטון הזה של החמישיה הקאמרית: פרספקטיבה.   שתיים וחצי דקות קורעות. לא אספר לכם על מה כדי לא לעשות ספויילר כשתצפו, אבל הקטע מסתיים עם המשפט הבא, כשאחד אומר לחברו: "אל תשתנה לי מותק!". וחשבתי כמה הקטע הזה הוא רלוונטי לחיים שלנו.

מאחורי הפודקאסטים שלי עם דנית בן דויד

שמחתי להתארח בפודקאסט מאחורי המיקרופון של דנית בן-דויד שראיינה אותי על שני הפודקאסטים שלי "עושים שינוי" ו"כסף טוב" בין השאר תוכלו לשמוע: למה אני מקליט פרקים מאוד ארוכים איך אני מצליח ליצור אינטימיות עם המרואיינים שלי איך אני מזמין אנשים להתראיין ואיך אני מתמודד עם תשובות שליליות שאני מקבל לפעמים איך לשאול שאלות נכונות ומעניינות על מנת ליצור ראיון עומק טוב ומרתק ועוד המון נושאים וטיפים מרתקים ומעניינים…

למה לעזאזל שיקרה משהו בחיים שלך???

בינואר 2020 פתחנו את הקבוצה הראשונה בתוכנית "עושים שינוי".   שנה וחצי, ושש קבוצות מאוחר יותר, למדנו לזהות מי הם האנשים שבאמת רוצים שינוי בחיים שלהם. ולא רק כאלו שרוצים – אלא כאלו שהחליטו שהם מוכנים להשתנות.   הרבה אנשים רוצים שינוי. למעשה, אני משוכנע שאם תשאלו 100 אנשים סביבכם, להערכתי 80-85 מהם יאמרו שהם רוצים לשנות משהו בחיים שלהם.   לרצות להשתנות זה נחמד, אך לגמרי לגמרי לא מספיק. כדי להשתנות, לא מספיק לרצות, אלא ובעיקר, צריך להשתנות.   אנשים רוצים שינוי, אבל לא מוכנים להשתנות. הם לא מוכנים לעשות את מה שצריך כדי להיות מי שהם רוצים להיות ולקבל את החיים ואת התוצאות שהם רוצים לעצמם.   ובלי הנכונות להשתנות, לא יקרה שום דבר בחיים שלהם.   כלום.   כחלק מתהליך המועמדות לתוכנית "עושים שינוי" אני מבקש מהאנשים למלא שאלון הכרות קצר. אני באופן אישי עובר על כל השאלונים שהאנשים ממלאים ומתוכם ניתן לראות בסבירות די גבוה מי יכול להתאים לתוכנית ומי לא.   יש כמה שאלות שעוזרות להבין את הלך הרוח של האדם ובעיקר עד כמה הוא באמת רציני ומחוייב. לא כלפי או כלפי התוכנית. עד כמה הוא מחוייב כלפי עצמו. עד כמה הוא בשל עם ההחלטה לשנות את חייו. עד כמה הוא מוכן באמת לעשות שינוי בחייו. עד כמה הוא באמת מוכן להשתנות.   ואז אתמול קיבלנו את השאלון הזה (כאן למטה בתמונה).

תודה! ההרשמה שלך נקלטה

ברגע זה הרובוטים האוטומטיים שלנו שולחים אליך מייל אישור עם הרבה מידע חשוב על כל התוכן המשמעותי שניתן להפיק מהאתר שלי. 
חשוב לוודא שקיבלת את המייל הזה, לעיתים הודעות תקינות נכנסות בטעות לתיקיית הספאם או הקידומים, אז כדאי לבדוק אם זה לא הגיע לשם בטעות, ואם כן, למשוך את המייל לתיקייה הראשית בתוכנת הדואר שלך כדי שלהבא ההודעות יגיעו לשם.
איזה כיף שאתם כאן!

יש לי מתנה מדהימה עבורכם!

מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!

הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור

רגע לפני שאתם עוזבים!

אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור

השאלה שלך נשלחה!