הצלחה

רנדי פאוש, פרופסור באוניברסיטת קארנגי מלון, העניק השראה למליוני אנשים בעולם בעת שנשא הרצאה מאלפת בשם "הנאום האחרון – להגשים את חלומות הילדות". ב-25 ביולי 2008, רנדי נפטר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. את הנאום האחרון שלו הוא נשא בפני כ-400 אנשים באוניברסיטה שבה לימד. הנאום האחרון שלו צולם והופץ באינטרנט, עד כה מעל שישה וחצי מליון איש צפו בו. הוא ערך את הרצאתו ב-18 בספטמבר 2007, כחודש לאחר שנאמר לו על ידי רופאיו שנותרו לו רק כ-3 עד 6 חודשים בלבד לחיות. בהרצאתו המאלפת, הוא מדבר על החשיבות של לחלום. ולא להפסיק לחלום. כילדים אנו כל הזמן חולמים. כמבוגרים, משום מה, אנו כבר חולמים פחות. "אני עומד למות בקרוב, ואני בוחר לחיות בשמחה ואושר בכל יום ויום שנשאר לי" בספרו "ההרצאה האחרונה" שפרסם בהתבסס על הרצאה זו הוא כותב כי החליט לבצע את ההרצאה הזו כדרך שלו להשאיר זכרון שלו עבור ילדיו. מה שמיוחד בו ובהרצאה שלו היא הגישה המדהימה בה הוא נקט לנוכח המציאות שטפחה על חייו. ההרצאה שלו לא עסקה במוות, היא עסקה בחיים. ובדרכו המשעשעת ומלאת החיים הוא מדבר על ההתמודדות עם מכשולים (הקירות שאנו פוגשים נמצאים שם בשבילנו), החשיבות שבפיתוח הדמיון וההתמדה בדרך כדי להשיג את חלומותינו. "אנחנו לא יכולים לשנות את הקלפים שיחקו לנו, אלא רק את אופן המשחק שלנו" גם אם לפעמים אנו לא משיגים את חלומות הילדות שלנו, הדרך היא לא פחות חשובה. כדבריו: נסיון הוא מה שאתה מקבל, כשאתה לא מקבל את מה שאתה רוצה". לאחר שרואים את ההרצאה וקוראים את הספר שכתב "ההרצאה האחרונה", קשה שלא לחשוב מהם חלומות הילדות שלכם? מה אתם עושים היום כדי לממש אותם? כמה נקודות למחשבה מתוך דבריו: חשוב לשים לב כיצד אנו מקבלים ביקורת, כל עוד אנו מקבלים ביקורת מאנשים זה אומר שאכפת להם מאיתנו. כיצד אנו מתייחסים לדחייה. מה שלפעמים נראה כדחייה או מכשול – יש לכך סיבה. הקירות שבדרך הם עבורנו, הם כדי לבחון את המחוייבות שלנו לחלום שלנו. הקירות נועדו לסנן את אלו שאינם רציניים בנוגע להגשמת החלומות שלהם. פרספקטיבה – שימו לב על מה אנו מתלוננים... לחכות. אנשים אינם רעים מטבעם, תנו להם זמן והזדמנות והם יפתיעו אתכם לטובה. הכירו תודה. זה פשוט ומלא עוצמה. להתלונן ולהתבכיין – פשוט לא עוזר... אפשר לבחור איך אנו מעבירים את הזמן – בבכיינות, קורבנות ובתלונות או במשחק אמיתי על החיים. מדוע עשיתי את הנאום – זה לא רק על כיצד להגשים את החלומות. "אם תנהיגו את חייכם בצורה נכונה, הקארמה תסתדר. החלומות יגיעו אליכם". לצפייה בהרצאה האחרונה - הגרסה המלאה (שעה ו-16 דק')

כיצד מרגישים כשעוברים שבץ מוחי? דר' ג'יל בולט טיילור היא מומחית בעלת שם בנוירואנטומיה (האנטומיה של מערכת העצבים). היא מתמחה בחקר המוח האנושי. מאחר והאח שלה אובחן כחולה סכיזופרניה, היא הקדישה חלק ניכר מחייה המקצועיים לחקר המוח וההפרעות המוחיות. ב-10 בדצמבר 1996, היא התעוררה בבוקר כדי לגלות, כי באופן אירוני, היא עוברת תהליך של שבץ מוחי מסוג נדיר. דר' גי'ל חוותה חוויה מדהימה שרבים מהמדענים החוקרים את המוח היו רוצים לחוות - היכולת לחוות על עצמה את תהליך השבץ כאשר היא מרגישה כיצד היכולות המוחיות שלה נעלמות אחת אחר השניה: יכולת הדיבור, התנועה, ההבנה. גי'ל זכרה כל דקה בתהליך שעברה. 3 שבועות אחר כך, ג'יל עברה ניתוח מוח מסובך שבסופו הוציאו קריש דם בגודל כדור גולף קטן מהאונה השמאלית במוחה. ב-10 השנים האחרונות, ג'יל משקמת את מוחה. בגלל הפגיעה באונה השמאלית של מוחה, היכולות של האונה הימנית התחזקו ופרחו. כיום דר' ג'יל מלמדת באמצעות החוויה שעברה את היכולות המופלאות של המוח - כיצד הוא פועל,וכיצד המוח שלנו מגדיר את מי שאנחנו וכיצד אנו מתקשרים אחד לשני ולעולם כולו. לפניכם מצגת של כ-20 דקות, בהן דר' ג'יל בולט טיילור מספרת על החוויה המדהימה שעברה ועל התובנות הייחודיות שהגיעה אליהן כתוצאה מכך. אסור לפספס!

אני מניח שכבר הספקתם לשמוע את השם סוזן בוייל. ואם עדיין לא, סביר שתשמעו על נושא זה בימים הקרובים... סוזן, מובטלת בת 47 מסקוטלנד, השתתפה ביום שבת האחרון (11-4-09) בתחרות גילוי כשרונות בבריטניה (כמו "כוכב נולד" שלנו). תוכלו לצפות מכאן בקטע שבו היא מופיעה ושרה: כשהיא רק עלתה לבמה היא זכתה להרבה מבטים מזלזלים מהקהל וגם משלושת השופטים המכובדים... מבטי הזלזול והציחקוקים רק התגברו כאשר היא נשאלה שאלות כמו מה החלום שלה ולמי היא רוצה להדמות. תשובתה "איליין פייג'" (זמרת ושחקנית מצליחה) עוררה גל נוסף של צחוק וגיחוך בקהל. אבל בשניה אחת הכל השתנה – כשהתחילה המוסיקה והיא התחילה לשיר. היא הדהימה את הקהל ואת הצופים בשירה שלה ובבת אחת הכל התהפך. היא קנתה את כל עולמה. אם תחפשו את שמה בגוגל – Susan Boyle – תקבלו מליונים של תוצאות חיפוש – וכל זה רק 6 ימים לאחר התחרות. אנו הרבה פעמים שומעים על סיפורי הצלחה של אנשים וחושבים שהיה להם מזל. שהם היו במקום הנכון ובזמן הנכון... כמעט אף פעם אנו לא מסתכלים על מה שהם עברו בדרך לשם. לא מזמן כשרובין שארמה ביקר בארץ הוא אמר שלקח לו 40 שנה להפוך להצלחה בין לילה... וזה בדיוק המקרה של סוזן. היא בת 47, וכפי שהיא נראית ומדברת (לא קל להבין אותה) – אני בטוח שהיא זכתה ללא מעט ביקורות, זלזול, ציחקוקים ודחייה בכל מקום שהיא פנתה אליו. כשנשאלה מדוע החלום שלה לא התגשם עד היום היא ענתה – אף אחד לא נתן לי את ההזדמנות עד כה... אדם רגיל שהיה נתקל בלגלוג ובדחייה כמו שהיא נתקלה בו, היה נשבר ומוותר על החלום שלו כבר מזמן. אבל סוזן היא לא אדם רגיל. אדם רגיל שהיה צריך לעמוד על במה מול אלפי אנשים מצחקקים ולשיר, כבר מזמן היה בורח או מוותר מראש על החוויה. אבל סוזן היא לא אדם רגיל. אדם רגיל שהיה צריך לחפש ולהמשיך לחפש את ההזדמנות שתנתן לו כדי להראות את הכשרון העצום שיש בו, כבר היה מתייאש. אבל סוזן היא לא אדם רגיל. אבל בעצם כשחושבים על כך – סוזן היא אדם רגיל לגמרי – כמוני וכמוך. אבל היא לא ויתרה ובאומץ שלא ניתן לתאר אותו, הלכה להופיע מול קהל של אלפים (ומליונים נוספים שצופים בטלויזיה) ולהגשים את החלום שלה. ואם זה לא אומץ – אז אני לא יודע מה הוא אומץ. היא החזיקה בחלום שלה, למרות כל הבוז והדחייה שקיבלה מהסביבה שלה, וידעה שיום אחד זה יקרה – וזה קרה. ובגדול! אגב, השיר שבחרה לשיר באותו מעמד היה "חלמתי חלום" מתוך המחזמר "עלובי החיים", והנה מילות השיר לפניכם: I dreamed a dream in time gone by When hope was high, And life worth living I dreamed that love would never die I dreamed that God would be forgiving.Then I was young and unafraid When dreams were made and used, And wasted There was no ransom to be paid No song unsung, No wine untasted.But the tigers come at night With their voices soft as thunder As they tear your hopes apart As they turn your dreams to shame.And still I dream he'll come to me And we will live our lives together But there are dreams that cannot be And there are storms We cannot weather...I had a dream my life would be So different from this hell I'm living So different now from what it seems Now life has killed The dream I dreamed. השיר מסתיים במילים "החיים הרגו את החלום שחלמתי". אבל במקרה של סוזן זה לא קרה, היא לא נתנה "לחיים" ולאנשים אחרים סביבה להרוג את החלום שלה – והחלום שלה הופך עכשיו למציאות חדשה עבורה.

נקודה מסויימת בחיי חילחלה בי תובנה מסויימת שלבסוף מצאה את ניסוחה במשפט הבא: "הפער שאנו מרגישים בחיינו הוא בין מה שאנו יודעים למה שאנו עושים". היום, ככל שאני פוגש ומלווה יותר ויותר אנשים, אני נוכח עד כמה המשפט הזה נכון. אני חושב שכל אחד מאיתנו מרגיש את הפער הזה שאני מדבר עליו. קל לזהות אותו. בדרך כלל, ישנו הקול הפנימי שלוחש לנו בראש "אתה יכול יותר!". זו הידיעה הזו שישנו תחום בחיינו שבו אנו לא מפיקים מעצמנו את מה שניתן, שאנו לא מביאים את הפוטנציאל שלנו או היכולות שלנו לידי ביטוי ומימוש מלאים. וזה בכלל לא משנה מה הן התוצאות שאנו משיגים, הטבע האנושי שלנו תמיד רוצה להשיג יותר. זה חלק ממנגנון הצמיחה וההתפתחות הטבעיים שלנו. אנו תמיד רוצים לצמוח, לגדול ולהתפתח לרמה הבאה בחיים, כי כמו בטבע או שהפרחים צומחים ופורחים או שהם נובלים. וכך גם בני אדם. החלק הרוחני שלנו (אותו קול פנימי שלוחש לנו) הוא תמיד בעד צמיחה והתפתחות. עמוק בתוכנו, ישנם מקרים שבהם אנו יודעים שאנו יכולים ומסוגלים להשיג יותר. אנו אף יודעים מה אנו צריכים לעשות, או מה הפעולה הבאה שבה עלינו לנקוט. אנו יודעים הכל. אבל הידע הזה לא עושה הבדל בתוצאות שלנו. ידע לא עושה הבדל. בבית הספר חינכו אותנו לכך שאנו מתוגמלים על הידע שלנו. במבחנים בחנו את הידע שלנו (או יותר נכון – את הזכרון שלנו לגבי ידע כזה או אחר), ועל פי רמת הידע שלנו קיבלנו תיגמול בצורת ציון כזה או אחר. אבל בעולם "האמיתי", אנו לא מתוגמלים על ידע. העולם אינו מתגמל אותנו על מה שאנו יודעים, אלא על מה שאנו עושים עם מה שאנו יודעים! וזה כל ההבדל! בסופו של דבר התגמול שנקבל, בכל תחום שזה לא יהיה, הוא על הפעולות שאנו נוקטים בהן. פעולות מביאות לתוצאות. נקודה. מה שמבדיל בין אנשים הן הפעולות שלהם. אתם יכולים למצוא שני אנשים שיושבים כסא ליד כסא, הם עם אותם נתוני פתיחה בדיוק. יש להם את אותה ההשכלה, ואותו הידע. אבל אחד מהם ישיג תוצאות משמעותיות יותר על פני האחר. למה? בגלל הפעולות שהוא נוקט בהן. זה מה שעושה את ההבדל. אני נתקל בהרבה אנשים שיודעים מה עליהם לעשות. יש להם את הידע. יש להם את כל מה שהם צריכים כדי לצאת לדרך. אבל הם תקועים. הם לא משתמשים בידע שלהם. הם לא הופכים אותו לפעולות. וידע ללא פעולה – הוא פשוט חסר ערך. הסוד הגדול של כל המצליחנים – הוא לפעול. לחפש את הצעד הבא ולפעול. ואני יודע שזה קל לומר, קל אפילו להבין אך קשה לבצע. כאשר אנו מתחילים לנוע בנתיב חדש של פעולות, השונות מכל מה שעשינו עד כה, הגורמות לנו לצאת מאזורי הנוחות המוכרים שלנו, אז בנקודה הקריטית הזו – אנו פוגשים בו. באוייב הנורא מכל – "מחסום הפחד". וישנה אימרה מפורסמת האומרת כי "משנכנס הפחד, ההגיון בורח". ואז אנו לא פועלים בהגיון, אנו נכנעים לפחד ומוותרים על הפעולה שרצינו לעשות. וכך אנו נשארים עם הידע אך ללא התוצאות הרצויות. ידע לא עושה הבדל. התרופה הבדוקה ביותר שמצאתי כנגד הפחד המשתק הזה – היא פעולה. כל פעולה בכיוון הפחד, תעלים אותו. אתם תגלו כי אין שם שום דבר אמיתי. כאשר אתם פוגשים בפחד – ניקטו בפעולה. הכי קטנה שלא תהיה. פשוט עשו פעולה. ואם תתמידו בכך אתם תראו במהרה כי הפחד כבר אינו כל כך מפחיד. אבל חשוב יותר מכך – התוצאות שלכם יהיו שונות לגמרי. רמת הבטחון העצמי שלכם תהיה במקום אחר לגמרי. קבלו החלטה לפעול. לעשות בכל יום מס' פעולות קטנות – בכיוון היעדים והחלומות שלכם. הפעילו את הידע שלכם והיפכו אותו לפעולה – ומהר מאד תראו כיצד הפער שאתם אולי מרגישים, הולך ומצטמצם.

אתם מרגישים שאתם ממש צריכים את השינוי, אתם מוכנים ובשלים לקראתו, מוכנים להתאמץ... אבל – בן או בת הזוג שלכם אינו מוכן לזוז מאזור הנוחות שלו... מה עושים?     6 טיפים פשוטים ליצירת שינוי גם בחיי בן זוגכם, מבלי להגיע לרבנות... אני פוגש סיטואציה זו חדשות לבקרים. אתם רוצים שינוי בתחום מסויים בחייכם, מוכנים להתאמץ בשבילו, מזיזים דברים, מזיעים, מתמודדים, נופלים וקמים... אבל מה קורה עם בן או בת הזוג שלכם? הם יושבים על הספה בנוחות, מפצחים גרעינים וצופים במשחק הכדורגל (או בטלנובלה). "שינוי?" הם אומרים, "זה לא בשבילי, טוב לי כאן...!". אני מניח שקוראים רבים מזדהים עם האמור לעיל. אנשים הנמצאים בתקופה של שינוי בחייהם, אם זה בקריירה, במקום המגורים, במשפחה (ילד חדש?), או בעסק. הם מבינים את הצורך בשינוי עבורם, עבור הקריירה או עבור המשפחה והזוגיות, ומוכנים לשם כך לעשות את כל הנדרש כדי להשיג את השינוי המיוחל, אולם בן או בת הזוג שלהם אינו תומך בכך. ולעיתים, לא רק שאינו תומך – הוא אפילו די מפריע. מה עושים וכיצד מתמודדים עם התופעה הזו, איך ממשיכים עם השינוי, משכנעים את הצד השני לבצע את השינוי ומגיעים הביתה בשלום? הנה 6 טיפים מהירים שיוכלו לעשות את השינוי קל ונסבל יותר עבור שניכם. ציירו מטרה מול העיניים – לכם מן הסתם מאד ברור למה אתם רוצים את השינוי. יש לכם מטרה ברורה מול העיניים, וכשאתם רואה את המטרה הזו, קל לכם יחסית לצאת לדרך ולעשות את מה שנדרש. סביר להניח, שהצד השני (בן או בת הזוג שלכם) לא רואים זאת. בטח לא מנקודת המבט שלכם. מה שעליכן לעשות אם כן, זה להפוך, עד כמה שניתן, את "המטרה שלי" ל-"מטרה שלנו". נסו להראות לצד השני את התועלות שהוא יכול להפיק מכך. בעולם השיווק קוראים לכך – אמיל"י – "אני, מה יוצא לי מזה...". אתם חייבים לשווק לו את הרעיון שלכם, כך שיהפוך למטרה משותפת של שניכם (ויתכן כי אחר כך הם אפילו יטענו שהם אלה שחשבו על כך ושזה הרעיון שלהם, וזה עוד יותר טוב!). כאשר התועלות יהיו ברורות בעיני הצד השני, תהיה לו מוטיבציה גבוהה יותר לעזור, או לפחות – לא להפריע. סמנו גבולות ברורים – הרבה פעמים, כאשר אתם רוצה שינוי, בן או בת הזוג שלכם מיד מתחיל לחשוב על המשמעויות מבחינתו. כלומר, מה ידרש ממנו כשאתם עושים את השינוי שלכם. לפעמים, המשמעויות שיעלו בדעתם, יהיו הרבה יותר "כואבות" ממה שאתם בעצם מבקשים. ולכן חשוב שתקיימו שיחה פתוחה וברורה על המשמעויות – ומה אתם רוצים שיקרה. לפעמים אולי כל מה שאתם רוצים, זו רק את התמיכה שלהם, או שלא יפריעו. כאשר תבהירו להם מה אתם צריכים מהם, סביר שהם יגלו ש"השד אינו כל כך נורא" וירתמו לעניין. ההוכחה היא עלייכם – חשוב שתקחו אחריות מלאה על התהליך. גם אם הם הסכימו "לתמוך מרחוק", חשוב שתקפידו להשאר בתוך הגבולות שהגדרתם ביחד. העבודה הקשה, לפחות בהתחלה היא עליכם. חשוב שלא תבואו אליהם בטענות אם הם לא עוזרים לכם מעבר למה שהגדרתם ביחד. אל תפתחו ציפייה שהם יצאו מגדרם. חשוב להראות ולהוכיח נצחונות מהירים – ולחגוג אותם ביחד. נדרשת תקופת הבשלה – כמו בהריון, גם לשינוי שלכם ולרעיונות שלכם, נדרשת תקופת הבשלה. אל תלחצו על בני הזוג שלכם, תנו לזמן לעשות את שלו, ככל שיעבור הזמן והם יתחילו לראות את הרצינות שלכם בתהליך, את ההצלחות שלכם, ואת התוצאות – כך הם יותר ויותר יתקרבו לרעיון שלכם. זכרו, כל הרעיונות והשינויים הגדולים נדחו תחילה בבוז מוחלט, אחר כך נרדפו ולבסוף התקבלו על ידי הרוב... התמקדו בטוב שבהם – ויהיו פעמים שעדיין תמשיכו לקבל מהם ביקורת. במקרים האלו, חשוב לא להכנס לויכוחים. אתם צריכים להבין שאתם ובני הזוג שאיתכם, נמצאים ברמות מודעות שונות. יש לכם נקודת מבט שונה על אותה המציאות. כל אחד רואה שם משהו אחר. השינוי שלכם נראה מאד ברור ומתבקש – לכם!. הוא אינו נראה כך מנקודת הסתכלותם של בני זוגכם. מבחינתם המצב הקיים אינו נורא, או שהם אינם מביני את חומרתו כפי שאתם רואים זאת, ואז, מבחינתם, אין סיבה של ממש לשנות משהו. צפו לכך שלפעמים גם תגיע ביקורת מצידם. כשזה קורה – אל תכעסו, התייחסו אליהם בהבנה. התמקדו בדברים הטובים שבהם, בדברים שאתם אוהבים בהם. וכשאתם תתמקדו בדברים הללו, זה בסופו של דבר גם יחזור אליכם בחזרה. בהצלחה ושינוי קל!

נתקלתי לאחרונה בסרטון מעניין של נאום שנשא סטיב ג'ובס (מייסד חברת אפל) בפני בוגרי אוניברסיטת סטנפורד. והוא דיבר שם על עקרון מאד מעניין שנקרא "לחבר את הנקודות". עקרון זה בעצם מדבר על כך שאנחנו אף פעם לא יכולים "לחבר את הנקודות" קדימה - כלומר אנו לא יכולים לדעת כיצד ארועים שונים בחיים שלנו יביאו לתוצאות שונות או בקיצור - אין לנו יכולת לצפות את העתיד. אנו לא יכולים לנבא מה יקרה בעתיד. זה כמובן נשמע ברור ומובן מאליו, אבל משום מה אני מתרשם שהרבה פעמים אנו שוכחים את זה... ומה שאנו אולי לא עושים בכלל - זה לחבר את הנקודות אחורה... כלומר להסתכל כיצד ארועים שונים בעברנו הביאו אותנו למקום שבו אנו נמצאים. וזה חשוב... כי כשאנו מחברים את הנקודות אחרוה אנו יכולים פתאום לראות כיצד ארועים, שוליים לכאורה בעת שקרו, התגלגלו והפכו להיות גורמים משמעותיים בדרך למה שהפכנו להיות. דבר זה נכון שבעתיים כאשר מדובר בארועים שלכאורה נראים ככשלון, בעיה או קושי. אנו לא יכולים לשפוט את הארועים הללו כאשר הם קורים, ורק הזמן יתן לנו את הפרספקטיבה הנכונה, להבין באמת כיצד ארוע כזה או אחר בעצם שירת אותנו. ואני מאמין שכל ארוע שקורה משרת אותנו. בכל דבר שקורה ישנו איזה שהוא שיעור עבורנו. אנחנו רק צריכים להאמין שהשיעור קיים ונמצא שם. וכאשר אנו מסתכלים אחורה ומחפשים את הנקודות הללו, אנו גם נראה שישנם שם אנשים שונים, לאורך הדרך שמעשים קטנים שלהם, השפיעו בצורה משמעותית על חיינו. חשוב לזהות את הארועים האלו, ולהוקיר את האנשים הללו על התרומה שלהם לחיינו. כאשר יצאתי לדרכי החדשה, עזבתי מאחורי קריירה מפוארת בהייטק, ופניתי לתחום האימון, קיבלתי טלפון מחבר שביקש שאפגש עם ידידה שלו. מישהי שהתעניינה בתהליך האימון. נפגשנו, ישבנו כשעה על כוס קפה ושוחחנו. האמת היא שמאז אותו מפגש "אקראי" של שעה, לא ראיתי אותה יותר, למרות שכן שמרנו על קשר מסויים. מספר חודשים לאחר אותה פגישה, קיבלתי ממנה אימייל שהפנה אותי לחפש סרט מעניין שהיא נתקלה בו. סרט לא מוכר, שלא פורסם בשום מקום ונקרא "הסוד". חיפשתי את הסרט באינטרנט ורכשתי את ה-DVD. כאשר ישבתי לצפות עם אשתי בסרט בפעם הראשונה, מיד הופיע על המסך בוב פרוקטור. הקטע המעניין הוא שאת בוב הכרתי כבר כ-3 שנים לפני כן, קראתי חומרים שלו והייתי מנוי באתרים שלו. מספר שבועות לאחר מכן קיבלתי אימייל מבוב ובו ההצעה לנסוע לארה"ב וללמוד ממנו. אם תסתכלו על כך, יש כאן לכאורה שורה של ארועים שאינם קשורים. אבל כשאנו מסתכלים על כך בפרספקטיבה לאחור - ניתן לחבר את הנקודות... והנקודות אכן מתחברות. אם היתה חסרה איזו שהיא נקודה בדרך, יתכן בהחלט ולא הייתי היום היכן שאני נמצא. אבל כשמסתכלים קדימה אין לנו אפשרות לראות את הנקודות הללו. אז מה כן אנו יכולים לעשות? אנו צריכים להאמין בכך שהנקודות יתחברו, בסופו של דבר הן יתחברו. אנו לא יודעים איך או מתי. והידיעה הזו יש בה מספיק כדי לתת לנו את הבטחון ללכת אחר תחושת הלב שלנו, להאמין בעצמנו ולפעול בכיוון החלומות שלנו - הנקודות בסוף יתחברו... והערה קטנה לסיום: אני רוצה לנצל את הבמה הזו להודות לאיש יקר - אסי, שהתקשר וביקש שאפגש עם הידידה שלו... תודה אסי - זו היתה נקודה משמעותית עבורי! Steve Jobs Stanford Commencement Speech 200

לאחרונה קיבלתי שיעור חשוב מהבן שלי – ניר שבעוד כשבועיים חוגג את יום הולדתו ה-7. זה היה שיעור בלבקש! כשבוע לאחר הבחירות האחרונות, השתתפתי עם משפחתי בארוע מסויים, ובמהלך הערב הגיע למקום מי שעומד להיות ככל הנראה ראש הממשלה הבא שלנו – בנימין נתניהו. כצפוי, הגעתו לארוע, עם כל הכרוך בכך (אוסף של מאבטחים וכו'...) עוררה סקרנות והתרגשות בקהל האנשים שהשתתפו בארוע. לפני הבחירות ניר ערך דיונים "מעמיקים" עם חבריו והחליט שהמועמד המוביל שלו הוא נתניהו. ובימים האחרונים לפני הבחירות הוא היה מנסה לשכנע אותנו להצביע עבורו. מאחר והוא מבין את חשיבות השינון והחזרתיות, השכנוע שלו בא לידי ביטוי בעיקר בחזרה בלתי פוסקת על צמד המילים "רק ביבי, רק ביבי". והנה, רק שבוע אחר כך, הוא פוגש אותו (מי אמר שחוק המשיכה לא עובד???). הוא עקב אחריו בסקרנות במשך כל הערב, וכשראינו שהם עומדים לעזוב שאלתי את ניר אם הוא היה רוצה לפגוש אותו. הוא מאד התלהב מן האפשרות, והלכנו ליציאה להמתין לנתניהו כשיצא. וכשהוא יצא, הוא פגש אותנו, לחץ לניר את היד ופנה ללכת. ואז, כאילו משום מקום, ניר קורא אחריו "אפשר חתימה?". בבטחון מלא, ללא שום חשש הוא פשוט – ביקש. וכמובן שהוא קיבל. מאחר ולא היתה לנו שום פיסת נייר לחתום עליה, לקחתי מפית מאחד המלצרים שעברו במקום, והוא חתם עליה. והרי היא לפניכם: והארוע הזה גרם לי לחשוב – כמה זה קל לבקש, וכמה קשה לנו לעשות את זה. אנחנו פשוט נמנעים מלבקש... ואם לא מבקשים אז לא מקבלים! אנחנו הרבה פעמים עסוקים בלחשוב מה יקרה אם נבקש: נקבל דחייה או סירוב יחשבו עלינו שאנחנו...  יגידו עלינו ש... וכדומה... וכל זה – לא משנה! אל תתנהלו מתוך מה יחשבו או יגידו עליכם. אם תחקרו לעומק את כל האנשים המצליחים בעולם, תראו שהם לא נעצרים בגלל מה שאחרים יחשבו או יגידו עליהם – כל זה לא משנה! משנה מה אתם עושים. ואם אתם חוששים לקבל סירוב או דחייה – תחשבו על כך שאם אתם לא מבקשים – הרי שכבר יש לכם "לא". כלומר, יש לכם כבר סירוב. אבל אם תבקשו, יש לכם סיכוי לקבל גם "כן". עיצרו רגע ורשמו לפניכם: היכן אני נעצר היום? מה אני לא מבקש? אז צאו לבקש בקשות – תפתיעו את עצמכם עם התשובות שתקבלו!

כמו כולכם גם אני כמובן שומע וקורא על "המשבר הכלכלי העולמי" שאנו נמצאים בעיצומו. קשה להתעלם מזה, אנו מוקפים בידע, דיעות, פרשנויות, סיפורים וכתבות על כך בכל רגע ורגע. אבל אם תבחנו לאורך כל ההיסטוריה, תמיד תוכלו לראות כיצד אנשים מסויימים, למרות מצב כלכלי קשה לכאורה, למרות כל התחזיות השחורות בעיתונות ובטלויזיה, למרות כל הפסימיות מסביב – למרות כל אלו. האנשים המסויימים הללו – משיגים תוצאות טובות יותר מאי פעם, בהמון תחומים בחיים שלהם. וזה מוביל להבחנה מאד מעניינת שישנם שני סוגים של אנשים – אלו שנכנעים למשבר ואלו שרואים בו הזדמנות לפרוח ולפרוץ קדימה. ובעיני, אחת הסיבות העיקריות שבגללה אנשים נכנעים למשברים היא שהם אינם חושבים בזכות עצמם, הם נכנעים ומקבלים ללא הפעלת שום שיקול דעת את החשיבה ההמונית השלטת. למעשה האדם הממוצע בכלל לא חושב! רוב האנשים אינם חושבים. וכשאני אומר זאת, אני מתכוון לכך שמרבית האנשים אינם חושבים בעצמם, אלא מושפעים מהסביבה שלהם. זוהי תופעה מוכרת וידועה שנקראת "חשיבה המונית". רוב האנשים מסתכלים מה האנשים האחרים עושים, ועושים בדיוק את אותו הדבר! הם לא חושבים בזכות עצמם. זו אגב הסיבה ש-1% מהאנשים בעולם מחזיקים ב-96% מהעושר שקיים בעולם. כלומר כל ההמונים הולכים לכיוון אחד, ורק אחוז אחד מהאנשים הולכים לכיוון השני. והאנשים שהולכים לכיוון השני, וחושבים בזכות עצמם הם האנשים המנצחים! ומהם הגורמים העיקריים שמעודדים חשיבה המונית? אלו הם הטלויזיה, החדשות, העיתונים – ומה שאנו שומעים בטלוויזיה או קוראים בעיתונים האלו הם בסה"כ לרוב דעות של אנשים אחרים. אבל בגלל שזה מתפרסם בטלוויזיה או בעיתון אנו מייחסים לכך חשיבות עצומה, מפסיקים לחשוב בצורה עצמאית ופשוט מקבלים אוטומטית, כמו רובוטים, את הדיעות של אותם אנשים שכתבו את הדיעה הפרטית שלהם בעיתון. כלומר, חשוב שנבין אם כן, שלא כל מה שאנו קוראים בעיתונים ושומעים בחדשות הוא אמת, חלק לא קטן מזה, הינו פשוט דיעות של אנשים. ודיעות כידוע – לכולם יש. אז למה לבחור בדיעות שלא מקדמות אותי? מי שהולך אחרי החשיבה ההמונית, ברוב המקרים בוחר בכיווני חשיבה שאינם מקדמים אותו. ואתם יכולים לראות, שרוב מה שאנו שומעים בחדשות, בעיתונים ובטלוויזיה הן לא ידיעות על דברים טובים, נעימים ומעודדים – אנו כמעט ולא שומעים חדשות טובות. אנו מקבלים בעיקר חדשות רעות. למשל, אנשים קוראים בעיתון ש"הציבור בורח מקרנות הפנסיה והגמל", והם רצים למשוך את הכספים שלהם גם כן. בלי לחשוב, רק בגלל שקראו על כך בעיתון, או שראו את השכן שלהם עושה זאת בעצמו והם מחקים אותו. לצערי, הרבה מאד אנשים הורסים את העתיד הכלכלי שלהם בגלל פעולות שנעשות ללא חשיבה ובדיקה מעמיקה. כי מה שמתאים לשכן שלכם, לא בהכרח נכון ומתאים עבורכם! והאווירה הציבורית השלילית הזו, החשיבה ההמונית, גורמת לכך שהרבה מאד אנשים בוחרים בתקופות כאלו "לרדת למקלט" ולהתחבא עד יעבור זעם. כלומר, אנשים מנסים להוריד פרופיל, לטמון את הראש בחול ולקוות שהמשבר, שהסערה תחלוף מעל לראשם. זו אסטרטגיה מקובלת אצל בנות היענה, אבל התוצאות של אסטרטגיה כזו הן לא מעודדות. כי כשאנו יושבים במקלט, מה אנו מצפים שיקרה? אנו מצפים שיפלו פצצות – לא? הרי בגלל זה אנו יושבים במקלט! ומי שקצת למד את החוקים האוניברסליים שפועלים בעולמנו, ומבין כיצד הדברים באמת פועלים, יודע שכשאנו מצפים למשהו שיקרה, ברמת סבירות מאד מאד גבוהה – הוא אכן יקרה! זוהי טעות עצובה להתחבא, להיות פאסיביים ולא לנקוט בפעולות, מתוך תקווה שזה יחלוף ויעבור. ובעצם במקום שבו אנו לא נוקטים בפעולות, שאנו לא יוזמים ופועלים, שם בעצם אנו יכולים להינזק בצורה הקשה ביותר. לטעמי, דווקא בתקופה כזו, ישנן הרבה הזדמנויות מסביבנו, צריך רק לחפש וליצור אותן! הזדמנויות לא סתם מגיעות אלינו – הזדמנויות יוצרים! אחת האסטרטגיות הטובות ביותר ליצירת הזדמנויות היא קודם כל לשאול את השאלות הנכונות. ובתקופות משבר, והאמת שגם בתקופות רגילות, אנשים רבים שואלים את השאלות ה-לא נכונות. ואני אסביר את כוונתי. כשמתחילה תקופה כזו, השאלות שמרבית האנשים שואלים הן אלו: -          כיצד נשרוד את המשבר? -          מה צריך לעשות כדי לא להיפגע מהמשבר? -          מה הפתרון למשבר? וכדומה. ומה משותף לכל השאלות הללו? כולן נשאלות מתוך המקלט! כלומר, אנו יושבים במקלט ומנסים למזער נזקים. עכשיו לכל שאלה שנשאל נקבל תשובה. זה חוק! ואם נשאל את השאלות ה-לא נכונות, נקבל תשובות שאינן נכונות. או אם נשאל שאלות שאינן מקדמות נקבל תשובות שאינון מקדמות! ויש הבדל משמעותי בין השאלות של אנשים מצליחים לבין אלו ששורדים. אנשים מצליחים משחקים כדי לנצח, ואילו אלו שאינם מנצחים משחקים כדי לא להפסיד! והשאלות האלו שהקראתי, הן שאלות של איך לא להפסיד. השאלות האלו בוודאי לא יגרמו לנו לנצח! אז שימו לב לשאלות שאתם צריכים להתחיל לשאול את עצמכם: -          כיצד אני יכול לנצל את התקופה הזו? -          אילו הזדמנויות חדשות נפתחות בפני? -          מה טוב בתקופה הזו? אלו הן שאלות שבוודאי יקדמו אותי הרבה יותר מהשאלות הקודמות. הזדמנויות לדוגמה והנה כמה דוגמאות להזדמנויות שפתוחות בפניכם בתקופה הזו. ובחרתי להתייחס בעיקר לתחום העבודה, הקריירה או העסק. כי אני חושב שזה תחום שמעסיק ובטח מדאיג לא מעט אנשים היום. כדוגמה ראשונה נבחר מישהו שהוא שכיר. עובד בחברה כלשהי. ונקצין את המצב ונאמר אפילו שבחברה שלו חושבים או מדברים על פיטורים. מה הוא צריך לעשות במקרה הזה? רוב האנשים במקרה הזה עושים את הדבר הבא: קודם כל הם נכנסים לחרדה ואז הם יורדים למקלט, משתתקים, הם מתחילים לקטר על המצב ועל החברה או הבוס שלהם – כלומר הם לא לוקחים אחריות ומקבלים על עצמם את תפקיד הקורבן. מה שהם צריכים לעשות דווקא בתקופה כזו, זה להתחיל לשאול את השאלות הנכונות כמו: -          למה החברה הכי זקוקה כרגע? או במה המנהל שלי הכי צריך עזרה כרגע? -          אילו הזדמנויות אני רואה כאן עבור החברה שאני יכול לקדם? -          במה אני יכול לתרום יותר? מי שישאל את השאלות הללו, יגלה שהתשובות מגיעות, ואז עליו לפעול. אני מבטיח לכם שאם בניגוד למרבית האנשים האחרים שישבו במקלט ויחכו ל"פצצה שתיפול", אתם תתבלטו בעשייה החיובית שלכם, אתם לא תהיו בקבוצת הסיכון לפיטורים. אז קחו יוזמה, זהו הזדמנויות וצרו אותן. הדוגמה השניה היא לבעלי עסק או עצמאיים. וגם כאן לא חסרות כתבות מאיימות ומדכאות בעיתונים על עד כמה המצב קשה לעסקים. אז מה לעשות? לזהות את ולחפש את ההזדמנויות. לשאול את השאלות הנכונות: -          מה הלקוחות שלי צריכים עכשיו? -          אילו שירותים חשובים להם כעת? -          אילו שירותים או מוצרים חדשים יכולים לעזור להם כעת? מנסיוני האישי, בעסק שלי, ראיתי כמה רעיונות חדשים, וכמה שרותים ומוצרים חדשים ניתן לפתח בתקופה כזו. ובדוגמה הבאה: מישהו שאינו עובד היום, או שפוטר מעבודתו, או שלא מצליח למצוא עבודה – לא משנה מה הסיבה. לאדם כזה ישנה הזדמנות מצויינת עכשיו לשאול את עצמו – מה אני באמת רוצה לעשות. היו לי לא מעט שיחות עם אנשים במצב הזה, ופתאום כשהם ראו את ההזדמנות הם באמת התחילו לחשוב – מה אני באמת רוצה לעשות. כי הקטע המעניין הוא שהרבה מאד אנשים אינם מרוצים במקום עבודתם, אבל כשכבר הם מחוץ למקום העבודה, הם עסוקים בלנסות ולחזור לאותו המקום או למקום דומה בו הם לא היו מרוצים! איזה אבסורד!!! רגע, חכו שניה, תשאלו את עצמכם – האם זה באמת מה שאני רוצה לעשות? שבו, קחו דף ותגדירו לעצמכם מה הן היכולות שלכם, במה אתם טובים, מה אתם יודעים הכי טוב לעשות, ומה אתם הכי רוצים לעשות ומתוך זה תגדירו אילו תפקידים אתם רוצים עבור עצמכם. ואז צאו לחפש אותם. ולסיום, ישנה הזדמנות שהיא כללית יותר ומתאימה לכל אחד. והיא שדווקא בתקופות כאלו חשוב כל כך להשקיע בפיתוח עצמי, בלמידה, ובצמיחה. ומאחר שרוב האנשים בסביבה שלכם אינם עושים את זה (הם במקלט – זוכרים?), אם אתם תשקיעו בעצמכם, תתפתחו, תילמדו דברים חדשים, תירכשו קישורים ויכולות חדשות – זה יתן לכם יתרון עצום על פני הסביבה שלכם! אתם חייבים ללמוד ולהתפתח. בעולם שלנו שום דבר לא נמצא במנוחה או שהולכים קדימה להתפתחות וגדילה או שהולכים אחורה. גם בטבע, או שהפרחים צומחים או שהם נובלים. באיזה צד אתם רוצים להיות? הנובל או הצומח?

הייתה לי השבוע חוויה מעניינת, ליוויתי את בני ניר, בן השש וכיתתו (כיתה א') לטיול בירושלים. מעבר לטיול עצמו, שהיה מורכב ממקטעים קצרים של הליכה, מקטעים ארוכים יותר של הפסקות אוכל, ומקטעים ארוכים ביותר של הפסקות ממתקים, הספקנו גם לבקר במספר אתרים כמו ארמון הנציב, משכנות שאננים (או כפי שקראה למקום אחת הבנות – "משכנות שענענים"), וגולת הכותרת של הטיול היה הביקור בכותל המערבי. ומאחר שהייתי הגבר היחיד מבין ההורים המלווים בכיתה, נפלה בחלקי הזכות ללוות את כל קבוצת הבנים (14 צעירים חסרי מנוח) עד לקיר הקדוש. למרביתם זה היה הביקור הראשון שלהם בכותל, וכל ההתרחשות של כתיבת פתקים ודחיפתם לקיר מאד משכה אותם. למזלי, הכנתי מראש בתיק פנקס קטן, והתחלתי לחלק לילדים דפים כדי שירשמו את הבקשות והמשאלות שלהם ואחר כך ישימו בין אבני הכותל. על מנת לקצר בזמנים (בכל זאת הם רק לומדים לכתוב...), עמרי המאבטח ואנוכי רשמנו את הבקשות שלהם על הפתקים, והם רצו לקיר ודחפו אותם פנימה. ובכל התהליך הזה שנמשך כ-20 דקות, יכולתי להבחין בתופעה מאד מעניינת. הדבר המדהים ביותר בעיני, היתה הקלות בה הם ביקשו את הבקשות שלהם, הם ביקשו דברים גדולים! וכשהם סיימו לדחוף את הפתק שלהם בקיר, רובם חזרו לסיבוב שני, לרשום עוד פתקית, ואפילו היו כאלה שחזרו לפתקית שלישית ורביעית. הם פשוט לא התביישו לבקש! הם לא פחדו לרצות! וזה כל כך שונה מאיתנו המבוגרים. אנחנו כל כך מפחדים לרצות דברים גדולים! אנחנו מפחדים לבקש דברים גדולים, בדרך כלל בגלל הפחד שלא נקבל או שנכשל בדרך, ואז אנו מנמיכים את הבקשות שלנו ומסתפקים בדברים קטנים יותר... ובעבודה שאנו עושים עם אנשים, אני רואה את זה המון. בסמינר "משיגי היעדים" שאני מנחה, ישנו תרגיל בו אנו נותנים לאנשים הזדמנות לרשום 30 רצונות שלהם, כלומר 30 דברים שהם היו רוצים להשיג, לעשות או להיות בחייהם. ובמהלך התרגיל הזה ניתן לצפות בשתי תופעות מאד מעניינות: הראשונה, שלמרביתם של האנשים זו הפעם הראשונה בחייהם שהם יושבים לחשוב ולכתוב מה הם באמת רוצים בחייהם. פעם ראשונה! עד אותו רגע, הם לא הקדישו לכך טיפת מחשבה. וזה גם לא משנה באיזה גיל הם, משתתפים בסמינר אנשים בכל טווח הגילאים, היו לנו בני 17 ועד 70. למרביתם זו הפעם הראשונה שהם מקדישים מחשבה מעמיקה למה הם רוצים בחייהם. התופעה השניה היא, שחלק גדול מהאנשים פשוט "נתקע" בחשיבה, במספר 7 או 8 ולא מצליח לחשוב על 30 רצונות. כל כך הורגלו שלא לבקש ולא לרצות, כך שאנו מסתפקים במועט. בסופו של דבר, בהמשך התרגיל הם מצליחים להגיע ל-30 ושם הרבה פעמים הם מגיעים לתובנה של מה הם באמת רוצים בחייהם. תחשבו על הילדים שוב – כמה קל להם לבקש, כמה קל להם לרצות, הם לא חוששים, הם לא מתביישים. ונכון, שחלק מהבקשות שלהם אולי לא יתממשו או לא יתגשמו – אז מה? זה לא עוצר אותם מלבקש שוב, את אותו הדבר או דברים אחרים, חדשים. מתי בפעם האחרונה חשבתם על מה שאתם באמת רוצים בחייכם? זה כל כך חשוב לדעת מה אנחנו רוצים, אם לא נדע לאן אנו מכוונים אז לאן נגיע? "אמור לי בבקשה לאן אני צריכה ללכת?" שאלה עליסה. "זה תלוי לאן את רוצה להגיע..." אמר החתול. "לא איכפת לי לאן" אמרה עליסה. "אם כך, זה לא משנה באיזו דרך את בוחרת" ענה החתול. "העיקר שאגיע לאן שהוא", הוסיפה עליסה דברי הסבר. "אין ספק שתגיעי אם רק תלכי די זמן" אמר החתול. מתוך "עליסה בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול אם לא תדעו לאן אתם רוצים להגיע או מה אתם רוצים להשיג – לאן תגיעו?? זה פשוט לבקש – תלמדו מהילדים.

אתם מכירים את ההרגשה הזו של "אאוריקה", שפתאום גיליתם משהו שלא ראיתם קודם? ופתאום, אחרי רגע שכזה, יש לנו בהירות מדהימה שעוזרת לנו לכוון את עצמנו קדימה, אנו יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות, ולפתע יש בנו כוחות שלא הכרנו קודם שגורמים לנו לצאת, לפעול ולהשיג את מה שאנו רוצים. אני בטוח שהסיטואציה הזו מוכרת לכם. הרגעים האלו שפתאום אנו יודעים משהו חדש שלא ידענו קודם. האמת היא שאנו לא יודעים יותר ממה שאנו יודעים. אם תחשבו על כל הידע הקיים בעולם, הרי שאנו יודעים רק חלק מאד קטן ממנו. ויש חלק קטן נוסף של ידע שאנו יודעים שאנו לא יודעים (למשל, אני יודע שאני לא יודע סינית). אבל – החלק המעניין ביותר, וגם הגדול ביותר הוא כל הידע שאנו לא יודעים שאנו לא יודעים. ולעיתים קרובות, הידע החדש הזה שאני לא יודע שאני לא יודע – הוא בדיוק הידע שהיה חסר לי. זה אולי ישמע מצחיק, אבל בגלל שאנו מכירים את עצמנו כל כך טוב, הרבה יותר קשה לנו לגלות משהו חדש לגבי עצמנו. אנו חיים את כל חיינו על בסיס מערכת של אמונות, דיעות ותפיסות מסויימת מאד. הקטע המעניין כאן הוא שמרבית האמונות והדיעות שיש לנו – הן לא שלנו! כלומר, הן מבוססות על מידע שאנו "מקבלים" מהסביבה ואף פעם לא בדקנו בעצמנו. למשל, אם שמעתם פעם מהוריכם את המשפט "הכסף לא גדל על העצים", הרי שקיבלתם מהם אמונה מסויימת לגבי כסף (כמו: כסף = קשה להשיג). הבעיה עם סוג כזה של מידע הוא שלרוב הוא מבוסס על דיעות של אנשים אחרים ולא על בדיקה אמיתית ומעמיקה שעשינו בעצמנו. אני קורא לכך "חשיבה המונית" - כלומר, אנשים מסתכלים מסביבם ועושים מה שהאחרים עושים. למרבה "הפלא" הם גם מקבלים את אותן התוצאות. רוב האנשים חיים בבורות מוחלטת לגבי מה אפשרי או לא אפשרי עבור עצמם. בלי חשיבה ובחירה אמיתית. הם חיים ופועלים מתוך מערכת אמונות של הסביבה שלהם. בעיני, האסטרטגיה של ללכת עם ההמון - אף פעם לא עבדה. וכהוכחה עדכנית, ניתן להסתכל על המשבר הכלכלי שקורה סביבנו. אנשים היום מושכים את כל חסכונותיהם מקרנות הפנסייה והגמל שלהם, לא מתוך חשיבה אמיתית והבנה של מה שהם עושים, אלא מתוך הסתכלות על השכן שלהם, פניקה וחוסר מחשבה. התוצאה היא שהם בפועל מסכנים את עתידם הכלכלי עוד יותר. רוב האנשים אינם מבינים בכלל כיצד הם פועלים, חושבים, מרגישים ומתנהגים.  וכדי שנוכל לפרוץ דרך, להשיג תוצאות שונות, טובות יותר ממה שאנו משיגים עד היום, אנו חייבים ידע חדש. והידע החדש הזה הוא לאו דווקא משהו שנלמד בבית ספר, במכללה או באוניברסיטה. וגם לא בספר כזה או אחר. כי הידע הזה הוא ידע לגבי עצמנו. אחת הדרכים האפקטיביות שאני מכיר להשיג ידע חדש כזה לגבי עצמנו הוא האימון. ובעוד יש באתר כבר הרבה מאד מידע על תהליכי האימון הטיפוסיים, כאן אני רוצה להתייחס דווקא לתהליך אימון קצר וממוקד יותר – אימון בלייזר. הכוונה היא לפגישת אימון חד פעמית של כשעתיים בה עובדים על תחום מאד מסויים שבו אנו רוצים לקבל בהירות ולהגדיר כיוון. בפגישת אימון לייזר שכזו אתם יכולים לקבל את הבהירות הזו ולהמשיך ולפרוץ קדימה בחייכם. הדבר דומה למקרה בו אנו הולכים לשכפל מפתח, וכשאנו מגיעים הביתה המפתח לא פותח את הדלת. מה עושים? חוזרים למשכפל המפתחות, והוא לוקח פצירה קטנה ומשייף קצת את המפתח. ואז, אנו חוזרים הביתה והמנעול נפתח. לפעמים כל מה שאנו צריכים הוא רק שיוף קטן...