לפני כמה ימים, באחת השיחות שלי עם ורד, אמרתי לה שאני חושב, שכדי להיות מישהו שמוביל דרך, שמנהיג, שסוחף אחריו אנשים, אתה חייב שתהיה בך מידה מסויימת של נרקיסיזם.
המחשבה הזו שלי, אינה מנותקת מהמציאות.
אני גם כזה.
ורבים רבים מהקולגות, חברים, ואנשים שהכרתי (בארץ ובחו"ל), שנמצאים בעולמות המודעות, ההתפתחות והרוח, הם כאלו.
אבל בעקבות הפרסומים האחרונים של תיקי ג'פרי אפשטיין, והשמות הרבים של אנשים שהיו "חברים" שלו לכאורה או נהנו במסיבות והארועים שהוא קיים (כמו דיפאק צ'ופרה, דן אריאלי ואחרים...), המחשבה הזו סיקרנה אותי ויצאתי לחקור האם זה נכון או סתם תחושת בטן שלי.
חיפוש זריז העלה, שהמחשבה הזו היא לא רק תחושת בטן.
יש לה ממש גיבוי, ואפילו שם, בעולמות המחקר והאקדמיה.
נתקלתי במאמר מרתק של שפורסם בהרווארד של הפסיכואנליטיקאי וחוקר המנהיגות ד"ר מייקל מקובי, שהגדיר את זה בשם "נרקיסיזם יצרני".
בפשטות, הוא טוען שמנהיגים שמשנים את העולם, כאלו שפורצים דרך ומביאים חזון חדש, פשוט חייבים להיות במידה מסוימת נרקיסיסטים.
הם צריכים את התעוזה והאומץ ליצור טרנספורמציה.
הם זקוקים לאיזו אמונה פנימית עמוקה, אולי אפילו קצת משוגעת, שהם יכולים ליצור משהו אחר, משהו חדש, לשנות את המציאות.
במילים אחרות, כדי לעמוד על במה.
כדי לכתוב ספר.
כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם "בואו אחריי", אנחנו חייבים שיהיה לנו אגו בריא.
אנחנו חייבים את הדרייב הזה, שרוצה ליצור משמעות ולהשאיר אחריו מורשת.
האגו שמאמין שיש לו את היכולת להשפיע, לשנות, ליצור, להמציא.
זה הדלק שלנו.
זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, לעמוד מול קהל, ולסחוף אחרינו אנשים.
זה הצד הבריא של הנרקיסיזם.
דר' מקובי מזהיר מהרגע שבו הדלק הזה הופך לרעל.
הוא קורא לזה "הצד האפל" של הנרקיסיזם.
כי כמו בכל דבר, וכמו אצל כל אחד מאיתנו: לכולנו יש גם צדדים אפלים.
