הגשמה

הי, אני חושב שסדרת סרטי "המטריקס" הן אחת מיצירות המופת של השנים האחרונות. לא רק בגלל העלילה, האקשן, והשחקנים המצויינים, אלא בעיקר בגלל אינספור התובנות והשיקופים שיש בסרטים הללו (ובמיוחד בראשון) לגבי החיים שלנו. לפני כמה ימים הזדמן לי לצפות לכמה רגעים באחד הקטעים מהסרט הראשון ובו היה משפט שאמר מורפיוס: "יש הבדל בין לדעת את הדרך, ובין לצעוד בדרך" בום! איזה משפט חזק. איזו אמת חזקה. כמה שזה נכון. במהלך השנים פגשתי לא מעט אנשים שמחפשים ללמוד דברים חדשים. הם מחפשים ללמוד את אותם הדברים מתוך הרצון האמיתי שלהם לשנות משהו בחייהם. הרצון לשנות משהו בחייהם הוא הטריגר הראשוני. הוא מוביל אותם לחפש פתרונות למצבם, ואז הם מוצאים פתרונות כאלו בצורה של קורסים כאלו ואחרים, ספרים ויעוץ כזה או אחר. כלומר, הנחת היסוד שלהם היא, שבגלל שחסר להם ידע או הנחיה מסויימת, הם לא יודעים לעשות את מה שנדרש על מנת לשנות את אותו דבר בחייהם שמפריע להם. ולפעמים, אכן זה המצב. לפעמים באמת חסר לנו ידע מסויים כדי להשיג משהו חדש או להתקדם למקום חדש בחיינו. אבל במקרים רבים, אנחנו משיגים את הידע החדש, ומעבר לתחושת הסיפוק וה"הי" הראשוני שיש לנו, אנו לא באמת עושים שום דבר חדש עם אותו ידע שרכשנו. זה הופך להיות עוד משהו שעשינו, אבל לא באמת השתמשנו בו. והידע, כל סוג של ידע שזה לא יהיה, לא באמת עושה הבדל. ידע לא עושה הבדל! זה מה שאנו עושים עם הידע שעושה את ההבדל הזה. דמיינו שאתם עומדים לפני יציאה לטיול ארוך לחו"ל. אתם יושבים בבית ומכינים את עצמכם, אתם קוראים ספרים ובלוגים אודות המקומות שאתם רוצים לבקר בהם, מתייעצים עם אנשים שכבר ביקרו שם, בונים ומתכננים את מסלול הטיול שלכם, ואתם עושים את זה כל כך טוב, עד שאתם מרגישים שאתם מכירים את הדרך בצורה הטובה ביותר שאפשר. יש לכם את כל הידע שנדרש על מנת לצאת לדרך. אבל אז, אתם נעצרים. ובזה מסתיים העניין. אתם לא באמת יוצאים לטיול. יש לכם את כל הידע שצריך אודות המסלול והדרך בטיול, אבל אתם נשארים לשבת בכורסא בסלון. "יש הבדל בין לדעת את הדרך, ובין לצעוד בדרך" כשיוצאים לדרך, אין זה משנה כמה התכוננו לה, היא תמיד תהיה שונה ממה שחשבנו, ממה שלמדנו וממה שתכננו. ישנן סיטואציות שאנו פוגשים, שאין זה משנה כמה התכוננו ולמדנו מראש, אנו לא נהיה מוכנים לקראתן. וכשהן קורות, אין לנו ברירה אלא להתמודד איתן ולמצוא פתרונות. וכשאנו עושים זאת – מתמודדים ומוצאים פתרונות, שם קורית הלמידה האמיתית שלנו. שם באמת אנו לומדים ומפתחים בתוכנו יכולות חדשות. והיכולות החדשות שאנו לומדים ומפתחים הן נובעות מתוכנו, התשובות מגיעות מתוכנו, הן האינדיקציה האמיתית לכך שלמדנו משהו חדש.  אני לא אומר שזה לא חשוב ללמוד או שלא צריך, להיפך, אני חושב שזה אחד הדברים הכי חשובים והכי מפתחים שיש לנו כבני אדם לעשות כאן, אבל אין לנו את הפריווילגיה להשאיר את הלמידה שלנו תאורטית בלבד, אנו חייבים וצריכים להיות מחוייבים (כלפי עצמנו קודם כל) להתנסות ולהוריד את הדברים לקרקע – ליישם. אני פוגש הרבה אנשים. ובאופן טבעי, מה שמעסיק אותי היום, זיהוי ומימוש השליחות של האדם, הופך להיות חלק מהשיחה שלנו די מהר. אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש שליחות אמיתית בעולם, לכל אחד מאיתנו יש כאן תפקיד מסויים, וכל אחד מאיתנו, בדרכו היחודית, משפיע על אחרים ועוזר להפוך את העולם שלנו לקצת יותר טוב, ובכל יום מחדש. אבל הסטטיסטיקה משקפת שמרבית האנשים אינם באמת מממשים את היעוד והשליחות שלהם בעולם. המחקרים האחרונים מראים שרק כ-13% מהאנשים באמת מממשים את שליחותם, יום יום. רק 13% מהאנשים צועדים בדרך. השאר לא. מתוך 87% הנותרים, יש כאלו שבוחרים לחפש את הדרך שלהם, אבל הם גם חלק קטן. מרבית האנשים אינם יודעים מהי הדרך שלהם, או שהם חושבים שהם יודעים, אבל הם לא באמת צועדים בה. כי רק אם יתחילו לצעוד בה, הם באמת ידעו אם זו הדרך הנכונה שלהם, או שלא. והנה קטע מעניין – אנחנו לא חייבים לדעת מהי הדרך, כדי לדעת אם אנו בדרך הנכונה שלנו או שלא. אנחנו יכולים להרגיש זאת, כמעט מיידית. ואני אסביר: האם אתם זוכרים מקרים ותקופות בחייכם, בהם עשיתם דברים מסויימים, הייתם בתפקידים מסויימים, או בעשייה כלשהי והרגשתם מוגשמים? הרגשתם סיפוק והגשמה, תחושת משמעות גבוהה, דיוק פנימי, וידיעה שמה שאתם עושים הוא בעל ערך אמיתי? ומצד שני, אני בטוח שאתם מכירים תקופות ומקרים אחרים, בהם לעשייה שלכם לא היתה שום משמעות בעינכם, עשיתם אותה בחוסר חשק, בלי התלהבות ובלי תשוקה, רק בגלל שאתם "חייבים". יש הבדל משמעותי בין שתי הסיטואציות הללו. וברור לכם שהראשונה משקפת שצעדתם בדרך המדוייקת לכם, והבאתם לידי ביטוי את השליחות שלכם, והשניה היא סטייה מהנתיב המדוייק שלכם. אתם יכולים כבר כעת לבחון את עצמכם: באיזו דרך אתם צועדים כעת? ואם אתם צועדים בדרך שאינה מדוייקת עבורכם, ורוצים לחזור לנתיב המדוייק של השליחות שלכם, והמימוש האמיתי של השליחות שלכם, אני מזמין אתכם לבחון את קהילת "השליחות" שאני מוביל ביחד עם ויקי אשתי, בשנתיים וחצי האחרונות. קהילת "השליחות" זה הדבר הכי מדוייק שעשיתי בכל שנות חיי. זוהי חממה התפתחותית יוצאת דופן לאנשים שיודעים שיש להם תפקיד אמיתי בעולם, ולקחו על עצמם את המחוייבות לא רק ללמוד מהי הדרך שלהם, אלא לצעוד בה באופן מעשי יום יום. אם אתם מרגישים שאתם חלק מאותם אנשים, שיש בהם מחוייבות אמיתית לדייק את עצמם ואת השליחות שלהם, ולהתחיל לצעוד בנתיב השליחות שלהם באופן מעשי, אני מזמין אתכם ליצור איתנו קשר ולקבל את כל הפרטים לגבי הקהילה, התהליך שתעברו בה והדרך להצטרף ולהיות חלק מקבוצת אנשים שיום שיום פועלת באופן מעשי למימוש האמיתית של השליחות שלהם בעולם. ליצירת קשר אנחנו מחכים לכם! שלכם, ערן. נ.ב. – הנה מה שמספרים חלק מחברי הקהילה, על התהליך שהם עברו ועוברים:

הי! נתקלתי בהרצאה קצרה של אדם ליפציג, שנקראת "כיצד לדעת מה היעוד של חייך בתוך 5 דקות". אישית אני לא מכיר אנשים שבאמת מצאו את היעוד שלהם ב-5 דקות, בשביל באמת לגלות את היעוד והשליחות שלך בעולם נדרשות קצת יותר מ-5 דקות... אבל כמה מהרעיונות שהוא מדבר עליהן בהרצאה מאד נכונים ומדוייקים לטעמי. הנה שני רעיונות מרכזיים שבעיני כדאי להקדיש להם קצת מחשבה: הוא מספר על מפגש מחזור שבו הוא השתתף, ושרבים מחבריו שם לא היום באמת מאושרים. רק 20% מהאנשים שם היו באמת מאושרים מחייהם, אלו היו האנשים שידעו שיש להם תכלית ויעוד אמיתי בחייהם. הם ידעו 5 דברים לגבי עצמם: מי הם היו מה הם עושים עבור מי הם עושים זאת מה האנשים הללו רוצים וצריכים ומה האנשים הללו קיבלו כתוצאה מכך (איך חייהם השתנו כתוצאה מכך) אלו הן 5 שאלות מאד חשובות ועוצמתיות בעיני, שלא הרבה אנשים יודעים לענות עליהן באופן מדוייק. הרעיון השני שהוא הזכיר בהרצאה שלו, הוא שלמעשה 3 מתוך 5 השאלות הללו ממוקדות באדם האחר ולא בעצמנו. וזו המשמעות האמיתית של העניין – השליחות שלנו בעולם היא תמיד כלפי מישהו אחר. זה לא עלינו. אנחנו כאן על מנת להעניק ערך ולשרת אחרים. ודרך כך שאנו מביאים את השליחות והיעוד שלנו לידי ביטוי אנו מיטיבים את חייהם של אנשים אחרים – אנו משנים את חייהם. השליחות שלי בעולם היא להעיר אנשים למימוש הגדולה ומלוא הפוטנציאל שבהם, כך שהם יהפכו למנהיגים שמשנים את העולם. אם אתם יודעים שיש לכם ערך משמעותי לתת לעולם (גם אם אינכם יודעים במדוייק מהו), ואתם יודעים שיש לכם שליחות כאן – אז אני מזמין אתכם לפגוש אותי בסדנת "התגלית" הקרובה. אני אחשוף בפניכם שם דרך יחודית, מעשית ומאד מדוייקת לאופן שבו ניתן לזהות ולדייק את השליחות והיעוד שלכם, וגם לתרגם אותה לעשייה העסקית והכלכלית שלכם. אנו מתקרבים כבר לכ-1,000 משתתפים שחוו את "התגלית" עד היום. מה אתך? נפגש ב"תגלית"? כתמיד, אשמח להערות והארות שלכם! ערן.

הי! סטייסי קריימר קיבלה מתנה. מתנה ששינתה את החיים שלה מן הקצה אל הקצה. האם הייתם אתם מוכנים לקבל את המתנה הזו? אני לא בטוח. צפו כאן בסרטון (3:10 דק') ותחליטו בעצמכם... (ואחר כך, המשיכו לקרוא הלאה...) אני מניח שאף אחד לא היה רוצה לקבל מתנה מהסוג שסטייסי קריימר קיבלה. ובכל זאת, היא מתייחסת לכך כאל מתנה ששינתה את חייה לחלוטין, ושהיא לא היתה מחליפה את ההתנסות שלה. החיים מזמנים לנו כל הזמן מתנות. הן לא תמיד מגיעות באריזה מושכת עין, עם סרטים וקישוטים. למעשה, לרוב המתנות שהחיים מזמנים לנו, לא נראות בכלל כמתנות. לרוב, לא נזהה אותן כמתנות. בדרך כלל נזהה אותן, כאתגרים, בעיות, משברים והתנסויות שהיינו שמחים לוותר עליהן. וזה טבעי והגיוני. הרי אף אחד לא באמת היה רוצה לחוות אתגרים, קשיים ומשברים. ואני לא מטיף לכך שאנו צריכים את האתגרים והמשברים שאנו חווים בחיים שלנו. אבל זהו טבעם של החיים. הם נושאים בקרבם כל מיני חוויות, חלקן טובות יותר, חלקן פחות. חלקן נעימות יותר, וחלקן פחות. השאלה היא מה אנו עושים כשאנו חווים ומתגברים על משבר, אתגר וקושי. הרי ההתמודדות הראשונית שלנו, היא לצלוח את המשבר, ושם צריך להיות הפוקוס וכל תשומת הלב שלנו. אבל כשעברנו את המשבר, כשיכולנו לו, כשהתגברנו עליו, אנחנו כבר לא אותו האדם שהיינו כאשר פגשנו את המשבר לראשונה. אם נרצה או שלא, המשבר שינה אותנו, הוא חישל אותנו וחיזק אותנו. ואנו הופכים להיות אדם אחר. אדם אחר שהתמודד עם משבר ויכל לו. ולפעמים, מהמשברים הכי גדולים, צומחות ההזדמנויות הכי גדולות. ראיתי לא פעם ולא פעמיים, אצל לקוחות שליוויתי, כיצד הם זיהו שבמשבר הכי גדול בחיים שלהם, טמונה השליחות האמיתית שלהם. לעיתים המשבר, כל מטרתו היא רק להזיז אותנו למקום הנכון והמדוייק עבורנו. למקום שבו אנו יכולים להביא את הערך הנכון והמדוייק ביותר שלנו לחיינו, ולחיים של אנשים אחרים. כי דווקא ברגע משבר, דווקא בתקופות של הקושי, שם אנו מגלים מי אנחנו באמת. שם אנו מגלים בעצמנו דברים שלא היינו מודעים לקיומם, שם או מבינים את הערך האמיתי שלנו. וכשהכל נגמר, וכשהסערה שוכחת, אז אנו גם מבינים שמה שעברנו, לא היה לחינם. לא סתם התמודדנו עם מה שהתמודדנו. היתה לכך מטרה גדולה יותר. ולפעמים, זו בעצם השליחות שלנו בעולם. התפקיד האמיתי שלשמו הגענו לכאן, מתגלה לפנינו, דווקא כשאנו ברגעים הקשים והמורכבים יותר שלנו. מתוך המשבר אנו נולדים מחדש. נולדים לשליחות שלנו. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הדברים הללו, והאם אתם יכולים לראות כיצד המשברים בחיים שלכם הפכו אתכם למי שאתם? ואם אתם מאמינים שיש לכם תפקיד אמיתי בעולם, שלא סתם הגעתם לכאן, ואתם רוצים לממש את התפקיד הזה, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ל"תגלית". זו סדנה קצרה, אך עוצמתית ומדוייקת ביותר, שנועדה לדבר אחד – לחבר אתכם לשליחות האמיתית שלכם בעולם, לעזור לכם לזהות מי אתם באמת ולתת לכם כלים חדשניים לדייק את עצמכם ואת העשייה שלכם.

שלום חברים, הימים האחרונים הם אינם פשוטים... מחזירים אותנו אחורה לתקופות שכבר רצינו לשכוח. ארוע רודף ארוע, עוד חדשות ועוד פיגועים. ובעיקר פחד. פחד גדול שהולך מתגבר ומקיף אותנו. זה לא משנה כמה תקופות כאלו כבר חווינו בעבר, בכל פעם שמתחיל סבב אלימות כזה, הכל מתחיל אצלנו מחדש. זה לא פשוט לחיות כאן – את זה כבר הבנו עד כה. ובכל זאת, אני לא הייתי בוחר מקום אחר לגור בו. אז זה המצב, ואיתו צריך להסתדר ולקיים חיים, נורמליים עד כמה שניתן. אבל זה לא פשוט. זה לא פשוט, לא רק בגלל הארועים הקשים, אלא גם כי נוצרת סביבם גם אנרגיה חברתית מסויימת שמעצימה את הפגיעה שלהם. אנרגיה של כעס, של פחד, של נקמה, של הרס של האחר, של וכחנות, של ציניות, של כוח, ושל שנאה. עם אנרגיה כזו מסביב, שום דבר טוב לא יכול לצמוח. רק דברים רעים – עוד מאותו הדבר. אני לא חושב שלהיטמע באנרגיה הזו, זה משהו שעושה לנו טוב. לא ברמה האישית, ולא ברמה הלאומית, חברתית ומדינית. אבל זו ברירת המחדל של מה שקורה כאן. ערוצי התקשורת מיד פותחים אולפן ונכנסים למתכונת חרום... שוב מגיעים ה"מומחים" להסביר את מה שכולם כבר מבינים וברור, שוב ושוב מקרינים את אותן התמונות, על רקע הפרצוף הקודר והרציני של הקריין. שוב משתמשים במילים כמו "עוד יום קשה", ו"ארוע רודף ארוע". והם מזריקים לנו את כל האנרגיה הזו שוב ושוב ושוב. וכך גם העיתונים... ושלא נדבר על הרשתות החברתיות, שבהן כל אחד נהיה מומחה גדול, מבין יותר מהאחר, שופט, חבר מושבעים ולפעמים גם תליין. האנרגיה הזו לא תוביל אותנו לשום מקום. לשום מקום טוב לפחות. אני בוחר בימים הללו להתנתק. להתנתק מכל האנרגיה הרעה הזו שמוזרקת אלינו מכל עבר. מכל השנאה והקיטוב שהיא יוצרת. משתדל להימנע מהחדשות, לא מבלה שעות בפייסבוק בפוסטים של שנאה והתלהמות, ובטח שלא מגיב להם או משתף איתם פעולה. משתדל להתרכז בחיים, במה שטוב כאן, במשפחה, בעסק שלי ובלקוחות שלי. זה הרי יעבור. אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מאמין שאנו בסכנה קיומית כאן. (גם לא מאיראן...). אני סומך על כוחות הבטחון שלנו, הם מן הסתם יודעים טוב יותר מכל פרשן בטלויזיה או מתלהם בפיסבוק מה צריך לעשות, והם גם אלו שעושים זאת בפועל... במקום אנרגיה של שנאה ופילוג, עדיף להתמקד בלהכניס לחיים שלנו יותר אנרגיה של אהבה, ונתינה. הסרטון הזה תמיד "עושה לי את זה", הוא מראה עד כמה מה שאתה מוציא ממך, זה גם מה שחוזר אליך. ואם תוציא ממך כעס ושנאה – זה גם מה שיחזור אליך. זו דרכו של העולם. אז תבחרו – מה אתם רוצים להוציא מכם? ואני ממליץ – תבחרו באהבה. שלכם, באהבה, ערן. נ.ב. – ותודה ליובל שוורצמן שנתן לי את הדחיפה לקום הבוקר ולכתוב את הפוסט הזה...