בחירה

רויטל שטיאט היא מייסדת שיטת Inpower, מלווה אנשים עם קריאה פנימית לשנות את העולם. מרצה, מנטורית בינלאומית ומומחית לשחרור אמונות מגבילות. דיברנו על הילדה הטובה שהיתה, על הפחד לבלוט, על מנהיגות שלא תמיד נבחרת, אלא נכפית מבפנים. שוחחנו על הפער בין מי שאנחנו היום לבין מי שנועדנו להיות, על כסף כתודעה, על חופש אמיתי, ועל הבחירה לשהות עם פחד במקום לברוח ממנו. תוכלו גם לשמוע עוד: כיצד חוויות הילדות מעצבות את מי שאנחנו מהם המחירים שאנו משלמים כדי להיות "ילדים טובים" כפי שהסביבה מצפה מאיתנו על הקונפליקט הפנימי שקיים אצל רבים, בין הרצון "לא לבלוט" והצורך הפנימי להשאיר חותם מהי תופעת ה"מנהיגים בעל כורחם" וכיצד ניתן לזהות אותם מדוע הפחד הוא סימן חשוב ומשמעותי בדרך לשינוי על היחסים המורכבים שלנו עם כסף וכיצד ניתן לפתור אותם מה הקשר בין כסף, חופש וראויות מהי המשמעות האמיתית של "לחגוג את החיים" פרק עמוק, כן ואמיץ, על הבחירה לחיות באמת. תהנו.

חיה רוזנצוויג היא מייסדת ומנכ"לית חברת השקעות הנדל"ן האמריקאית "Rose Capital Group". יזמית, פעילה חברתית, ומייסדת "Mpower" - קהילה גלובלית המוקדשת להעצמה מנטלית, תודעתית ועסקית של נשים יהודיות וישראליות ברחבי העולם. חיה שיתפה במסע האישי שלה, מהתמודדות עם מציאות שלא התאימה לה, דרך קפיצה לאי־ודאות מוחלטת, ועד בניית אימפריה עסקית וקהילה של נשים חזקות. דיברנו על אמונה שלא מבוססת על פחד, על דת בלי ריצוי, על הצלחה שלא נמדדת רק בכסף, ועל המחיר האמיתי של צמיחה. נגענו בזוגיות, בהורות, בעבודה עם תודעה, ובהבדל שבין כאב מוכר לחופש אמיתי. בין השאר תוכלו גם לשמוע: מה הוביל אותה בגיל 20, עם תינוקת, לעזוב את הארץ לארה"ב ולבנות שם את עצמה מחדש, בלי אנגלית ובלי ידע ונסיון עסקי כיצד נכנסה לעולמות הנדל"ן איך בונים עמוד שדרה פנימי בגיל צעיר מהו התפל ומהו העיקר בלהיות אדם דתי ומאמין איך לנהל עסק בתוך הזוגיות מבלי לפגוע בה מדוע הקימה את קהילת הנשים Mpower כיצד היא חוותה את ארועי ה-7/10 פרק עמוק, נוגע ומעורר השראה. תהנו.

כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת. היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר. היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם. היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם. היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק. קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו. אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי". אבל זו לא באמת אהבה עצמית. בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

אני פוגש את זה כמעט בכל יום. אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים. שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות. אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים". ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע. אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה. אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול. האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים. אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט. אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל. אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים. כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר. ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול. ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר. זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות. זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא. אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה. זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור. ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים". במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה. בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי. היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי. בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני. וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב. זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה. כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי. לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת. אבל זה לא רק הסיפור שלי. רובנו מתוכנתים באופן דומה. בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.

שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר. אבל לא רק באוויר, גם בגוף. הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש. מה טראמפ יעשה? מתי הם יתקפו? איך האירנים יגיבו? החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה". שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים. וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות: Fight – להילחם. Fright – לברוח. Freeze – לקפוא. להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר... לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם. אז מה האפשרות שנותרה?

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון. והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני. הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא? אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות. אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב. רק בגלל שהוא מוכר לנו. אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי. אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד. אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון. או מדחייה. או מלהישאר לבד. אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר. ומפחיד יותר... הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו. אנחנו שמים שומרים בדלת. אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת. אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה... אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות. אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום. הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד. השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד. אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו. האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו. הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות. השם שלו היה "ערן המצליחן". הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות. הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון. הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות. הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך. תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות. בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה. הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים. בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

איחול קצת מוזר לשבוע הקרוב: אני מאחל לכם שתאכזבו מישהו השבוע. אבל לא סתם מישהו אקראי, אלא מישהו שחשוב לכם. מישהו שאתם אוהבים! רוב החיים שלי הייתי הילד הטוב, המנהל המצליח באינטל, הבעל המושלם, המנטור ה"חכם". הייתי מכור למבט המרוצה בעיניים של האנשים סביבי. הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לגרום לכולם להרגיש בנוח, לחייך, ואז לומר לי שאני בסדר. בכל פעם שהרגשתי שמישהו עלול להתאכזב ממני, הגוף שלי היה מתכווץ. הרגשתי שאם אני אגיד את ה"לא" הזה, אם אני אבחר בדרך שלי, האדמה תפער את פיה ותבלע אותי או שמשהו איום ונורא יקרה. פעלתי כך כי האמנתי שאהבה היא דבר מותנה, ואם אני אאכזב, אז אני אשאר לבד. זו לא איזו אמונה מודעת ומכוונת. זה עמוק בתת המודע שלנו, בדרך כלל זה מתיישב שם עוד מהילדות. אבל האמת היא שחייתי בתוך כלא. כלא מפואר, כלא שבניתי לעצמי בעצמי, אבל כלא. הייתי בובה על חוט, והחוטים היו הציפיות של ההורים שלי, של בת הזוג, של החברה, של העובדים שלי. בכל פעם שמישהו משך בחוט האכזבה, אני מיד התיישרתי. ויתרתי על הרצונות שלי. ויתרתי על האמת שלי. ויתרתי על עצמי.