אמת

לאורך השנים, בתהליכי הליווי האישי שאני עושה עם אנשים, ראיתי שלא פעם הם מגיעים לתהליך מסיבה מסוימת, בעוד שבפועל, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר שבגללה הם באמת הגיעו לתהליך. זו תופעה די הגיונית אם חושבים על זה לעומק: אנחנו תמיד צריכים תירוץ טוב כדי לבקש עזרה. אנחנו צריכים סיבה רציונלית והגיונית שאפשר להסביר לבן או בת הזוג, לרואה החשבון, ובעיקר לעצמנו. אנחנו קובעים פגישת ייעוץ כי העסק לא צומח מספיק מהר ונתקע על תקרת הכנסות. אנחנו באים כי אנחנו צריכים אסטרטגיה חדשה לשיווק. או כי חסר לנו כלי לניהול זמן שיעשה סוף סוף סדר בבלגן של החיים שלנו. זה כרטיס הכניסה שלנו. ההסבר המסודר שאנחנו מספקים לעצמנו ולאחרים, כדי להרגיש שזה "בסדר" כשאנחנו בוחרים לבקש עזרה ולהיכנס לתהליך. לפעמים, זה לא בגלל שאנו חוששים מלהסביר את זה לאחרים. לפעמים, זה פשוט בגלל, שאנו לא מרגישים שזה לגיטימי עבור עצמנו. אז קל לנו יותר לתת לעצמנו את הלגיטימציה הזו, אם זה תהליך עסקי כזה או אחר. אבל, אחרי שהם נכנסים לקליניקה, כשהדלת נסגרת ואנו יושבים בארבע עיניים, האמת מתחילה לצאת. והאמת היא כמעט אף פעם לא ניהול זמן או אסטרטגיה עסקית. האמת היא שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לנהל את הזמן טוב יותר, אבל בפועל אנחנו נשארים במשרד עד מאוחר כי קשה לנו לחזור הביתה לזוגיות שכבר מזמן מרגישה כמו שותפות עסקית קרה ומנוכרת. אנחנו מבקשים עזרה בלייצר עוד הכנסות, אבל מתחת לזה יושב פחד משתק שאנחנו בעצם מתחזים, ושעוד מעט כולם יגלו שאנחנו לא באמת כאלה מוכשרים או מוצלחים כמו שחשבו.

רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו. למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה. אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי? בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם. כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.

אני פוגש את זה כמעט בכל יום. אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים. שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות. אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים". ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע. אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה. אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול. האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים. אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט. אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל. אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים. כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר. ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול. ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר. זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות. זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא. אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה. זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור. ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים". במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה. בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי. היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי. בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני. וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב. זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה. כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי. לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת. אבל זה לא רק הסיפור שלי. רובנו מתוכנתים באופן דומה. בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.

שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר. אבל לא רק באוויר, גם בגוף. הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש. מה טראמפ יעשה? מתי הם יתקפו? איך האירנים יגיבו? החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה". שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים. וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות: Fight – להילחם. Fright – לברוח. Freeze – לקפוא. להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר... לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם. אז מה האפשרות שנותרה?

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון. והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני. הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא? אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות. אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב. רק בגלל שהוא מוכר לנו. אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי. אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד. אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון. או מדחייה. או מלהישאר לבד. אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר. ומפחיד יותר... הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו. אנחנו שמים שומרים בדלת. אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת. אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה... אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות. אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום. הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

שנתיים מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו. וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב. לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו. אף אחד לא בא בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם. ואף אחד לא בא. אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו. לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו. וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא. זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד. מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם. גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו. אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם. וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

פרק מיוחד שהוקלט בביקור שלי בקוסטה ריקה, במהלך כנס "עוצמת האותנטיות" ביחד עם יובל שוורצמן.

מוזמנים להקשיב לשיחה מרתקת שלי עם ערן על הדרך לחיים אותנטיים יותר. בפרק הזה דיברנו על המשמעות האמיתית של ייעוד - איך לצאת מהתבניות וההגדרות המוכרות, ולהתחבר למי שאנחנו באמת. שוחחנו על החופש שבלהסתכל על הייעוד במבט אחר, כזה שמתחיל קודם כל בחיבור עמוק לעצמנו. זו שיחה שתיגע בכל מי שמרגיש שהוא רוצה לחיות חיים יותר מדויקים ואותנטיים, אבל לא בטוח איך לעשות את זה.