אחריות

מכירים את זה שאתם נמצאים בסיטואציה כלשהי ומבינים שאתם צריכים להיות "נחמדים"? בואו נדבר רגע בכנות על ה"נחמדות" הכרונית הזו שלנו. אנחנו מכירים אותה היטב. זו הנחמדות שגורמת לנו לחייך בנימוס בארוחת שישי כשאנחנו רק רוצים לצרוח ולברוח משם. זו הנחמדות שגורמת לך להגיד לבוס "בטח, בשמחה" על עוד משימה, כשכל הגוף שלך מתכווץ וצועק "לא". זו הנחמדות שגורמת לך לשתוק מול בת הזוג שלך כדי לשמור על שקט ו"שלום בית", בזמן שבפנים, בתוכך מתחוללת מלחמה. זו הנחמדות שגורמת לך להכנס איתו למיניות, למרות שממש, אבל ממש לא בא לך על זה כרגע. במשך שנים סיפרתי לעצמי שאני אדם טוב. שאני מתחשב. שאני רואה את האחר. אבל יום אחד, בתוך רגע של כנות אכזרית מול עצמי, הבנתי את האמת: הנחמדות שלי לא הייתה טוב לב. היא הייתה מניפולציה. זה כואב להודות בזה, אני יודע. אבל בואו נפרק את זה רגע ביחד. כשאנחנו מבטלים את הרצון שלנו כדי שמישהו אחר לא יכעס עלינו, אנחנו לא באמת נחמדים. אנחנו מנסים לשלוט ברגשות שלו. אנחנו עושים איתו עסקה סמויה ומלוכלכת בלי שהוא בכלל יודע.

אתמול, בקבוצה של משתתפי הריטריט האחרון, אחד המשתתפים שלח את הקטע הבא, שקראתי מזמן מתוך הספר של אושו: 'חופש - האומץ להיות עצמך': "אנשים מדברים הרבה על חופש, אבל הם לא רוצים חופש בדיוק; הם מבקשים חוסר אחריות. הם אומרים שהם מבקשים חופש, אבל עמוק מתחת לפני השטח, באופן לא מודע; הם מבקשים אישור להיות חסרי אחריות. חופש אמיתי הוא סימן לבגרות; הרצון באישור לחוסר אחריות הוא רצון ילדותי. חופש אפשרי רק כאשר אתה כל כך בוגר, עד כי אתה יכול לקבל את האחריות להיות חופשי. העולם עדיין אינו מקום חופשי משום שהאנשים אינם בשלים.

פלי-הנמר פלד הוא יזם ומנהיג שהקים יחד עם אשתו דליה אסיא-פלד הקוסמת את קבוצת אנשים ומחשבים. פלי הנמר הוא מסוג האנשים שקשה לפספס אותם, ההזדהות שלו עם הנמר היא טוטאלית ומוטמעת בכל ההוויה שלו. בשיחתנו תוכלו לשמוע: מאיפה נולד לראשונה הנמר שהוא, לפני למעלה מ-30 שנים על הטוטאליות שלו וההזדהות המוחלטת עם מטאפורת הנמר כפילוסופיית חיים שמובילה אותו כיצד התפתחה לאורך השנים תורת הנמר שעליה כתב 6 ספרים מדוע המפתח להצלחה בחיים הוא אחריות ובחירה (א"ב) כיצד משמרים זוגיות ארוכת שנים במשך למעלה מ-53 שנים! מדוע לתפיסתו, דווקא הפכים נמשכים והם המפתח לזוגיות טובה כיצד הנמר רואה את המציאות הנוכחית כיום בארץ ומה ניתן לעשות

ישראל מרגליות עוזר לגברים שסובלים מריצוי ופחד מעימותים ומייסד קהילת "מגבר מרצה לגבר מרוצה". הוא מעיד על עצמו שבעברו היה גבר מרצה שנמנע מעימותים ושילם על כך מחירים אישיים כבדים. השיחה שלנו רלוונטים לא רק לגברים, אלא לכל מי שמרגיש שהוא חי מתוך ריצוי בחייו. בשיחתנו תוכלו בין השאר לשמוע: מהם הסימנים לכך שאנו חיים מתוך ריצוי של אחרים למה הריצוי פוגע בקשר ובאמון בין בני הזוג כיצד הריצוי פוגע בקבלת ההחלטות שלנו מדוע ריצוי אף פעם לא יגרום לאחרים להיות מרוצים מאיתנו ממה נובע הצורך שלנו להיות אנשים שמרצים אחרים ממה נוצר הריצוי ומה הוא בא לכסות ולהסתיר מאיתנו ומאחרים מדוע חשוב להכיר את כל היבטי האישיות שלנו, גם הפחות זוהרים על הקשר ההדוק בין ריצוי ותחושת אשמה מדוע חשוב שלא לקחת אחריות על רגשותיו של האחר.

פרק מיוחד שהוקלט לפודקאסט "מעלה בטוב" עם דנה רגב. בהמשך לגילוי דעת ארוך שפרסמתי, קיימתי ביחד עם דנה שיחה פתוחה וכנה על הכשלים בעולמות ההתפתחות האישית. בין השאר תוכלו לשמוע: מהם הכשלים העיקריים שמהם כדאי להיזהר מה האחריות של הלקוחות ושל המנחים השונים כיצד להימנע מפגיעות אפשריות פתרונות מעשיים לצמצום הסיכונים ולהגדלת הסיכויים להפיק יותר באופן משמעותי מהתהליכים שאתם עוברים

אף אחד לא אוהב להמר. טוב לא אף אחד, דווקא מכיר כמה כאלו שכן אוהבים להמר, על כסף, נהנים מהאווירה בקזינו וליד שולחן ההימורים. אני לא מתכוון לאלו. אני מתכוון לאלו שלא אוהבים להמר על החיים – של עצמם.

מה זה שינוי? איך אנחנו מבצעים שינוי בחיים שלנו? מה מניע אותנו? איך אנחנו לא חוזרים על אותן טעויות? איך אנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו, על ההשפעה שלנו על החיים של אחרים? למה זה בכלל קשה להשתנות למרות שאנחנו יודעים מה באמת נכון, מה באמת חשוב בחיים האלו? האם אנחנו בוחרים את מה שאנחנו עושים בחיים? האם אנחנו רק מממשים את מה שההורים שלנו, הסביבה שלנו בחרה או ציפתה מאיתנו או שאנחנו מעיזים והולכים עם החלומות שלנו? האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר? האם אנחנו אותו הדבר עם הילדים שלנו? לעשות שינוי זה משהו שהוא כל הזמן בתנועה ובשביל זה אני מדבר הפרק הזה עם ערן שטרן, מומחה לשינויים וטרנספורמציות בחיים של אנשים מי אנחנו בעולם הזה? איך אנחנו מוצאים את הייעוד שלנו? מי אנחנו בלי הטייטלים שלנו? כולם מדברים על שינוי אבל מה קורה אם אנחנו עושים שינוי ואף אחד לא אומר לנו כל הכבוד? האם נתמיד בלי הפידבק של הסביבה ? איך אנחנו מרחיבים את הסביבה שלנו כדי שתתמוך בשינוי שלנו לאורך זמן כדי שאף אחד לא יכבה לנו את האש החדשה שפועמת בנו. איך עושים שינוי שלא דורש כאב? האם זה חובה? האם השינוי חייב להתבצע רק כשאנחנו עם הגב לקיר? האם אנחנו מבינים את התפקיד של הקשיים שלנו בהתקדמות שלנו? איך אנחנו לומדים להכשל בצורה מעצימה?

אני לא מאמין במקריות. אני מאמין שמה שקורה, קורה מסיבה כלשהי. גם הדברים ה"פחות נעימים" שאנו חווים, יש להם סיבות גבוהות יותר. לרוב אנחנו לא יודעים מהן הסיבות הללו, בטח כשהדברים קורים ומתרחשים. ולפעמים רק בפרספקטיבה של ה"בדיעבד" אנו יודעים למה הדברים קרו כפי שהם קרו.   לא מזמן שמעתי בהרצאה מוקלטת של אחד המנטורים שלי מארה"ב שסיפר על בעל עסק שקצת סטה מדרך הישר, נתפס ונשלח לכלא לשנתיים. לכאורה, סיטואציה בהחלט לא נעימה. כשנה וחצי לאחר שכבר ישב בכלא, פגעו 2 מטוסים במגדלי התאומים. אחד המטוסים פגע בדיוק בקומה שבה שכנו המשרדים של אותו אדם. אם הוא לא היה יושב בכלא באותו הזמן, הוא היה יושב במשרד במגדל התאומים ונהרג ביחד עם כל שאר האנשים שהיו בקומה באותה העת.   יש סיבות גבוהות לדברים שקורים.   היום שוב אנו הולכים לבחירות, רק 5 חודשים לאחר הסיבוב הקודם. לא משהו שמישהו באמת היה רוצה. לא משהו ש"בריא" למדינה ולתושבים. אבל זו המציאות כרגע.   למה זה קורה? אני לא חושב שמישהו באמת יודע. (אני לא מתכוון לסיבות ה"ארציות" שהן לכאורה ברורות, אלא לסיבות הגבוהות יותר).   אני מאמין, שפשוט קיבלנו הזדמנות שניה.   הזדמנות שניה לתקן את מה שדרוש תיקון.   השתתפתי בשבועות האחרונים בהרבה שיחות ומטבע הדברים עלה גם נושא הבחירות הקרובות. שמעתי אנשים שאומרים ש"אין להם בשביל מי להצביע". או ש"הם לא מאמינים שמשהו באמת ישתנה" או ש"הקול שלי גם ככה לא יעשה הבדל".   אני מודה שקשה לי עם אמירות כאלו. כי אלו הן אמירות שהן "תבוסתניות" בעיני. שמי שעומד מאחוריהן בחר בגישה "קורבנית", כזו שאינה לוקחת אחריות על המצב ומעדיפה להטיל את האשם על אחרים. אני משוכנע שמי שנוקט בגישה כזו כלפי הבחירות, גם נוקט בגישה כזו באופן כללי בחיים שלו. שהחיים שלו זה משהו ש"קורה לו", שהדברים שקורים הם לא באחריותו ושאין לו יכולת השפעה על התוצאות שלו.   תבחרו – אחריות או קורבנות? הם לא יכולים לגור באותו הבית ביחד.   אין יותר מדי מה לומר על מערכת הבחירות הזו שאין ספק שהידרדרה למקומות מאד מאד נמוכים. כמות ההפחדות, ההסתה, השקרים, השנאה, הספינים והמניפולציות שברו את כל השיאים האפשריים.   אני לא חושב שיש מפלגה שחפה מאלו. יש כאלו שיותר, יש כאלו שקצת פחות, אבל כולן ללא יוצא מהכלל השתתפו במחזה המביש הזה.   השאלה שאני חושב שצריך כל אחד לשאול את עצמו היום כשהוא מגיע לקלפי היא בכלל לא שאלה של מדיניות, היא לא שאלה של בטחון, היא לא שאלה של כלכלה והיא בטח לא שאלה של ימין או שמאל. לא חושב שכבר יש באמת דבר כזה... מרבית הישראלים יושבים עמוק במרכז. כבר לא מעט שנים.   השאלה החשובה בעיני, היא בכלל שאלה של ערכים.   מה הערכים שאני מאמין בהם? מה הערכים שאני מאמין שאנו כבודדים וכמדינה צריכים לחיות ולהתנהל על פיהם? מה הערכים שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו כאן על פיהם? אלו הן השאלות החשובות באמת.   אלו הן בחירות על ערכים.   וכל אחד צריך לשאול את עצמו באילו ערכים הוא מאמין. ולבחור על פי מי שמשקף לדעתו את הערכים הללו במידה הטובה ביותר.   שמענו הרבה הפחדות בשבועות האחרונים: - הפחדות מהערבים - הפחדות מהחרדים - הפחדות מהשמאל הקיצוני - הפחדות מהימין הקיצוני - הפחדות מהדתה - הפחדות מחילוניות יתר - הפחדות מהאירנים, החמאס, החיזבאללה וכל חבריהם אינסוף הפחדות.   אין מה לומר – שיווקית, הבחירה ללחוץ על הפחדים של האדם ועל הכאבים שלו תמיד הוכחה כאפקטיבית.   השאלה היא, האם אני רוצה לבחור מתוך פחד. האם אני בוחר ללכת עם הפחד. כי המציאות היא מה שאנו בוחרים בה. ומי שבוחר לפחד, יחיה מציאות של פחד.   האלטרנטיבה היא לבחור בתקווה. כשאתם הולכים היום לקלפי לבחור – תבחרו מתוך תקווה. לא מתוך פחד. יש לנו מספיק ממנו. מדינת ישראל הוקמה בגלל הפחד מהשמדת העם היהודי. אבל זה היה לפני למעלה מ-70 שנים.   אנחנו כבר לא באותו מקום. אנחנו כבר לא במקום שחושש מהישרדות. עברנו את הפאזה הזו. הגיע הזמן לפאזה של תקווה, לא של פחד.   תבחרו במי שאתם מאמינים שמשקף את התקווה, את העתיד, את מה שטוב לכם ולמדינה. לא במי שרוצה עוד ועוד להפחיד אתכם יותר.   אני מקווה שכעם ניטיב לנצל את ההזדמנות השניה שקיבלנו. שלא נבזבז אותה לריק.   שנדע לבחור מתוך תקווה, לבחור כי אנו רוצים עתיד טוב יותר ולא עתיד של פחד, פילוג ושנאה. שנדע לבחור במי שיאחד אותנו ולא יפלג אותנו.   שנדע לבחור בטוב שמגיע לנו. צאו להצביע, אל תבחרו להישאר בבית בקורבנות.   תבחרו טוב, תבחרו בטוב! שלכם, ערן.

להקים עסק זו כבר לא פריווילגיה.   התחנה הראשונה בטיול הגדול שלנו בעולם לפני כשנתיים וחצי היתה נפאל (למי שלא יודע במה מדובר, הציצו כאן... ).   ואני זוכר שאחד הדברים שהיה מאד מעניין לראות אותם הוא שחלק ניכר מן האנשים הנפאליים היו בצורה כזו או אחרת "בעלי עסק" ו"יזמים".   אלה הם לאו דווקא עסקים במובן שאנו רגילים לראות אותם בעולם המערבי. ברוב המקרים היה מדובר במשהו משפחתי שנסמך על אב או אם המשפחה, ושאר בני המשפחה שתומכים בהם.   זה יכול להיות דוכן מומו קטן ברחוב (אם לא ניסיתם את המומו הנפאלי, מומלץ בחום!), עגלת פירות קטנה שהם דוחפים ברחוב ומציעים לעוברים ושבים, שרותי כביסה לתיירים, או במקרים שבהם בית המשפחה היה גובל ברחוב, מכולת קטנה שמוכרת כמה מוצרים.   במקרים רבים הם גם בונים את הבתים שלהם כך שלמטה ישנה חנות כלשהי, והדירה מעליה (אפשר לראות למטה בתמונה).   אחד ההסברים לתופעה הזו נעוץ בנתון כלכלי משמעותי בכלכלת נפאל – אחוזי האבטלה במדינה הם למעלה מ-40%! וגם המשכורות של אלו שכבר כן מועסקים ב"עבודה" הן לא גבוהות במיוחד.   מה שאומר, שעל מנת לשרוד, אין לנפאלים יותר מדי ברירה. הם לא יכולים להסתמך על "מישהו אחר" שידאג להם לפרנסה שלהם. לא על המעסיקים, לא על הממשלה, או על משהו כמו "ההסתדרות".   כל אדם לעצמו – אם לא ידאג לעצמו, לא יהיה לו.   ולכן הם חייבים להיות יזמים.   אני מניח שיש כאלו שיצקצקו בלשונם ויאמרו שזה לא בסדר, וכואב להם על הנפאלים שככה זה אצלם, ושהממשלה צריכה לדאוג להם... אבל לדעתי, דווקא הנפאלים, עם תפיסת האחריות האישית הגבוהה שלהם: "אם אני לא אעשה לביתי, אף אחד אחר לא יעשה לביתי" הם אלו שערוכים טוב יותר מהרבה אנשים במערב, להתמודד עם העולם שמשתנה לנו מול העיניים.   בעידן התעסוקה היום, יותר ויותר משרות נעלמות, מקומות עבודה מצטמצמים, האוטומציה, הרובוטים והמחשבים מייתרים עוד ועוד משרות מסורתיות, ומעסיקים מעבירים יותר ויותר תפקידים למדינות "זולות" יותר או לפרילנסרים ברחבי העולם.   בעוד כמה שנים זו כבר לא תהיה פריווילגיה של מישהו להפוך להיות יזם ולהקים עסק, פשוט לא תהיה לו ברירה אחרת!   כתבתי על כך כבר לפני כמה שנים בספר השני שלי "להתעורר" (יכולים להוריד כאן בחינם את הפרק שמדבר על כך), ומאז המציאות ממשיכה להשתנות עוד ועוד לכיוון הזה.   הבטחון התעסוקתי כבר לא באמת קיים, ההבטחה שקיבלתי מההורים שלי ש-"אם תלמד מקצוע טוב, תוכל למצוא עבודה טובה ולהפליג בבטחון עד לפנסיה" כבר כמעט ואינה מתקיימת יותר.   אנחנו רגע לפני חג החירות, חג החופש וזוהי הזדמנות מעולה לעצור לרגע ולבדוק את עצמנו – עד כמה אנו באמת חופשיים, עד כמה אנו באמת לקחנו אחריות על החיים שלנו ושחררנו את התלות בגורם חיצוני כזה או אחר? (ממשלה, מעסיקים וכו').   אני מאמין שכל אחד מאיתנו חייב לפתח את הכישורים היזמיים שלו, קודם כל בשביל הבטחון האישי והכלכלי, שנית כי זו לדעתי גם דרך מדהימה לחיות את החיים בצד שיוזם ויוצר את נה שקורה, מאשר בצד הפאסיבי שמגיב למה שקורה...   רבים מהאזרחים הנפאלים יודעים שהם תלויים בעיקר בעצמם ולא בחסדים של שום גוף כזה או אחר, ולכן הם הופכים את עצמם ליזמים.   משהו ללמוד מהם...   מאחל לכם חג פסח שמח! ערן

הי! לפני כמה ימים קיבלנו מייל מלקוח שכתב שהוא לא מרגיש שהוא יכול ברגע להצטרף לאחת התוכניות שלנו, כי יש חוסר וודאות גדול לפני הבחירות, ושרק אחרי ה-10 באפריל הוא יוכל להחליט.   חוסר וודאות גדול?   התגובה שלו בהתחלה קצת הצחיקה אותי, אבל ככל שחשבתי עליה, היא כבר פחות הצחיקה ויותר הדאיגה אותי. הדאיגה אותי לא בגללי, אלא בגללו, ובגלל אחרים שחושבים כמוהו.   פתאום הבנתי שיש לא מעט אנשים, שאירועים חיצוניים כאלו, כמו הבחירות שאנו עוברים כרגע, משפיעים על איכות החיים שלהם באופן מהותי. משפיעים על התוצאות שלהם באופן מהותי.   לא בגלל שהחיים שלו ישתנו באופן מהותי בגלל ראש ממשלה כזה או אחר (והנה התחזית שלי: ראש הממשלה יהיה מי שהשם שלו מתחיל באות ב' :) ), אלא בגלל המשמעות שהוא נותן לזה ובגלל ההשפעה העצומה שיש לארוע חיצוני שקורה על הפנימיות שלו. על תחושת האושר שלו ועל ההישגים האישיים שלו.   הרי אם אותו אדם החליט לשים בעצירה את החיים שלו ואת העסק שלו בגלל ארוע כזה או אחר למשך חודשיים, לא יקרה שום דבר בחודשיים האלו.   והרי אחרי שיסתיימו הבחירות, יהיה ארוע חיצוני אחר: מתיחות בטחונית, שחיתות שלטונית, איום אירני, שטפון, בצורת, הכרזה של טראמפ, הכרזה של פוטין, הכרזה של ארדואן, הכרזה של נסראללה, ארוויזיון, חג פסח, חג העצמאות, ושאר החגים הבאים עלינו לטובה, צום יום כיפור ועוד מליון ואחד ארועים נוספים שאין לנו שום מושג או וודאות מה הם יהיו.   יש וודאות בכמה דברים די ברורים – ה-10 באפריל יגיע.   ובבוקר של ה-10 באפריל, השמש תזרח ואתם תקומו בבוקר (לא יכול להיות וודאי ב-100% לגבי זה, אבל בהחלט מאחל לכם שכן). ויהיה ראש ממשלה, כזה או אחר. ואתם תהיו מרוצים מהבחירה שלו, או שתהיו מבואסים ממנה. והעולם ימשיך להסתובב על צירו.   והשמחה (או הבאסה) ממי שנבחר לראשות הממשלה תעבור בתוך כמה ימים (או שבועות), ותגלו שיש לכם חיים אמיתיים להתמודד איתם.   ושהחיים האלו פחות מושפעים ממי נבחר לראשות הממשלה או מי מרכיב את הממשלה, והם מושפעים בעיקר מהבחירות וההחלטות היום יומיות שלנו.   ואם אני מחליט שמשהו חיצוני, כזה או אחר, משפיע על החיים שלי – אז הוא אכן ישפיע על החיים שלי. ואם אני מחליט שאני הוא מי שמשפיע על החיים שלי יותר מהכל, אז זו המציאות שאחיה לתוכה.   ושלא תתבלבלו, אני לא אומר שהבחירות הן לא חשובות, הן בהחלט כן, הן בהחלט משפיעות על החיים שלנו כאן, על הערכים שלתוכם אנו מגדלים את הילדים שלנו ועל החינוך שאנו מנחילים להם. אבל שלא נתבלבל, לא הבחירות, לא הממשלה ולא אף אחד אחר משפיע עלינו יותר מאשר – אנחנו עצמנו.   יתכן ותהיה לאחר ה-10 באפריל ממשלה שאני לא מרוצה ממנה, לא מסכים עם דרכה ואולי אפילו מתנגד לכל מה שהיא מייצגת. אבל עדיין זו בחירה שלי כיצד לחיות כאן את חיי.   נסיבות חיצוניות תמיד יהיו. לפעמים הן יהיו יותר בהלימה עם מה שאנו מאמינים בו ולפעמים פחות. לפעמים הן יעניקו לנו יותר תחושת בטחון וודאות, ולעיתים לא.   זה לא מקרי שהוודאות מאד חשובה לנו. האגו שלנו מכור לבטחון ולוודאות, הוא יעשה הכל כדי ליצור לנו את התחושה שיש לנו בטחון וודאות, גם במחיר שזה לפעמים פוגע או מעכב אותנו.   כדי להבין עד כמה המנגנון הפנימי הזה חזק אצלנו, אפשר לראות דוגמא קיצונית אצל נשים מוכות, שממשיכות להישאר בבית אלים שבו הן נפגעות שוב ושוב. מדוע הן נשארות שם? כי יש שם וודאות. היא לאו דווקא נעימה או טובה, אבל מול חוסר הוודאות שבלעזוב ולצאת לדרך חדשה ולא נודעת, לפעמים הוודאות לכאורה עדיפה (לאגו היא בוודאי עדיפה).   זה לא תמיד פשוט. זה דורש מאיתנו לקחת אחריות אישית ברמה גבוהה יותר ממרבית האנשים. כי מרבית האנשים יעדיפו להמשיך ולהשליך את התוצאות שלהם ואת האושר האישי שלהם על דברים שקורים מחוץ להם – בחירות, ראש ממשלה, מיתון, מלחמה, חופשת קיץ, השכנים, האישה, הבוס או הלקוחות שלי.   הרבה יותר קל להאשים מישהו אחר בתוצאות שלי מאשר לקחת עליהן אחריות ולשנות אותן.   אם אתם באמת רוצים וודאות – היא לא מחכה לכם בחוץ. היא לא תלויה בתוצאות הבחירות לכנסת. היא תלויה בתוצאות הבחירות האישיות שלכם.   אז לכו לבחור! שלכם, ערן