אותנטיות

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון. והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני. הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא? אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות. אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב. רק בגלל שהוא מוכר לנו. אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי. אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד. אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון. או מדחייה. או מלהישאר לבד. אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר. ומפחיד יותר... הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו. אנחנו שמים שומרים בדלת. אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת. אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה... אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות. אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום. הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד. השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד. אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו. האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו. הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות. השם שלו היה "ערן המצליחן". הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות. הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון. הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות. הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך. תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות. בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה. הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים. בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

מכירים את זה שאתם נמצאים בסיטואציה כלשהי ומבינים שאתם צריכים להיות "נחמדים"? בואו נדבר רגע בכנות על ה"נחמדות" הכרונית הזו שלנו. אנחנו מכירים אותה היטב. זו הנחמדות שגורמת לנו לחייך בנימוס בארוחת שישי כשאנחנו רק רוצים לצרוח ולברוח משם. זו הנחמדות שגורמת לך להגיד לבוס "בטח, בשמחה" על עוד משימה, כשכל הגוף שלך מתכווץ וצועק "לא". זו הנחמדות שגורמת לך לשתוק מול בת הזוג שלך כדי לשמור על שקט ו"שלום בית", בזמן שבפנים, בתוכך מתחוללת מלחמה. זו הנחמדות שגורמת לך להכנס איתו למיניות, למרות שממש, אבל ממש לא בא לך על זה כרגע. במשך שנים סיפרתי לעצמי שאני אדם טוב. שאני מתחשב. שאני רואה את האחר. אבל יום אחד, בתוך רגע של כנות אכזרית מול עצמי, הבנתי את האמת: הנחמדות שלי לא הייתה טוב לב. היא הייתה מניפולציה. זה כואב להודות בזה, אני יודע. אבל בואו נפרק את זה רגע ביחד. כשאנחנו מבטלים את הרצון שלנו כדי שמישהו אחר לא יכעס עלינו, אנחנו לא באמת נחמדים. אנחנו מנסים לשלוט ברגשות שלו. אנחנו עושים איתו עסקה סמויה ומלוכלכת בלי שהוא בכלל יודע.

אתמול, בקבוצה של משתתפי הריטריט האחרון, אחד המשתתפים שלח את הקטע הבא, שקראתי מזמן מתוך הספר של אושו: 'חופש - האומץ להיות עצמך': "אנשים מדברים הרבה על חופש, אבל הם לא רוצים חופש בדיוק; הם מבקשים חוסר אחריות. הם אומרים שהם מבקשים חופש, אבל עמוק מתחת לפני השטח, באופן לא מודע; הם מבקשים אישור להיות חסרי אחריות. חופש אמיתי הוא סימן לבגרות; הרצון באישור לחוסר אחריות הוא רצון ילדותי. חופש אפשרי רק כאשר אתה כל כך בוגר, עד כי אתה יכול לקבל את האחריות להיות חופשי. העולם עדיין אינו מקום חופשי משום שהאנשים אינם בשלים.

בזמן האחרון אני פוגש יותר ויותר כאלו. אנשים שללא ספק, רוב מי שיסתכל עליהם, יגדיר אותם כ"מצליחים". זה מתחיל במנטורים ובמאמנים, כאלו שלאורך השנים בנו אימפריות של ידע והשראה, ליוו ועזרו לאינספור אנשים, אבל גם מנכ"לים, יזמים ואנשים שלכאורה, וכלפי חוץ, כבשו כל פסגה אפשרית. הם מסתובבים בעולם עם "חליפה" מושלמת. חליפה של "זה שהצליח", "זו שיודעת את התשובה", "זה שתמיד בשליטה". הם השקיעו שנים בתפירת החליפה הזו, בבניית הפרסונה, בשכלול המסכות. והעולם? הוא מגיב בהתאמה. העולם מוחא להם כפיים. אבל כשהם לא באור הזרקורים, כשאנחנו יושבים ביחד לשיחה שקטה וכנה בקליניקה, הם מודים (ולפעמים בפעם הראשונה גם כלפי עצמם) באמת הכואבת: שהחליפה הזו כבר לא מתאימה להם. היא לוחצת בכתפיים, היא לא מאפשרת לנשום, היא שוקלת טונות ומכבידה עליהם, ובעיקר מרגישה להם כמו שריון כבד שמפריד בינם לבין עצמם ומרחיק אותם מעצמם. החליפה שיצרו, המערכת, העסק, הפרסונה – כל אלו כבר לא משרתים אותם יותר. החליפה שיצרו, חונקת את הנשמה שלהם. זה לא פשוט להודות בכך. הייתי במקום הזה בעצמי, ויותר מפעם אחת.

תומר פיין הוא מטפל, מורה ומנחה טקסים ברוח השמאנית. בשיחתנו דיברנו על השינוי הגדול בחייו שהחל בארבע שנים של חיים עם שבט אינדיאנים במקסיקו והפיכתו שם לאיש של ריפוי. על החזרה לישראל, וההתמודדות עם החיים המערביים השונים כל כך. בין השאר תוכלו לשמוע: מה הביא אותו למקסיקו ולחיים עם שבט האינדיאנים מה הדבר העיקרי שלקח עימו מהחוויה הזו על החוויה שהובילה אותו להיות איש של ריפוי מה הוא השאמניזם ואיך הוא מתבטא בחיים שלנו מהם הטקסים השמאניים שהוא מוביל מה קורה בטקס ה- Vision Quest ומהי הדרך האדומה איך מתאימים את דרך החיים השמאנית לחיים המערביים בארץ על התפיסה המערבית שמובילה אותנו להימנע מלחוות כאב וקושי ומהם המחירים שלה פרק מרתק! תהנו.

נגה מיבר היא מייסדת בית הספר "עוגן", מורה מסמיכה ללימודי קונסטלציה מבוססת התמקדות, מרצה באוניברסיטת חיפה, מנחה בינלאומית ומומחית לטראומה קולקטיבית ולהעברה בין־דורית. דיברנו על מסע החיים שלה מההייטק, דרך חוויות קיצון שחוותה - אוטובוס שהתהפך בהודו ופיגוע בסיני - ועד להפיכתה למנחה ומורה מוכרת. נגה חושפת איך טראומות יכולות לעורר כוח חיים, מסבירה מהי קונסטלציה מבוססת התמקדות ואיך הגוף שלנו נושא זכרונות מהדורות הקודמים. בין השאר תוכלו לשמוע: מה גרם לה להבין שהיא מגשימה חלום שהוא לא שלה על המשמעות של להתמסר לחיים עצמם ומה זה מאפשר לנו מה זו העברה בין דורית מה הם זכרונות קולקטיביים ואיך הם משפיעים עלינו איך הגוף מספר לנו מה אנחנו באמת צריכים מה המשמעות של "קבלה רדיקלית של המציאות" ואיך זה קשור להגשמה איך משפיע המאבק הקולקטיבי בין זכריות לנקביות על המציאות המורכבת שלנו בזמנים האלו פרק עמוק ומרגש שיגרום לכם לחשוב על החיים שלכם אחרת. תהנו!

מור שלו היא זמרת, יוצרת, ומטפלת רב תחומית בגוף-נפש. יש לה סיפור חיים לא שגרתי בו עברה תהליכי שינוי עמוקים ומשמעותיים שנבעו מתוך החיבור שלה לגוף והשימוש בו כמצפן לחיים. בין השאר דיברנו על: ההחלטה לנסוע מיד לאחר נישואיה להודו וכיצד השהייה הארוכה שם חיברה אותה לעצמה ההתמודדות עם הפחד מההורות ואיבוד החופש כיצד יילדה את הבת שלה בעצמה, בבית החשיבות של ההקשבה לגוף והסכנה הגדולה בלהתעלם מהקול שלו מה יכול לעזור לנו להישאר בסנטר שלנו ולהיות נאמנים לעצמנו הפרידה המשחררת מזוגיות לא מתפקדת האומץ הנדרש להיות במקום ה"מבולבל" או ה"לא יודע" עולם המוסיקה שנפתח לה לאחר הגירושים מה יכול לעזור לנו לפגוש את הרגשות הפחות נעימים איך הגוף מוביל אותנו לבחירות נכונות מה נדרש כדי ליצור לנו בחיים מרחב שבו נוכל לבטא את עצמנו ביותר פגיעות, אותנטיות ואינטימיות פרק עמוק ומעורר השראה!

כשהפגישה כמעט הסתיימה, ביקשתי ממנה לסכם עם מה היא יוצאת ממנה. היא החלה לדמוע, ותוך כדי אמרה "זה כל כך נעים שאפשר להיות אמיתית ולדבר על הכל". וזה הזכיר לה את התחושה שחוותה בריטריט "50 גוונים של חופש" שהשתתפה בו בעבר. ואז היא אמרה: "לפני הריטריט, חשבתי שהכרתי את עצמי... חשבתי שידעתי מה אני רוצה... חשבתי שאני יודעת מי אני..." עצרתי אותה ושאלתי אם היא שמה לב לדבר המשותף בכל הדברים שאמרה. "חשבתי". בכל מה שאמרת, השתמשת במילה "חשבתי". קודם כששאלתי אותך עם מה את יוצאת, הרגשת. זה גרם לך לדמוע. ולפני כן חשבת. יש הבדל עצום בין לחשוב משהו ובין להרגיש אותו.