אומץ

בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי. הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה. אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות. לאותו מסלול ידוע מראש. עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה. היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח. פחד, בלבול, דחיינות, ספק... אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו. אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת. הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים. המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות. התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה". אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו. שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה. לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם. השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".

לאורך השנים, בתהליכי הליווי האישי שאני עושה עם אנשים, ראיתי שלא פעם הם מגיעים לתהליך מסיבה מסוימת, בעוד שבפועל, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר שבגללה הם באמת הגיעו לתהליך. זו תופעה די הגיונית אם חושבים על זה לעומק: אנחנו תמיד צריכים תירוץ טוב כדי לבקש עזרה. אנחנו צריכים סיבה רציונלית והגיונית שאפשר להסביר לבן או בת הזוג, לרואה החשבון, ובעיקר לעצמנו. אנחנו קובעים פגישת ייעוץ כי העסק לא צומח מספיק מהר ונתקע על תקרת הכנסות. אנחנו באים כי אנחנו צריכים אסטרטגיה חדשה לשיווק. או כי חסר לנו כלי לניהול זמן שיעשה סוף סוף סדר בבלגן של החיים שלנו. זה כרטיס הכניסה שלנו. ההסבר המסודר שאנחנו מספקים לעצמנו ולאחרים, כדי להרגיש שזה "בסדר" כשאנחנו בוחרים לבקש עזרה ולהיכנס לתהליך. לפעמים, זה לא בגלל שאנו חוששים מלהסביר את זה לאחרים. לפעמים, זה פשוט בגלל, שאנו לא מרגישים שזה לגיטימי עבור עצמנו. אז קל לנו יותר לתת לעצמנו את הלגיטימציה הזו, אם זה תהליך עסקי כזה או אחר. אבל, אחרי שהם נכנסים לקליניקה, כשהדלת נסגרת ואנו יושבים בארבע עיניים, האמת מתחילה לצאת. והאמת היא כמעט אף פעם לא ניהול זמן או אסטרטגיה עסקית. האמת היא שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לנהל את הזמן טוב יותר, אבל בפועל אנחנו נשארים במשרד עד מאוחר כי קשה לנו לחזור הביתה לזוגיות שכבר מזמן מרגישה כמו שותפות עסקית קרה ומנוכרת. אנחנו מבקשים עזרה בלייצר עוד הכנסות, אבל מתחת לזה יושב פחד משתק שאנחנו בעצם מתחזים, ושעוד מעט כולם יגלו שאנחנו לא באמת כאלה מוכשרים או מוצלחים כמו שחשבו.

רויטל שטיאט היא מייסדת שיטת Inpower, מלווה אנשים עם קריאה פנימית לשנות את העולם. מרצה, מנטורית בינלאומית ומומחית לשחרור אמונות מגבילות. דיברנו על הילדה הטובה שהיתה, על הפחד לבלוט, על מנהיגות שלא תמיד נבחרת, אלא נכפית מבפנים. שוחחנו על הפער בין מי שאנחנו היום לבין מי שנועדנו להיות, על כסף כתודעה, על חופש אמיתי, ועל הבחירה לשהות עם פחד במקום לברוח ממנו. תוכלו גם לשמוע עוד: כיצד חוויות הילדות מעצבות את מי שאנחנו מהם המחירים שאנו משלמים כדי להיות "ילדים טובים" כפי שהסביבה מצפה מאיתנו על הקונפליקט הפנימי שקיים אצל רבים, בין הרצון "לא לבלוט" והצורך הפנימי להשאיר חותם מהי תופעת ה"מנהיגים בעל כורחם" וכיצד ניתן לזהות אותם מדוע הפחד הוא סימן חשוב ומשמעותי בדרך לשינוי על היחסים המורכבים שלנו עם כסף וכיצד ניתן לפתור אותם מה הקשר בין כסף, חופש וראויות מהי המשמעות האמיתית של "לחגוג את החיים" פרק עמוק, כן ואמיץ, על הבחירה לחיות באמת. תהנו.

רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו. למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה. אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי? בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם. כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.

חיה רוזנצוויג היא מייסדת ומנכ"לית חברת השקעות הנדל"ן האמריקאית "Rose Capital Group". יזמית, פעילה חברתית, ומייסדת "Mpower" - קהילה גלובלית המוקדשת להעצמה מנטלית, תודעתית ועסקית של נשים יהודיות וישראליות ברחבי העולם. חיה שיתפה במסע האישי שלה, מהתמודדות עם מציאות שלא התאימה לה, דרך קפיצה לאי־ודאות מוחלטת, ועד בניית אימפריה עסקית וקהילה של נשים חזקות. דיברנו על אמונה שלא מבוססת על פחד, על דת בלי ריצוי, על הצלחה שלא נמדדת רק בכסף, ועל המחיר האמיתי של צמיחה. נגענו בזוגיות, בהורות, בעבודה עם תודעה, ובהבדל שבין כאב מוכר לחופש אמיתי. בין השאר תוכלו גם לשמוע: מה הוביל אותה בגיל 20, עם תינוקת, לעזוב את הארץ לארה"ב ולבנות שם את עצמה מחדש, בלי אנגלית ובלי ידע ונסיון עסקי כיצד נכנסה לעולמות הנדל"ן איך בונים עמוד שדרה פנימי בגיל צעיר מהו התפל ומהו העיקר בלהיות אדם דתי ומאמין איך לנהל עסק בתוך הזוגיות מבלי לפגוע בה מדוע הקימה את קהילת הנשים Mpower כיצד היא חוותה את ארועי ה-7/10 פרק עמוק, נוגע ומעורר השראה. תהנו.

כדי לגלות יבשות חדשות צריך לשכוח מראה חוף. ערן שטרן מגיע לשיחה חשופה על הדרך שעבר: זוגיות של 30 שנה שנגמרה, פרק ב' עם ורד, ואיך קשר אינטימי יכול להיות המקום שבו מפסיקים לשחק תפקיד ומתחילים להכיר את עצמנו באמת. אנחנו מדברים על האחריות לרגשות בתוך זוגיות, על האומץ להגיד אמת בלי להשליך, ועל זה שריפוי לפעמים מתחיל דווקא כשמפסיקים לרצות. אחר כך אנחנו צוללים לתודעה ולשינוי דרך נקודת מפנה חדה: הסרטן. ערן מספר איך הדמות של החזק והמצליח התחילה להתפרק, מה ההבדל בין לבקש עזרה לבין לדעת לקבל אותה, ואיך אהבה עצמית הפכה להיות התשתית לכל בחירה אחרת. בדרך אנחנו נוגעים גם בריטריטים שהוא מוביל, בשיח על מיניות ממקום נקי ובוגר, ובמשפט אחד שמסכם הכל: ההישג הגדול ביותר שלנו הוא לחזור להיות אנחנו בעולם שמנסה להפוך אותנו למישהו אחר. בסוף נשאר מצפן אחד שכל אחד מאיתנו יכול לקחת הביתה.

קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב. הוא כתב שהוא מתלבט. שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר. הוא מחפש את ה-ROI. את ההחזר על ההשקעה. וזה כל כך טבעי. אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול עלות. אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה. כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל. אנחנו משווים מפרט טכני. כמה זיכרון יש לו. מה איכות המצלמה. אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי. אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר. תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף. אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל. אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל. כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים? מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות? מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?

כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת. היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר. היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם. היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם. היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק. קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו. אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי". אבל זו לא באמת אהבה עצמית. בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

"אדם אינו יכול לגלות אוקיינוסים חדשים אלא אם כן יש לו את האומץ לאבד את מראה החוף". את המשפט הזה של אנדרה ז'יד שמעתי לראשונה, לפני כמה שנים מהמטפלת שליוותה אותי באחת התקופות המורכבות יותר בחיי. הוא נאמר לי בקונטקסט של שינוי מאד משמעותי שעברתי אז בחיים. אחרי ההחלמה מהסרטן, בתוך תהליך הגירושים, כשלמעשה אני נפרד מהזהות הישנה שלי ויוצא מחדש לעולם כאדם אחר. שעדיין לא הכרתי אותו אז. המשפט הזה יכול להשמע מאד מגניב, רומנטי, הרפתקני... אבל בפועל? הוא אחד המשפטים המפחידים ביותר שיש. כי ה"חוף" הוא לא רק היבשה הבטוחה. החוף הוא מי שאנחנו. הוא הזהות שלנו. הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל בוקר מחדש. הוא התשובה האוטומטית לשאלה "מי אני?" אני מנהל, אני אמא, אני בן זוג של..., אני המצחיק, אני האחראית. החוף הוא המקום שבו הרגליים עומדות על קרקע יציבה. הוא זה שמעניק לנו בטחון, יציבות, ודאות. ולאבד אותו? זה אומר להסכים לצוף בתוך הריק. בתוך הלא נודע. בתוך המקום הזה שבו הזהות הישנה כבר לא קיימת, והחדשה... היא עוד לא נראית באופק.

אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש". ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה. בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט. עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו. עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה. אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו. אבל הוא לא נרשם. הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה". הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן. וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון..." אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון". יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה. אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים. יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט. בלי דאגות כלכליות. בלי עומס בעבודה. בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.