אומץ

גיא מרוז הוא מוסיקאי, עיתונאי, מגיש טלויזיה, תסריטאי, מחזאי, זמר, שחקן וסאטיריקן. לאחרונה הוא העלה הצגת יחיד בשם "לא נורמלי" בה הוא חושף ומספר על המשבר הנפשי העמוק שחווה, דיכאון קשה והתקף פסיכוזה, שהשבית אותו מהעשייה והחיים הציבוריים. בשיח פתוח הוא מדבר על רגעי החשכה, הפחד, הטיפול והשיקום. בין השאר תוכלו לשמוע: מה היה הסימן הראשון שגרם לו להבין שהוא סובל מהתקף פסיכוזי על ההתמודדות, מה שימש עוגן עבורו וכיצד התאושש מכך מדוע בחר לחשוף את מה שעבר בהצגת היחיד שלו "לא נורמלי" מה הדבר המשמעותי שלקח איתו לחיים מהמשבר שעבר איך שוברים את הסטיגמה החברתית סביב פסיכוזה? מה תפקיד המשפחה בהחלמה ממחלה נפשית? על הבחירה הלא שגרתית להצטרף לפאנל המשתתפים בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 האם התקשורת היום עדיין רלוונטית בעידן שבו הכל מונע מתוך אג'נדה פרק מרתק וחשוב! תהנו.

שנתיים מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו. וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב. לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו. אף אחד לא בא בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם. ואף אחד לא בא. אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו. לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו. וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא. זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד. מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם. גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו. אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם. וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

פרק מיוחד שהוקלט בביקור שלי בקוסטה ריקה, במהלך כנס "עוצמת האותנטיות" ביחד עם יובל שוורצמן.

או: איך ההחלטות שמעולם לא קיבלתם מעצבות את כל החיים שלכם. כל החיים שלנו מתנהלים על בסיס הסכמים והסכמות. חלקם כאלו שחתמנו עליהם במודע, כמו למשל המשכנתא בבנק (למרות שלא קראנו מילה מעשרות העמודים הכתובים שחתמנו עליהם). אבל מרביתם, הם לא כאלו. ולמרות שאלו ההסכמים החשובים ביותר הנוגעים להיבטים הכי משמעותיים בחיים שלנו כמו משפחה, ילדים, הורים, חברים, תעסוקה, בריאות, כספים וכו' – אין לנו שום זיכרון שחתמנו עליהם וגם לא נמצא את ההסכם המודפס לעיין בו. אלו הם ההסכמים הלא כתובים שמנהלים את החיים שלנו. הם שולטים בכל החלטה שאנו מקבלים. מה זה בעצם "הסכם לא כתוב"? הסכם לא כתוב הוא כלל, אמונה או ציפייה שאנחנו חיים על פיה מבלי שבחרנו אותה בכלל. לא באופן מודע לפחות. זה הסכם שהחברה, המשפחה, או אפילו אנחנו בעצמנו יצרנו, לעיתים לפני עשרות שנים או בילדות שלנו, והוא ממשיך לנהל את חיינו מאחורי הקלעים מבלי שנהיה מודעים לקיומו. למשל, כל מי שנולד לו ילד, ברגע הולדת הילד, חתם באופן לא מודע על הסכם עם עצמו, שהוא יעשה הכל כדי לשמור ולהגן על הילד הזה, עד ליום מותו. זו דוגמה להסכם לא כתוב, שנחתם באופן לא מודע אצל רובנו. וזה לא שהסכם לא כתוב הוא "טוב" או "רע". זה הכל בעיני המתבונן, והאם זה תומך (או שלא) בחיים שהוא רוצה ליצור לעצמו.

כאוס. אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו. הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה. כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום. כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר. וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן? בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו. כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.

לפני כמה חודשים, במהלך שיחה עם בעל עסק שליוויתי בתהליך אישי עמוק, מורכב וכואב, הוא זרק לי את המשפט הזה: "אני לא רוצה להיות ערן שטרן!". אז לפני הכל דיסקלמייר חשוב: אני לא חושב שאף אחד בעולם צריך להיות ערן שטרן. למעט אני. וגם לי זה לא תמיד פשוט 😊 כל אחד מאיתנו צריך להיות הוא עצמו וכמה שיותר קרוב לעצמו. זה בסדר להשתמש באחרים כמודלים לדברים שהיינו רוצים להיות, אבל חשוב יותר להבין מי אנחנו ולהיות כמה שיותר קרובים לגרסה הזו שלנו. האמירה הזו שלו כמובן סיקרנה אותי וחקרתי איתו קצת יותר לעומק למה הוא התכוון. קודם כל היה ברור שהיא נאמרה מתוך פחד. הוא חשש מהמשמעויות של להיות דומה לי. וכששאלתי אותו למה התכוון עלו דברים כמו: הגירושים, הפירוק של עסק מאד מצליח, מעבר מבית גדול ומפואר לבית קטן וצנוע. והוא צודק, כל אחד מהשינויים האלו שעשיתי היו מאד מורכבים, כואבים והיו כרוכים בתשלום של מחירים יקרים. יקרים מאד.

ארז שטראוס הוא מומחה לקריאייטיב ומיתוג אישי, מלווה עסקים לבניית נוכחות מותג ברשת, ומנחה הפודקאסט "מתחת לחגורה". בעברו ספורטאי תחרותי מצטיין ותלמיד בכיתת מחוננים, עד שהחליט לשנות כיוון ולעצב לעצמו חיים אחרים. בשיחה כנה ופתוחה, ארז חושף את הוויתורים הכואבים שעשה ועל הבחירה לוותר על "שנות העשרים" הרגילות. בין השאר תוכלו לשמוע: מה המחירים הגבוהים ביותר שהוא מוכן לשלם עבור מימוש החלומות שלו על ההחלטה שגרמה לרבים להרים גבה בסביבתו, לעזוב את כיתת המחוננים שהיה בה בתיכון כיצד הפסיד 200 ש"ח בשניה, וכמה שניות נמשך ההפסד הזה על שברו של החלום שלו להפוך להיות ג'ודוקא אולימפי מהו הגיל האידיאלי להסתכן בחיים כיצד יצר את הפודקאסט הפופולארי ביותר בישראל על מיניות: "מתחת לחגורה" וגם: מה היה מרד הנעורים שלו? פרק מרתק על יזמות, מטרות וההחלטה לחיות חיים לא שגרתיים!

והפעם פרק שונה ומיוחד. אני שוב על כסא המרואיין כשורד סבאג בת זוגי מראיינת אותי ויורדת איתי לעומק של השינויים והעשייה שלי בתקופה האחרונה. דיברנו על הקשר בין כאוס למנהיגות ולחופש, על היותי "סוכן של כאוס", ומה המשמעות של זה, על תהליכי צמיחה עמוקים, ועל האומץ הנדרש לפגוש את האמת האישית. בין השאר תוכלו לשמוע: מה זה אומר להיות "סוכן של כאוס" על הקשר בין כאוס למנהיגות, חופש ושינוי בחיים שלנו מהו האומץ שנדרש כדי לעשות שינוי אמיתי בחיים על רגעים מיוחדים ומשמעותיים שחווינו בריטריט "50 גוונים של חופש" כיצד יוצרים מרחב בטוח לצמיחה והתפתחות של אנשים מדוע חשוב לפגוש את הצדדים הפחות זוהרים בעצמנו מה מאפיין את האנשים שאני אוהב לעבוד איתם וגם, כמה שאלות אישיות שהיא התקילה אותי איתן 🙂 פרק מרתק! תהנו

אופק (סוואן) הוא מנחה ליחסים, אינטימיות, ותקשורת אותנטית מקרבת. בשיחה חשופה וכנה, הוא שיתף על הטראומות שעיצבו את חייו וכיצד החוויות האלו הפכו למנוע שדחף אותו להתפתחות האישית שלו ולחיפוש אחר חיבור אמיתי. בין השאר תוכלו לשמוע: כיצד הרצון שלו ליצור חיבור ולהיות אותנטי הניע אותו לשינויים בחייו על האהבה הנכזבת מכיתה א' שהשפיעה עליו לגדול, להתפתח ולפתח את הצבע הייחודי שלו על איך הוא הפך את הפחד והחרדה מהמוות לאנרגיה שנותנת לו שליחות ומשמעות מה היה בסדנת המיניות ששינתה את תפיסתו לגבי ביטחון, גבולות, והקשר שלו עם עצמו ועם אחרים למה כל כך קשה לנו להיות אותנטיים, פתוחים וכנים מהי הגבריות המודרנית מה המחיר שאנחנו משלמים כשמסתירים את האמת פרק מרגש ומעצים!

נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם". חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה... נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות - אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות - המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן. אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו. אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת. התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו - מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים. אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל - התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש. בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה. אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט. ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.