להתעורר

"מה שלומך?"

"מה שלומך?" כמה פעמים שנשאלתי את השאלה הזו בשבוע האחרון. כל פגישה, כל שיחה נפתחת איתה. בימים רגילים זו שאלה פשוטה, שקל לענות עליה, אפילו בהיסח הדעת. אבל היום, בכל פעם, לפני שאני עונה עליה, יש רגע קטן כזה של היסוס. איך עונים על שאלה כזו בימים האלו? כשהכל בחוץ כל כך כואב, שחור ומפחיד מסביב. בחוץ הכל שחור, אבל אצלי בפנים - לא. בפנים, בתוכי, אני בטוב. לא בטוב עם כל מה שקורה בחוץ, בטוב עם עצמי. אבל מתקשה לענות כך כשנשאל מה שלומי. כאילו אין לגיטימציה, בתקופה הזו, להרגיש טוב עם עצמך. כאילו שאם אני מרגיש בטוב עם עצמי אז זה מבטל את כל מה שקורה בחוץ, או שאולי אני לא רגיש למה שקורה בחוץ ולאיך שאחרים מרגישים עכשיו. זה ממש לא נעים להרגיש בטוב בתקופה כזו. וגם לכתוב את זה כאן עכשיו, יכול להרגיש כמו לתקוע אצבע בעין של האחר. ואולי זה רק סיפור בראש שלי? אני יוצר לעצמי איזה סיפור או סרט על זה, שזו לא תקופה שזה מתאים ולגיטימי להרגיש בה טוב. זה לא נעים להיות בטוב, כשכל כך הרבה אנשים, גם קרובים אלי, מרגישים וחווים כל כך הרבה כאב עכשיו. אז כששואלים אותי מה שלומי, אני מתמהמה רגע ובקול חלש, חצי מתנצל אומר שאני בטוב. כי לומר משהו אחר, לא יהיה אמת. אז אני בוחר באמת.

הכי חשוך

המילים האלו מחכות להיכתב כבר ימים ארוכים, עוד מאותה שבת ארורה. הלב לא יכול לתפוס ולהכיל את עוצמת הכאב של כל מה שקרה. כמו הרבה אחרים, אחרי השוק הראשוני ממה שקרה, גם אני נכנסתי למוד של עשייה בעצימות גבוהה. זו דרך ידועה להדחיק ולברוח מהחדשות והמדיה וכל מה שאופף אותנו. ביחד עם קבוצה של כ-20 יזמים הקמנו מרחב דיגטלי בשם "חיבוק לנפש" שנועד לאפשר מעגלי תמיכה ואיוורור לכל מי שזקוק לכך. www.hibuk.co יום רדף יום, והייתי מסיים אותו תשוש. לא ישנתי הרבה בימים הראשונים. מי יכול היה? התמונות, המחשבות על כל מה שקרה שם, על האבדן, הכאב. ואז החלו להגיע השמות, אנשים שמכירים, מעגל ראשון ושני ושלישי. אני לא חושב שיש מישהו במדינה שזה לא נגע בו במעגל ראשון או שני. ואז ההלוויות, וניחומי האבלים. ועוד הודעות ועוד הלוויות. מעגל כאב שאינו נגמר. לאחר שבוע כבר לא יכולתי יותר, הרגשתי מותש. זה פשוט יותר מדי להכיל. אז עצרתי לרגע, הורדתי הילוך וחזרתי קצת להתמקד בעצמי. ובתוך כל הימים האלו, חוזרת לי שוב ושוב השאלה, למה דבר כמו זה קורה?

מועדון סיכומי הספרים עם רפאל יאגודייב

למה סביבה איכותית זה המפתח להצלחה שלך? ואיך ניתן לבנות מיינדסט של אדם מצליח גם אם כל הסביבה שלך לא תומכת בך? כל זה ועוד בפרק שלנו היום. ברוכים הבאים לפודקאסט של מועדון סיכומי הספרים בפרק שלנו היום רפאל יאגודייב מארח את ערן שטרן, מחר רבי המכר להגשים ולהתעורר. בנוסף ערן שטרן הוא בעלים של חברת יוצא מהכלל. יוצר הפודקאסט עושים שינוי. תלמידו של בוב פרוקטור והראשון שהשיק את הספר הסוד בישראל לראשונה. הפרק שלנו היום הולך לעשות בשאלה מרכזית אחת. איך להגשים את עצמך גם אם הסביבה הקרובה שלך לא תומכת בך. ואיזה כלים מנטליים אתה חייב ללמוד וליישם בחיים שלך, וממה כדאי לך להימנע בדרך.

חוסר הנכונות להתפשר עם החיים

הי! מי שמכיר אותי קצת זמן, יודע שאחד הספרים שהכי השפיעו ועיצבו את התודעה שלי הוא "חשוב והתעשר" שכתב נפוליון היל, ויצא לאור אי שם ב-1937... למרות גילו הוותיק של הספר, והכתיבה הארכאית והמיושנת שלו, הוא מכיל בתוכו אמיתות ועקרונות משמעותיים לחיים שלנו, ולמרות שהשם שלו מרמז על התעשרות, ועל כסף, העקרונות שיש בו הם אוניברסליים ומתאימים לכל סוג של רעיון, יעד או מטרה שנרצה להשיג ולהגשים. אחד המשפטים שהכי נחרטו בי מהספר הזה, ואימצתי אותו כמוטו לחיים שלי, לקוח מעמוד 110 בספר, ובו הוא מספר על אדם שאינו מוכר כמו חלק גדול מהאנשים שסיפורם מובא בספר (אדיסון, פורד, קארנגי, ואחרים...). מדובר באדם בשם דן האלפין.

הכל בסדר! (האמנם?)

"הכל בסדר"... שתי מילים שמהוות תשובה פופולארית לשאלה "מה שלומך?" ולא שיש לי בעיה עם זה שהכל בסדר, נהפוך הוא, הבעיה היא שלרוב התשובה הזו היא "תשובת אוטומט" ולא נובעת מתוך מחשבה אמיתית, כנה ועמוקה. והרבה פעמים אנשים משתמשים בה גם כשהדברים "לא כל כך בסדר". אבל זה פשוט באוטומט שלהם אז הם אומרים את זה כדי לצאת לידי חובה ולהתקדם בשיחה. הבעיה עם "הכל בסדר" היא שהמילים הללו מרדימות אותנו. הן גורמות לנו לחשוב שבאמת אנחנו "בסדר".. ומה זה בכלל "בסדר"? מה זה אומר? ומי אמר שאנחנו בכלל רוצים להיות "בסדר"?

50 תובנות על החיים לגיל 50

אז היום אני משדרג גרסה ועובר לגרסה 5.0. ולכבוד המאורע התקבצו אצלי בשבועות האחרונים 50 תובנות שלי על החיים לרגל גיל 50... אין כאן סדר חשיבות מסויים, הם בעיקר לפי הסדר שעלו לי בראש כשנכתבו... תהנו 😊

אל תשתנה לי!

הי!   לפני כמה ימים, באחד ממפגשי הקבוצות של "עושים שינוי", הקרנתי להם את הסרטון הזה של החמישיה הקאמרית: פרספקטיבה.   שתיים וחצי דקות קורעות. לא אספר לכם על מה כדי לא לעשות ספויילר כשתצפו, אבל הקטע מסתיים עם המשפט הבא, כשאחד אומר לחברו: "אל תשתנה לי מותק!". וחשבתי כמה הקטע הזה הוא רלוונטי לחיים שלנו.

אני מרגיש אדם אחר

בשביל ההודעות האלו אני עושה את מה שאני עושה. מבחינתי זה התגמול הכי גדול שיש, יותר מכל כסף או סטטוס או מעמד. ההכרה שמתקבלת מלקוח. לראות בן אדם משתנה לך מול העיניים, ולדעת שגם לך, יש חלק ולו הקטן ביותר בכך.   את ההודעה הזו קיבלתי אתמול בווטסאפ הקבוצתי של אחת מקבוצות "עושים שינוי". היא ריגשה אותי מאד, כי אני זוכר היטב את השיחה שקיימתי עם שי, כשעוד התלבט האם להצטרף לקבוצה. היו לו הרבה התלבטויות. הוא כבר ניסה בעבר דברים וזה לא עבד לו. הוא לא סמך על עצמו שיתמיד בתהליך. הוא גם לא היה בטוח שהוא סומך מספיק עלי.

מתי כדאי לעזוב את מקום העבודה?

ערן שטרן בתוכנית של אורלי וגיא בשיחה על 4 הדברים שהכרחי לבדוק ולוודא לפני שעושים את המעבר משכיר לעצמאי ועוזבים מקום עבודה.

Walking Dead

"אני מרגישה שאני חיה על אוטומט" ככה היא אמרה לי כשנפגשנו לפני כשבוע.   היה כל כך הרבה שעבר דרך המשפט הזה. כל כך פשוט, שש מילים ועם זאת מביע כל כך הרבה.   כל כך הרבה תסכול... מהמצב הזה כל כך הרבה פחד... מלעשות שינוי כל כך הרבה פחד... מלהישאר באותו המקום כל כך הרבה חוסר אונים... מכך שלא רואה שום פתח יציאה   וגם, זיק קטן של תקווה, שאולי, רק אולי, יש משהו שיכול להשתנות ולשנות את המצב הזה שלה.   אם מישהו יסתכל עליה מבחוץ, יהיה לו קשה להבין מה הקטע שלה.   בסך הכל יש לה חיים טובים: בן זוג, ילדים, משפחה, עבודה שהיא מאד מצליחה בה, תפקיד משמעותי עם שליחות של ממש.   ועדיין... היא מרגישה שזה כבר לא זה. שהחיים שלה על אוטומט. שהמחירים שהיא משלמת על החיים במצב הזה הם כבר לא הגיוניים יותר. שהיא חיה ליד החיים ולא את החיים עצמם.   המקרה שלה הוא לא ייחודי. אני פוגש אנשים כאלו כל הזמן. יום יום.   אנשים שאתה מסתכל להם בעיניים והם נראות מתות.   אנשים שהם כמו Walking Dead – יש להם דופק, אבל בפנים משהו כבר מזמן מת. הם חיים על אוטומט של עבודה ומשימות יום יומיות. והם ממשיכים בנתיב הזה פשוט כי לרוב הם לא רואים שום נתיב יציאה מהמסלול הזה.   והם גם מפחדים מאד.   מפחדים לשנות, ובעיקר מפחדים להשתנות.   וזה הדבר הכי הגיוני וטבעי. במיוחד כשנראה לך ש"יש לך הכל". אני מכיר את זה היטב מעצמי, בתקופות שונות בחיים שלי שהרגשתי ש"יש לי הכל". לכאורה מבחוץ לפחות ככה זה היה נראה. אבל מבפנים זה היה חלול. ריק.   כשמסתכלים לאדם בעיניים, הן מספרות את כל הסיפור. זה לא פשוט. זה דורש להסתכל על עצמך באומץ במראה שמולך ולבחון מה אתה רואה שם?   האם אתה רואה שם ניצוץ של תשוקה וחיות?   או שהן כבויות?   האם אתה חי באמת?   או שנקלעת למצב של Walking Dead?   אף אחד לא יכול להציל אותך מהמצב הזה. אתה האדם היחידי בעולם שיכול.   אתה יכול כמובן להיעזר באחרים, אבל עדיין את הצעד הראשון אתה צריך לעשות...   האם תעשו אותו?   אם הדברים האלו נגעו בכם, והחלטתם עם עצמכם שתם מוכנים לעשות שינוי, בוחרים בכך ומוכנים להישתנות, הצעד הבא שלכם לא צריך להיות דרמטי או עצום. הוא צעד קטן...   צעד קטן שיכול לעשות שינוי גדול בהמשך.   והצעד שאני מציע לכם הוא להרשם לקיים איתנו שיחת בהירות. ללא עלות וללא התחייבות. אבל עם מחויבות - לעצמכם ולשינוי שאתם רוצים ליצור בחייכם.

תודה! ההרשמה שלך נקלטה

ברגע זה הרובוטים האוטומטיים שלנו שולחים אליך מייל אישור עם הרבה מידע חשוב על כל התוכן המשמעותי שניתן להפיק מהאתר שלי. 
חשוב לוודא שקיבלת את המייל הזה, לעיתים הודעות תקינות נכנסות בטעות לתיקיית הספאם או הקידומים, אז כדאי לבדוק אם זה לא הגיע לשם בטעות, ואם כן, למשוך את המייל לתיקייה הראשית בתוכנת הדואר שלך כדי שלהבא ההודעות יגיעו לשם.
איזה כיף שאתם כאן!

יש לי מתנה מדהימה עבורכם!

מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!

הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור

רגע לפני שאתם עוזבים!

אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור

השאלה שלך נשלחה!