חופש

פרק 170 - החופש להיות אני - פרק חשוף במיוחד

לרגל ההשקה של הריטריט החדש שלי "50 גוונים של חופש", נכנסתי לאולפן ההקלטות ביחד עם ורד סבאג, אהובתי, שתפסה במקומי את מקום המראיינת, ולקחה אותנו למסע עמוק בתוך התהליכים שעברתי בשנים האחרונות, ולהיבטים שונים בחיים שבהם ביקשתי ויצרתי לעצמי יותר חופש. בין השאר דיברנו על: כיצד תפיסת החופש בחיים שלי השתנתה בשנים האחרונות כיצד החופש בא לידי ביטוי בהיבטים של מיניות, גבריות והקשר הזוגי המהות של חופש מול כסף איך להביא יותר חופש למערכות היחסים שלנו, מול משפחה, ילדים וחברים כיצד ריצוי, ויתור ובחירה קשורים לתחושת החופש שלנו מדוע אינטימיות ופגיעות הם ביטויים של חופש מהם הצעדים המעשיים שאדם יכול לעשות כדי ליצור לעצמו יותר חופש בחיים וגם על הריטריט החדש "50 גוונים של חופש"

המסע האישי שלי עם חופש

תמיד כמהתי לחופש. כל חיי חקרתי היבטים שונים של חופש בחיים שלי. הדבר הראשון שמשך אותי היה "חופש כלכלי". חשבתי והאמנתי שאם רק יהיה לי מספיק כסף, אז אהיה חופשי באמת. אז הרווחתי הרבה כסף וגם הפסדתי הרבה כסף, וגיליתי שבשום מקרה, מצב חשבון הבנק שלי לא גרם לי להרגיש חופשי יותר או פחות. חשבתי שאם רק אצא לטיול ארוך בעולם, אשתחרר מהמחויבויות היומיומיות אז באמת ארגיש חופשי. עשיתי את זה, יצאתי לטיול של שנה בעולם, רק כדי לגלות, שאין זה משנה איפה אהיה בעולם, אני תמיד לוקח לשם את עצמי איתי. שהחופש הוא לא שום דבר חיצוני, אלא פנימי אצלי.

פרק 165 - מבריחה לבחירה עם דר' מתי הר לב

ד"ר מתי הר-לב היא יוצרת השיטה למנהיגות תודעתית. בגיל 20, היתה כבר עמוק על מסלול "ההצלחה", אחרי תואר שני, בדרך לדוקטורט בחו"ל ועם חתונה באופק. אבל אז היא מחליטה לעצור הכל ולשנות את מסלול חייה מהקצה לקצה. בשיחתנו, שהוקלטה תוך כדי אזעקת "צבע אדום", צללנו לעומק הדרך שעברה וכיצד עיצבה את חייה. ** אזהרת טריגר: בתחילת הפרק מתי משתפת על פגיעה מינית וגילוי עריות שחוותה בילדותה. בין השאר תוכלו לשמוע: על הפגיעה המינית שחוותה בילדותה וכיצד התמודדה איתה מדוע חשוב לקבל את כל מה שקורה לנו בחיים, גם אם אלו דברים מורכבים וכואבים על הפער שאנו חווים בין מה שקורה בחוץ, למה שקורה אצלנו בפנים על החשיבות להסכים להיכנע ולהתמסר למקומות הכואבים בנפש שלנו, והריפוי שזה מביא כיצד המציאות היא השתקפות של התודעה שלנו מהם שני הכוחות המפעילים ומנהלים אותנו כיצד התודעה שלנו כעם הובילה אותנו לארועים שאנו חווים מה עוזר להתמודד עם בושה והסתרה

פרק 143 - כמה חייזר אתה מאפשר לעצמך להיות? עם מאיה ורדימון

מאיה ורדימון היא מומחית לחקר התודעה, מעוררת מקומות רדומים לאנרגית החיים ומנהלת תחום חינוך ב"מטא העמותה לפתוח התודעה" מבית מרחב מודעות. בעבר כבר אירחתי אותה לפרק בפודקאסט, והפעם הזמנתי אותה לשיחה שונה, שבה כל אחד שואל את השני שאלות שמעניין אותו להעמיק בהן. בין השאר תוכלו לשמוע: על חשיבות ההתפתחות האישית של ילדים, כבר מגיל צעיר כיצד חווית ההורות שלי השתנתה לאורך השנים, וכיצד אני תופס את ההורות שלי היום על ההסללה שכולנו נתונים לה מגיל צעיר ולאילו מקומות מסוכנים היא עשוייה לקחת אותנו החשיבות של "לשים סימני שאלה" על דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, כמו: הורות, נישואים, ילדים ולימודים. מה מאפשר לקשר זוגי להעמיק ולהתחזק על החזון שהוביל אותה ליצור תמונות של פותות ולהשתתף בתערוכה עם התמונות שיצרה. וגם איך חייזרים קשורים לכל זה?!

פרק 112 - מעבדות לכנות - רועי בן יוסף כנף

רועי בן יוסף כנף, מפתח גישת ה"כנות", לתקשורת בכל מערכות היחסים, עסקים הורות וזוגיות. מחבר הספר "כנות - להרוויח ממי שאני" בהוצאת פראג. דיברנו על מסלול החיים "הנורמלי" שבהרבה מקרים מוביל אותנו לחיים של ריצוי, וכיצד הכנות, עם עצמנו ועם אחרים מביאה אותנו יותר קרוב לעצמנו ולחופש. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע רועי גרם לכל המשפחה שלו לחזור בתשובה כשהיה בן 5, ולמה הוא חזר בשאלה בגיל 17 מה היתה הנקודה שזעזעה אותו לעשות שינוי ולנטוש את מסלול החיים ה"נורמלי" מה עושים כאשר אנו לא יודעים מה הם "הרצונות" שלנו מה היתה עבורו החשיבות של הוצאת הטלוויזיה מהבית למה לפעמים כדאי לחקור ולהגיע לנקודות שפל בחיים שלנו כיצד נולדה גישת ה"כנות" כיצד להביא כנות מול הילדים, בני הזוג ובעסקים שלנו למה חשוב לדעת לבקש אהבה

כיצד לעשות שינוי בחיים בפודקאסט YNOW

איך עובדים עם פחד? מה עושים עם אגו? כיצד יוצרים גבולות ויחד איתן חופש? איך משחררים את הוודאות והאגו ומייצרים שינוי אמיתי בחיים שלנו? במיוחד בשביל להבין כיצד מייצרים טרנספורמציה אמיתית בחיים שלנו ראיינו את ערן שטרן, סופר רבי מכר "להתעורר" ו"להגשים" והסביר לנו מה בדיוק עשה, ממה להיזהר בדרך ואיזה קיצורים אנחנו יכולים לעשות מעכשיו?

זה לא פוסט על טוסטוס!

התמונה הזו צולמה לפני כמה ימים כשהיינו עוד בוורקאלה בהודו. אם הייתם מדברים איתי לפני כ-3 שנים על לשכור טוסטוס ולנהוג בהודו, הייתי אומר לכם שאתם כנראה לא שפויים, ובטח לא נורמלים! מן הסתם יש כאלו שיאמרו: מה הביג דיל? מה הבעיה עם הדבר הזה? והם צודקים. עבורם זה לא ביג דיל.   עבורי, לפני שלוש שנים, זה היה.   היינו אז בתחילת הטיול הגדול בעולם עם הילדים, והגענו לגואה בהודו. לעומת שאר המקומות שהיינו בהם בהודו לפני כן (דלהי, רישיקש וערי ראג'אסטן), החוף הקטן שהשתקענו בו בגואה היה הרבה יותר שקט, תנועה דלילה יחסית ברחובות ותשתיות כבישים הרבה יותר טובות (אשכרה היו כבישים!!).   כבר מהימים הראשונים שם, הילדים התחילו ללחוץ שנשכור טוסטוס.   אני סירבתי.   היו לי את כל הסיבות ה"נכונות" לסרב: זה הודו (עם כל המשתמע מזה), הם נוהגים בצד השני של הכביש (שמעולם לא נהגתי בו), לך תדע איזה טוסטוס תקבל כאן ומה המצב שלו, כמעט ולא נהגתי עד אז על טוסטוס לפני... ובכלל למה צריך, אנחנו במרחק הליכה מהים, מהחנויות ומכל מה שאנו צריכים, יש טוקטוקים בשפע סביבנו שאפשר לקחת בקלות וכמעט בלי כסף אם אנו רוצים לנסוע למקום רחוק יותר. אין שום סיבה הגיונית שנצטרך לשכור טוסטוס.   זה עבד לי! במשך כמה ימים, הצלחתי לעמוד בלחץ שלהם די בכבוד.   אבל את האמת לא גיליתי להם – פשוט פחדתי.   לשכור לנהוג על הטוסטוס, ועוד בהודו, היה עבורי משהו מאד שונה ממה שהייתי רגיל לו. לא משהו שנמצא באזור ה"נוחות" שלי.   וכמו תמיד, כאשר אנחנו יוצאים מעבר לרגיל, לוודאי, לבטוח ולנוח שלנו – עולה בנו הפחד. שמטרתו היא בסה"כ לאותת לנו שאנו חורגים מהגבולות ה"נורמליים" שלנו. אבל הפרשנות הכמעט אוטומטית ומיידית שלנו היא שמה שעורר בנו את הפחד הוא "לא טוב" ולכן אנו לרוב מתקפלים וחוזרים מהר מאד למוכר והבטוח שלנו.   ואז בוקר אחד, ליד הצ'אי שופ בפינה של הרחוב שלנו, ראיתי כמה טוסטוסים שעומדים פנויים להשכרה. החלטתי לעשות נסיון. בלי לספר לילדים, בלי להתייעץ עם אף אחד, שכרתי טוסטוס למשך יום אחד בודד.   אמרתי לעצמי שאראה איך אני מסתדר איתו במשך יום אחד ואז אקבל החלטה אם זה בשבילי או שלא.   שכרתי אותו ויצאתי לרכב, לבד, להתרגל להרגשה, לרעיון, לתנועה מסביב...   ככל שהתקדמה הנסיעה הראשונית, כך התגבר בי הבטחון. אמנם הפעם האחרונה שנהגתי על טוסטוס לפני כן היתה קרוב ל-30 שנים קודם לכן, אבל זה עדיין הרגיש לי מוכר ובטוח.   אחרי כשעה שנסעתי לבד, חזרתי לחדרים שלנו והפתעתי את הילדים עם הטוסטוס.   עוד באותו היום, כבר שכרתי טוסטוס אחר למשך כל החודש ששהינו שם. ומאז, בהמשך הטיול, גם בתאילנד בהמשך, הטוסטוס הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.   בניתוח בדיעבד, אני חושב שמה שחוויתי באותה שעה של נסיעה, היה הדבר המשמעותי שיצר אצלי את השינוי בתפיסה לגבי הרכיבה על הטוסטוס. החוויה שלי היתה – חופש.   הרגשתי שפתאום יש לי חווית חופש חדשה – היכולת לנסוע ולהגיע למקומות שקודם היו פחות נגישים לי. לכאורה זו שטות, כי הרי אין שום בעיה, לעלות בכל נקודת זמן על טוקטוק ולבקש מהנהג שיקח אותך לאן שאתה רוצה, אבל בכל זאת, התחושה והידיעה שאתה לא תלוי באף אחד, לא צריך שום דבר אחר, ובכל רגע נתון אתה מחליט לאן ואיך אתה מגיע, אין משהו שמשתווה לה.   אבל אל תתבלבלו, זה לא סיפור על טוסטוס!   זה סיפור על האופן שבו אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו, ואנחנו לא באמת יודעים (עד שמתנסים בכך בפועל) מה עוד אפשרי עבורנו, כאשר אנחנו יוצאים אל מעבר למגבלות שאנו שמים לעצמנו.   לא יכולתי לדעת שהחוויה שהטוסטוס יעניק לי תהיה של חופש.   וכנראה, שגם אם הייתי משוחח עם אחרים, שהתנסו בכך לפני, הם לאו דווקא היו אומרים לי (מנסיונם) שזה מה שאני אחווה. כל אחד מן הסתם חווה את זה אחרת.   עד שעליתי לרכיבה הראשונה, הייתי שבוי בקונספציות ובתפיסות המוכרות שלי.   אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים – עד שאנחנו מוכנים לנסות את זה.   השאלה היא – האם אנחנו מוכנים לנסות את זה? הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל לא מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות על מנת להשתנות. הם אינם מוכנים לעשות, אפילו את הצעד הקטן ביותר (במקרה שלי זה היה לשכור טוסטוס ליום אחד בודד, רק להתנסות) כדי להרגיש איך זה יהיה עבורם "בצד השני".   הרבה אנשים משועבדים לחיים שהם לא אוהבים או שהם לא שלמים איתם רק בגלל שזה "מקובל", "נורמלי" או ש"צריך".   והם לא מאפשרים לעצמם אפילו רק את המחשבה (שלא נדבר על הפעולה) הקטנה ביותר על משהו שהוא שונה מה"נורמלי" שלהם. וזה חבל.

החופש להיות אני!

מה יש לך לחפש 3 ימים על גדות הירדן עם עוד 300+ גברים?   את השאלה הזו נשאלתי כמה פעמים על ידי אנשים בסביבה שלי ששמעו שאני עומד לבלות את סוף השבוע האחרון בחברתם של עוד כמה מאות גברים במסגרת פסטיבל "שיווה" שהתקיים בפעם ה-27 בהפקת עמותת "דרך גבר".   שאלה טובה...   התשובה המיידית שלי היתה שהוזמנתי להעביר שם כמה סדנאות והתשובה הזו בדרך כלל סיפקה את הצד השואל.   אבל האמת היא, שכבר לפני שנה, כשנחשפתי לראשונה לשיווה (כן, גם אז הזמינו אותי להעביר שם סדנה :) ) והגעתי לגדות נהר הירדן בקיבוץ דגניה, הרגשתי שיש שם משהו שונה ומיוחד.   כי מה כבר יכול להיות שגרתי כשאתה אוסף 300+ גברים בלבד, לשלושה ימים במאהל ססגוני, עם מוסיקה, בירה, אוכל טוב ו-7 מתחמי סדנאות שונות שרצות במקביל?   האמת ששום דבר הוא לא שגרתי במה שקורה שם.   מרגישים זאת מהשניה הראשונה כשמגיעים לשם וחווים את ההוויה המיוחדת. הייתי מצפה שעם כמות כזו גדולה של און גברי שמסתובבת שם, אפגוש גם במנות גדושות של "אגו" ומאצ'ואיזם שמגיעים איתה בדרך כלל.   שמחתי להתאכזב ולגלות שההיפך הוא הנכון. לא פגשתי כזו דינמיקה של רעות, אחווה, פתיחות, שיתוף ועזרה בשום מקום אחר.   כאילו שמהרגע שהגענו לשם, יכולנו להשאיר את כל תחפושת "הגבריות" ברכב, ולהגיע כמו שאנחנו – נקיים וערומים מפוזה.   אין הרבה מרחבים שאני מכיר שמאפשרים דבר שכזה. ובמיוחד לא לגברים.   היו שם הייטקיסטים ואנשי רוח, מנהלים ועובדים, שכירים ועצמאיים, גרושים ונשואים, צעירים ומבוגרים, הכל מהכל. והמדהים הוא שאתה אף פעם לא באמת יודע, מי נמצא מולך – לאיזה קבוצה הוא משתייך? כי זה לא באמת משנה. ושם בכלל, אין לכך משמעות. כי כאשר התחפושות נשארו ברכב, כולם שווים, כולם נחשבים, אין כאן מישהו שיותר ומישהו שפחות, כולם מאפשרים לעצמם – להיות הם, ולו רק ל-3 הימים הללו – חופשיים להיות הם עצמם.    וחשבתי על כך לא מעט בשלושת הימים המופלאים האלו, עד כמה שזה נדיר בעולם שלנו, להיות במקום הזה, חופשי מהצגות, חופשי ממסכות, חופשי ממגדרים והגדרות. פשוט להיות אתה.   זה לא קל, בטח לא בהתחלה, וגם אני מצאתי את עצמי מנהל שיחות עם האגו שלי על סיטואציות מסויימות, האם זה "נכון" שאהיה כך או שאהיה אחרת, האם אני באמת יכול לאפשר לעצמי להיות חופשי לגמרי או שעלי "לשמור" על עצמי כמו שהאגו שלי לא פעם הציע.   אז פעם הצלחתי בכך יותר, ולפעמים פחות, אבל עדיין, עצם השיחה הזו שהייתי מודע לה שהתחוללה בראש שלי, אפשרה לי לבחור מה מרגיש לי נכון לעשות בכל רגע. לרוב אנו נשארים שבויים בידי האגו שלנו, לא מודעים לשיח הזה והאגו הוא שמנהל את ההצגה, הוא זה שקובע ומחליט עבורנו. האגו הוא זה שמשאיר אותנו "כלואים" בסוג של כלא פנימי, שבו עלינו להמשיך ולהעמיד פנים שאנו מישהו אחר, מתנהגים באופן מסויים כי ככה "צריך" או שככה זה "נחשב". מופעלים מתוך "מה יחשבו עלינו" ו"איך זה יראה לאחרים".   ונראה לי שבאופן כללי לגברים זה מורכב עוד יותר.   חוץ מאשר בשיווה. פגשתי שם אנשים ששיתפו דברים שמעולם לא העזו לשתף עם אחרים, שהתייעצו על הפחדים העמוקים שלהם, ששיתפו בהצלחות הכי גדולות שלהם שמעולם לא חשפו, שביקשו עזרה, שנעזרו באחרים, שעזרו לאחרים.   עולם חדש. עולם יפה.   מקומות כאלו וסיטואציות מסוג זה, עוזרות לנו להוציא מעצמנו משהו חדש.   דווקא המקומות של חוסר הנוחות, של חוסר הוודאות, של העימות הפנימי שלנו עם האגו שלנו, אלו המקומות שמרחיבים את התודעה שלנו, מצמיחים אותנו והופכים אותנו לקצת "טובים יותר" ממה שהיינו קודם.   אני רוצה להודות לכל מי שטרח ויצר את המרחב המופלא הזה, לכל האנשים שיצא לי לפגוש ולשוחח איתם, ובמיוחד לבני, ישראל, יעקב, עודד, מיכאל, ארנון, דניאל, דודו, ברוך, עופר, דרור, גיא, אלי, מיקי ואריאל שמכל אחד מכם לקחתי משהו בשיחות שלנו. תודה!   אז אני ממשיך במסע שלי, ומזמין אתכם גם להמשיך במסע שלכם, ואם אתה גבר שקורא עכשיו את הדברים הללו, אז אני מזמין אותך להצטרף לשבט... ומי יודע, אולי נפגש בשיווה הבא? נשים, מוזמנות להעביר את זה לגברים שלכן... מבטיח שזה ישתלם לכן! :)   ולמי מכם שרוצה להיעזר בי במסע שלו, לאפשר לעצמו יותר חופש, חופש פנימי, ומודעות ערה לשיח של האגו שלו וכיצד הוא מגביל ומנהל אותו, אני מזמין אתכם להצטרף אלי (לא רק גברים, גם נשים מוזמנות) לסדנת "התגלית" הקרובה. המסע מתחיל בצעד הראשון....   בסדנת "התגלית" אני מעניק למשתתפים כלי עוצמתי, ודרך פשוטה להתחבר לעצמם מחדש. להתחבר לשליחות שלהם, לחיות בחופש ולהכניס מהות ומשמעות לעשייה שלהם.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! שלכם, ערן.

אחחח... חופש!

שלום חברים, הרגשתי את זה בסוף התקופה שלי באינטל לפני כמעט עשר שנים... העקצוץ הזה באצבעות, לעזוב, לצאת לחופש, למצות את הפוטצנציאל הגבוה שלי! ומאז, לא עובר יום שאני לא פוגש אותם... שכירים שמתפרנסים איפשהו, ויש להם ברק בעיניים כשהם מדברים על היום שבו יעזבו את העבודה ויקימו את העסק שיאפשר להם להגשים את עצמם, ולהביא את עצמם לידי ביטוי מלא עסק שבשבילו יקומו כל בוקר בחדווה עם התלהבות ותשוקה. בלי בוס על הראש, בלי נהלים וחוקים, חופשיים לעשות מה שהם באמת אוהבים. ויש גם עוד סוג של אנשים אני פוגש, כמעט מדי יום: אלה שכבר הקימו את העסק שחלמו עליו ...אבל גילו שבשביל להגשים את החלום צריך לשווק ולמכור... אז הם התחילו לשווק, ולעשות פעולות... חלקם גם השתתפו בקורסים, ותכניות ליווי… (ובמילים אחרות, עשו את כל מה שהאחרים עושים) והתוצאות לא הגיעו. לא באופן שבו הם ציפו להן... אלה וגם אלה חולמים על חופש - וזה מה שאני חלמתי עליו, עוד כשהייתי מנהל באינטל... מהו חופש בשבילך? בשבילי חופש זה קודם כל להיות מי שנועדתי להיות. לא לפחד מכך. לא לפחד ממה יגידו/יחשבו אחרים או איך זה יראה בעיניהם? חופש לפעול כפי שאני מאמין שנכון עבורי לפעול, כפי שנכון עבור הלקוחות שלי שאפעל, וכפי שנכון למשפחה שלי ולי. החופש לבחור עם מי אני רוצה לעבוד, כיצד ובאילו תנאים. החופש לבטוח באינטואיציה, בהדרכה הפנימית שלי ובעיקר – בעצמי. לבטוח בכך שאני יודע הכי נכון מה נכון וטוב עבורי. החופש לבחור עם מי אני רוצה להתייעץ ועל מה, והחופש לבחור מה לקחת מכך ומה לא. החופש לדעת מה התפקיד שלי בעולם, והחופש לבחור אם וכיצד לממש אותו. ומה זה חופש עבורכם? אני חושב שלהרבה אנשים המילה חופש מעלה בדמיון תמונה שלהם על חוף ים, קוקטייל ביד וחוסר מחוייבות לשום דבר. אבל חופש הוא לא תלוי במצב החיצוני שלנו. הוא לא תלוי במה יש לנו או שאין לנו. אני מכיר אנשים שיכולים מחר להיות על חוף הים עם הקוקטייל ביד. אבל הם לא יכולים להרשות זאת לעצמם. לא בגלל שאין להם את היכולת הכלכלית לכך, את הזמן או את האפשרות לעשות זאת. בגלל שאין להם את החופש הפנימי שמאפשר להם לעשות זאת. ולכן, עבורי חופש הוא לא תלוי בשום דבר חיצוני. הוא פנימי והוא אצלנו. אשמח לשמוע כאן – מה זה חופש עבורכם? שלכם, ערן. נ.ב. – בסדנת "התגלית" הקרובה, אני מעניק למשתתפים כלים חשובים כיצד ליצור לעצמם את החופש הפנימי הזה. כיצד לקבל את ההנחיה הפנימית המדוייקת עבורם. אשמח לפגוש אתכם שם!

סיפור אמיתי על יציאה מעבדות לחרות...

שלום חברים, רגע לפני חג הפסח הבא עלינו לטובה רציתי לשתף אתכם במכתב קצר שקיבלתי מליאור. ליאור משתתף בתוכנית ליווי שנתית שלי.  זוהי מסגרת של שנה שלמה בה משתתפים אנשים מאד מחוייבים הממוקדים בהשגת יעדיהם ופריצת גבולות בכל תחום בחיים. ליאור יצא לשרות מילואים לאחרונה, והנה הדברים שהוא כתב לנו אחר כך: הייתי במילואים 3 ימים בצאלים, תרגיל גדודי ארוך ומתגלגל ללא שינה, עם הרבה הליכה, חום ואבק. שבוע לפני המילואים הייתי מבואס, עלו בי כל המחשבות על למה לא ללכת ולמה יהיה לי רע מאוד שם, "זה כבר לא בשבילי", "נמאס לי להיות פרייאר", "איפה אני אשן... מה עם אוכל .... שירותים..." וכו'. כאשר אתה עם גישה כזו כל המחשבות הרעות נדבקות עליך, אתה ממש יכול להגיע לדיכאון עמוק, כל דבר נראה מסובך וקשה. יום לפני עלה לי רעיון, לשנות גישה!!! שאלתי את עצמי מה טוב יצא לי מזה? ולפתע היה ברור לי: הדבר הכי טוב שיצא לי מזה הוא יציאה ענקית מאזור הנוחות! ובאותו רגע החלטתי שאני הולך ועושה הכל כמו שצריך, ובכל רגע ורגע אני מתרגל שינויים ויציאה מכל אזור נוחות אפשרי. מאותה החלטה הרגשתי הקלה גדולה, כל פעולה היתה כל כך קלה, ארזתי תרמיל בקלילות, שמתי שעון וקמתי מוקדם. באימון עצמו הכל זרם כל כך בקלות, למרות שלא היה קל, ללא שינה ותנאים נורמלים, אבל בראש ידעתי שהכל זה תרגול עבורי, רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול לצאת מאזורי הנוחות ללא קושי, ולהתמודד עם מצבים וקשיים, ולחזק אצלי ולהוכיח לעצמי שהכל זה עניין של גישה. וכך במשך כל האימון, כל קושי לקחתי בתור יעד לפריצת גבול, הלילה ישנים רק 3 שעות... מצויין, הולכים ללכת 12 ק"מ בחום... מעולה... מסקנה חד משמעית: הכל בראש, הכל תלוי בגישה, הכל תלוי בסיפור הפנימי, בכל סיטואציה שאנו נתקלים, הכל תלוי בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אפשר לספר לעצמנו סיפור רע והכל ילך קשה, ואפשר לספר סיפור טוב ומקדם והכל זורם בקלות, אני מרגיש שעליתי עוד מדרגה בגישה לחיים, ומקווה שאוכל לישם זאת בכל סיטואציה בחיים. ליאור עד כאן המכתב של ליאור. אני חושב שיש במכתב שלו כל כך הרבה דברים חשובים שיכולים לשמש לכולנו דוגמה ומופת. זו בעיני דוגמה יוצאת מהכלל לאופן שבו אדם משתחרר מהתפיסות המעכבות שלו, לוקח אחריות על החיים שלו ועל הסיטואציה, ויוצר בהם הבדל משמעותי. הרי אם ליאור היה ממשיך לחשוב ולפעול, באופן ה"רגיל" שלו, הסיפור הזה היה נשמע אחרת לגמרי. הוא היה סובל מכל רגע במהלך שלושת הימים הללו. למעשה הוא היה סובל יותר – הוא התחיל לסבול מכך כבר לפני האימון, עדיין כשהוא בבית, רק מהמחשבות על האימון והסבל שיהיה לו שם. כמה פעמים אנו עושים זאת לעצמנו? מספרים לעצמנו סיפורים שיהיה קשה, שנסבול, שיהיה לא טוב – ובעצם אנו חיים את החוויה הזו עוד לפני שהיא קרתה. ומצד שני, ברגע שליאור החליט לשנות גישה, ולחפש את ההזדמנות שבסיטואציה, כל המציאות שלו השתנתה לגמרי. הוא לא סבל – לא לפני הארוע, לא תוך כדי ולא אחרי. להיפך! הוא ניצל את הארוע הזה כשיעור משמעותי לחיים עבורו, כדרך לפריצת גבולות בחיים שלו. והוא אכן פרץ גבולות רבים. קודם כל בתודעה שלו, במחשבה שלו ובתפיסת העולם שלו. הוא הוכיח לעצמו שהכל אצלו בראש – בסיפור הפנימי. איזו תובנה מדהימה זו! להבין את זה לא כי מישהו אמר לך ש"הכל זה הסיפור הפנימי" – אלא כי אתה עצמך חווית את זה. אין לי ספק שהארוע הזה ישאר חרוט אצל ליאור לזמן רב וישרת אותו למשך כל חייו. אגב, ליאור עשה כאן שימוש באחת הנוסחאות שאני חושף בפני המשתתפים בתוכניות שלי להתמודדות עם קשיים ומכשולים. הוא שאל את עצמו את השאלה "מה טוב כאן עבורי?". ומהרגע שהוא שאל את השאלה הזו, הכל השתנה. כל המציאות שלו השתנתה. אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בקשיים ובמכשולים, תשאלו את עצמכם – "מה טוב כאן עבורי?". תחפשו את התשובה, היא תמיד קיימת (זה חוק!). ובהזדמנות זו אני רוצה לאחל לכם חג אביב שמח! נצלו את ימי החופש קצת לעצמכם, לשבת, לחשוב איזה פריצות דרך אתם רוצים בחיים שלכם, ומה המחשבות שאתם רוצים לשנות אצלכם כדי שיתמכו בכך. חג שמח! שלכם, ערן.

תודה! ההרשמה שלך נקלטה

ברגע זה הרובוטים האוטומטיים שלנו שולחים אליך מייל אישור עם הרבה מידע חשוב על כל התוכן המשמעותי שניתן להפיק מהאתר שלי. 
חשוב לוודא שקיבלת את המייל הזה, לעיתים הודעות תקינות נכנסות בטעות לתיקיית הספאם או הקידומים, אז כדאי לבדוק אם זה לא הגיע לשם בטעות, ואם כן, למשוך את המייל לתיקייה הראשית בתוכנת הדואר שלך כדי שלהבא ההודעות יגיעו לשם.
איזה כיף שאתם כאן!

יש לי מתנה מדהימה עבורכם!

מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!

הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור

רגע לפני שאתם עוזבים!

אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור

השאלה שלך נשלחה!