התמסרות

על התפתחות אישית ורגשות לא זוהרים בפרק הזה אני מארחת את ערן שטרן, יזם, סופר, מרצה, מלווה ומאמן אנשים, יזמים, בעלי עסקים, מנכ”לים בכירים בתהליכי שינוי וטרנספורמציה משמעותיים בחייהם ובעסקים שלהם, למעלה מ 20 שנה. בעל הפודקאסט "עושים שינוי" בפרק הזה שוחחנו : על השינויים שעבר בחייו על שינויים מתוך בחירה וכאלה ש"נופלים " עלינו על הדרכים להתמודד ולהכיל שינוי מודל המושלמות שיוצר פערים על תפיסת האושר השגויה שתלויה בתוצאות בחוץ על הכוח שבהתמסרות והריפוי שזה מביא על הפחדים שקיימים משינויים שקורים בחיינו על החשיבות של מקום לרגשות בתהליך של שינוי והתעוזה שזה מביא איתו תודה ערן על המבט החוקר ,על הסדקים שהבאת באנושיות מרובה ועל הקול הזה בתוך עולם ההתפתחות האישית שמביא איזון הכרחי ובריא.

אז היום יום הולדת. יום מורכב יצא לי השנה, יום הזכרון וערב יום העצמאות, ועוד בשנה הכי מורכבת וכואבת שהמדינה הזו חווה. יצאתי בבוקר להליכה בשדות של המושב שאני גר בו. וחשבתי עד כמה המציאות שלנו שברירית. עד כמה היא יכולה להיות לא צפויה והפכפכה, ועד כמה יש בה מהכל: כאב ושמחה, צער ואושר, הצלחה וכישלון, ביחד ולבד. מציאות של הפכים וניגודים. למעשה, היום היינו אמורים בכלל לצאת ליום השישי של הליכה על הקמינו דה סנטיאגו בספרד. מחר היינו אמורים להגיע לסנטיאגו דה קומפוסטלה, נקודת הסיום של המסע שלנו. רצה הגורל וחמישה ימים לפני הטיסה שברתי את יד ימין שלי. כל התוכניות השתנו לחלוטין. ברגע אחד. כמו שברגע אחד, לפני כשבעה חודשים, ב6:29 בבוקר, השתנו החיים של כולנו כאן במדינה. מציאות משוגעת כזו. והנטייה הכי אנושית שלנו היא לנסות להיאחז ולחזור למה שהיה לפני. אני רואה את זה עם היד שלי. עד כמה קשה לי להתמסר לחוסר האונים של יד מושבתת, של חוסר היכולות לעשות פעולות בסיסיות הכי פשוטות כמו לשים משחה על מברשת השיניים, לפתוח צנצנת או לסגור את חגורת המכנסיים. אני רואה עד כמה הרצון לחזור לרגע של לפני, למוכר, לוודאי, הוא גדול וחזק. רק שאי אפשר. וזו המציאות שלנו ויש בה מהכל. גם כשאני מסתכל על החיים שלי היום, ביום ההולדת שלי, אני חווה את הכל. את הרגעים הטובים והיפים, ואת הכואבים והמורכבים. ממש כמו היום הזה שחלקו יום זכרון וחלקו חג עצמאות. הכאב והשמחה מחוברים ביחד. אלו החיים עצמם. ולפעמים דווקא מהמשברים הכי קשים והכי כואבים נוצר משהו חדש וטוב. עברתי את זה אינספור פעמים לדעת שזו לא קלישאה אלא אמת פשוטה. ואנחנו לא באמת יודעים מה יבוא מחר, ומה נפגוש בחיים שלנו, ומתי כל הסיבוב שלנו כאן יסתיים. אז כל מה שנותר הוא לחיות. עכשיו. בכל רגע. ולהפיק מכל מצב את המיטב. מזכיר את זה גם לעצמי עכשיו, עם היד השבורה 😊

כל חייו עבד גולן רייס במערכות הבטחון במדינה בתפקידי ניהול בכירים, מורגל ומחונך בתוך התרבות המסגרתית הנוקשה המורכבת משפת יעדים, מטרות וחוקים. באחד מימי המשרד, השגרתיים והאפורים הדרך קראה לו, ולהבדיל מימים אחרים הפעם הוא שמע. מספר חודשים לאחר מכן מצא את עצמו הולך 900 ק"מ, בדרך הצליינות העתיקה "קאמינו דה סנטיאגו" מצרפת לספרד. כשחזר לארץ, המום מעצמתה של דרך העלייה לרגל ומהשיעורים שלמד, החל לכתוב את מה שהפך להיות הספר הראשון שנכתב על ידי יהודי ישראלי העולה לרגל בדרך נוצרית - "בדרך לסנטיאגו". במהלך כתיבת הספר יצא למסע נוסף של 1200 ק"מ שבסיומו הוציא את הספר לאור והוא זה שמשמש ומהווה את הבסיס לבניית "דרך העלייה לרגל ירושלים". בשיחתנו תוכלו לשמוע בין השאר: על שלושת הקריאות שהדרך קראה לו על ההחלטה לצאת למסע תוך התמודדות עם חוסר הוודאות ושבירת אמונות ודפוסי חשיבה על המשקל הכבד של הצורך בוודאות אותו אנו נושאים עמנו לכל מקום האם באמת אנו צריכים להיות מוכנים לכל תרחיש אפשרי מהי הפשטות שגילה בדרך על החוויה של לחזור למקום מוכר כשאתה מכיר את עצמך אחרת מדוע החליט לצאת למסע פעם נוספת על המיזם "דרך עליה לרגל לירושלים" על המסע הרגשי שעבר לצד המסע הפיסי מדוע חשוב לבקש סליחה ולסלוח לעצמנו

תמיד כמהתי לחופש. כל חיי חקרתי היבטים שונים של חופש בחיים שלי. הדבר הראשון שמשך אותי היה "חופש כלכלי". חשבתי והאמנתי שאם רק יהיה לי מספיק כסף, אז אהיה חופשי באמת. אז הרווחתי הרבה כסף וגם הפסדתי הרבה כסף, וגיליתי שבשום מקרה, מצב חשבון הבנק שלי לא גרם לי להרגיש חופשי יותר או פחות. חשבתי שאם רק אצא לטיול ארוך בעולם, אשתחרר מהמחויבויות היומיומיות אז באמת ארגיש חופשי. עשיתי את זה, יצאתי לטיול של שנה בעולם, רק כדי לגלות, שאין זה משנה איפה אהיה בעולם, אני תמיד לוקח לשם את עצמי איתי. שהחופש הוא לא שום דבר חיצוני, אלא פנימי אצלי.

תמיד כמהתי לחופש. כל חיי חקרתי היבטים שונים של חופש בחיים שלי. הדבר הראשון שמשך אותי היה "חופש כלכלי". חשבתי והאמנתי שאם רק יהיה לי מספיק כסף, אז אהיה חופשי באמת. אז הרווחתי הרבה כסף וגם הפסדתי הרבה כסף, וגיליתי שבשום מקרה, מצב חשבון הבנק שלי לא גרם לי להרגיש חופשי יותר או פחות. חשבתי שאם רק אצא לטיול ארוך בעולם, אשתחרר מהמחויבויות היומיומיות אז באמת ארגיש חופשי. עשיתי את זה, יצאתי לטיול של שנה בעולם, רק כדי לגלות, שאין זה משנה איפה אהיה בעולם, אני תמיד לוקח לשם את עצמי איתי. שהחופש הוא לא שום דבר חיצוני, אלא פנימי אצלי.

יש לכם שעון מעורר? אני מניח שכן. בעולם של היום קשה לא להתנהל עם אחד כזה. אלא אם כן אתם באמת מהסוג הזה של אנשים של "יקיצה טבעית". היו לי תקופות כאלו של יקיצה טבעית, אבל עדיין, תמיד הייתי צריך להרגיש את הבטחון של השעון המעורר שיעיר אותי אם במקרה לא אתעורר טבעית. אז איך הוא? השעון המעורר שלכם? מניח שאצל רבים הוא בטלפון הנייד. באופן כללי אני לא אוהב שהטלפון הנייד נמצא איתי בלילה בחדר השינה, אז האופציה הזו ירדה מהפרק. אז יש לי שעון פשוט ממש. עלה 9 שקלים באיקאה. אבל עושה את העבודה בצורה נאמנה כבר שנתיים לפחות. יכול להיות שכאן כבר איבדתם אותי. מה כבר יש לומר על שעון מעורר? חפץ סתמי וחסר משמעות, ועוד כזה של 9 שקלים? צודקים, אין בו שום דבר מרגש או מיוחד. אבל השעון הזה הוא רק אחד משני השעונים המעוררים שיש לי. את הראשון קניתי באיקאה. את השני קיבלתי במתנה. סוג של מתנה. תלוי מאד איך מסתכלים על זה.

שמחתי להתארח בכנס "קפיצה קוואנטית" שערכה ליאת שפר בן יעקב. יצאנו לשיחה עמוקה על האופן שבו דווקא התמסרות לאירועים מורכבים ומאתגרים, מביאה בהרבה מקרים לריפוי עמוק ומשמעותי. על רקע אירועי ה-7/10 והמלחמה שבעקבותם, רבים מאיתנו פגשו אתגרים ומורכבויות בחיים. לאורך השנים גיליתי, שדווקא ההתמסרות למה שהמציאות מביאה לנו, ובייחוד בהיבטים המורכבים, הקשים והמאתגרים, גרמה לי לקפיצות משמעותיות בחיים לאחר מכן. בשיחתנו דיברנו בין השאר על: - מה זה אומר להתמסר למה שהמציאות מביאה? - במה זה שונה מדפוס הפעולה הרגיל שלנו? - למה זה טוב בכלל? - מה איפשרה לנו ההתמסרות למה שהמציאות מביאה? - איזו התפתחות וריפוי אפשר לפגוש בעקבות התמסרות שכזו