אי אפשר שלא להצטרף לטרנד ולכתוב גם על הסדרה של כאן 11 "מקום שמח".
כל הפיד שלי מלא בזה.
וכנראה שזה לא במקרה.
יש משהו בסדרה הזו שמצליחה לדקור בדיוק איפה שכואב.
איפה שאנחנו מפחדים להסתכל.
איפה שהלב יודע שמשהו שם מוכר מדי.
גם אני בסיבוב הקודם שלי הייתי במקום הזה.
המקום שבו אתה מתעורר יום אחד ולא בטוח לאן נעלמה האהבה שהיתה פעם ברורה כמו אור יום.
הרבה אנשים שמעיזים לדבר על זה איתי, אומרים את זה בצורה דומה:
לא קרה משהו גדול.
לא איזו דרמה.
לא פרידה.
לא סיפור מטורף.
פשוט…
לאט, לאט.
Little by little.
שחיקה שקטה.
עייפות.
התרחקות.
חוסר תשומת לב קטנטן שבשגרה הרגילה של יום שלישי בצהריים לא נראה משמעותי מדי.
אבל כשהוא מצטבר לאורך שנים, הוא הופך להרים של ריחוק.
וזה כמעט תמיד נראה אותו הדבר.
זוג רגיל. אנשים טובים. באמת אוהבים.
עובדים קשה. מגדלים ילדים. משלמים חשבונות.
מנווטים בין עייפות להישרדות.
משימות. מחויבויות. אחריות.
מרחב קטן מדי לנשימה. לחיבור.
ובתוך כל זה, הזוגיות יורדת בסדר העדיפות והופכת לפרויקט תפעולי ולא למערכת יחסים חיה.
הם הופכים להיות סמנכ"לי תפעול של חברה שנקראת "משפחה בע"מ".
שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי.
יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז.
אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש.
וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם.
ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים.
המשפט היה:
ריפוי = כנות בשדה של אהבה
בום!
פתאום הנקודות התחברו לי.
במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר".
והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?"
והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה".
שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול.
באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו.
פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון.
בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.
או: איך ההחלטות שמעולם לא קיבלתם מעצבות את כל החיים שלכם.
כל החיים שלנו מתנהלים על בסיס הסכמים והסכמות. חלקם כאלו שחתמנו עליהם במודע, כמו למשל המשכנתא בבנק (למרות שלא קראנו מילה מעשרות העמודים הכתובים שחתמנו עליהם).
אבל מרביתם, הם לא כאלו.
ולמרות שאלו ההסכמים החשובים ביותר הנוגעים להיבטים הכי משמעותיים בחיים שלנו כמו משפחה, ילדים, הורים, חברים, תעסוקה, בריאות, כספים וכו' – אין לנו שום זיכרון שחתמנו עליהם וגם לא נמצא את ההסכם המודפס לעיין בו.
אלו הם ההסכמים הלא כתובים שמנהלים את החיים שלנו. הם שולטים בכל החלטה שאנו מקבלים.
מה זה בעצם "הסכם לא כתוב"?
הסכם לא כתוב הוא כלל, אמונה או ציפייה שאנחנו חיים על פיה מבלי שבחרנו אותה בכלל. לא באופן מודע לפחות.
זה הסכם שהחברה, המשפחה, או אפילו אנחנו בעצמנו יצרנו, לעיתים לפני עשרות שנים או בילדות שלנו, והוא ממשיך לנהל את חיינו מאחורי הקלעים מבלי שנהיה מודעים לקיומו.
למשל, כל מי שנולד לו ילד, ברגע הולדת הילד, חתם באופן לא מודע על הסכם עם עצמו, שהוא יעשה הכל כדי לשמור ולהגן על הילד הזה, עד ליום מותו.
זו דוגמה להסכם לא כתוב, שנחתם באופן לא מודע אצל רובנו.
וזה לא שהסכם לא כתוב הוא "טוב" או "רע". זה הכל בעיני המתבונן, והאם זה תומך (או שלא) בחיים שהוא רוצה ליצור לעצמו.
כאוס.
אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו.
הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה.
כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום.
כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר.
וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן?
בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו.
כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.
לפני כמה חודשים, במהלך שיחה עם בעל עסק שליוויתי בתהליך אישי עמוק, מורכב וכואב, הוא זרק לי את המשפט הזה: "אני לא רוצה להיות ערן שטרן!".
אז לפני הכל דיסקלמייר חשוב: אני לא חושב שאף אחד בעולם צריך להיות ערן שטרן. למעט אני. וגם לי זה לא תמיד פשוט 😊
כל אחד מאיתנו צריך להיות הוא עצמו וכמה שיותר קרוב לעצמו. זה בסדר להשתמש באחרים כמודלים לדברים שהיינו רוצים להיות, אבל חשוב יותר להבין מי אנחנו ולהיות כמה שיותר קרובים לגרסה הזו שלנו.
האמירה הזו שלו כמובן סיקרנה אותי וחקרתי איתו קצת יותר לעומק למה הוא התכוון.
קודם כל היה ברור שהיא נאמרה מתוך פחד. הוא חשש מהמשמעויות של להיות דומה לי.
וכששאלתי אותו למה התכוון עלו דברים כמו: הגירושים, הפירוק של עסק מאד מצליח, מעבר מבית גדול ומפואר לבית קטן וצנוע.
והוא צודק, כל אחד מהשינויים האלו שעשיתי היו מאד מורכבים, כואבים והיו כרוכים בתשלום של מחירים יקרים. יקרים מאד.
אתמול ושלשום כששלפתי קלף, יצא אותו האחד – Self Love – אהבה עצמית.
מעניין שזה מה שיצא. סוג של רפלקציה עבורי על שש השנים האחרונות.
אם אנסה לסכם מה שקרה לי בשנים האלו ומה שהשתנה בתוכי, אז אהבה עצמית זה הדבר.
מרגיש היום הכי שלם, מקבל ואוהב את עצמי מאי פעם.
בעבר, זה ממש לא היה כך. חייתי עם פער עצום בתוכי. פער בין המקום שחשבתי שאני אמור להיות בו, למקום שבו הייתי. פער בין מי שהרגשתי בפנים שאני ובין הדמות החיצונית שהצגתי לעולם. והרבה ביקורת עצמית ושיפוטיות, אכזבה מעצמי ותסכול גדול שמלווה את כל אלו.
בהמשך לפוסט הקודם, על "לפרק את הבית" הרעיון הזה המשיך להבשיל בתוכי.
מה זה "הבית" הזה קודם כל?
אוסף האמונות, התפיסות, המחשבות וההרגלים שמעצבים את החיים שלנו. שמרביתן ככולן, עוצבו מתוך הסביבה ובית הגידול ששהינו בו.
לרוב, אנחנו לא מטילים ספק ב"בית" הזה. והתרבות, הסביבה, המשפחה, ההורים, המורים והחברה שהקיפה ומקיפה אותנו מכתיבה לנו את האמונות הללו.
וכמעט לעולם לא נטיל בהן ספק.
כי לרוב אנחנו לא מכירים משהו אחר.
זה מפחיד לפרק את הבית.
סוגר עוד מעט שבוע ראשון בקוסטה ריקה. באתי לכאן לבד.
באתי לכאן לסוג של מסע עם עצמי. לפגוש צורת חיים אחרת, לפגוש את הטבע העוצמתי, השקט והשלווה והיופי שכאן.
ובעיקר, באתי לכאן כדי לפגוש את עצמי.
ביומיים, שלושה הראשונים היה לי מעניין לראות עד כמה קשה למערכת הפנימית שלי "להוריד הילוך". עד כמה אני כל כך מתוכנת לעשיה, למשימות, להספיק דברים, למחוק אייטמים ברשימת ה-to do שלי (אל תתבלבלו, כבר הספקתי למחוק כמה כאלו מאז שהגעתי 😊 ).
בהרצאה דיברתי על מה יאפשר לנו ליצור יותר חופש בעסק שלנו. בין השאר תוכלו לשמוע:
מה המשמעות של חופש בעסק?
מהן מלכודות החופש הנפוצות בעסקים שמונעות מאיתנו לחוות חופש בחיים שלנו
איך ניתן לעצב את העסק כך שיאפשר לנו יותר חופש וגמישות.
וכיצד נוכל להביא יותר חופש להיבטים שונים בעסק שלנו: מול כסף, בשיווק, מול הלקוחות ועוד
