רוב חיי עשיתי את מה שצריך. את מה ש"נכון". את מה ש"מקדם".
עבדתי, יצרתי, הובלתי, הדרכתי, בניתי, השגתי, פירנסתי, הצלחתי.
החיים שלי היו מסודרים היטב – לא רק על הדף, אלא גם בעיניים של מי שהסתכל מהצד.
הכול זרם כמו שצריך: קריירה מצליחה, שם טוב, הכרה, ביטחון כלכלי, משפחה, קהל, בית, תוכן, עשייה.
אולי גם אתה מכיר את התחושה הזו?
שאתה עושה את כל הדברים הנכונים, שאתה לא עוצר, לא מוותר, לא מתבלבל, ושאתה "על המסלול” הנכון.
אבל איפשהו בפנים… יש פער.
בהתחלה הוא שקט. מין חוסר נחת שקשה להסביר.
מין ריקנות שקצת מביכה, כי היא לא “אמורה” להיות שם.
כי הרי יש לי הכול… אז מה עוד אני מחפש?
זה משהו שאנחנו כמעט לא מדברים עליו בקול רם. הוא נמצא מתחת לפני השטח, אצל זוגות רבים, במיוחד בקשרים ארוכי טווח.
הוא מתגנב לאט, בלי שבאמת שמנו לב.
ואז, יום אחד, הוא פשוט כבר שם. נוכח. ובעוצמה.
זה השעמום, הריחוק, התדירות שיורדת או לפעמים כמעט ונעלמת לגמרי.
תחושת תסכול שקטה ומציקה על חיים שלמים שבהם משהו במיNיות הפסיק לפעום.
במשך שנים האמנתי שזה תהליך טבעי.
"ככה זה בזוגיות ארוכה", אמרו לי.
"כולם חווים את זה", "זה חלק מהחיים", "אצל כולם זה ככה".
והאמנתי לזה. שככה זה. שאין מה לעשות.
בעבר, חשבתי שלהיות "הגבר של הבית" זה אומר לספק, להחזיק, לדאוג, להיות זה שכולם יכולים להישען עליו.
זה ש”לא עושה דרמות”, ששומר על יציבות, שלא נשבר, וזה שגם כשקשה לו, הוא מתמודד ויוצא מזה.
וכך גם חייתי את חיי לאורך לא מעט שנים.
עשיתי, נתתי, דאגתי, השגתי, עינגתי, סיפקתי, פירנסתי.
הרגשתי שאני חייב “להיות בסדר” – גם כלפי עצמי, גם כלפי בת הזוג שלי, גם כלפי הילדים.
שאני חייב לסמן V על כל הסעיפים, ובהצטיינות אם אפשר: אבא, בן זוג, בעל עסק, חבר, בן, מנחה, מנטור…
להיות “הדמות הזו שאחרים מסתכלים עליה ורוצים ללמוד ממנה”.
אם יש חלק או דמות פנימית בתוכי, שלא קיבלה ממני מספיק מקום והכרה לאורך שנות חיי, זה הילד.
לא הילד שלי, אלא הילד שבי.
הילד הזה, תמיד היה חלק ממני. סקרן, שובב, ביישן, ובעיקר: חי. מרגיש את הכול וחזק.
אבל ככל שהשנים עברו והתבגרתי יותר, וקרה הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "חיים", המקום שלו הצטמצם בחיים שלי.
ביחד עם התבגרות, עם החיים, עם הציפיות והמחוייבויות, המקום שלו בתוכי התכווץ, קטן ובעיקר השתתק.
מה שלמדתי מהסביבה והמודלים הגבריים שהיא הראתה לי זה שאני צריך להתאפס על עצמי:
"להיות גבר", "להחזיק את זה", "לא לבכות עכשיו", "לא להתפרק פה".
כי זה לא מתאים, כי זה לא הזמן, כי יש דברים שצריך לעשות ולהספיק.
וכך, שנה אחר שנה, בניתי בתוכי חומת מגן מסביב ללב שלי.
חומה שהחזיקה אותי תפקודי, יעיל, חזק, ו“יציב” בעיני אחרים.
רוב חיי לא התייחסתי לגבריות שלי כאל "עניין" או משהו. הייתי גבר, ככה נולדתי, וזהו.
מן הסתם, כמו כולם, את מרבית הזהות הגברית שלי, שאבתי מתוך חיקוי של מה שראיתי בסביבה שלי – אבא, אחים גדולים, חברים, דמויות מפתח שנתקלתי בהן במהלך החיים וההתבגרות שלי.
מעולם לא עצרתי לשאול או לבחון איזה גבר אני רוצה להיות בעולם הזה.
המפגש הראשון שלי, פנים מול פנים, עם הזהות הגברית שלי היה בסדנת מיניות שהשתתפתי בה לפני כמה שנים.
אחד הימים המשמעותיים ביותר שם עבורי, היה יום שעסק כולו, באנרגיה הזכרית.
אני זוכר ממש את התחושה שמשהו חדש מתעצב בתוכי, ממש כמו סוג של עמוד שדרה חדש שהולך ומתגבש ונבנה.
להיות אותנטי
~~~~~~~~~~~~
להיות אותנטי, זה לבטל פגישה כשאתה לא מרגיש טוב נפשית, במקום להגיע ולהעמיד פנים.
להיות אותנטי, זה לומר לחבר שהוא פגע בך, במקום לשמור טינה בשקט.
להיות אותנטי, זה להודות בפני החבר שלך, שאתה יודע שפגעת בו, ואתה מצטער על זה.
להיות אותנטי, זה לומר לבת הזוג שלך מה אתה באמת רוצה, גם כשאתה יודע, שזה משהו שמאד מפחיד אותה.
להיות אותנטי, זה לשתף אותה בפחדים העמוקים ביותר שלך, גם כשזה הופך אותך להיות מאד פגיע מולה.
להיות אותנטי, זה להודות שאתה עייף מדי למפגש חברתי, גם כשהצד השני ממש רוצה ללכת.
להיות אותנטי, זה לומר "אני צריך זמן לעצמי" כשזה באמת מה שאתה צריך, גם אם מישהו אחר יכול לפרש את זה כדחייה
להיות אותנטי, זה לאפשר לעצמך לבכות לידה, כי זה כואב וזה מה שיש בך כרגע.
להיות אותנטי, זה להודות בפני הילדים שלך שעשית טעות, במקום להצדיק את עצמך.
להיות אותנטי, זה לומר לילדים שלך, מה מתאים לך ומה לא, ומה אתה לא מוכן לעשות, גם כשמדובר בהם.
להיות אותנטי, זה להודות בפני הצוות שלך, שאינך יודע את התשובה ושתבדוק, במקום להעמיד פנים שאתה בקיא בהכל.
להיות אותנטי, זה לבקש את הכסף שחייבים לך, גם כשזה מרגיש לא נעים.
להיות אותנטי, זה להודות שאתה מפחד מהתמודדות עם נושאים כלכליים, במקום להתחמק מהם.
להיות אותנטי, זה לבקש עזרה כשאתה סובל מדיכאון או חרדה או סתם קשה לך, במקום לנסות להסתיר ולהתמודד לבד.
להיות אותנטי, זה לבחור בדרך שנכונה לך, גם אם היא לא מקובלת בסביבה, בחברה או במשפחה שלך.
להיות אותנטי, זה להודות בפני עצמך שקשר מסוים כבר אינו בריא לך, גם אם זה אומר שמישהו בצד השני יתאכזב או יפגע ממך.
להיות אותנטי, זה לשתף במשהו שגורם לך לגאווה, גם אם אחרים יוכלו לחשוב שזו התרברבות.
להיות אותנטי, זה לומר "לא" בלי להרגיש צורך להסביר או להצטדק, כשאתה יודע עמוק בלב שהבקשה אינה מתאימה לך.
להיות אותנטי, זה להכיר בכך שיש דברים שאתה פשוט לא טוב בהם, במקום להמשיך להתעקש.
להיות אותנטי, זה להיות מוכן להביע דעה לא פופולרית, ולהיות מוכן להרגיש "לא שייך".
להיות אותנטי, זה לסרב להשתתף בפעילות שלא תואמת את הערכים שלך, ולהיות מוכן לשלם בתחושת בדידות.
להיות אותנטי, זה להציב גבול מול חבר שחצה אותו, גם אם זה יגרום לאובדן החברות.
להיות אותנטי, זה לשתף חבר בקושי אמיתי שאתה מתמודד איתו, גם אם זה יפגע ב"תדמית המושלמת" שיצרת לעצמך.
להיות אותנטי, זה לשנות מסלול חיים שהשקעת בו שנים, כי הוא כבר לא תואם את מי שאתה, ולהיות מוכן לפגוש בלבול, חוסר ודאות ופחד מהלא נודע.
להיות אותנטי, זה לוותר על ההגנות, התחפושות והפרסונה שבנית סביבך במשך שנים, ולהתחיל להיפתח למציאות חדשה.
להיות אותנטי, זה להודות שלעיתים אתה מרגיש חסר ערך, גם כשכלפי חוץ אתה מציג ביטחון עצמי.
להיות אותנטי, זה להודות שלפעמים אתה מקנא באחרים, במקום להכחיש רגשות "לא נעימים".
להיות אותנטי, זה לקבל משוב קשה בלי להתגונן או להסביר, כי יש עמוק בפנים אתה יודע שיש בו גרעין של אמת שנכון עבורך.
להיות אותנטי, זה להפסיק לנסות לרצות את ההורים שלך בבחירות החיים שלך, גם אם זה יגרום להם אכזבה עמוקה.
להיות אותנטי, זה לקבל שיש בך חלקים לא זוהרים (ואפילו "אפלים) שאתה לא אוהב, ועדיין לקבל שהם חלק ממי שאתה ולהתייחס אליהם בחמלה.
להיות אותנטי, זה לעזוב את "התפקיד" שהחברה הטילה עליך, ולהגדיר מחדש את מי שאתה באמת רוצה להיות.
להיות אותנטי, זה להבין שאתה משתנה, כל הזמן, ומותר לך לשנות את דעתך ואת הבחירות שלך.
להיות אותנטי, זה להיות מוכן לשלם מחירים על הבחירות שלך.
להיות אותנטי, זה להפסיק לאהוב רק חלקים מעצמך, ולקבל ולאהוב את עצמך כפי שאתה – עם כל המורכבויות והפגמים.
* * *
ומה זה להיות אותנטי עבורכם?
בן 53 היום.
מרגיש שזכיתי ובורכתי באמת.
בורכתי באהבה שלי עם ורד, בילדים שלי, בעיסוק שלי וביכולת שלי לגעת בחיים ולהשפיע ובמשמעות שזה נותן ומביא לחיים שלי.
בורכתי בזכות הזו לגעת בחיים של אחרים, אפילו לרגע ולדעת שבזכות הנגיעה הקטנה הזו, משהו טוב קרה להם בחיים.
בורכתי בחברים ובאנשים הטובים שאספתי ונאספו סביבי לאורך כל השנים.
בורכתי בגוף שלי ובבריאות שלי וביכולת שלי לפעול איתו, לנוע ולזוז איתו ולקבל ממנו עונג והנאה.
בורכתי במיניות שלי וביצר וביצירה שלי.
בורכתי בכישורים וביכולות המיוחדות שלי.
בורכתי בחיבור העמוק שלי פנימה לעצמי, בהקשבה לעצמי ובאינטואיציה החדה שלי.
בורכתי בהדרכה שלי ששומרת, מגינה עלי ומכווינה אותי.
בורכתי בסקרנות, ביצירתיות וביכולת שלי לגרום לדברים שאני רוצה לקרות.
בורכתי במטפלים ואנשים מיוחדים שליוו ומלווים אותי לאורך השנים, שעזרו ועוזרים לי להפוך להיות טוב יותר עם עצמי, לעצמי ולאחרים.
בורכתי באהבה שיש בי ובכך שלמדתי לפעול מתוכה בדברים שאני עושה ובתנועה שלי בעולם.
נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם".
חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה…
נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות – אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות – המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן.
אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו.
אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת.
התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו – מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים.
אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל – התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש.
בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה.
אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט.
ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.
"אני אהיה חופשי כשהילדים יגדלו"
"אהיה חופשי כשאסיים לשלם את המשכנתא"
"אהיה חופשי כשיהיה לי מספיק כסף בבנק"
"אהיה חופשי כשאפרוש לפנסיה"
כמה פעמים אמרתם את המשפטים האלה לעצמכם? כמה פעמים דחיתם את החופש שלכם ל"יום אחד", למועד עתידי שבו כל התנאים החיצוניים יסתדרו בדיוק כמו שצריך?
אני אמרתי זאת לעצמי לא מעט פעמים בעבר.
חשבתי שאם רק אצא קצת מהמרתון של חיי היומיום – רשימת ה-TODO שלא מסתיימת, רשימת המטלות האינסופית בבית, הוואטסאפים שלא מפסיקים להכנס – אז ארגיש חופשי. אז לקחתי את המשפחה ויצאנו לטיול של שנה בעולם. רחוק מכולם. ואתם יודעים מה? המחשבות, תחושת המחנק, חוסר המנוחה – הם פשוט ארזו מזוודה ונסעו איתי. שינוי המיקום לא שינה את מה שהתרחש בתוכי.
צפיתי לאחרונה בסדרה "הזוג המושלם" בנטפליקס.
לא אעשה לכם ספוילר גדול מדי, אבל הסיפור הוא ידוע ומוכר: זוג יפה ומושלם, משפחה יפה, חיים מושלמים, קריירות מבריקות, בית חלומי, הכל נראה מבחוץ בדיוק כמו שצריך להיראות.
ואז מתברר (כצפוי) שהכל פאסון. מאחורי הדלתות הסגורות, בין ארבע הקירות – לא כל הנוצץ הוא זהב.
ישבתי מול המסך וחשבתי לעצמי: "וואו, כמה זה מוכר".
יכולתי לראות תקופות קודמות בחיים שלי, שבהם זה היה בדיוק כך, שמבחוץ הכל היה נראה יפה ונוצץ, אבל מבפנים התמונה היתה אחרת לחלוטין.
ובטיימינג מעניין היום, חג הפורים, חג התחפושות והמסכות, החג שבו מותר לנו להיות מישהו אחר ליום אחד, אולי דווקא היום אפשר במקום להתחפש (כמו שאנו עושים 364 ימים בשנה), אולי דווקא היום, בחג הזה, נרשה לעצמנו להסיר אותה.
