חופשה היא לא חופש
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני כותב כעת מסרי לנקה.
כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר.
טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו.
הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו.
אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים.
תמיד חיכיתי לחופשה הבאה.
לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות.
הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי.
זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים.
אבל שם זה היכה בי מחדש.
גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי.
ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו.
זה כולל את כל הפחדים שלנו.
את הביקורת העצמית.
את רגשות האשמה.
את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.
לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי.
אני מוצא בה סוג של אמת.
אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב…
או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים!
אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל.
רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו.
ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת.
אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם.
כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר.
וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית.
אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן.
למה אנחנו לא פשוט… עוצרים? יורדים ממנו?
כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן.
וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים.
פרדוקסלי ממש.
הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ.
לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא.
הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849.
הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק.
מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר.
הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים.
כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן.
תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר.
ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי.
חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה.
וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.
הדרך שהלכו בה פחות
~~~~~~~~~~~~~~~
לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה.
והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה.
ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות".
למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת.
בדרך שהלכו בה פחות.
בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה.
לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה.
זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו.
ולפעמים זה ממש סבבה.
ולפעמים לא.
אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו.
לא כי היא טובה יותר בהכרח.
פשוט כי היא מוכרת.
פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה.
לעומת הדרך שהלכו בה פחות.
אתמול קיימתי יום הקלטות לפודקאסט "עושים שינוי".
אחד הפרקים שהקלטתי היה עם 3 בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" (תוכלו להאזין לו כבר בשבוע הבא).
ישבנו באולפן, המצלמות מכוונות עלינו, ותוך כדי השיחה איתם, עברה בי המחשבה שכמו שלמצלמות שמצלמות אותנו, יש אפשרות לשנות את זווית הצילום, לקרב ולהרחיק, כך זה גם בחיים שלנו.
וזה גם מה שעלה מתוך השיחה איתם: איך שינוי זווית ההסתכלות על היבטים שונים בחיים שלהם, יצר שינויים משמעותיים בחייהם.
תחשבו על איזו מציאות מסויימת שמתקיימת בחיים שלכם.
זה יכול להיות משבר, אתגר, או אפילו טראומה מלפני שנים רבות.
וכעת דמיינו שיש לכם מצלמה שמכוונת לאירוע הזה ודרך עדשת המצלמה אתם מתבוננים על האירוע והמציאות הזו.
יש את המבט הישיר והרגיל שלנו.
זו זווית ההסתכלות המוכרת. לרוב אנחנו רואים שם את הכאב, את הכעס, את העצב, את המורכבות.
לרוב אנו נתבונן על המציאות הזו, רק מהזווית הזו. המוכרת.
וכעת, תרגלו איתי בדמיון את המהלכים הבאים:
כמו במצלמה, כשאתם מתבוננים על הארוע הזה, תעשו זום-אאוט. תרחיקו את המבט על האירוע.
אני אוהב לדמות את זה למצב שבו אני יוצא מתוך המציאות הספציפית ועולה לגובה רב שמאפשר לי משם להתבונן על זווית רחבה בהרבה ממה שאני רגיל לראות.
כשאנו מתבוננים על ארועים / אתגרים / משברים מזווית רחבה יותר, לרוב נצליח לראות עוד היבטים בתמונה הרחבה יותר.
הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד.
בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.
לבד, עם עצמו.
שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה.
הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה.
והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל.
נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו.
אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים.
אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד.
בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.
מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות.
בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי.
במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.
הייתה לי לאחרונה אינטראקציה לא נעימה עם מישהי.
לא איזו חברה קרובה או מישהי שאני מכיר לעומק. למעשה, נפגשנו פעם אחת לשיחה של כשעה וזהו.
לאחריה היא שלחה לי כמה שאלות.
עניתי לה בשמחה.
אחרי כמה ימים קיבלתי עוד כמה בקשות. עניתי שוב.
ואחרי כמה ימים כבר זה הפך לסוג של רשימת משימות.
משימות שמשרתות רק אותה.
בלי לשאול לשלומי. בלי לבדוק אם זה בכלל מתאים לי.
בלי שאני חייב לה משהו.
הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ.
חוויתי את זה כחוסר נעימות צורם.
היא לא ראתה אותי כאדם בתוך הסיטואציה הזו.
היא ראתה אותי כמשאב. ככלי שאמור לשרת את המטרות שלה.
בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי.
הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה.
אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות.
לאותו מסלול ידוע מראש.
עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה.
היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח.
פחד, בלבול, דחיינות, ספק…
אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו.
אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת.
הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים.
המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות.
התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה".
אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו.
שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה.
לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם.
השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".
לאורך השנים, בתהליכי הליווי האישי שאני עושה עם אנשים, ראיתי שלא פעם הם מגיעים לתהליך מסיבה מסוימת, בעוד שבפועל, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר שבגללה הם באמת הגיעו לתהליך.
זו תופעה די הגיונית אם חושבים על זה לעומק: אנחנו תמיד צריכים תירוץ טוב כדי לבקש עזרה.
אנחנו צריכים סיבה רציונלית והגיונית שאפשר להסביר לבן או בת הזוג, לרואה החשבון, ובעיקר לעצמנו.
אנחנו קובעים פגישת ייעוץ כי העסק לא צומח מספיק מהר ונתקע על תקרת הכנסות.
אנחנו באים כי אנחנו צריכים אסטרטגיה חדשה לשיווק.
או כי חסר לנו כלי לניהול זמן שיעשה סוף סוף סדר בבלגן של החיים שלנו.
זה כרטיס הכניסה שלנו.
ההסבר המסודר שאנחנו מספקים לעצמנו ולאחרים, כדי להרגיש שזה "בסדר" כשאנחנו בוחרים לבקש עזרה ולהיכנס לתהליך.
לפעמים, זה לא בגלל שאנו חוששים מלהסביר את זה לאחרים.
לפעמים, זה פשוט בגלל, שאנו לא מרגישים שזה לגיטימי עבור עצמנו.
אז קל לנו יותר לתת לעצמנו את הלגיטימציה הזו, אם זה תהליך עסקי כזה או אחר.
אבל, אחרי שהם נכנסים לקליניקה, כשהדלת נסגרת ואנו יושבים בארבע עיניים, האמת מתחילה לצאת.
והאמת היא כמעט אף פעם לא ניהול זמן או אסטרטגיה עסקית.
האמת היא שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לנהל את הזמן טוב יותר, אבל בפועל אנחנו נשארים במשרד עד מאוחר כי קשה לנו לחזור הביתה לזוגיות שכבר מזמן מרגישה כמו שותפות עסקית קרה ומנוכרת.
אנחנו מבקשים עזרה בלייצר עוד הכנסות, אבל מתחת לזה יושב פחד משתק שאנחנו בעצם מתחזים, ושעוד מעט כולם יגלו שאנחנו לא באמת כאלה מוכשרים או מוצלחים כמו שחשבו.
סוף סוף מתפנה קצת לכתוב על הריטריט "50 גוונים של חופש" שהסתיים ביום ראשון השבוע.
אם יש משהו שהבנתי על מה שקורה לי עם הריטריט הזה, הוא שבכל פעם שהוא מתקיים, אני נדרש לעבור בו איזו שהיא קפיצת מדרגה.
זה לא רק שהמשתתפים עוברים בו תהליך עמוק עם עצמם, כך קורה גם לי.
אז נכון שאני הוא המוביל של הרכבת הזו, הקטר. אבל ביחד עם זה, אני גם קרון ברכבת, בתהליך העמוק שסוחף את כולנו שם.
התכנסנו ביום רביעי שעבר, 22 אנשים, שיוצאים ביחד למסע חקירה פנימית עמוק.
לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה מצפה לנו.
לכל ריטריט, לכל קבוצה, יש את התמה שלה. כל פעם זה משתנה מקבוצה לקבוצה.
למדתי לבוא בסקרנות לגלות מה תהיה התמה של הקבוצה הזו.
בשבת בבוקר, כשהתארגנתי לקראת פתיחת היום הרביעי של הריטריט, עוד תהיתי ביני לבין עצמי מה התמה של הקבוצה הזו, ואז בשמונה ורבע בבוקר זה כבר היה ברור.
ההתראה הראשונה של פיקוד העורף תפסה אותנו בתחילת הפעילות של הבוקר. עוד לא הבנו אז, שזו רק היתה ההודעה על כך שנפתחה המלחמה, ולא באמת אזעקת טילים.
