הי,
אחת השיחות הפנימיות שמתקיימת לדעתי אצל כולנו היא שיחה על הפער.
הפער בין איפה שאני נמצא לאיפה שאני רוצה להיות.
ויש כאן משהו פרדוקסלי, שאין זה משנה כמה נתאמץ, נשתדל ונפעל להשיג את המטרות שלנו, מיד כשהשגנו אותן (או זמן קצר לאחר מכן) נתחיל מיד להרגיש שוב את אותו הפער.
זה כמו לנסות ולהגיע אל האופק – כמה שלא נתקרב לקראתו הוא הולך ומתרחק מאיתנו.
הסרטון הבא (גאוני בעיני) ממחיש זאת בצורה מצויינת
אני מניח שהתחברתם לרעיון 😊
אם ננסה להבין את התהליך הזה, שקורה אצל כולנו, בעוד רמה, הרי שבעצם בכל פעם שאנו שמים לעצמנו מטרה מסויימת ומשיגים אותה, מיד עולה בנו הרצון והצורך הפנימי להשיג משהו נוסף.
לרוב, אנו תולים בהשגת המטרה הזו, את מידת האושר שלנו.
"אם רק אצליח לגור בבית שאני רוצה ואוהב אז אהיה מאושר"
"אם רק אצא לחופשה שאני חולם עליה, אני אהיה מאושר"
"אם ארוויח יותר כסף אז אהיה חופשי ומאושר"
וכו'…
לפני מספר ימים ישבתי עם לקוח, והשיחה שלנו נסובה על כסף. הוא מתמודד כעת עם סיטואציה לא פשוטה של סגירת חובות ורצון שלו "ליישר קו", ולהצליח לצמוח משם, לעזוב את העבודה שלו כשכיר ולהקים את העסק העצמאי שלו.
הוא אמר לי משפט בסגנון של "אני רוצה להגיע למצב שיש לי מספיק כסף, כדי שאז אהיה חופשי".
ניסיתי להסביר לו שההרגשה של חופש (שאליה הוא בעצם שואף) אינה קשורה לכמה כסף יש (או אין) לו בבנק.
אחת החוויות שהיא זכורות לי בהקשר הזה הוא יום מסויים, לפני כשלוש שנים שבמהלכו רצה הגורל והיו לי 2 פגישות עם אנשים שונים. שניהם מצליחים מאד עסקית, כל אחד מהם הקים במו ידיו עסק שמגלגל מחזור של כ-130-150 מליון ₪ בשנה.
טכנית "על הנייר" ובבנק – הם חופשיים כלכלית.
למרות שמצבם הכלכלי היה מאד דומה (לכאורה נטולי דאגות כלכליות) החוויה שלי בפגישה עם כל אחד מהם היתה שונה לחלוטין.
הראשון היה באמת חופשי. כשדיברתי איתו הרגשתי את החופש שהוא חווה, את תחושת השפע שהוא חי מתוכה, את האופטימיות שלו, את שמחת החיים ואת הרווחה והשקט הפנימי שהוא חי עמה.
עם השני, למרות שמצבו הכלכלי כאמור זהה לראשון, החוויה היתה שונה לחלוטין. הוא היה מפוחד, השרדותי, חושש, סקפטי וציני. הוא דיבר איתי כל הזמן במונחים של פחד ושל כך שבעצם בכל רגע הכל יכול להשתבש, וכל העסק יכול ליפול.
למרות מצבם הכלכלי הזהה – החיים שלהם שונים לחלוטין.
חווית החיים שלהם שונה לחלוטין.
המקרה הזה, הראה לי יותר מהכל, עד כמה התלות שלנו ב"דברים חיצוניים" היא גדולה ועד כמה גדולה הטעות שלנו כאן. כל יעד או מטרה חיצונית שנשיג לא יגרמו לנו להרגיש באמת את מה שאנו רוצים להרגיש.
זה לא משהו חיצוני שמשפיע על מי שאנחנו בפנים.
זה הפוך לגמרי.
הרבה אנשים מסתובבים בעולם ומחפשים להשיג את "הדבר החיצוני" שיעניק להם את תחושת האושר שלהם. בדרך הם קצת מאבדים את מי שהם. את מי שהם באמת. את מה שנכון ומדוייק להם.
הם אפילו מתרחקים עצמם כדי להשיג "משהו חיצוני", ואז כשהם משיגים אותו, תחושת ההישג נמשכת זמן קצר (לעיתים אפילו דקות בודדות), ומיד תופסת את מקומה תחושת התסכול, כי בעצם האושר שהם ציפו לא הגיע.
אנחנו רוצים להגיע ל"שם", וכשאנו מגיעים לשם סוף סוף, ה"שם" הופך ל"כאן" ופתאום יש לנו "שם" חדש שאנו רוצים להשיג… וחוזר חלילה.
אז מה הפתרון?
אז אפשר להמשיך ולרדוף אחרי ה"שם" הבא שלנו… אבל אני חושב שבשלב הזה כבר הבנו שהאסטרטגיה של לרדוף אחרי האופק היא לאו דווקא האסטרטגיה היעילה ביותר.
ואפשר ללכת לכיוון אחר. להבין מי אנחנו באמת. מה תפקידנו כאן בעולם.
אחד הגורמים המשמעותיים שמשפיעים על תחושת האושר שלנו הוא המשמעות. שאנו עושים משהו בעל משמעות. שיש משמעות לנוכחות שלנו כאן בעולם.
אנחנו לא תמיד מבינים את זה או ששוכחים ואז מחפשים את ה"דבר החיצוני" התורן שיעניק לנו קצת אושר.
הדוגמה הפרקטית לכך, הוא למשל אדם שנמצא במקום עבודה שהוא אינו אוהב. הוא לא מרגיש שם ממומש ומוגשם. הוא מתוסכל מכך.
הוא משווע לחופשה.
הוא מאמין שאם תהיה לו את חופשת החלומות שלו, אז הוא יהיה סוף סוף שקט ומאושר כמו שהוא רוצה.
הוא עובד מאד קשה על מנת להשיג את החופשה הזו, ומצליח סוף סוף להגיע אליה.
אבל אז היא מסתיימת, ואפילו עוד לפני שהיא הסתיימה, תחושת התסכול מציפה אותו שוב.
כי הפתרון לתסכול שלו הוא לא עוד חופשה (ממש אין לי דבר וחצי דבר נגד חופשות.. אני מאד בעד!!), אלא משמעות.
הפתרון לתסכול שלו הוא החיבור לעצמו, למי שהוא באמת. למי שהוא חושב שהוא צריך להיות.
הפתרון הוא לא "שם" בחוץ, הוא לגמרי "כאן" אצלנו.. בפנים.
ומי שרוצה לעשות צעד משמעותי פנימה, אני מזמין אותו לפגוש אותי ב"תגלית".
לפני קצת יותר מ-11 שנים, כשהודעתי לסביבה שלי למשפחה ולחברים שאני עומד להשאיר את הקריירה שבניתי באינטל במשך 9 שנים מאחורי, ולצאת לדרך חדשה כעצמאי ובעל עסק, מרביתה התנגדה לשינוי.
הם אמרו לי שאני עושה מעשה מאד מסוכן, ולא אחראי.
הגדיל לעשות אחד החברים שלי שלקח אותי הצידה באחד המפגשים וביקש לשוחח איתי:
החבר: אתה מאד חשוב לי, ואני מרגיש חובה לדבר איתך על כך.
אני: ?
החבר: אתה עושה מעשה מאד מסוכן ולא אחראי. יש לך משפחה. יש לך בית, משכנתא ומחוייבות, אתה לא יכול להסתכן ככה.
אני: אני מבין.
אני: תקשיב, אתה מאד חשוב לי ואני מרגיש חובה לומר לך משהו חשוב.
החבר: ?
אני: אתה עושה משהו מאד מסוכן ולא אחראי. יש לך משפחה. יש לך בית, משכנתא ומחוייבות, אתה לא יכול להסתכן ככה.
החבר: ????
אני: אתה יודע, בעוד 30 יום מהיום שנינו יכולים למצוא את עצמנו מחוץ למקום העבודה שלנו. אבל יש הבדל אחד מאד מהותי ביננו.
החבר: ??????
אני: ההבדל ביננו, שאני התכוננתי לכך במשך כל השנה האחרונה. אתה לא.
החבר: ??????????
אני: בעוד 30 יום מהיום, אתה יכול למצוא את עצמך מחוץ למקום העבודה שלך. תקבל פיצויים, אולי עוד כמה משכורות להתאושש.. אבל מה אחר כך?
אותו חבר לא ממש הבין למה אני מתכוון.
הוא הסתכל עלי כמו על סוג של חייזר שנפל מכוכב אחר, הרי העבודה שלו היא הדבר הכי בטוח שיש לו…. השיחה שלנו הסתיימה בלי שממש הצלחנו לשכנע אחד את השני בצדקתו. הוא בעיקר ניסה להכיל אותי, טפח לי על הכתף במין סוג של "ברכת הדרך" שמהולה באנרגיה של "מקווה שאתה יודע מה שאתה עושה".
השיחה שלנו מתמצתת בעיני את כל המהות של מה שאנו רואים שקורה כעת בעולם סביבנו.
העולם משתנה. עולם התעסוקה כבר מזמן השתנה.
מי שעדיין מאמין למשוואה שפעם היתה קיימת ש"עבודה = בטחון כלכלי", אז כדאי שיתעורר ומהר!
מקום העבודה כבר מזמן לא מעניק לנו בטחון כלכלי יותר.
המעסיקים ובעלי העסקים והחברות רוצים, ובצדק מבחינתם, למקסם את הרווחים שלהם, לייעל את הפעילות שלהם, ועם כל ההתקדמות הטכנולוגית היום, צריך פחות ופחות עובדים לעשות את מה שנדרש.
זה עצוב.
זה אולי לא פייר.
במקרה של טבע, זה יכול להיות גם מקומם.
אבל זו המציאות.
כל המאבק שמנסים עכשיו לעשות ארגוני העובדים וההסתדרות למען מפוטרי טבע העתידיים נדון לכשלון. אז אולי ישפרו במקצת את התנאים של המפוטרים, אבל זה לא יהיה משהו שישנה את תמונת המציאות.
אלו הם גופים שמנסים בכל מאודם להתאים את העולם ואת המציאות לתפיסת עולמם הישנה. אבל העולם לא נמצא שם יותר.
הדימוי הכי מוצלח לכך שעולה לי בראש זה כמו שרגע לפני המבול, עומד מישהו ומנסה למכור לאנשים סביבו מטריות. כי הוא חושב שמדובר ב"עוד מטר גשם טיפוסי".
המטריות לא עזרו לאנשים במבול.
רק מי שראה את הנולד, והכין את עצמו למבול, ובנה לעצמו תיבה חזקה – ניצל מהמבול. אבל לא רק ניצל מהמבול, אלא לאחריו הצליח לבסס לעצמו עתיד חדש שממנו צמח העולם החדש.
כשמדובר בעולם התעסוקה, אנחנו נמצאים בעיצומו של מבול. זה לא עוד גשם טורדני.
היה טוב אם ההסתדרות, במקום לנסות להילחם את המלחמות של אתמול, היתה תומכת בעובדים באופן שיעזור להם לפתח את תפיסת האחריות האישית שלהם, את כישורי היזמות שלהם, מעניקה להם כלים והשכלה פיננסית, חושפת אותם להזדמנויות חדשות ליזמות, ליצירת הכנסות נוספות ולהקמת עסקים.
אבל לצערי, אני לא רואה סיכוי שזה יקרה מצד ההסתדרות, הממשלה, המעסיקים או כל גוף אחר.
והאמת, שלתפיסתי זה גם לא התפקיד ו/או האחריות של ההסתדרות לעשות זאת. וגם לא של הממשלה.
זו האחריות של העובדים.
של כל אחד ואחת מהעובדים.
זו האחריות של כולנו.
כל אחד שעובד היום כשכיר, כדאי שיתעורר ויקח אחריות על עצמו ועל חייו. על עתידו הכלכלי ועל עתיד משפחתו.
להמשיך להסתמך על המעסיק ועל מקום העבודה שלך שישמור עליך ויעניק לך בטחון כלכלי, זה כמו לשבת ולצפות בתזמורת המנגנת על סיפון הטיטאניק הטובעת.
למי שלא הבין, הקרחון כבר פגע בשוק התעסוקה. טבע היא רק הסיפון הראשון שהתמלא במים וכעת טובע.
לפני כארבע שנים כתבתי על כך גילוי דעת שנקרא "כיצד העבודה שלך גורמת לך להישאר עני". לימים הוא היווה את הבסיס לספר השני שלי "להתעורר" המיועד לשכירים ונועד לפתוח להם את הראש ולראות את תמונת המצב האמיתית של שוק התעסוקה, לפתוח להם את הראש לאפשרויות והזדמנויות חדשות. ולתת להם כלים מעשיים לקחת אחריות על חייהם ועל עתידם הכלכלי. שלהם ושל משפחתם.
העולם שלנו משתנה. כל יום. כל הזמן. ולצערי, טבע כנראה לא תהיה החברה האחרונה שתכריז על פיטורים המוניים. יהיו עוד כאלו.
זה לא משהו שההסתדרות או כל גורם אחר יוכל לעצור. הטכנולוגיה מתקדמת, העולם מתפתח, ויותר ויותר חברות מגלות דרכים יעילות יותר להגדיל את התפוקות, ובמחיר יורד של כח אדם.
אבל לא הכל שחור. להיפך, אני חושב שזו דווקא ברכה. אני חושב שהמצב הזה גורם ליותר ויותר אנשים להבין שאין להם ברירה, אלא להתחיל ולהמציא את עצמם מחדש. לקחת אחריות ולהתחיל לחפש את דרכם החדשה. להתחיל ליצור דברים חדשים, ליזום, להוביל, לפתח ולהנהיג – תחילה את עצמם, ואחר כך אחרים.
שם נמצא העתיד – ביזמות האישית, בלקיחת האחריות האישית וביצירתיות.
אני מקווה ומאחל לכל מפוטרי טבע הטריים, ואלו שעוד יצטרפו אליהם, שבמקום להכנס למרה שחורה בגלל מה שקרה, שיתאוששו מכך מהר ויתחילו לחפש לא רק את העבודה הבאה והתפקיד הבא, אלא גם את הדבר הבא שהם יכולים ליצור בעולם, את הערך הנוסף שהם יכולים להביא, ואיזה מקורות הכנסה נוספים הם יכולים ליצור.
אני מאחל להם להצליח ולראות בכך הזדמנות. הזדמנות לפרק חדש בחיים. הזדמנות לחפש מה באמת מעניין ומושך אותם לעשות.
מי שאהב את העבודה שלו ואת התפקיד שלו, אני בטוח שיוכל למצוא תפקיד חדש בכך. אבל אני יודע שיש גם כאלו שפחות אהבו את מה שהם עשו, והמשיכו לעשות זאת רק כי "חייבים להתפרנס". אני מאחל להם שילכו עם הלב שלהם, לחפש מה באמת "עושה להם את זה", מה באמת מרגש אותם ומה באמת יגרום להם לקום עם תשוקה בבוקר.
העולם שלנו משתנה. אבל יש היום גם הרבה יותר הזדמנויות מאשר בעבר. הזדמנויות שפעם לא היו קיימות. אני באמת מאמין בכך, מכל ליבי.
נ.ב. – אני מתנצל מראש אם הדברים הללו גורמים למישהו חוסר נוחות כלשהו, אבל זה חלק מהתפקיד שלי. התפקיד שלי בעולם הוא להעיר ולעורר אנשים לתפקידם בעולם, ולעזור להם "להוציא את עצמם לאור".
הי!
לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט של מישהי בפייסבוק, שמתארת את מצבה ומבקשת הכוונה.
היא מספרת שנרשמה ללימודים במכללה כלשהי, אבל שלא ממש מצליחה להביא את עצמה ללמוד שם, ולעבור לגור ליד המכללה.. בקיצור, יש בה סוג של התנגדות לכל המהלך הזה.
ובכל כל התאור שלה, היה משפט אחד שקפץ לי לעין ומשך את תשומת הלב שלי:
"אני נורא לא שלמה עם עצמי, אבל יש לי צורך לעשות תואר"
והנה התשובה שעניתי לה:
"הי ______, המשפט שתפס לי את העין הוא: "יש לי צורך לעשות תואר".
והשאלה שאני מציע לך לשאול את עצמך היא: מאיפה נובע הצורך הזה?
האם זה משהו שהנשמה שלי צועקת שאני חייבת לעשות?
או שזה בגלל שההורים שלי החדירו לי את האמונה שחייבים תואר, או שכל החברים שלי עושים תואר ואני לא רוצה להיות שונה. או שאני מפחדת שאהיה שונה מכולם ואז מה יחשבו/יגידו עלי…
לעשות תואר מהסיבות הלא נכונות זו טעות איומה בעיני…
בזבוז של זמן וכסף, וכשתעשי אותו מהסיבות הלא נכונות, תסבלי כל הדרך להשלים אותו (רמז: את כבר סובלת בגלל זה ועדיין לא התחלת אותו!!), ואחרי שתסיימי אותו במאמץ רב, אני לא מאמין שיהיה לך חשק, אנרגיה ורצון לעסוק בתחום הזה…
הייתי לוקח פסק זמן לחשיבה רצינית למה יש לך צורך לעשות תואר.. בהצלחה!"
כמה פעמים אנו עושים דברים כי אנחנו "צריכים".
יש הבדל תהומי בין "רוצה" ל"צריך".
כמה דברים אנחנו חושבים שאנחנו "צריכים" בחיים שלנו:
אנחנו צריכים לעבוד
אנחנו צריכים לשלוח את הילדים לבית הספר כדי שילמדו
אנחנו צריכים ללמוד ולעשות תואר
אנחנו צריכים לקנות בית
אנחנו צריכים ….
לא חסרים דברים שאנחנו צריכים.
והרבה מדברים הללו שאנו לכאורה "צריכים" גורמים לנו לא פעם לסבל.
גורמים לנו לעשות דברים שהם לא בהלימה עם הלב שלנו.
שהם לא מתאימים לנו.
שהם לא מי שאנחנו באמת.
אני יודע שיהיו מי שיקפצו עכשיו ויגידו, רגע, רגע, אבל אני באמת צריך לעבוד.
והתשובה שלי היא שזה לא באמת נכון. אף אחד מאיתנו לא באמת צריך לעבוד.
מי שלא רוצה לעבוד יכול להיות נתמך סעד. ויש כאלו.
מי שעובד, רוצה לעבוד. הוא רוצה לגור בבית שנעים לו לגור בו, הוא רוצה לספק לילדים שלו את כל מה שהם רוצים. הוא רוצה. הוא לא צריך.
ומצד שני, אנחנו לא באמת צריכים ללמוד ולעשות תואר. בטח לא אם זה בתחום שלא מדבר אלינו, רק כי זה תחום שעכשיו "נחשב".
אנו חיים בעידן שונה, שונה מאד מהעידן שבו חיו ההורים שלנו.
אנו חיים בעידן שיש לנו הרבה יותר חופש בחירה מאשר אי פעם.
ועדיין, רבים עדיין שבויים ואינם באמת מרגישים בחופש.
הם אינם מרגישים את החופש לחיות ולהיות כפי שהם באמת היו רוצים.
וזה קורה כי הם לא תמיד יודעים מה נכון ומדויק להם.
הם לא תמיד קשובים לכמיהה הפנימית של הלב שלהם.
יש משהו חסום.
תקשורת חסומה בינם לבין הלב שלהם, ולבין הידיעה הפנימית העמוקה של מי הם באמת, ושל מה הם באמת רוצים.
מה הם באמת רוצים להיות, ומה הם באמת רוצים לעשות.
לקראת השנה האזרחית הבאה עלינו לטובה, אני מזמין אתכם להחליף את כל ה"צריך" שיש לכם בחיים ב-"רוצה".
ואם אתם רוצים (לא צריכים), לקחת את זה צעד אחד קדימה, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ל"תגלית" הקרובה.
כיצד להתחבר למקור ידע וכח פנימי שיאפשר לכם לקבל החלטות טובות יותר, לבחור נכון, להתמקד, ולהגביר את היצירתיות שלכם.
מהו התהליך לזהות, לדייק ולממש את השליחות שלכם בעולם, את המסר שנועדתם להעביר ואת הטרנספורמציה שאתם יוצרים
מהם 4 המרכיבים ההכרחיים לחיים של אושר, הגשמה וסיפוק, וכיצד ליצור אותם בחייכם
כיצד להגביר את יכולת האינטואיציה שלכם, ולהשתמש בה על פי דרישה בעבודה, בעסק ובחיים האישיים.
כיצד להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם
כיצד לזהות במדוייק מהם הדברים שעוצרים אתכם מלממש את השליחות שלכם בעולם, וכיצד ליצור לעצמכם את המעקף הנדרש כדי להתגבר עליהם ולצאת לעשייה מקדמת
הי,
זה שהעולם שלנו משתנה, זה לא דבר חדש. אבל, אני לא משוכנע שאנו לגמרי מבינים עד כמה הוא משתנה.
בשמונה השנים האחרונות, מאז שנוסדה, אובר כבר הספיקה לשנות את העולם פעם אחת כאשר שינתה כליל את תעשיית המוניות, והפכה לא מעט נהגי מוניות מסורתיים למובטלים, ומצד שני סיפקה לעשרות אלפי אנשים אחרים מקור הכנסה נוסף ופשוט, ולמאות מליוני לקוחות שרות הסעות איכותי, זול יותר, נוח יותר וזמין יותר.
בתוך שנים ספורות אובר הפכה להיות חברת ההסעים הגדולה ביותר בעולם, וזאת מבלי להחזיק ולו רכב אחד בבעלותה.
אבל כל זה עומד להשתנות בקרוב.
אובר חתמה לפני שנה על הסכם אסטרטגי עם חברת וולוו. והשנה עשתה צעד משמעותי נוסף, כאשר היא רכשה מוולוו, לא פחות מ-24,000 רכבי וולוו מדגם 90XC. (יכולים לקרוא כאן את הידיעה המקורית ב-CNET).
הרכבים הללו, עומדים לעבור באובר התאמות ושדרוגים ולהפוך ולהיות רכבים אוטונומים – כלומר כאלו שנוסעים – ללא נהג!
מצד אחד אובר משנה את המודל העסקי שלה שעד כה לא דרש ממנה להחזיק בבעלות על רכבים, ומצד שני היא מייתרת לחלוטין את הצורך ואת התלות בנהגים.
מדוע שאובר תעשה דבר כזה?
ההסבר הוא מאד פשוט.
אובר רוצה להפסיק את התלות שלה בנהגים. היא לא רוצה להמשיך ולהסתבך עם ה"גורם האנושי".
למרות שאובר מעולם לא העסיקה ישירות את הנהגים שלה, והם נחשבו מבחינתה תמיד כ"עובדי קבלן" ולא כאלו שמועסקים ישירות על ידה, עדיין היא נתבעה לא פעם על ידי נהגים שדרשו להכיר בהם כמועסקים על ידי אובר וככאלו ביקשו לקבל שכר מינימום, תנאים פנסיוניים והטבות נוספות שונות.
אובר רוצה להשתחרר מהתלות בעובדים. היא לא רוצה את הסיבוכים הכרוכים בהעסקה של עובדים, ולהיות תלויה בגחמות של העובדים. זה אולי לא נעים לשמוע את זה, אבל זו המציאות.
והיא לא החברה היחידה.
בספרי "להתעורר" ציטטתי מחקר של הכלכלן קרל פריי מאוניברסיטת אוקספורד שחשף כי בשנים הקרובות רבים מהמקצועות המוכרים לנו כיום, פשוט יעלמו. לפי החישובים שלו, בתוך שני עשורים בלבד, מחשבים, תוכנות ורובוטים יחליפו 47% מהמשרות הקיימות בעולם.
כמעט חצי מהמשרות הקיימות בעולם, פשוט יעלמו בתוך כעשרים שנים מהיום!
לכל מי שמועסק כשכיר בעבודה כלשהי, זה צריך להיות תמרור אזהרה אדום, גדול ומהבהב.
העולם שלנו משתנה. וכדאי שכמה שיותר מהר, אנחנו נתאים את עצמנו לשינויים הללו.
העידן של ה"בטחון התעסוקתי" כבר מזמן הסתיים. השורה התחתונה, של הרווח, משחקת תפקיד יותר ויותר משמעותי בהרבה מאד חברות וארגונים, מה שגורם להן לחפש פתרונות זולים יותר ואמינים יותר להחלפת כח העבודה שלהן. בין אם זה על ידי טכנולוגיות חדשות, או במדינות זולות יותר כמו הודו וסין.
אנו הולכים לכיוון של עולם שבו יהיו פחות ופחות משרות "מסורתיות", ומי שעדיין יוכלו להחזיק בתפקידים ובעבודות הם אלו שיביאו יצירתיות, חדשנות ומחשבה חדשה, שכרגע עדיין לא יכולה להיות מוחלפת על ידי מחשבים ורובוטים.
מי שלא יקח אחריות על העתיד הכלכלי והתעסוקתי שלו, לטעמי פשוט דומה למהמר בקזינו המשחק במשחק שהוא לא מכיר את החוקים והכללים שלו.
הצד השני של זה הוא שבעצם נוצרת כאן הזדמנות יוצאת דופן לכל כך הרבה אנשים לגלות מה הם באמת רוצים לעשות ולהיות. לגלות ולהמציא את עצמם מחדש. להתחבר לתשוקות העמוקות שלהם, וליצור לעצמם את התפקידים, העיסוקים והעבודות שהם רוצים. יש כאן הזדמנות לקחת אחריות על העתיד התעסוקתי והכלכלי. הזדמנות ליצור, לחדש ולהמציא מוצרים חדשים, שרותים חדשים ועסקים חדשים.
כמו כל שינוי, השינוי הזה מתחיל אצל כל אחד מאיתנו מבפנים. הוא מתחיל בתודעה שלנו, עוד הרבה לפני הפעולות שאנו נוקטים בהן.
אם אתם עדיין שכירים במקום עבודה כלשהו, אני לא אומר שאתם צריכים מחר בבוקר להתפטר. אבל בהחלט כדאי להתחיל "להתעורר" ולהבין מה עוד אתם יכולים לעשות וליצור. להבין מי אתם באמת, מה היכולות שלכם, מה הכישורים, מה אתם אוהבים לעשות, ואיך אפשר לתרגם זאת לשירותים ומוצרים שאנשים אחרים ירצו לרכוש מכם.
הגיע הזמן להתעורר… לפני שתקראו בעיתון שהחברה שמעסיקה אתכם חתמה על הסכם לרכוש רובוט שיחליף אתכם בעבודה שאתם עושים.
ערן.
נ.ב. – מי שרוצה להתחיל ולהתעורר יכול לקרוא כאן את הפרק הראשון בספר "להתעורר" בחינם…
הוא היה על סף מוות. פגיעה קשה בראש.
הרופאים לא נתנו לו הרבה סיכויים לצאת מזה. בטח לא לנהל חיים נורמלים ונורמטיביים. הוא היה צעיר, בתחילת חייו והוא נתן את כל מה שיש בו כדי להמשיך ולחיות. ואם תפגשו אותו היום, לא תוכלו לנחש מה שהוא עבר.
היא איבדה את האדם היקר לה מכל.
כך באמצע החיים. בלי הכנה מוקדמת, בלי סימנים מתריאים. ברגע אחד הוא נפטר, והחיים שלה התנפצו לרסיסים. אבל החיים חזקים יותר והיא יצאה מזה בעיקר בגלל שרצתה להיות שם עבור הילדים.
היה לו עסק מצליח. הוא הרוויח המון כסף.
הלקוחות אהבו אותו מאד, הוא זכה להנות מכל מה שבא עם ההצלחה – כסף, פרסום, הכרה, הערכה, פינוקים. הוא חי את החיים הטובים. אבל פתאום זה נגמר. שורה של החלטות עסקיות שגויות גרמו לו להפסדים עצומים שלקח לו כמה שנים להתאושש מהם. הוא מכר את הבית היפה שלו כדי לכסות את החובות. הוא נפרד מהפינוקים שהיה רגיל אליהם. שלוש שנים אחרי, הוא עדיין מלקק את הפצעים אבל לאט לאט מתחיל להתאושש מזה.
הם היו הזוג שכולם קנאו בהם.
אנשים יפים, ילדים יפים. בית יפה ומטופח בשכונה "הנכונה". כל מי שהסתכל בהם מבחוץ רצה להיות כמותם. ולכן כשהם הודיעו שהם נפרדים כל הסביבה שלהם היתה בשוק והלם. דווקא הם מכולם? אבל האהבה נגמרה. ומאחורי הדלתות של הבית היפה שלהם, הויכוחים והניכור הלכו והתעצמו עד שהם החליטו לשים לזה סוף ולפרק את החבילה. זה לא היה קל, ולקח כמה שנים עד שכל החתיכות נפלו למקום, אבל היום הם מאושרים, באמת. כל אחד בזוגיות אחרת, בבית אחר. והם עדיין חברים ומגדלים בשותפות את הילדים.
ארבעה סיפורים שונים, כולם אמיתיים.
אנשים שונים, שעברו, כל אחד בדרכו, משבר משמעותי ששינה את חייהם מן הקצה אל הקצה.
לקח להם זמן להתאושש, ולבנות את עצמם מחדש אבל הם עשו את זה.
ומאז הם מסתובבים עם תחושה פנימית שלא מרפה, עם הקול הפנימי שחופר להם בתוך הראש ואומר להם – שכל זה לא היה סתם. זה לא מקרי שהם עברו את מה שעברו. שיש לכך סיבה. שיש להם תפקיד.
הם יודעים שיש להם מסר לעולם בגלל מה שעברו, אבל הם לא יודעים בהכרח להגדיר אותו או לנסח אותו במילים.
הם רוצים "להתפוצץ" עם זה החוצה לעולם, אבל לא יודעים איך. ומאיפה להתחיל?
זה כמו בתמונת "הצעקה" של מונק – יש בהם צעקה גדולה לעולם, אבל היא אילמת כרגע, ללא קול, וללא מילים.
יש בהם ידיעה פנימית עמוקה שכל מה שקרה להם רק הכשיר אותם לרגע הזה.
לזמן הזה, שבו הם יקחו את כל מה שהם חוו, את כל מה שהם יודעים, ואת כל היכולות שהם פיתחו בדרך ההתמודדות שלהם, ויעבירו את זה הלאה.
זה צורך עצום שקיים בתוכם. יש בהם תחושת בהילות להביא את הברכה שלהם לעולם.
אבל לרוב הם לא יודעים איך, כי אין להם בהירות מהי המתנה הזו שהם קיבלו. מהו הדבר הזה שיש בהם שהם נועדו להעביר הלאה ולהביא לעולם.
האם אתם מתחברים לדברים הללו?
אני פוגש יותר ויותר אנשים שמתחברים לכך. אנשים שעברו מסלול חיים מסויים, התמודדויות כאלו ואחרות, ושעכשיו הם רוצים להעביר את זה הלאה. להעביר לאחרים את הפתרונות שהם יצרו.
כי עד כמה שזה ישמע אולי אבסורדי ומוזר, הבעיות שיש לנו בני האדם, מאד דומות.
זה נכון שלכל אחד מאיתנו נדמה שהבעיות וה"צרות" שלנו יחודיות רק לנו, אבל זו לא המציאות. במציאות הבעיות של כולנו די דומות. ואם אני עברתי דרך מסויימת והתמודדתי עם אתגרים כאלו ואחרים, ומצאתי לעצמי את הפתרונות שעזרו לי להתמודד עם אותם אתגרים, כעת הפתרונות הללו יכולים להתאים גם לאנשים רבים אחרים.
אם התחברתם, ואתם מאמינים שיש לכם תפקיד בעולם (גם אם כרגע לא ברור לכם מהו), או שאתם כבר יודעים מהו, ורוצים לגלות מה יהיה הצעד הבא שלכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי, לסדנת "התגלית".
בסדנה תקבלו כלי מדוייק ועוצמתי (שנתרגל אותו באופן מעשי) שבעזרתו תוכלו סוף סוף לקבל את התשובות לשאלות החשובות באמת.
להבין מה השליחות שלכם כאן
להבין כיצד לממש אותה בחיים / בעסק או בעיסוק שתבחרו בו
לקבל החלטות מדוייקות ונכונות עבורכם
להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם
ולזהות במדוייק מה מפריע ועוצר לכם, וכיצד ליצור את ה"מעקף" שיאפשר לכם להתגבר על כך ולצאת לעשייה
אני מחכה לכם בקרוב ב"תגלית"!
שלכם,
ערן.
מה משותף לג'ון לנון, אריק קלפטון, ליידי גאגא, קמרון דיאז, אלאניס מוריסט ועוד רבים אחרים?
היה להם הכל… את הכסף, ההצלחה, הפרסום, ההכרה.
ובכל זאת – הם לא היו מאושרים. (לא אני המצאתי את זה, הם אמרו זאת).
בחווית החיים שלנו, הורגלנו לחשוב ש"אם יהיה לי את… אז אני אהיה…". כלומר, שברגע שנשיג את אותו הדבר שאנו רוצים כל כך, אז החיים שלנו יסתדרו ויהיו נפלאים.
אבל המציאות היא אינה כזו.
אני יודע זאת מהנסיון האישי שלי, שכמה שפעלתי כדי להשיג מטרות כאלו ואחרות, להשיג הישגים כאלו ואחרים, תמיד בסוף חוויתי רק תחושת "היי" רגעית, שמהר מאד התחלפה ואת מקומה החליפה השאלה – אז מה הדבר הבא?
ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתנגד להישגיות ולתוצאות (מי שמכיר אותי יודע שאני מאד מוכוון תוצאות), אבל במהלך השנים שעברו, הבנתי שהתוצאות לבדן אינן מספיקות. כי מיד נפתח לנו פער חדש שאנו רצים לסגור אותו. תמיד יש לנו "חתיכה חסרה" שעד אשר לא נסגור אותה, לא נרגיש באמת שלמים.
מוזמנים לצפות כאן בוידאו הקצר הזה… ואם אתם רוצים להעמיק, אז אני מזמין אתכם לקרוא את המניפסט החדש שפרסמתי לאחרונה: "החתיכה החסרה".
מאחל לכם שנה טובה וגמר חתימה טובה!
ערן.
הי,
אני חושב שסדרת סרטי "המטריקס" הן אחת מיצירות המופת של השנים האחרונות. לא רק בגלל העלילה, האקשן, והשחקנים המצויינים, אלא בעיקר בגלל אינספור התובנות והשיקופים שיש בסרטים הללו (ובמיוחד בראשון) לגבי החיים שלנו.
לפני כמה ימים הזדמן לי לצפות לכמה רגעים באחד הקטעים מהסרט הראשון ובו היה משפט שאמר מורפיוס:
"יש הבדל בין לדעת את הדרך, ובין לצעוד בדרך"
בום!
איזה משפט חזק. איזו אמת חזקה. כמה שזה נכון.
במהלך השנים פגשתי לא מעט אנשים שמחפשים ללמוד דברים חדשים. הם מחפשים ללמוד את אותם הדברים מתוך הרצון האמיתי שלהם לשנות משהו בחייהם.
הרצון לשנות משהו בחייהם הוא הטריגר הראשוני. הוא מוביל אותם לחפש פתרונות למצבם, ואז הם מוצאים פתרונות כאלו בצורה של קורסים כאלו ואחרים, ספרים ויעוץ כזה או אחר.
כלומר, הנחת היסוד שלהם היא, שבגלל שחסר להם ידע או הנחיה מסויימת, הם לא יודעים לעשות את מה שנדרש על מנת לשנות את אותו דבר בחייהם שמפריע להם.
ולפעמים, אכן זה המצב. לפעמים באמת חסר לנו ידע מסויים כדי להשיג משהו חדש או להתקדם למקום חדש בחיינו.
אבל במקרים רבים, אנחנו משיגים את הידע החדש, ומעבר לתחושת הסיפוק וה"הי" הראשוני שיש לנו, אנו לא באמת עושים שום דבר חדש עם אותו ידע שרכשנו. זה הופך להיות עוד משהו שעשינו, אבל לא באמת השתמשנו בו.
והידע, כל סוג של ידע שזה לא יהיה, לא באמת עושה הבדל.
ידע לא עושה הבדל!
זה מה שאנו עושים עם הידע שעושה את ההבדל הזה.
דמיינו שאתם עומדים לפני יציאה לטיול ארוך לחו"ל. אתם יושבים בבית ומכינים את עצמכם, אתם קוראים ספרים ובלוגים אודות המקומות שאתם רוצים לבקר בהם, מתייעצים עם אנשים שכבר ביקרו שם, בונים ומתכננים את מסלול הטיול שלכם, ואתם עושים את זה כל כך טוב, עד שאתם מרגישים שאתם מכירים את הדרך בצורה הטובה ביותר שאפשר.
יש לכם את כל הידע שנדרש על מנת לצאת לדרך.
אבל אז, אתם נעצרים. ובזה מסתיים העניין.
אתם לא באמת יוצאים לטיול. יש לכם את כל הידע שצריך אודות המסלול והדרך בטיול, אבל אתם נשארים לשבת בכורסא בסלון.
"יש הבדל בין לדעת את הדרך, ובין לצעוד בדרך"
כשיוצאים לדרך, אין זה משנה כמה התכוננו לה, היא תמיד תהיה שונה ממה שחשבנו, ממה שלמדנו וממה שתכננו.
ישנן סיטואציות שאנו פוגשים, שאין זה משנה כמה התכוננו ולמדנו מראש, אנו לא נהיה מוכנים לקראתן. וכשהן קורות, אין לנו ברירה אלא להתמודד איתן ולמצוא פתרונות.
וכשאנו עושים זאת – מתמודדים ומוצאים פתרונות, שם קורית הלמידה האמיתית שלנו. שם באמת אנו לומדים ומפתחים בתוכנו יכולות חדשות.
והיכולות החדשות שאנו לומדים ומפתחים הן נובעות מתוכנו, התשובות מגיעות מתוכנו, הן האינדיקציה האמיתית לכך שלמדנו משהו חדש.
אני לא אומר שזה לא חשוב ללמוד או שלא צריך, להיפך, אני חושב שזה אחד הדברים הכי חשובים והכי מפתחים שיש לנו כבני אדם לעשות כאן, אבל אין לנו את הפריווילגיה להשאיר את הלמידה שלנו תאורטית בלבד, אנו חייבים וצריכים להיות מחוייבים (כלפי עצמנו קודם כל) להתנסות ולהוריד את הדברים לקרקע – ליישם.
אני פוגש הרבה אנשים. ובאופן טבעי, מה שמעסיק אותי היום, זיהוי ומימוש השליחות של האדם, הופך להיות חלק מהשיחה שלנו די מהר. אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש שליחות אמיתית בעולם, לכל אחד מאיתנו יש כאן תפקיד מסויים, וכל אחד מאיתנו, בדרכו היחודית, משפיע על אחרים ועוזר להפוך את העולם שלנו לקצת יותר טוב, ובכל יום מחדש.
אבל הסטטיסטיקה משקפת שמרבית האנשים אינם באמת מממשים את היעוד והשליחות שלהם בעולם. המחקרים האחרונים מראים שרק כ-13% מהאנשים באמת מממשים את שליחותם, יום יום.
רק 13% מהאנשים צועדים בדרך. השאר לא.
מתוך 87% הנותרים, יש כאלו שבוחרים לחפש את הדרך שלהם, אבל הם גם חלק קטן. מרבית האנשים אינם יודעים מהי הדרך שלהם, או שהם חושבים שהם יודעים, אבל הם לא באמת צועדים בה. כי רק אם יתחילו לצעוד בה, הם באמת ידעו אם זו הדרך הנכונה שלהם, או שלא.
והנה קטע מעניין – אנחנו לא חייבים לדעת מהי הדרך, כדי לדעת אם אנו בדרך הנכונה שלנו או שלא. אנחנו יכולים להרגיש זאת, כמעט מיידית. ואני אסביר:
האם אתם זוכרים מקרים ותקופות בחייכם, בהם עשיתם דברים מסויימים, הייתם בתפקידים מסויימים, או בעשייה כלשהי והרגשתם מוגשמים? הרגשתם סיפוק והגשמה, תחושת משמעות גבוהה, דיוק פנימי, וידיעה שמה שאתם עושים הוא בעל ערך אמיתי?
ומצד שני, אני בטוח שאתם מכירים תקופות ומקרים אחרים, בהם לעשייה שלכם לא היתה שום משמעות בעינכם, עשיתם אותה בחוסר חשק, בלי התלהבות ובלי תשוקה, רק בגלל שאתם "חייבים".
יש הבדל משמעותי בין שתי הסיטואציות הללו. וברור לכם שהראשונה משקפת שצעדתם בדרך המדוייקת לכם, והבאתם לידי ביטוי את השליחות שלכם, והשניה היא סטייה מהנתיב המדוייק שלכם.
אתם יכולים כבר כעת לבחון את עצמכם: באיזו דרך אתם צועדים כעת?
ואם אתם צועדים בדרך שאינה מדוייקת עבורכם, ורוצים לחזור לנתיב המדוייק של השליחות שלכם, והמימוש האמיתי של השליחות שלכם, אני מזמין אתכם לבחון את קהילת "השליחות" שאני מוביל ביחד עם ויקי אשתי, בשנתיים וחצי האחרונות.
קהילת "השליחות" זה הדבר הכי מדוייק שעשיתי בכל שנות חיי. זוהי חממה התפתחותית יוצאת דופן לאנשים שיודעים שיש להם תפקיד אמיתי בעולם, ולקחו על עצמם את המחוייבות לא רק ללמוד מהי הדרך שלהם, אלא לצעוד בה באופן מעשי יום יום.
אם אתם מרגישים שאתם חלק מאותם אנשים, שיש בהם מחוייבות אמיתית לדייק את עצמם ואת השליחות שלהם, ולהתחיל לצעוד בנתיב השליחות שלהם באופן מעשי, אני מזמין אתכם ליצור איתנו קשר ולקבל את כל הפרטים לגבי הקהילה, התהליך שתעברו בה והדרך להצטרף ולהיות חלק מקבוצת אנשים שיום שיום פועלת באופן מעשי למימוש האמיתית של השליחות שלהם בעולם.
ליצירת קשר
אנחנו מחכים לכם!
שלכם, ערן.
נ.ב. – הנה מה שמספרים חלק מחברי הקהילה, על התהליך שהם עברו ועוברים:
הוא התקשר אלי והתעניין בתהליך של ליווי עסקי איתי.
הוא סיפר לי קצת על עצמו, ועל המקום שהוא נמצא בו, לקראת פרישה מארגון גדול, יש לו חלום להקים עסק בתחום מסויים, ורוצה לחסוך זמן, כסף וטעויות. ולכן פנה והתעניין בליווי.
שוחחנו ואז הבנתי שהדבר שהוא מחפש קודם כל הוא לדעת האם הכיוון שבחר מדוייק ונכון עבורו. הוא מתחיל עכשיו סוג של "קריירה שניה" באמצע החיים, ולא רוצה לבזבז את זמנו ואת עצמו בנסיונות.
הוא רוצה לדעת כמה שניתן שהוא בכיוון שמתאים לו.
ואז הוא זרק את המשפט: "אבל אני מחפש תהליך פרקטי. לא משהו רוחני".
האמת היא שאני מבין אותו. גם אני כמוהו. או לפחות הייתי כמוהו. גם אני, מרבית חיי חיפשתי את הדברים הפרקטיים, המעשיים. חלק גדול מהקריירה שלי אני לימדתי ועודני מלמד עקרונות של "הצלחה מעשית".
בשיחה ביננו הקשבתי לו. ובמקביל גם הקשבתי לעצמי, לאינטואיציה שלי, והבנתי שלפני שאנו ניגשים לכלים הפרקטיים והעסקיים, הוא צריך לעבור תהליך אחר. הוא צריך לעבור תהליך פנימי ועמוק יותר.
אנו חיים בעידן שאין לנו סבלנות לתהליכים. הכל נגיש, מהיר ומיידי. אנו רוצים תוצאות כאן ועכשיו! אנו מחפשים את הכלים והאסטרטגיות שיביאו לנו תוצאות מיידיות. אנו רוצים את התכ'לס.
וגם הוא רצה.
ויכולתי לתת לו את זה. הרי אני עושה זאת כל הזמן עם לקוחות אחרים.
אבל היתה לי ידיעה פנימית שאם אזרום עם הבקשה שלו, ונתמקד בכלים העסקיים הפרקטיים, בשלב שהוא נמצא בו כעת, אני לא באמת אעזור לו. ואולי אפילו אפגע בו יותר מלעזור, כי לא זה מה שהוא באמת צריך כרגע.
הלקוחות שלנו באים אלינו תמיד עם מה שהם חושבים שהם רוצים. אבל יש לפעמים פער בין מה שהם רוצים, ובין מה שהם צריכים באמת.
אני רואה כחלק מהשליחות שלי, כחלק מהתפקיד שלי, להיות מאד קשוב ומדוייק עם הלקוחות שלי, ועבור הלקוחות שלי. ובמקרה שלו, ידעתי שאנו צריכים קודם כל להתמקד פנימה. לעבור תהליך פנימי של דיוק. לזהות באמת מי הוא ומה השליחות שלו בעולם, ורק אחר כך לפנות לתהליך העסקי ולמימוש העסקי של השליחות שלו.
ואז הסברתי לו את זה. הסברתי לו מה אני חושב שבאמת מתאים ונכון לו בנקודת הזמן שהוא נמצא בה.
הסברתי לו שאני מאמין שקודם כל כדאי שידייק את עצמו, יבין מה השליחות האמיתית שלו, ורק אחר כך יצא לדרך עסקית. זה יהיה מאד פרקטי עבורו, בגלל שהוא קודם כל יוודא שהכיוון שהוא צועד בו הוא נכון ומדוייק עבורו. ראיתי לא מעט בעלי עסקים, כולל אני עצמי בתקופות מסויימות, שהיו כל כך עסוקים בהתקדמות ובטיפוס על סולם ההצלחה, רק בשביל לגלות שהסולם שעון על הקיר הלא נכון…
סיימתי את ההצעה שלי במילים: "אתה אולי תקרא לתהליך הזה רוחני, אבל אני יכול להבטיח לך שזה יהיה התהליך הרוחני הכי פרקטי שתעבור!" ????
ולשמחתי הוא הסכים. זה הדהד לו נכון מבפנים. זה הרגיש לו מדוייק. ויצאנו לדרך ביחד.
אתמול אמרה לי חברה קרובה שפגשתי סוף סוף לאחר שחזרתי מהטיול הארוך שלנו, שאני נראה לה היום "רוחני" יותר. אולי… אני יודע שאני היום מדוייק יותר. ברור יותר עם עצמי, מה נכון ומה לא נכון. וגם מי נכון לי ומי לא נכון לי.
אני יודע היום, שלתהליכים שאנשים קוראים "רוחניים" יש משקל עצום בהצלחה שלנו. בכל מימד, ובוודאי במימד העסקי. והתהליכים הללו הם סוג של "רוחניות מעשית", מאד מאד פרקטית ומאד מאד מקדמת. למי שפתוח לכך ומוכן לעשות תהליך, ולא רק לחפש פתרונות של "זבנג וגמרנו" או סוגים שונים של "גלולות קסם".
וזו בעיני פריצת הדרך החדשה בעולם העסקי כיום. לשלב תהליכי עומק פנימיים לצד תהליכים וידע עסקי מוביל.
זה מה שאנו עושים כבר למעלה משנתיים עם עסקים שונים בקהילת "השליחות" שלנו. והתהליכים שאנשים חווים שם הם מרגשים, מדוייקים, ובעיקר – אפקטיביים – גם במימד העסקי, וגם במימד האישי / רוחני.
מוזמנים להציץ כאן, ולראות קצת ממה שמספרים על כך האנשים בקהילת "השליחות", וגם בהזדמנות הזו להרשם להדרכה מיוחדת שאערוך בנושא ביום שלישי הבא, ה-11 ביולי.
כל הפרטים כאן
מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם!
ערן.
הי,
לפני מספר ימים קיבלתי הודעה שנשלחה אלי בפייסבוק. הודעה לא קצרה שבה ניב (שם בדוי) פרש לפני את קורותיו, וסיים בשאלה: מה אתה היית עושה?
האמת היא שאני ממש לא נוהג לתת סוג של "יעוץ" מהסוג הזה במייל או בהודעות פייסבוק. זה אף פעם לא היה נראה לי נכון, או רציני. אבל הפעם, משהו בדברים שהוא כתב לי מאד נגע בי והחלטתי לחרוג מהרגלי 🙂
ולאחר שעניתי לו, חשבתי שהשאלה שלו והתשובה שכתבתי לו יכולים לשרת עוד הרבה אנשים אחרים, וקיבלתי את רשותו לפרסם אותם בעילום שם כמובן, תוך השמטת פרטים מזהים.
הנה ההודעה שלו:
הי ערן,
קראתי עליך הרבה, קראתי דברים שאתה כתבת וצפיתי במספר הרצאות שלך.
מאוד התרשמתי, סחפת אותי ושינית לי הרבה מהשקפת העולם שלי. אני חייב לך תודה גדולה על כך. אתה מצליח להשפיע לטובה על חיים של אנשים רבים. מעריך אותך מאוד על כך!
הגעתי למבוי סתום, אני לא מצליח למצוא אף אחד שיידע לתת לי המלצה אובייקטיבית. מההיכרות שלי איתך, אני חושב שתוכל להמליץ לי כיצד לפעול. אני נמצא בצומת דרכים בכל הקשור לניהול קריירה.
אני מתנצל מראש, זה קצת ארוך…. אשמח אם תוכל להקדיש 5 דקות מזמנך על מנת לעזור לי.
שמי ניב (שם בדוי), בן 32 קצין בצה"ל. אני אחראי על עשרות חיילים וקצינים. מדובר בתפקיד משמעותי ומאתגר מאוד עם אחריות כבדה ומחיר משפחתי כבד שאני משלם על מנת שהארגון שאני אחראי עליו ימשיך להגיע להישגים גבוהים.
בימים אלו ניצב בפני צומת דרכים משמעותית בחיי.
מצד אחד יש לי אופק שירות בתחום שבו אני משרת. יש לציין שהתפקיד אותו אני ממלא עכשיו הוא תפקיד נישה בתחום, בקיץ הקרוב צפוי אני לעבור לתפקיד אחר. משיח עם מפקדיי בכל הרמות נראה כי באופן טבעי הדרך די סלולה ובהנחה שאבצע את התפקידים הנכונים ואמשיך לקבל חוות דעת חיוביות, באזור גיל 36/37 אהיה רלוונטי להתמודדות על תפקיד ודרגה בכירה יותר בתחום. מצד שני, איני מרגיש סיפוק ממה שאני עושה, אני מרגיש שאני לא מצליח לממש את הפוטנציאל שלי ולמצות את עצמי. בראיה לעתיד איני רואה עצמי מבצע תפקידים בתחום – גם במחיר של לא להתקדם לדרגה בכירה יותר.
בחודשים האחרונים אני שוקל ברצינות להשתחרר. לוותר על הפנסיה התקציבית, לוותר על פנסיית הגישור בעוד 11 שנים – נכון, מדובר במהלך לא כלכלי, אבל… אני לא רוצה להגיע לגיל 50/60, להתבונן לאחור ולהגיד לעצמי שכל חיי עשיתי משהו שלא אהבתי.
קצת פרטים נוספים עליי:
מדובר בתפקיד הראשון שלי בדרגה הנוכחית, לא רציתי להגיע לתפקיד הזה משום שהוא לא נחשב באותה תקופה תפקיד בליבה, נחשב כתפקיד עם אחריות מאוד כבדה ללא התגמול שאמור להיות נלווה לכך. נקראתי לדגל, אמרו לי שאני הקצין הטוב ביותר לקידום באותה תקופה והמקום צריך אותי.
לפני התפקיד למדתי משפטים במסגרת תוכנית "אופק" לקצינים מצטיינים – אהבתי את המקצוע, השקעתי מאוד בלימודים, סיימתי בהצטיינות, לימדתי סטודנטים בתחילת דרכם והייתי חלק מתוכנית המצוינות של המכללה.
אני אוהב את המסגרת הצבאית ולכן הבטחתי לעצמי לא להרים ידיים לפני שאני מנסה לעבור עולם תוכן אחר. תחום שבו אוכל למצות את יכולתי וסוף סוף לאהוב את מה שאני עושה (כמובן שהכל נעשה בתיאום וסיוע של מפקדיי). אגב, אין זה ברור מאליו לעבור לתחום אחר ולהתחיל מהתחלה כשאתה בן 32 בדרגה שלי, הסיכוי להתקדם בעולם מקצועי חדש זה הוא נמוך, אבל.. הדרגה הבאה היא לא תכלית הכל.
בגלל האופציה שאני צפוי להשתחרר מצה"ל בקיץ הקרוב, חודשים האחרונים ביררתי את סיכויי הקבלה שלי להתמחויות בתחום המשפטים. פניתי ל-3 מקומות, שלושתם הביעו נכונות לקלוט אותי.
אני אוהב לעבוד עם אנשים, אני מסור וטוטאלי, מאמין בפרואקטיביות. יש לי ניסיון לא רע בניהול והבאת ארגון מנקודה אחת לנקודה אחרת תוך רתימת הכפופים אליי ועבודה משותפת עם עמיתים וגופי מטה.
פרטים נוספים:
מחישוב גס את כספי הפנסיה שאני צפוי לקבל בהנחה ואשאר עד לגיל הפרישה (נקבע כרגע ל-42 בעקבות מודל הקבע החדש) הסכום הוא 7,000 נטו בחודש (לפני תיאום מס). כמובן שלא מדובר בסכום זניח אבל אני כלל לא בטוח ששווה לעשות משהו שאיני מתחבר אליו עוד 11 שנה רק לשם הפנסיה בקצה.
אשתי בתחילת דרכה כעובדת בארגון גדול וקודמה לאחרונה. בהתייעצויות השונות שאנו מנהלים בשאלה האם להישאר בצבא או להשתחרר, היא נוטה להמליץ לי להשתחרר למרות הקושי הכרוך בכך.
כל מי שאני מתייעץ איתו והוא משרת בצה"ל/המפקדים שלי/עמיתים לבסיס/לתחום – לרב ממליצים לי להישאר בשירות הצבאי. אני לא בטוח שהראייה של אותם עמיתים הינה אובייקטיבית (למרות שיש לי הערכה גדולה כלפיהם).
איני יודע כיצד לפעול, מדובר בהתלבטות קשה מאוד.
אשמח שלנוכח ניסיונך והשקפת עולמך תוכל להמליץ לי מה לעשות. מה אתה היית עושה?
והנה התשובה שלי:
הי ניב, נעים להכיר 🙂 ושמח שאתה מפיק ערך מהפעילות שלי – תודה!
אין כאן תשובה אחת פשוטה, ולכל דרך שתבחר מן הסתם יש את היתרונות / חסרונות שלה. אני רוצה להתחיל בהמלצה כללית, ואח"כ משהו קצת יותר ספציפי.
וההמלצה היא – קודם כל להקשיב ללב שלך. זה בסדר שאתה מחפש לקבל עצות / דעות / פרספקטיבות מאחרים, אבל בסופו של יום אף אחד המייעצים לא יצטרך לחיות עם ההשלכות של ההחלטות שלך, ולכן ללכת עם הלב והאינטואיציה זו הדרך הנכונה תמיד בעיני.
וכעת למשהו ספציפי יותר – אני מאמין שבאנו לעולם הזה לסיבוב קצר יחסית, וככזה עלינו למצות אותו. אני גם מאמין שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד משמעותי בעולם שנועדנו למלא – שליחות כל שהיא. ואני גם מאמין שבכל רגע אנו יוצרים לעצמנו את ההזדמנויות שלנו.
לצערי יותר מדי אנשים חיים כ"שבויים" בתוך כלא שהם עצמם יצרו. כלא של תפיסות ואמונות שכולאות אותם במקומות שהם לא אוהבים להיות בהם. יש לנו כל מיני שמות ל"כלא" הזה. כמו "ככה צריך", "זה מה שנחשב / נכון / כולם עושים", "אני חייב להתפרנס" וכן הלאה. לפעמים אנו כל כך שבויים, עד שאנו לא רואים אפשרויות אחרות.
אני מסכים עם מה שכתבת לגבי לבזבז עוד 11 שנים במקום שאתה לא אוהב ולא נהנה להיות בו. כסף תמיד תוכל ליצור, ואם אתה רוצה להבטיח לעצמך את הפנסיה, תתחיל כבר היום להשקיע בנדל"ן למשל, זה יבטיח לך פנסיה הרבה יותר בטוחה מכל קרן פנסיה אחרת (למרות שאכן הפנסיה הצבאית היא כנראה הכי טובה שיש).
אני לא מופתע שכשאתה מתייעץ עם העמיתים שלך הם מייעצים לך להישאר בצבא. זה ברור… ראשית הרי זה מה שהם עצמם מכירים. ושנית אם יגידו לך שכדאי לך לעזוב, והם עצמם נשארים – מה זה אומר עליהם? אני מאמין בלהתייעץ עם אנשים שעשו את מה שאני רוצה לעשות בהצלחה ומהם לקבל עצות. כי כל אחד אחר מדבר מהרהורי ליבו ומפחדיו ולא מנסיונו המעשי
אז אם הייתי בנעליך, בהחלט הייתי בוחן אפשרויות בחוץ. אני כן ממליץ לך לבחון מה באמת מתאים ונכון לך, ולאו דווקא רץ מייד לברור ומובן מאליו כמו משפטים, רק בגלל שלמדת ויש לך תואר במשפטים… יש לי תואר ראשון בהנדסה ותואר שני במנהל עסקים, אבל אני לא עוסק ב"מקצוע" הזה, לדעתי אני עושה דברים הרבה יותר משמעותיים כיום, מאשר אם הייתי נשאר מהנדס… אז תן לעצמך את הזמן לברר מה באמת אתה רוצה לעשות, ומה התפקיד האמיתי שלך בעולם…
ניכר ממה שכתבת שבורכת באישה מדהימה שתומכת ומפרגנת לך, וזו זכות גדולה. זה כח אדיר. שתף אותה לכל אורך הדרך, בעיני הזוגיות שלנו היא בסופו של דבר הבסיס הכי יציב שיש לנו. אנו יכולים לעבור הרבה אתגרים וקשיים כשיש לנו כזו. אני לא היייתי יכול לעשות דבר לולא התמיכה והעזרה של ויקי אשתי.
בשורה התחתונה – לך עם הלב שלך. ואם הלב שלך רוצה דברים אחרים ממה שאתה עושה היום ומסגרות אחרות – לך עם זה. הצבא אולי יפסיד בטווח הקצר קצין מעולה ומבטיח, אבל העולם ירוויח אדם מאושר, ממומש שמביא ערך גבוה לעולם.
הנה כמה דברים שאתה יכול להעזר בי ובפעילות שלי אם זה מרגיש לך נכון ומקדם עבורך: ראשית, אם לא קראת, ממליץ בחום שתקרא את ספרי השני "להתעורר", הוא נועד בדיוק לאנשים בנקודה שאתה נמצא בה – www.towakeup.co.il
שנית, אם אתה מרגיש שתרצה סוג של ליווי / יעוץ יותר מעמיק איתי, אפשר גם לתאם כזה. אני אמנם כעת בטיול ארוך בחו"ל, אבל אני ממשיך לתמוך ולעבוד עם לקוחות נבחרים גם משם.
ודבר אחרון, אם תרצה להעמיק בבירור השאלה המהותית של מה התפקיד שלך / השליחות שלך בעולם – יש לנו גם תהליכים מאד מעמיקים לזה.
אני חושב שיצאה תשובה לא פחות ארוכה מהשאלה 🙂 בכל מקרה, שמחתי להכיר והמון הצלחה בכל מה שתבחר!
עד כאן המכתב של ניב והתשובה שלי אליו.
והשאלה שלי אליכם: מה אתם הייתם עושים?
שלכם (וד"ש מפאי בתאילנד), ערן.
השבוע בהדרכה המיוחדת שערכתי עם דניאל בן ארי על "כיצד להגדיל את האנרגיה העסקית שלכם" נתנו למשתתפים לשאול את עצמם שאלה אחת חשובה.
זו שאלה שקל לשאול אותה, אבל לא תמיד קל או פשוט לענות עליה.
לא קל תמיד לענות עליה, כי בהרבה מקרים אנו לא באמת יודעים את התשובה הנכונה.
יש לנו תשובות שנראות לנו נכונות, אלו הן בדרך כלל תשובות שנגזרות מתוך "מה שצריך" או "מה שנחשב" או "מה שנכון"…
אבל הן לא תשובות אמיתיות לשאלה הזו.
השאלה ששאלנו אתמול היא: "למה?".
זהו. זו השאלה. אמרתי לכם שהיא פשוטה, לא?
"למה אני קם בבוקר?"
"למה אני עושה את מה שאני עושה?"
"למה אני בעולם הזה?"
בעיני אלו הן שאלות משמעותיות. שאלות שכל אדם שיש לו דחף פנימי להשפיע ולהשאיר חותם בעולם שלנו, חייב לשאול את עצמו.
התשובה כאמור לא תמיד פשוטה.
אגב, אם לא עולה לכם בראש מיד תשובה ברורה ובהירה, ואתם מוצאים את עצמכם חושבים על כך ומנסים להבין מהי התשובה "הנכונה", זהו אולי סימן לכך שאין לכם באמת תשובה אמיתית לשאלה הזו.
וזו לדעתי סיבה עוד יותר טובה לעסוק בכך…
ניטשה אמר פעם ש"מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כל איך".
וזה נכון.
ה"למה" נותן לנו כח מאד משמעותי לחיים. הוא נותן לנו כוח לנוע קדימה, להתקדם ולפעול, גם כשהמציאות לא תמיד מתאימה את עצמה לתוכניות שלנו.
ה"למה" נותן לנו כח להתמודד עם קשיים ואתגרים בדרך.
ה"למה" נותן לנו כח להמשיך גם כשקשה.
ה"למה" נותן משמעות לחיים שלנו.
אני חושב שכל אחד מאיתנו, רוצה לדעת ובעיקר להרגיש שהתקופה שלו כאן בעולם היא בעלת משמעות.
אני מאמין שכל אחד מאיתנו נמצא כאן כדי להשפיע ולהפוך את העולם לקצת יותר טוב מאיך שקיבלנו אותו.
אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש "למה".
לא תמיד אנו מודעים וערים לו.
לפעמים יש לנו הרבה "מיסוך" שמסתיר לנו את ה"למה" הזה. המיסוך הזה הוא לפעמים הפחדים שלנו, לפעמים ההרגלים שלנו, ולפעמים סתם חוסר מודעות.
אז מה "הלמה" שלכם?
ואם אתם רוצים לעשות צעד משמעותי לכיוון ה"למה" שלכם, אני מזמין אתכם להצטרף עכשיו לכנס הישראלי הראשון לעסקים מבוססי שליחות.
זהו כנס יחודי, המיועד לבעלי עסקים שרוצים לקבל כלים שיווקיים חדשניים, להחשף ולהצטרף לעולם החדש של העסקים – בארץ ובעולם.
ההשקעה מצחיקה – רק 267 ₪ למשתתף (עד ה-26/8 בהרשמה המוקדמת) וכוללת ארוח וכיבוד מלא לאורך כל היום.
אשמח לראותכם שם!
ערן.
