הי!
התמונה הזו צולמה בשבוע שעבר במפגש השני בתוכנית החדשה שלי לשכירים: "עושים שינוי!", כחודש לאחר שיצאנו לדרך.
מה שאתם רואים שם, אלו הם הסכומים שהחברים בתוכנית דיווחו של "הכנסות נוספות" (מעבר למשכורת הרגילה שלהם) שהם ייצרו במהלך החודש הראשון בתוכנית.
9 משתתפים יצרו ביחד 21,388 ₪.
אלו הם 21,338 ₪ יותר, מאשר היו להם בחודש שעבר. בממוצע, כל אחד מהם הגדיל את ההכנסה שלו ב-2,372 ₪ נוספים.
זהו כמובן הממוצע. כפי שאתם יכולים לראות, יש כאלו שהגדילו בהרבה יותר… כמו מי שהוסיפה החודש 8,800 ₪ לחשבון הבנק שלה.
ויש גם שניים שכרגע עדיין לא.
אחד מהם, ביצע מהלך שבסופו של דבר לא התממש ולא ייצר לו את ההכנסה שציפה לה. הוא כבר עובד לשנות את התמונה לחודש הבא.
השני, עשה מהלך אסטרטגי מול המעסיק שלו, שעדיין לא הסתיים סופית, אבל בסיומו עומד להכניס לו עוד עשרות אלפי שקלים נוספים בשנה.
בכל מקרה, ההכנסה שהם ייצרו או לא ייצרו החודש היא לא הדבר הכי חשוב בעיני.
הרבה יותר חשוב בעיני הוא השריר שהם עובדים לחזק ולפתח אותו.
זהו שריר הכסף.
ליצור ולייצר כסף זהו שריר, כמו כל שריר שיש לנו בגוף.
אצל מרבית האנשים (ובוודאי אצל השכירים) השריר הזה די מנוון. לרוב הוא כל כך מנוון שהוא בכלל לא פעיל. ולא, אני לא מחשיב את תלוש השכר שמגיע אחת לחודש כתוצאה של השריר הזה.
אני מדבר על שריר הכסף שפועל (או שלא), באופן עקבי ושיטתי לייצר לאדם הכנסות נוספות. מעבר למשכורת הרגילה שלו.
מהילדות, דרך בית הספר היסודי, התיכון והאוניברסיטה מחנכים אותנו לדבר אחד – לעבוד תמורת משכורת. רובנו לא מכירים משהו אחר.
וכך אנו גדלים עם שריר מנוון לגמרי. השריר שמאפשר לנו ליצור כסף מעוד מקורות הכנסה.
אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי עוד במהלך השנה האחרונה כשעוד עבדתי באינטל היה להתנסות. להתנסות ביצירה של כסף מעבר למשכורת הסדירה שלי מאינטל.
ניסיתי הרבה מאד דברים: למדתי השקעות בשוק ההון, למדתי יזמות, הקמתי עסק ראשון עם שותפים (שהפסדנו בו את כל ההשקעה – אחד השיעורים העסקיים הכי חשובים שלמדתי), השקענו בנדל"ן, הצטרפנו לשיווק רשתי, עברתי סדנאות של התפתחות אישית. כל מה שעשיתי וניסיתי היתה לו תרומה מכרעת להתפתחות של שריר הכסף אצלי.
ואגב, עד היום, זה שריר שאני עובד לפתח ולחזק אותו.
אבל צריך להתחיל.
צריך להתחיל ולחזק את השריר הזה.
בעידן של היום, במציאות הכלכלית והתעסוקתית של היום, זה לא אחראי בעיני להשאיר את שריר הכסף מנוון. פשוט לא אחראי לבנות את עתידך על מקור הכנסה אחד. וזה מה שרוב השכירים עושים…
אז איך מאמנים את שריר הכסף?
אני לא יכול לחשוף כאן בדיוק את התהליך שהם עברו כי זה יקלקל לבאים אחריהם את האפקטיביות של התרגילים שהם יקבלו.
אבל בגדול אני יכול לומר, שזה שילוב של שינוי התודעה האישית (של כל אחד מהם) והקולקטיבית (של הקבוצה) בנוגע לכסף, למה נדרש על מנת ליצור אותו, העלאת תחושת המסוגלות שלהם ותפיסת הערך והשווי העצמי שלהם, ומסגרת מחייבת שמעודדת אותם להמשיך, לפעול ולמתוח את הגבולות של עצמם.
מוזמנים לכתוב לי בתגובה למייל: מה אתם עושים על מנת לאמן את שריר הכסף שלכם??
שלכם,
ערן
נ.ב. – אם אתם רוצים לקבל עוד מידע ופרטים על התוכנית "עושים שינוי!" ועל המועד הקרוב, הכנסו לקישור הזה: מכאן הכל מתחיל…
הי!
אתמול, אחת המשתתפות בתוכנית "עושים שינוי!" עברה תהליך של אימון ביחד עם יעל, מאמנת היישום שלנו, בקבוצת הווטסאפ הסגורה של הקבוצה.
זה היה אימון על פחד.
היא היתה שכירה שנים רבות, בתפקידי ניהול בכירים, ועזבה לאחרונה את עבודתה. פשוט כי לא יכלה יותר.
היא הביעה את הפחד שלה מכך שתצטרך לחזור לעבוד בעבודה שהיא לא אוהבת, עם אנשים שאינם חולקים איתה את אותו סט הערכים.
הפחד הזה ממש שיתק אותה.
תוך כדי השיחה, יעל ביקשה ממנה שתבחן את כל טווח האפשרויות שעומדות בפניה. הטובות והפחות טובות.
איך זה יהיה עבורה אם הכל ילך טוב כמו שהיא רוצה.
ומצד שני, איך זה יראה וירגיש לה להיות אם תצטרך לחזור למקום שאותו היא עזבה. פשוט מחוסר ברירה.
בהתחלה היה לה ממש קשה לראות את המקום הזה. אפילו לחשוב על להיות בו שוב. זה עורר בה המון חששות ואפילו סלידה.
אבל לאט לאט, תחת ההנחיה המדוייקת של יעל, היא יכולה היתה לראות, שגם אם התרחיש הגרוע מבחינתה יתרחש, היא תדע להתמודד איתו. ולא רק להתמודד איתו, אלא אפילו להפיק ממנו את המיטב.
ההבנה וההכרה הזו שחררה אצלה משהו עצום. היא שחררה את הפחד.
או, אם נשתמש בציטוט שלה לגבי הפחד: "איזה צימוק קטן הוא נהיה, מחר הוא גם יהיה יבש! ואנפנף אותו עם מטלית לפח".
הפחד נעלם!
כשהסתכלתי על התהליך העוצמתי שהיא עברה, רק מתוך כך שהסכימה לחשוף את הפחד, ולהסתכל לו בעיניים, היא הזכירה לי את עצמי ואת מה שעברתי כאשר התגלה לי הגידול הסרטני לפני כשנה.
האבחנה הראשונית שקיבלנו הצביעה על כך שאצטרך לעבור טיפול כימותרפי.
ישבתי מול הרופאה, במשרד שלה, שומע את כל התאורים וההסברים על מה שאני צפוי לעבור, על תופעות הלוואי והסיבוכים האפשריים ובתוכי מזדחל לו פחד עצום. פחד משתק.
זה לא היה פחד או חשש לחיים עצמם, אלא לאיכות החיים שתהיה לי וההשפעה של הטיפול עלי, על הגוף שלי והבריאות שלי.
זה היה ביום חמישי בבוקר.
יצאתי לסוף שבוע שהיה אחד מהקשים שאני זוכר בחיי. המחשבות על מה שאני צפוי לעבור לא הפסיקו, ואותו פחד שהיה בי, כבר לא הזדחל יותר. הוא השתקע לי עמוק עמוק בתוך הבטן. ומשם התפשט לכל איבר ואיבר בגוף שלי. ממש הרגשתי איך הפחד אוכל אותי מבפנים.
עם כל השנים של ההתפתחות האישית שעברתי, התרגולים והמודעות, עדיין הפחד הזה היה משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו. זה היה פחד שמעולם לא חשתי לפני כן בחיי.
כך עבר לו סוף השבוע.
כשהיינו אצל הרופאה, ביקשתי ממנה שתתן לי פרטים של מישהו שעבר את מה שאני אמור לעבור. רציתי לדבר עם מישהו שהיה שם. שיודע מנסיון איך זה.
ביום ראשון, בשמונה בבוקר התקשרתי אליו. גם לו קוראים ערן.
עבורי ערן היה סוג של מלאך שנשלח להרגיע אותי. וזה מה שהוא עשה. הוא סיפר לי באריכות על מה שהוא עבר, הוא לא הסתיר דבר. הוא אמר שזה קשה, שזה לא נעים ובוודאי לא נחמד, אבל באותה נשימה הוא גם אמר לי "עוברים את זה, וגם אתה תעבור את זה".
תוך כדי השיחה איתו, הרגשתי איך אותו מטען של פחד שהיה בי, אותם 60 טונות של פחד ששכנו בתוכי, לאט לאט מתפוגגים.
ובסיום השיחה איתו, יכולתי "להסתכל לפחד בעיניים" – יכולתי לראות את הסיטואציה שכל כך הפחידה אותי ושנמנעתי מלהסתכל עליה. הסתכלתי על התסריט והתרחיש הגרוע ביותר שיכולתי לדמיין שם, עם כל הכאב והפחד ויכולתי גם לראות שאני מתמודד איתו.
זה לא שרציתי לעבור אותו, אלא שהסכמתי לעבור אותו. קיבלתי עם עצמי הסכמה שאם אדרש לעבור אותו – אתמודד איתו.
אני יודע היום שבאותה הנקודה בדיוק – שם החלה ההחלמה שלי.
באותה נקודה שהפסקתי לפחד מהפחד. שהרשיתי לעצמי להסתכל עליו ולא להתקפל בפניו, אלא לומר לעצמי (ולו) – אם אצטרך, אתמודד איתך.
המציאות החיצונית הגיבה מאד מהר.
למחרת בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של הרופאה שהזמינה אותנו לפגישה נוספת. ויום למחרת ישבנו שוב מולה במשרד שלה.
כל שפת הגוף שלה השתנתה, היא היתה נינוחה יותר ופחות עצורה.
היא אמרה שלי שהיא ורופאים נוספים עברו על הבדיקות שלי והאבחנה העדכנית שלהם מראה שאוכל להסתפק בטיפול פשוט יותר, רק בהקרנות. ללא צורך בכימותרפיה.
ברגע שהסכמתי בתוכי לעבור דרך הכאב והפחד הגדול ביותר שלי, כבר לא הייתי צריך לעבור דרכו.
כשהסכמתי לקבל את השיעור, כבר לא הייתי צריך לעבור אותו שוב.
זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי.
רגע חשוב שהבנתי מה זה באמת אומץ.
אומץ הוא לא מה שהרבה אנשים חושבים. אומץ זה לא היעדר הפחד.
אומץ זו היכולת שלנו להישיר עיניים אל הפחד, ולא להתקפל מולו. אלא להסכים בתוכנו, לעבור דרכו, אם נצטרך.
היו אמיצים!
הי!
מייל שקיבלתי מגדעון, בעקבות הפוסט שכתבתי על "השרירים שחשוב לאמן".
הוא מתייחס בו, בין השאר, לנתונים שפרסמתי בו מתוך סקר השכירים שקיימתי לפני כחודשיים.
והנה מה שהוא כתב לי:
"מאד מעניין מה שאתה כותב, אבל חסרים לי קצת נתונים ויותר מאשמח אם תוכל לשתף:
הסטטיסטיקה שאתה מציין, אשמח שתשתף במאמר המקורי אם הנתונים שפורסמו. מה שקשה לי להבין זה אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא? אני חושב שמי שלא עצמאי פשוט לא רוצה או לא יכול. כמו שלא כולם מפקדים, מנהיגים או מנכ"לים.
אתה מפרסם את כל אלה שבאו אליך והצליחו להפוך משכירים לעצמאיים: מה הרקע שלהם? מאיזה משפחות הם באו?
אשמח לשמוע מה אחוז האנשים שבא אליך ואכן הצליח להפוך משכיר לעצמאי? זה תמיד טוב לספר על הצלחות אבל לפני שאני מחליט האם להצטרף לקורס שלך אני דווקא רוצה לשמוע על הכישלונות."
אני מאד אוהב שאנשים כמו גדעון כותבים לי ושואלים שאלות בצורה עניינית, כי זה מעיד בעיני על הרצינות והמחויבות שלהם. וזה גם מאפשר לי לענות להם ומתוך השאלות שלהם להבין מה מעניין את שאר הקוראים שלי.
אז במקום רק לענות לגדעון באופן אישי, בחרתי לענות לו כאן, כדי שעוד אנשים יוכלו להפיק ערך מהתשובות.
ראשית לגבי הסטטיסטיקה שפרסמתי, כאמור היא לקוחה מתוך סקר שקיימתי לפני מספר חודשים, שהקיף קרוב ל-500 שכירים, מכל רחבי הארץ. אני מתכוון לפרסם את כל נתוני הסקר בקרוב כך שתוכלו להעמיק בנתונים עוד.
לגבי השאלה "אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא?", התשובה כאן מורכבת יותר. זה כמו לשאול: "כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עשירים, אז למה הם לא?". גדעון מציע שזה עניין של רצון או של יכולת.
אני חושב שאם נחבר את האנשים למכונת אמת ונשאל אותם אם הם באמת רוצים להיות עצמאיים (או לצורך העניין אם הם באמת רוצים להיות עשירים), אז נקבל תוצאה חד משמעית שהם באמת רוצים.
כלומר, אני לא חושב שזה בעיה של חוסר רצון. האנשים רוצים.
מי לא היה רוצה לשפר את חייו?
כולם היו רוצים.
השאלה היא מה הם מוכנים לעשות בשביל זה.
אני גם לא חושב שזה עניין של יכולת. יכולות ניתן לפתח.
הרבה אנשים שאלו אותי בעבר האם נולדתי עם יכולת הכתיבה או עם היכולת לעמוד על הבמה מול מאות ואלפי אנשים.
ממש לא! רחוק מכך.
אם הייתם אומרים לי לפני כ-20 שנים, שאלו יהיו שתיים מהיכולות היותר חזקות שלי, הייתי חושב שלקחתם פטריות הזיה.
אלו הן יכולות שפיתחתי לאורך השנים. השקעתי בכך הרבה מאד זמן, כסף ואנרגיה.
וזה בדיוק העניין בעיני.
אנשים לא עושים שינוי בחייהם (למרות שהם מאד רוצים), לא כי אין להם את היכולת לעשות את השינוי, אלא כי הם לא מוכנים לעשות את מה שנדרש כדי להשתנות.
הם לא מוכנים להשקיע את הזמן, האנרגיה והכסף לשם כך.
הם רוצים את התוצאה, אבל הם לא מוכנים ללכת בדרך שצריך ללכת בה כדי להגיע לתוצאה שהם רוצים.
השאלה השניה של גדעון היא מעניינת, כי חבויה בה ההנחה שכדי להצליח, אדם צריך להיות בעל רקע מסוים. ממשפחה מסוימת או ממוצא מסוים.
ואני חושב שזו תפיסה שגוייה בעליל.
האמת אני לא רק חושב כך, אני יודע שזה לא רלוונטי בכלל.
אנשים נוטים לייחס את ההצלחה של אחרים למאפיינים שחסרים להם בעצמם וכך הם יכולים לתרץ לעצמם למה הם לא יכולים להשיג את אותה ההצלחה. הרי אם המוצא שלי הוא לא מהמוצא "הנכון", הרי שאין לי סיכוי להצליח, אז למה בכלל שאנסה?
אני לא צריך לתת לכם כאן את הדוגמאות ה"באנליות" של סטיב ג'ובס, ריצ'רד ברנסון, סטף ורטהיימר ואחרים כדי להוכיח למה ההצלחה שלהם אינה קשורה למוצא, להשכלה, למין או למצב ההתחלתי שהם נמצאו בו בתחילת דרכם.
לאורך השנים, פגשתי אינספור אנשים שעשו שינויים יוצאי דופן בחייהם. אין שום מאפיין חיצוני שמשותף להם. לא הגיל, המין, המצב המשפחתי, העדה, המשפחה, כמות הכסף שהיתה להם בהתחלה או הגיאוגרפיה שהיו בה.
שום דבר מאלו.
מה שהיה משותף לכולם – היתה להם תשוקה בוערת בעצמותיהם לעשות שינוי ולשפר את חייהם, והם היו מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות, כדי להפוך ולהיות מי שהם רוצים להיות.
זו כל התורה.
זה פשוט, אך זה לא תמיד קל.
רוב האנשים לא מוכנים לעשות את זה. הם לא מוכנים להתמודד עם חוסר הוודאות (האם השינוי יצליח או שלא), הם לא מוכנים להתמודד עם האפשרות שיכשלו, ולהתמודד עם ההשלכות של הכישלון.
הם פשוט לא מוכנים לעשות, את מה שאלה שמצליחים, עושים.
וזה מוביל אותנו לשאלה השלישית שבה גדעון ביקש ממני לשמוע דווקא על הכישלונות.
מי שבאמת מעוניין להבין ממה עשויה הצלחה, שיקרא ביוגרפיות של אנשים מצליחים, שישוחח ויראיין אותם, שיחקור לעומק את הדרך שעשו. אני מבטיח לכם שתגלו שיש דבר נוסף חשוב שמשותף לכולם: כולם, ללא יוצא מהכלל, נכשלו!
הם נכשלו. ולרוב, הרבה יותר מפעם אחת.
הקלישאה שאומרת שהכישלון הוא צעד בדרך להצלחה היא לא באמת קלישאה. היא האמת לאמיתה.
לא מאמינים לי?
תמצאו לי דוגמה אחת של מישהו שהגיע להצלחה, בלי שיש לו אוסף כישלונות מפואר שהוא גורר אחריו. אין דבר כזה. זו פיקציה.
אז גדעון – אם אתה רוצה דוגמאות לאנשים שנכשלו, קח כדוגמה את כל אחד מהאנשים שכתבתי עליהם בעבר שהם הצליחו. אותם אנשים הם גם אלו שנכשלו. הם נכשלו לפני שהם הצליחו, והם נכשלו גם אחרי שהם הצליחו.
והם גם יודעים – שהם עוד ימשיכו להיכשל בעתיד.
אז השאלה החשובה באמת גדעון היא: האם אתה מוכן להיכשל?
האם אתה מוכן ללכת בדרך שהיא לא תמיד ברורה, קלה או פשוטה?
האם אתה מוכן לקבל את העובדה (אולי הכואבת) שבדרך להצלחה ולשינוי שאתה רוצה כנראה תצטרך להתמודד עם כישלונות. להכיל אותם, לכאוב אותם?
האם, כדי לעשות את השינוי שאתה רוצה, אתה מוכן להשתנות?
אלו הן השאלות החשובות באמת בעיני.
ואני לא אומר שזה כרוך בלקיחת סיכונים חסרי אחריות. ממש לא. להיפך, זה אומר להעריך את הסיכונים, לכמת אותם, ולבחור בחירה מודעת האם זהו מחיר שאני מוכן לשלם אותו במקרה והגרוע מכל יקרה ואכשל.
אל מול המחיר הזה, כדאי להעריך גם את המחיר האלטרנטיבי.
אני קורא לכך: מחיר ההישארות במקום.
רוב האנשים כלל לא מודעים ולא מסתכלים על המחיר הזה שהם משלמים אותו, יום יום, דקה דקה.
המחיר של להמשיך להיות באותו המקום, בתחושה של תסכול, תקיעות, חוסר סיפוק ואכזבה מהחיים שלהם.
כפי שכתבתי קודם, מרבית האנשים אינם מוכנים להשקיע את הזמן, הכסף והאנרגיה כדי לעשות את השינוי שהם רוצים. אבל הנה האבסורד הגדול ביותר: בסופו של דבר הם משקיעים את אותו הזמן, הכסף והאנרגיה – רק שהם לא עושים זאת כדי לקבל את תוצאות החדשות. הם משקיעים זאת, כדי להמשיך ולהיות באותו המקום!
למשל, אם אדם שממשיך להישאר באותו המקום, היה משקיע ביצירת השינוי שהוא רוצה, ומגדיל את הכנסותיו כתוצאה מכך, הרי כל יום שהוא לא עושה את זה, עולה לו כסף!!
כדוגמה קחו מישהו שמרוויח 10,000 ₪ לחודש ונשאר תקוע באותו המקום. לעומתו, מישהו אחר היה פועל להגדיל את הכנסותיו בעוד כמה אלפי שקלים לחודש, נניח ל-15,000 ₪.
הרי שבכל חודש שהראשון לא עושה שינוי, הוא מפסיד 5,000 ₪!! זה 60,000 ₪ בשנה.
שזה לרוב, הרבה יותר יקר, ממה שהיה עולה לו לקבל עזרה לעשות שינוי.
וזה רק המחיר הכלכלי שזה עולה לו.
זה עולה לו גם במחיר של מערכות היחסים שלו (הוא מתוסכל, עצבני וחסר מנוחה וזה משפיע על הסביבה שלו), בבריאות שלו (מתח הוא הגורם מספר אחת למחלות) ובכל אספקט אחר של חייו.
את המחירים הללו אנחנו משלמים, כך או כך. השאלה היא רק, האם אנו משלמים אותם למען השינוי שאנו רוצים, או שאנו משלמים אותם ונשארים באותו המקום?
ועל השאלה הזו – רק אתם יכולים לענות לעצמכם…
אם אתם באמת רוצים שינוי (ומוכנים לעשות את מה שצריך!), אני מזמין אתכם לעשות אחד משני הדברים הבאים (או את שניהם):
אתם יכולים לתאם"שיחת בהירות"עם דבורה, היועצת הבכירה שלי, שבה היא תעזור לכם להבין מה יכולים להיות הצעדים הבאים שלכם. זוהי שיחה ללא התחייבות וללא עלות.
הדבר היחיד שאתם נדרשים לו, הוא למלא שאלון מקדים, שלאחריו דבורה תתאם אתכם מועד לשיחה. גם אם תחליטו שהתוכנית אינה מתאימה לכם, זה בסדר גמור. אבל אני מבטיח לכם, שכבר בשיחה הזו תקבלו ערך רב!
אתם מוזמנים לצפותבהדרכה היחודית שקיימתי לשכיריםלפני כמה שבועות. זו הדרכה שבה אני פורש בפני המשתתפים את הדרך המעשית שבה יוכלו ליצור שינוי בחייהם, מבלי לסכן את העתיד הכלכלי שלהם. ההדרכה זמינה לכם לצפייה מיידית (ללא עלות) כאן בקישור.
יתכן ויש לכם עוד שאלות, או שאתם רוצים עוד פרטים על התוכנית החדשה "עושים שינוי!". זה הגיוני – הדרך לקבל את הפרטים והמידע, הוא למלא את שאלון ההתאמה ולתאם את שיחת הבהירות עם דבורה. זה הצעד הראשון לשינוי שאתם רוצים.
הי!
באחת השיחות שקיימתי לפני כמה ימים עם לקוח שביקש להצטרף לתוכנית "עושים שינוי!" (המיוחדת לשכירים) שאני פותח בקרוב עלה לי בראש הדימוי הבא לגבי יכולות מסוימות, שלדעתי, בעידן של היום, הן הכרחיות להצלחה בכל תחום (בין אם אתה שכיר או בעל עסק), אבל בהרבה מקרים, דווקא אצל שכירים הן לפעמים מנוונות, חלשות יותר ובעיקר – לא מביאות את מלוא הפוטנציאל שלהן ושל המחזיק בהן לידי מימוש.
הדימוי הזה עלה לי בראש כי מי ששוחחתי איתו הוא אדם שעוסק בספורט אינטנסיבי. וחשבתי על כך שכאשר הוא רק החל להתאמן, הוא גילה שיש לו בגוף שרירים חדשים שהוא לא היה מודע כלל לקיומם. רק כשהוא החל להתאמן הוא פתאום הכיר אותם, וגם הכיר בחשיבות הגדולה שלהם להצלחה שלו כספורטאי.
באותו אופן בדיוק, יש לנו שרירים נוספים חשובים, שהם הכרחיים להצלחה שלנו, במיוחד היום בעולם שמשתנה בצורה כל כך מהירה ודרמטית:
1. שריר האי-וודאות
אנחנו שונאים אי וודאות. כבני אדם, אנו חייבים וודאות, ומשלמים הרבה מחירים עבורה. איזה מחירים אתם שואלים?
הסטטיסטיקה עומדת היום על כך שכ-85% מהאנשים הם שכירים. האם זה כי הם רוצים להיות שכירים?
חלקם כן וחלקם לא. לפי הסקר שערכתי לפני כמה שבועות 84% מהשכירים אמרו שאם כסף לא היה בעיה הם היו עוזבים מיידית את מקום העבודה שלהם.
כלומר, מרבית השכירים מחזיקים במקום העבודה שלהם, לא כי הם נהנים בו, מרגישים שם מוגשמים או מתוגמלים כראוי (מרביתם דרגו מאד נמוך את הפרמטרים הללו), אלא כי מקום העבודה שלהם מקנה להם (לפי תפיסתם) וודאות.
אני לא נגד זה, ואין בזה שום דבר רע. ואני גם לא חושב שכולם צריכים להיות עצמאיים או לעזוב מחר בבוקר את מקום העבודה שלהם (ממש להיפך).
אבל – מתוך כך שמרבית האנשים מורגלים לסמוך על הוודאות הזו, השריר של ההתמודדות עם חוסר הוודאות שלהם הוא מנוון עד לא קיים.
וזו בעיה גדולה בעיני.
הסיבה שזו בעיה, היא שעד כמה שנרצה וודאות, העולם שלנו הוא אזור נטול וודאות לחלוטין. וגם הוודאות שהשכיר מרגיש במקום העבודה שלו, היא וודאות אשלייתית, היא פיקציה. היא לא באמת קיימת. תשאלו את עובדי טבע שפוטרו בהמונייהם, איך תחושת הוודאות עבדה עבורם…
ולכן, אם אתם רוצים להיות מוכנים ומיומנים לעולם הנוכחי שלנו, אתם חייבים לאמן את שריר האי וודאות. להתנסות בסיטואציות שדורשות מכם להתמודד עם חוסר וודאות ולא להפוך למשותקים בגללה. להצליח לחפש פתרונות, לפעול ולהתקדם גם כשחוסר הוודאות מרחף לכם מעל הראש.
עצמאי יודע שהדבר הכי וודאי זהו חוסר הוודאות. וככל שאתה מרגיל את עצמך להיות בנוח עם התחושה הזו, כך קל לך יותר להתנהל בעולם, להתקדם, ליצור ולהתפתח.
זה שריר שלגמרי אפשר לאמן אותו. וכך, כשתזדקקו לו באמת הוא יהיה זמין עבורכם. זו מיומנות שהיא הכרחית בעולמנו.
2. שריר האחריות האישית
יש הרבה רמות שונות והגדרות שונות של אחריות ואחריות אישית. אני אסביר כיצד אני רואה את הדברים. אחריות אישית עבורי זוהי התפיסה שהדברים תלויים בי (לטוב ולרע). זה לא אומר שאדם שכיר הוא לא אחראי, אבל הרבה פעמים ישנם תחומים שהוא לא תופס בתחום אחריותו. למשל – ההכנסה שלו.
רבים מאמינים שגובה ההכנסה שלהם תלוי במעסיק או בבוס שלהם, בממשלה או בהסתדרות. וכשאדם מחזיק בתפיסה כזו הוא מעניק את הכוח שיש לו בידיו למישהו אחר ומחליש את עצמו. כי ברגע שזה תלוי במישהו אחר, המשמעות היא שזה לא בידיים שלי לשנות את המצב.
רבים סומכים על ה"פנסיה" שלהם שתדאג להם כשיצטרכו אותה (טעות עצובה…). כבר ב-2005 אני זוכר שקראתי מחקר של משרד האוצר שהראה שבמקרה הטוב והאופטימלי, אדם שחסך כל חייו לפנסיה, יזכה לקצבה בגובה 50% לכל היותר מההכנסה שהיתה לו, יום לפני שיצא לפנסיה.
אני מאמין שזו האחריות האישית של כל אחד מאיתנו לדאוג למצב הכלכלי שלו, להכנסות שלו, לרמת האושר שלו, לסיפוק שלו, להגשמה ולמימוש שלו.
אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורנו.
אבל, זה דורש לקחת אחריות. וזה משהו שמגיע עם מחירים. למשל, המחיר של "אני לא יכול להאשים אף אחד אחר במצב שלי", שהוא מחיר לא קטן לחלק מהאנשים. או המחיר של להתאמץ יותר, של להשקיע בעצמי, בהתפתחות שלי, בסדרי העדיפות שלי.
גם אחריות אישית זהו שריר. שריר שניתן לאמן, לחזק ולהשתמש בו כשצריך.
3. שריר יכולת ההשתכרות
כהמשך ישיר לסעיף הקודם, גם יכולת ההשתכרות, או בשפה אחרת: היכולת לייצר כסף. היא שריר.
אצל מרבית השכירים (וגם אצל לא מעט עצמאיים) היכולת הזו מנוונת כמעט לגמרי. זה אומר שהם לרוב יודעים להרוויח כסף רק מדבר אחד: מהעבודה שלהם. מלהחליף את הזמן שהם משקיעים – בכסף.
וגם, להרוויח כסף רק מלעבוד עבור מישהו אחר.
עבור ההורים שלנו זה עבד מצוין. אני זוכר את הורי, חוזרים הביתה מהעבודה, אמא שלי בשעה 15:00, אבא שלי היה מגיע מאוחר יותר בדרך כלל בסביבות 16:00. היתה להם קביעות, המשכורת היתה מובטחת, יוקר המחייה היה סביר (בהרבה הרבה יותר מהיום) והיו להם חיים טובים.
וככה הם גם חינכו אותנו.
רק שהעולם השתנה!!
ומי שלא מפתח את השריר שמאפשר לו להרוויח כסף, ממקורות שונים, בדרכים שונות, ובצורות נוספות, שלא תלויות רק בזמן האישי שלו, גוזר על עצמו חיים כלכליים לא פשוטים.
אני לא מדבר כאן על לעשות מיליונים דווקא (למרות שבוודאי אין בכך שום דבר רע), אני מדבר על היכולת הבסיסית של לחיות בכבוד, ברמת חיים טובה שאני רוצה לעצמי ולאפשר לעצמי ולמשפחה שלי חיים טובים שבהם אנו גם יכולים לממש ולהגשים את הדברים שחשובים לנו.
איך אתם מאמנים את השריר הזה?
4. שריר הכישלון
זהו אחד השרירים היותר מוזנחים לטעמי. לא רק שהוא מוזנח ומנוון, מרבית האנשים בכלל לא רוצים לאמן אותו ולא מבינים את החשיבות העצומה שלו – דווקא להצלחה שלהם.
אנחנו מחונכים, כנראה עוד מבית הספר, שכישלון זה דבר איום ונורא.
מי שהיה נכשל במבחן זה היה קטסטרופלי. ההשלכות היו קשות. ההסתכלות של המורים, ההורים והסביבה על כשלון לימדו אותנו שזוהי חוויה שאנו ממש, אבל ממש, לא רוצים לחזור ולחוות אותה שוב.
וכבני אדם בוגרים, אנו נעשה הכל, רק כדי שלא נצטרך לעבור שוב כישלון כלשהו.
אצל רוב האנשים, המשמעות של – לעשות הכל רק כדי לא להיכשל, היא אחת: פשוט לא לנסות לעשות דברים חדשים, שונים או כאלו שבהם ההצלחה שלהם אינה מובטחת.
וזה מביא רק לתוצאה אחת מובטחת: בינוניות.
ואנחנו משלמים מחירים יקרים על הבינוניות הזו, אתם לא צריכים אותי להסביר את זה, אבל בכל זאת, למי שלא בטוח על מה אני מדבר, הנה המחירים שאנשים משלמים על הפחד שלהם מכישלון: תחושות קשות של תקיעות, חוסר סיפוק, חוסר מימוש, סבל במקום עבודה שלא אוהבים, או במערכת יחסים שלא טוב להם בה… מכירים את המחירים הללו?
זה לא שאני מאחל לאף אחד להיכשל, אבל אם יש כמה דברים חשובים שלמדתי לאורך השנים, ומתוך לא מעט כישלונות קשים וצורבים הם ש:
1. הכישלון יגיע, במוקדם או במאוחר
2. ללא הכישלון, אין לאף אחד סיכוי להצליח באמת
3. דווקא בכישלונות קיבלתי כמה מהשיעורים היותר חשובים בחיים שלי
כשאתם מאמנים את שריר הכישלון אצלכם, אתם מאמנים את עצמכם להתאושש מכישלון מאד מהר. לא להיעצר בגללו, לא לפחד לפעול שוב, לא להפסיק לנסות.
יש ברכה בכישלונות, יש ברכה בלמידה שהם מספקים לנו, הם מרחיבים את היכולות שלנו, מותחים את שאר השרירים שלנו ובאופן כללי, הם הופכים אותנו לאנשים עם יכולות חזקות יותר.
5. שריר הביטוי וההשפעה
לדעתי, בעולם של היום, זהו אחד השרירים החשובים שעלינו לפתח. אין זה משנה מה העיסוק שלנו או אם אנו שכירים או עצמאיים. כל אחד רוצה להביא את עצמו לידי ביטוי, וכל אחד רוצה להשפיע.
לאנשים רבים יש תפיסה שיכולת השפעה, יכולת הובלה ויכולת מנהיגות אלו הן יכולות שיש אותן רק למתי-מעט. רק לאותם ה"נבחרים".
אני חושב שזו תפיסה מגבילה.
כל אחד מאיתנו הוא מוביל ומנהיג. קודם כל בחייו האישיים, ואחר כך במעגלי ההשפעה שלו. מהקרובים יותר ועד לרחוקים יותר.
וזהו שריר. כמו כל שריר אחר שאפשר לאמן. זו יכולת נרכשת.
נשאלתי לא פעם כיצד השגתי את יכולת הביטוי שלי, כיצד למדתי לכתוב, לדבר מול קהל, להנחות אנשים. חלק אמרו לי שכנראה נולדתי עם זה.
אני לא חושב שנולדתי עם זה. אני חושב שזו לגמרי יכולת שהתאמנתי בה המון לאורך החיים שלי, ובמיוחד בשנים האחרונות.
כמו כל סוג של יכולת – יכולת שתשתמשו בה ותתאמנו בה הרבה – תתחזק.
אבל עוד לפני אימון היכולת, השריר הזה נוצר מתוך תפיסת הערך העצמית שלנו. עד כמה אנו מאמינים שיש לנו ערך, שיש לנו מה לתת ולהעניק לעולם, שיש לנו מסר עם משמעות שאנו רוצים להוציא אותו החוצה לעולם.
כשאנו מאמינים ותופסים את עצמנו, קודם כל, כבעלי ערך, אז נכנס השלב של פיתוח המיומנות עצמה.
אז מה אתם עושים, עוד היום, כדי להעלות את תפיסת הערך העצמית שלכם?
ולא, זה לא משהו שיקרה מעצמו, וזה לא משהו שיקרה "עם הזמן". זה יקרה רק אם אתם תגרמו לזה לקרות.
6. שריר היוזמה
זהו שריר שגם אם אתה שכיר, ומתכוון להישאר שכיר כל חייך, כדאי מאד שתלמד לפתח אותו היטב. כל העולם הולך לכיוון שבו המשרות "הפשוטות", שלא דורשות יותר מדי יוזמה, מחשבה מעמיקה, יצירתיות וחדשנות, הולכות ונעלמות. הן מוחלפות על ידי אלגוריתמים, מחשבים ורובוטים. או על ידי אנשים המועסקים בשכר נמוך יותר.
בעולם של היום ובזה של העתיד, המשרות הנדרשות יותר, הן אלו שדורשות מיומנויות של יוזמה, לקיחת אחריות, יכולת הובלה וביטוי עצמי.
שריר היוזמה, לרוב מתפתח ביחד עם שריר האחריות האישית, ככל שתפיסת האחריות האישית שלנו גבוהה יותר, כך גם שריר היוזמה שלנו יתפתח ויתחזק יותר.
זהו השריר שמאפשר לנו לצאת מאזורי נוחות רגילים שלנו, לקחת על עצמנו פרויקטים חדשים, ליזום מיזמים, רעיונות, עסקים, שיתופי פעולה ובעיקר לחדש לעצמנו (קודם כל) ולאחרים.
עברו הימים שבהם רק קיבלנו משימות מהמנהל שלנו שאמר לנו בדיוק מה הוא רוצה שנעשה ואיך זה צריך לקרות ולהיראות.
היום, מי שלא יוזם, מי שלא מחדש מאבד את זכות הקיום שלו.
כך זה היה בעסקים מאז ומעולם, אך היום זו יכולת שחשוב מאד להחזיק בה, גם אם אתה שכיר.
7. שריר המחויבות
המחויבות זה מה שגורם לנו בסופו של דבר לצאת ולפעול. ובלי פעולה, לא קורה שום דבר באמת.
להבדיל ממוטיבציה, שלרוב היא חיצונית לנו, המחויבות זהו כח פנימי שאנו מפתחים בתוכנו. כאשר יש לנו משהו שמאד חשוב לנו, אנו נהיה מאד מחויבים לגרום לו לקרות.
חישבו על מדורה המורכבת מעצים ומאש. העצים זו המחויבות, האש זו המוטיבציה. זה נכון שאי אפשר להדליק אש בלי שניהם, אבל הבסיס של המדורה זו המחויבות שעליה ניתן להדליק את אש המוטיבציה.
ישנם כמה כוחות שעוזרים לנו ליצור את המחויבות בתוכנו.
זה מתחיל ב"יעד ראוי" שמאד חשוב לנו להשיג אותו. אם הוא מספיק חשוב ומשמעותי, אז תהיה לנו מחויבות לפעול ולהשיג אותו.
סביבה היא כח נוסף שיוצר בנו מחויבות, לא סתם הוטבע המשפט ש"סביבה חזקה יותר מכח רצון". כל העקרון של הגיבושונים והטירונות בצבא מבוסס על העוצמה של שייכות לסביבה מחויבת שיוצרת את המחויבות אצל כל אחד מהאינדיבידואלים.
לא להרבה אנשים יש את שני אלו בצורה מובנית בחיים שלהם:
1. אין להם יעד ראוי שמרגש ומושך אותם
2. אין להם סביבה שמחזקת בהם את המחויבות
אז מה יעשה מי שאין לו את שני אלו?
יצור אותם לעצמו.
אם אתה לא יודע מה אתה רוצה ומה היעד הראוי שלך – צא לחפש אותו. שים את עצמך בתהליך של גילוי וחקירה עד שתמצא אותו. כי אחרת, לעולם לא תמצא אותו.
ואם אין לך סביבה שיוצרת לך את המחויבות הזו, צור לך אותה או הצטרף לאחת כזו. לאורך השנים יצרתי אינספור קבוצות שבהן אנשים התחברו אחד לשני, ויצרו לעצמם סביבה תומכת של מחויבות והתקדמות.
8. שריר המודעות העצמית
והשריר האחרון, אך לא בחשיבותו, זהו שריר המודעות העצמית.
זה אולי אחד השרירים החשובים יותר, כי ככל שהוא מפותח יותר, כך גדלה המחויבות הפנימית שלנו לפתח את שאר השרירים שלנו.
כבני אדם, המודעות שלנו משפיעה באופן ישיר על התוצאות שלנו, על ההישגים ועל ההתקדמות שלנו. ככל שאנו הופכים למודעים יותר, כך אנו חשופים יותר ליכולות שלנו מצד אחד ולמגבלות שלנו מצד שני. והידיעה הזו, של אדם את עצמו מאפשרת לו כעת מסע של התפתחות. אם אני מודע לחולשות שלי, אני יכול לפעול בצורה מודעת לחזק אותן. ואם אני מודע לחוזקות שלי אני יכול להשתמש בהן יותר.
יש סוג של קסם כאשר אנו נחשפים למודעות חדשה. היא מאפשרת לנו גישה לאזורים של "מה שאני לא יודע שאני לא יודע".
אם אני אסתכל לאחור על חיי, ואחזור לנקודה של פני כ-15 שנים, הרי אז באותה הנקודה לא הייתי יכול לדמיין אפילו בחלומותי הפרועים ביותר את המקום שאני נמצא בו היום. ובטח לא הייתי מסוגל אז, לדמיין, את הדברים שעשיתי ב-15 השנים הללו.
אנחנו אף פעם לא יכולים לראות זאת מראש, רק בדיעבד, אבל ההתפתחות של המודעות שלנו והעליה ברמת המודעות שלנו מאפשרת לנו להגיע למקומות חדשים. ולכן זהו אחד השרירים החשובים ביותר לאמן אותם.
אפשר לאמן מודעות. עושים זאת דרך למידה, דרך התנסות, דרך חוויה של חוויות חדשות, וגם דרך העיניים של מישהו אחר. קוראים לזה: מנטור. מישהו שכבר עשה בהצלחה את מה שאני רוצה לעשות. הלימוד ממישהו כזה, שכבר התנסה במה שאני רוצה להתנסות, הוא בעל ערך בלתי נתפס. הוא יכול לחסוך לנו זמן, כסף, אנרגיה והרבה מאד אכזבות.
ומעבר לכך, למישהו חיצוני לנו, בדרך כלל יהיה הרבה יותר קל לזהות ולראות בנו את הפוטנציאל שלנו לרוב קשה לראות בעצמנו.
המשפט המפורסם של קרליבך אומר ש"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". ואני חושב שהמשפט הזה תופס לכולנו, לא רק לילדים. כל אחד מאיתנו צריך מישהו חיצוני שיאמין בנו ושיכול לראות בנו את אותם הדברים שאנו לא יכולים לראות בעצמנו, ושירחיב לנו את המודעות שלנו, למה שאפשרי עבורנו ובכלל.
אז מה עושים מכאן?
מתחילים להתאמן!
מתחילים לאמן את השרירים הללו. כל השקעה שתעשו באימון השרירים הללו שלכם, תחזיר את עצמה פי כמה וכמה ותשלם לכם דיווידנדים אינסופיים.
אימון נעים!
התוכנית החדשה "עושים שינוי!" נועדה לכך בדיוק – לשכירים שרוצים לאמן את השרירים הללו ואת היכולות הללו.
אם אתם רוצים לברר פרטים נוספים, אני מזמין אתכם לתאם שיחת בהירות עם היועצת המקצועית שלי, ולקבל את כל הפרטים מיידית.
מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם!
שלכם, ערן.
הי!
"השיווק באימייל מת!"
אם רק היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה…
רבים מדברים בגנותו של האימייל, ועד כמה שזו פלטפורמה שהיא פאסה, שאנשים אינם פותחים, שלא מגיבים, שאחוזי הפתיחה יורדים, שכמות הספאם גדולה מדי..
וכעקרון הכל נכון.
נכון, אבל…
בביקור האחרון שלנו בארה"ב נתקלתי בתופעה מעניינת, שפחות ראיתי אותה קורית בביקורים קודמים, לפחות לא באותם ההיקפים שראיתי אותם הפעם.
בין שאר העיסוקים שלנו, יצא לנו גם לעשות קצת שופינג. ובכל פעם שהגענו לקופה לשלם, כחלק מתהליך התשלום קרה משהו מעניין: המוכרים בקופה ביקשו / הציעו / דרשו מאיתנו את כתובת המייל שלנו.
בכל חנות, זה נעשה באופן קצת שונה.
באחת הציעו לנו 10% הנחה על הקנייה אם נשאיר את כתובת המייל.
באחרת הציעו שנרשם עם המייל ונקבל הטבות לקניות הבאות.
ובשלישית המוכרת ממש הורתה לויקי כחלק מתהליך התשלום לרשום את המייל שלה. באותו טון ציווי החלטי שכמה שניות קודם לכן השתמשה בו כדי לבקש ממנה להקיש את הקוד הסודי של כרטיס האשראי.
בכל חנות, התסריט חזר על עצמו מחדש.
זה כמובן לא דבר חדש, אבל הפעם כאמור, זה היה מאד עקבי, בכל החנויות, בכל הרשתות, כמעט ללא יוצא מהכלל. זה פשוט היה חלק בלתי נפרד ומהותי מתסריט המכירה של הקופאים בקופות.
וזה גרם לי לחשוב למה הם עושים את זה?
האם הם עושים את זה כי הם מאמינים שהשיווק באימייל מת? שהוא לא אפקטיבי יותר? שאנשים לא קוראים יותר מיילים?
מן הסתם לא.
אף רשת או חנות לא היתה עושה את ההשקעה הזו בעדכון המערכות שלהם בקופות, בהכשרת הקופאים ובבקרה על כל התהליך הזה, אלא אם היו מאמינים שיש בכך תועלת כלכלית מהותית.
בשבועיים שלאחר הביקור בארה"ב מצאתי את עצמי מסיר את כתובת המייל שלי ללא הפסקה מרשימות שונות של כל הרשתות.
אז יאמר מישהו לכאורה בצדק – שאז הנה ההוכחה שאין בכך טעם, נרשמת ומיד הסרת את עצמך אז מה יצא להם מכך?
ואני חושב שזה לגמרי לא מוכיח שום דבר. כי אם אני הסרתי את עצמי כי זה לא רלוונטי עבורי וגם ככה אני לא ליד החנויות הללו בזמן הקרוב, זה לא אומר שכך כולם מתנהגים.
בסוף מדובר כאן במשחק של מספרים וסטטיסטיקות. ועל כל אחד שאומר לכם שהוא לא קורא מיילים ושהשיווק במיילים לא עובד וכו'.. יש אחוז מסוים של אחרים שפותחים, קוראים, מגיבים, וגם קונים.
זה דומה קצת לעולם של המסחר בשוק ההון. אני זוכר לפני הרבה שנים כשלמדתי מסחר יומי, שהמרצה הסביר שיהיו עסקאות שנרוויח בהן, יהיו כאלו שנפסיד, אבל מה שחשוב בסופו של דבר הוא לשמור את הסטטיסטיקה של נצחונות מול הפסדים חיובית לצד הנצחונות. על זה מבוסס המסחר בשוק ההון.
וכך זה גם בשיווק במייל.
אגב, לא רק בחנויות וברשתות הגדולות ביקשו מאיתנו את כתובת המייל שלנו, אפילו בשווקים קטנים של אומנים ודוכני רחוב, היו כאלו שלצד הצמידים ומוצרי האומנות שמכרו, היתה מחברת שבה אנשים נרשמו בכתב ידם והשאירו את כתובת המייל שלהם.
ואתם יודעים משהו מעניין – המחברות הללו לא היו ריקות!
אנשים נרשמו וכתבו בהן את כתובת המייל שלהם.
ואם עד כה עדיין לא שכנעתי אתכם, מוזמנים לצפות כאן בתמונה הזו שלקוחה מתוך כנס שיווקי מוביל בארה"ב (Traffic and Conversion) לפני כמה חודשים.
הגרף השמאלי מציג מהו הערוץ השיווקי הכי אפקטיבי שמוביל להכי הרבה מכירות.
ובמקום הראשון? הפתעה, הפתעה – דיוור באימייל! כמעט 39% מהמכירות מגיעות מהאימייל.
רק לשם השוואה – הערוץ של מדיה חברתית הניב רק 16% מהמכירות, וידאו? רק 2.4%….
ומצד שני (הגרף הימני) העלות של השיווק. במקום הראשון, כלומר הערוץ השיווקי היקר ביותר – פרסום ממומן, עם עלות של 32$ למכירה.
ובמקום הכמעט אחרון, וכמעט הכי זול, בעלות של רק 5$ למכירה – השיווק באימייל.
ומעבר לכל אלו, קבלו עוד כמה סיבות ממש טובות למה אתם חייבים לשווק גם באימייל:
1. מאגר המידע שייך לכם ובשליטתכם המלאה – בעיני זו אחת הסיבות החשובות יותר. כל מי שמסמך רק על פייסבוק למשל, בין אם זה בהגדרות של קהלים בפרסום הממומן, או בלייקים שצבר בדף העסקי, או בחברים בקבוצה העסקית – יכול להתעורר ביום בהיר אחד לגלות שפייסבוק שינו את המודל שלהם, או החליטו שהפרסום שלכם לא נראה להם, או כל סיבה אחרת, ופשוט לסגור לכם את החשבון.
שלא נדבר על כך שהם יכולים להחליט בעתיד שלנהל קבוצה זה יהיה בתשלום או כל המצאה אחרת. נתקלתי בהרבה יותר ממקרה אחד או שניים של בעלי עסקים שפייסבוק או גוגל החליטו בצורה שרירותית וחד צדדית לסגור להם את חשבון הפרסום או את הקבוצה עם עשרות אלפי החברים שבה, והשאירו את בעל העסק ללא קהל לקוחות ברגע אחד.
רשימת האימייל היא שלכם ובבעלותכם, אתם שולטים בה. אף אחד לא יסגור לכם אותה פתאום (אלא אם ממש תעשו שטויות ותשלחו ספאם בלי הפסקה).
2. להגיע לקהל שלכם לא רק באימייל – אתם יכולים להשתמש ברשימת האימיילים שלכם גם בפרסום הממומן בפייסבוק ובגוגל. בצורה פשוטה אתם יכולים לטעון את המיילים שאספתם למערכות הפרסום ולטרגט את הקהלים שלכם ואת הקהלים הדומים להם. עוד דרך חכמה ואפקטיבית למקסם את השימוש באימייל.
3. מי שנתן לכם את כתובת המייל שלו בוטח בכם יותר – להעניק את כתובת המייל שלנו למישהו זהו אקט של הבעת אמון. הרבה יותר מאשר לעשות לייק לפוסט או לשתף תמונה. כתובת המייל שלנו הפכה להיות תעודת הזהות שלנו במרחב האינטרנטי. אנחנו משתמשים בה להכנס לאתרים השונים, לאפליקציות ולכל מקום שבו נדרש זיהוי.
לקוח שמעניק לכם את כתובת המייל שלו, שווה לכם הרבה יותר מכל אחד שאהב פוסט מסויים שכתבתם.
אז ההספדים על השיווק במייל קצת הקדימו את זמנם… המייל עדיין איתנו, כערוץ רווח מוביל לכל עסק. ומי שלא משתמש בו, לדעתי משאיר המון, אבל המון כסף על הרצפה.
זה אגב לא אומר שלא צריך להפעיל גם ערוצי שיווק אחרים בעסק, בהחלט צריך, כולל מדיה חברתית, ווידאו, ופרסום ממומן, אבל אל תזניחו את השיווק במייל!
יאללה, מספיק על זה, יש לי עוד כמה מיילים לכתוב
שלכם,
ערן
נ.ב. – אם נמאס לכם להשאיר המון כסף על הרצפה, כדאי לקרוא את המניפסט המהפכני שלי: "משאירים כסף על הרצפה" שיחשוף בפניכם 11 אסטרטגיות והזדמנויות עסקיות וכלכליות, שמרבית בעלי עסקים המבוססים על הידע והמומחיות שלהם פשוט מפספסים, ולכן משאירים מליוני שקלים בשנה “על הרצפה”!
נ.ב2 – אם אתם רוצים ללמוד עוד על הכח של השיווק בדואר אלקטרוני, מוזמנים לצפות כאן בראיון מיוחד שקיימתי עם דר' רוני הורוביץ, מנכ"ל חברת רב-מסר המפעילה את הפלטפורמה המתקדמת בארץ לשיווק באימייל.
אז אני מניח שגם אתם מקבלים סמסים והודעות מהסוג הזה, כמו כאן בתמונה.
אני לא יודע מאיזו חברה זה נשלח (למרות שהמספר ממנו ההודעה נשלחה יכול לחשוף), אבל יש כאן לדעתי, כל כך הרבה טעויות בדרך ובגישה הזו.. הנה רק כמה מהן:
1. כמו שכתבתי למי שזה לא יהיה בתגובה, הדרך לבנות אמון עם הלקוח הפוטנציאלי שלך זה בטח לא בלפתוח בשקר. אני באמת לא מצליח להבין מה הם חושבים? שאם הם ישקרו לי אני אבטח בהם? ואם הם משקרים כבר בתחילת מערכת היחסים שלנו, אז מה יהיה בהמשך? כנראה שישקרו לי גם – עוד יותר.
2. ברור מהניסוח שההודעה הזו היא גנרית. למרות שנשלחה בסמס, אין בה שום מימד אישי, אפילו לא השם של השולח האלמוני. זה אולי היה מתאים ל"שיווק של פעם", אבל בעידן הנוכחי, חשוב לנו כלקוחות היחס האישי, ולהכיר את מי שעומד מולנו בצד השני. בוודאי שאין לי עניין להמשיך בקשר שמתחיל ככה.
זה אגב לא שונה מהרבה מאד אתרי אינטרנט שאני רואה, שבהם כאשר נכנסים לדף של ה"אודות" יש שם טקסט מנופח עם הרבה מילים מפוצצות כמו חזון, וערכים וכו', אבל שום תמונה ואפילו לא שם של מי שעומד מאחורי החברה.
3. ברור שהדרך לפתות את הלקוח התמים היא דרך המחיר, וזה גם מה שההודעה הזו מנסה לעשות. לגרום לי לעבור חברה רק כי הם מציעים לי משהו בכמה שקלים פחות.
אז זה נכון שהמחיר במקרים שונים יכול לעשות הבדל, ואני בטח לא מזלזל בשום שקל, אבל אם זו האסטרטגיה שלהם לבדל את השרות שלהם, רק כי הוא זול יותר בכמה אגורות (האמת שאפילו לא טרחתי לבדוק, אולי זה אפילו נכון), זו לא האסטרטגיה החכמה.
מהסיבה הפשוטה, שמחר החברה המתחרה תוזיל לי את המחיר בדיוק למחיר שהם מציעים רק כדי לשמר אותי כלקוח.
רוצים להשיג אותי? תסבירו לי למה אתם טובים יותר? איך השרות או המוצר שלכם עדיף על האחרים? איך שרות הלקוחות שלכם הוא הטוב ביותר שיש? כיצד הטכנולוגיה שלכם מהירה יותר? וכו'…
אין לכם את כל אלו? אז אולי כל מה שנותר הוא לשלוח סמסים הזויים ולקוות לתפוס כמה לקוחות תמימים…
אגב – חברת הסלולר הזו היא לא היחידה שחוטאת בכך. אני מקבל כל הזמן הודעות דומות מאנשים שמעולם לא שמעתי את שמם שמציעים לי, בהמשך לשיחתנו שכמובן לא התקיימה מעולם, לבנות לי אתר תדמיתי בחינם, רק תמורת דמי אחסון חודשיים (בעלות מופקעת כמובן) וכן הלאה.
הסיבה שהם ממשיכים לשלוח את ההודעות האלו היא פשוטה: זה עובד להם. ישנם מספיק אנשים תמימים שיגיבו להודעות הללו… אז בואו ונעזור למגר את התופעה הזו.. אל תגיבו להודעות כאלו.
בואו ונייבש את התופעה המבישה הזו ביחד…
הי,
בספרו המצויין של יובל נוח הררי "21 מחשבות על המאה ה-21", בין שלל הרעיונות ותפיסת העולם שהוא מציג, תפס את העיניים שלי משפט מעניין:
"איך חיים בעולם של בלבול, כשהסיפורים הישנים קורסים,
אבל עוד אין לנו סיפור חדש שיחליף אותם?"
בעצם, אנו רגילים לחיות את חיינו, לפי מה שהוא מגדיר "הסיפורים הישנים": תפיסות עולם, מחשבות, פרדיגמות ודרכי פעולה שהתאימו למציאות קודמת. למה שהיה.
אבל אם יש דבר אחד שההיסטוריה מוכיחה ומראה לנו שוב ושוב הוא: שמה שהיה, הוא לאו דווקא מה שיהיה.
זה נכון לכל תחום בחיים שלנו, וזה בוודאי נכון כשמדובר בעולם העסקים. הכל משתנה. הכל בתנועה מתמדת. כתבתי על כך בספרי רב-המכר "להגשים":
"אחד מחוקי הטבע האוניברסליים שניוטון חשף הוא חוק התנודה המתמדת. החוק אומר שכל מסה בעולמנו מצויה בתנועה מתמדת. אפילו במסה הנקראת “מסת מנוחה" מתקיימת תנועה מתמדת, תנועה קווית.
ביקום הכול מצוי כל הזמן בתנועה. כל דבר, כל מוצק, גם זה המורכב ממיליוני חלקיקים – מתקיימת בו תנועה בלתי פוסקת. הקיר שמולכם, היד שלכם, הכיסא, הכורסה או הספה שאתם יושבים עליהם כעת, הכול מורכב מחלקיקים שנמצאים ממש ברגע זה בתנועה.
כאשר מתבוננים על המסות הללו מבעד לעדשת המיקרוסקופ ניתן לראות מיליוני חלקיקים “מתרוצצים" בתנועה בלתי פוסקת. כל דבר בעולמנו נמצא בתנועה. היקום שלנו מתפשט ומתכווץ כל הזמן. הכול נע ונד סביבנו. התנועה הזו מתקיימת תמיד, באחד משני הכיוונים ההופכיים: קדימה או אחורה, למעלה או למטה, פנימה או החוצה, צמיחה או קמילה, חיים או מוות.
כך שכל החומר בעולם נע ונד, לא עוצר, וגם כשהוא נראה לנו כאילו הוא ב"מנוחה", במציאות הוא למעשה עדיין נמצא בתנועה."
הכל משתנה סביבנו. השאלה המהותית היא: האם אנו יודעים להשתנות בהתאם?
וכאן זה נהיה מורכב בדרך כלל.
כבני אדם אנו לא אוהבים שינויים. אנו "מכורים" למוכר, לוודאי ולבטוח. זה חלק מהמנגנון הפנימי של האגו שלנו שדואג לשמור עלינו, שרוצה שנהיה מוגנים ובטוחים.
אבל יש לכך מחיר.
יש מחיר לוודאות ולבטחון שאנו כל כך אוהבים להרגיש – והמחיר הזה הוא שלאחר זמן מה, אנו מוצאים את עצמנו פועלים על פי אותם הדפוסים, אותן האמונות ואותם דרכי פעולה – רק שאלו כבר אינם מביאים אותנו למקום שהיינו רוצים להיות בו.
מי שנמצא לפחות 10 שנים בעסקים יודע שמה שלפני 10 שנים עבד מעולה והביא תוצאות יוצאות דופן כבר לא עובד היום באותה הצורה וכבר אינו מביא תוצאות כפי שהתרגלנו אליהן.
ואז מה עושים?
דרך אחת (הפופלרית בדרך כלל) היא להמשיך לנסות ולפעול באותה הדרך שפעלנו בה, רק עם "יותר כח". כלומר, אני מנסה לעשות את מה שעשיתי (ושעבד לי מעולה בעבר), אבל משקיע בכך יותר אנרגיה ויותר כח.
לרוב, במקרה הטוב, עם השקעה של הרבה יותר אנרגיה ויותר מאמץ אנו מצליחים להשיג קצת יותר ובעיקר לשמר את המצב הקיים. במקרה הטוב כאמור.
הדרך השניה היא לבחון מה השתנה ואיך אני יכול להתאים את עצמי למצב החדש.
זה לא תמיד קל.
הסיבה היא שלרוב מדובר ללכת בדרך שאולי לא הלכו בה לפנינו. בדרך שיש בה התנסות, לפעמים ניסוי וטעיה או ניסוי ותהייה. ובעיקר בדרך שאין בה את הוודאות שאנו כל כך אוהבים.
מצד שני יש בדרך הזו הרבה יצירתיות, סקרנות, חדשנות ובעיקר נכונות ללכת אל ה-לא נודע.
לפני כחמש שנים כשהסתכלתי על העולם העסקי שלי ואחר כך על התמונה הרחבה יותר, התחלתי לראות את הניצנים. ניצנים של עסקים שמתנהלים אחרת ומתנהגים אחרת.
עסקים שמגדירים מחדש את הסטטוס קוו, את מה שנכון ומה שמקובל.
ישנם הרבה שינויים שקורים מאז, אבל אם אנסה לתמצת את השינוי המהותי במשפט אחד זה המעבר מהגדרת המטרה של עסק שהיא להעשיר את בעליו, להגדרה של עסק שמטרתו היא "רווחים עם ערכים".
בעולם שלי קראתי לכך "עסקים מבוססי שליחות". אני יודע שבמקומות מסויימים הסתכלו עלי אז קצת כעל סוג של "עוף מוזר".
מצד שני היו לא מעט אנשים, שהפכו ללקוחות, שמאד התחברו לרעיון.
היום, המונח "שליחות" מופיע יותר ויותר אצל עסקים רבים שהחלו לדבר את השפה הזו.
אגב, טעות פופולארית שיש סביב המושג הזה היא שעסקים מבוססי שליחות הינם עסקים ששמים את הכסף והרווחיות בצד. הגדילה לעשות לקוחה, לפני כארבע שנים, שאמרה לי שאם אני עסק מבוסס שליחות אני לא צריך לגבות ממנה כסף. 🙂
אז לא. אנו לא מדברים על עמותות או מלכ"רים. ואפילו לאו דווקא על עסקים חברתיים (למרות שבהחלט יהיו כאלה והם מבורכים), מדובר על עסקים שמבינים שרווחים הם חשובים (ואפילו מאד) אבל גם (וחשובים באותה המידה) הם הערכים שמתוכם אנו פועלים.
אלו הם אנשים שמבינים שיש להם הזדמנות אמיתית להשפיע ולתקן את העולם שלנו (ויש הרבה מה) דרך העסקים שהם מפתחים.
זו דרך חדשה, טריטוריה לא מוכרת. לפעמים מוזרה, לפעמים מפחידה ואני אודה שלפעמים היא גם יכולה להיות מתסכלת. פשוט מהסיבה שאין הרבה מודלים שאפשר להתבסס עליהם, אין הרבה על מי להסתכל ולהבין איך הוא פועל.
לפני כארבע שנים במפגשי החברים בקהילת "עסקים מבוססי שליחות" קראתי להם – "החלוצים החדשים". אלה שמגדירים מחדש את כללי המשחק. אלה שבונים את עולם העסקים החדש.
אז אם נחזור לציטוט של יובל נוח הררי – איזה סיפור חדש אתם רוצים ליצור? איזה עסק אתם רוצים לפתח? איך יראה העולם העסקי שלכם?
אם הדברים הללו נוגעים בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלינו לקהילת "עסקים מבוססי שליחות". לקבוצה מופלאה של חברים שיוצרים כל אחד לעצמו וביחד כקהילה, את עולם העסקים של המחר.
אשמח לשמוע מכם, כתבו לי בתגובות מה אתם חושבים על כך.
שלכם, ערן.
לאורך השנים, גיליתי שישנו מכשול משמעותי העומד בפני בעלי עסקים רבים. ובעיקר עסקים המבוססים על הידע והמומחיות של העומד בראשם. ישנו מכשול אחד עיקרי שמונע ממך להקים עסק רציני, מבוסס, עם הכנסות של מיליוני שקלים בשנה.
ברגע שתבין, תזהה ותסלק את המכשול הזה מדרכך, תהיה גם לך האפשרות להגיע לגבהים חדשים, הכנסות חדשות ורמות חדשות של השפעה, הכרה, פרסום ותגמול כלכלי. וזה יהיה הרבה יותר קל ממה שאתה מסוגל אולי לדמיין כרגע. למעשה, אותן אסטרטגיות וטקטיקות שעבדו עבורי, ושעבדו עבור מאות הלקוחות שלי, יעבדו גם עבורך. אלו הן אסטרטגיות ושיטות שבהם משתמשים גם המובילים בתחומם בעולם, כדי לבנות עסקים מבוססים, רווחיים ויציבים, שמביאים ערך אמיתי למיליוני אנשים בעולם.
ואני רוצה כעת לחשוף בפנייך את המכשול העיקרי שעומד בפני מרבית בעלי העסקים.
הסימפטום: הם מחפשים כל דרך אפשרית ליצור עוד הכנסה בעסק, הם רוכשים אינספור הדרכות שונות ומשונות, שהם מאמינים שישפרו את מצבם הכלכלי, אבל הם אינם מצליחים להגיע לשום תוצאה משמעותית.
הסיבה: חשיבה מצומצמת שמחפשת כל הזמן רק עוד "הזדמנויות". אני קורא לכך "חשיבת הקפצון".
הבעיה: אין להם אסטרטגיה מתאימה לפיתוח ולבנייה של עסק רווחי, מבוסס, ויציב, שממשיך לגדול ולצמוח באופן עקבי.
המכשול העיקרי שאנו צריכים להתבונן עליו ולהבין אותו הוא אתה – והחשיבה שלך.
מניסיוני רב השנים, ראיתי שכשמדובר בבניית עסק, ישנו הבדל עצום בין שני סוגי חשיבה, שיוצר גם הבדל דרמטי בתוצאות שבעלי העסקים משיגים.
הנה העניין – "הקפצונים", הם אותם אנשים שמקימים עסק ומחפשים עוד ועוד הזדמנויות ליצור הכנסות מידיות, קופצים מדבר לדבר, ובעיקר מחליפים את הזמן שלהם בכסף שהם מקבלים על כל שעה ושעה.
לעומתם, הסוג השני, הוא הסוג של "המנהיג המוביל". המנהיג המוביל הוא יזם החושב בצורה שונה, אסטרטגית (ובדרך כלל גם הפוכה לגמרי) מהאופן שבו חושב הקפצון.
הי,
במרבית הפעמים שאני שואל בעלי עסקים כיצד הם משווקים ומאיפה מגיעים אליהם הלקוחות, התשובה הכמעט מיידית (ולרוב היחידה) שלהם היא: מפה לאוזן.
שזו דרך "מכובסת" לומר ש"אני לא ממש עושה שיווק, ומדי פעם איזה לקוח ממליץ למישהו עלי".
שלא תבינו אותי לא נכון, "פה לאוזן" זו אחת הדרכים הטובות יותר לקבל לקוחות חדשים בעסק, אבל מרבית בעלי העסקים מאד פאסיביים במה שנוגע לשיווק מפה לאוזן ולא מגרדים את מה שהם היו יכולים להפיק ממנו.
הבעיה הראשונה היא הציפייה שהלקוחות יפנו אלינו לקוחות בלי שנצטרך לעשות משהו בשביל זה.
הציפייה השגויה הזו מניחה שהלקוחות שלנו רק חושבים עלינו כל הזמן, ושהם עסוקים בשאלה "איך אני יכול להפנות עוד לקוחות?".
צר לי לאכזב אולי מישהו – הם לא.
הלקוחות שלנו ממש לא עסוקים בנו, הם לא ממש חושבים עלינו והם לא ממש עסוקים בלהפנות אלינו לקוחות חדשים.
לפעמים, במקרה או "על הדרך" הם יתקלו בחבר שמחפש משהו שיש לנו ואז הם יזכרו בנו (וגם זה לא בטוח) ויפנו אלינו לקוחות.
כך שאם אתם היום רק סומכים על טוב ליבם והזכרון של הלקוחות שלכם כדי שיפנו אליכם לקוחות חדשים, אתם משאירים ה-מ-ו-ן כסף על הרצפה!
גם אם אתם מקבלים היום לקוחות מהפניות כאלו ואחרות, מבלי לעשות שום דבר אקטיבי בשביל זה, תארו לעצמכם כמה הייתם יכולים לקבל אם הייתם אקטיביים יותר.
הרעיון הוא פשוט: כדי להעצים את כמות ההפניות שאנו מקבלים מלקוחות, אנחנו צריכים להיות מאד אקטיביים, ולבקש מהם! להזכיר להם את קיומנו ולבקש מהם שיפנו אלינו לקוחות נוספים.
כמובן שצריך לעשות את זה בצורה נעימה, לא נדחפת וכזו שתגרום להם הנאה כשהם עושים את זה ולא הרגשה שהכריחו אותם או לחצו עליהם.
אבל – צריך לבקש!
לא להניח שזה משהו שיקרה מעצמו.
באופן כללי, הלקוחות צריכים שנאמר להם מה לעשות. זה נכון בתהליך המכירה וזה לגמרי נכון גם לאחריו. הם צריכים את ההכוונה מאיתנו.
הנה דוגמה טרייה: לפני כשבוע חזרנו מטיול שערכנו בארה"ב. מספר ימים היינו בטיול בצפון קרוליינה ווירג'יניה לאורך ה-Blue Ridge Parkway ובכל יום היינו מגיעים למקום חדש וישנים בו ללילה ולמחרת ממשיכים בדרך למקום הבא.
הזמנו כמה מקומות נחמדים לישון בהם לאורך המסלול, ובאחד הימים הגענו ל-Bed and Breakfast חביב שנקרא The Doctor’s Inn.
כאשר נכנסו לחדר, שמתי לב למגש כסף קטן שהיה מונח על שידה ובתוכו מעטפה ועליה הכיתוב הבא:
מעטפת הוקרה של האורחים
תודה רבה על הנדיבות שלכם!
אנחנו לא מצפים לטיפ, אבל אנחנו תמיד מעריכים אותו.
כמה פשוט, ככה חכם!
והנה העניין – עד אותו רגע הרעיון של להשאיר טיפ בחדר בכלל לא היה קיים במחשבה שלי. אבל לאחר שנתקלתי במעטפה הוא כבר היה קיים שם.
עכשיו יתכן שבמקרים מסויימים היו אורחים שחשבו על כך והשאירו טיפ. אבל אני משוכנע שזה היה באחוזים קטנים בהרבה מאז שהכניסו את המעטפה עם הכיתוב הזה.
אבל זה לא נגמר כאן.
ליד המעטפה היה גם מתקן קטן לכרטיסי ביקור. לקחתי כרטיס והסתכלתי עליו.
הצד הראשון שלו שגרתי לחלוטין.
אבל בצד השני הופיע הכיתוב הבא:
"ההפניה של החברים והמשפחה שלך אלינו זו המחמאה הגדולה ביותר שאתה יכול לתת לנו. תודה על השהות שלך ועל האמון – מרגו".
עוד דוגמה מעולה להנעה של לקוח להמליץ עלינו. פשוט להסביר ללקוח מהי ההתנהגות המצופה ממנו: להמליץ לחברים ולבני המשפחה.
וגם הסיום והחתימה בשם הפרטי: מרגו (זהו שמה של האשה שמנהלת את ה-B&B).
אז מה ראינו כאן:
הנחיות ברורות לפעולות שאנו רוצים ומבקשים מהלקוחות
שימוש בשפה נעימה, ללא לחץ ועם הכרת תודה
פניה אישית ושימוש בשם האישי
ובעיקר – לקיחת אחריות ופרואקטיביות על התהליך.
כמה פשוט ליישם, לא דורש יותר מדי התעסקות ועבודה ומביא בוודאות תוצאות.
ואגב, אם אתם במקרה מגיעים לווירג'יניה ומחפשים B&B מקסים לשהות בו – קפצו ל-Doctor’s Inn ומסרו למרגו ד"ש 🙂
שלכם, ערן
הי
ד"ש מצפון קרולינה בארה"ב!
הגענו לארה"ב לפני כשבוע. שילוב של פגישות עסקיות, לקוחות, וגם כמה ימים של חופש.
התחנה הראשונה שלנו היתה בלאס ווגאס. ושם באחד הערבים, יצאנו להסתובב ב-downtown של העיר, ברחוב פרימונט המפורסם.
מדובר ברחוב לא ארוך מדי, המקורה כולו בתקרת מנורות לדים שיוצרים ביחד תצוגה מרהיבה, מספר להקות המנגנות בפינות שונות של הרחוב, המון חנויות, ברים, אנשים וגם "אומני רחוב" מסוגים שונים.
יש את אלו המציירים פורטרטים, יש את אלו שנראים כמו פסלים דוממים, יש כמה כאלו שמחופשים לגיבורי על ומעודדים אותך להצטלם איתם….
ואז ראיתי אותו.
הוא בהחלט היה שונה מכל השאר. לבוש במעיל עור שחור וג'ינס, מחזיק ביד אחת שלט. מתבונן לעברנו בעיניים רושפות ומלאות כוונה וביד השנייה הוא מכוון לעברנו את ה-אצבע…
כן, אותה אצבע שלישית מפורסמת, בתנועה האוניברסלית שאי אפשר לטעות בה
וכדי חס וחלילה לא נתבלבל בכוונות שלו הוא צעק לעברי בקולי קולות את 2 המילים שגם היו כתובות באותיות בולטות על השלט שהחזיק בידו: F**k You !
זה בהחלט גרם לי לעצור (אגב לא רק לי, אלא גם לרבים אחרים שעברו שם). נעצרתי והסתכלתי עליו.
F**k You הוא צעק אלי שוב, F**k You!
אם יש משהו שאני מאד אוהב לראות, זו יצירתיות ותעוזה. ולבחור הזה היה משניהם והרבה.
הוצאתי כמה דולרים מהארנק ונתתי לו. אם לרגע חשבתם שהוא אמר לי תודה, אז לא ממש.. קיבלתי ממנו עוד F**k You אחד
צילמתי אותו והמשכנו הלאה ברחוב (התמונה שלו כאן למטה…). ואז לאחר כמה מטרים ראיתי בחור נוסף, עומד על ארגז קטן, ומחזיק בשתי ידיו שלט… וכן, גם על השלט שלו אותן 2 מילים: F**k You.
אבל להבדיל מהראשון, שסביבו התגודדו אנשים, צחקו, התעניינו וגם נתנו לו מדי פעם כסף (כמוני), סביבו לא היה אף אחד. יותר מזה, היה נראה אפילו שאנשים התרחקו ממנו.
זה כבר היה מעניין.
למה הראשון משך אליו אנשים והשני לא?
אני חושב שכמעט בכל סיטואציה אפשר למצוא שיעור ותובנות שיווקיות.. וכך גם במקרה הזה. אז הנה כמה דברים מעניינים שאפשר ללמוד משניהם.. לא שאני חושב שאתם צריכים להכין שלטים כאלו ולצאת לרחוב (מי שממש רוצה אני לא אעצור בעדו..), אבל העקרונות הללו רלוונטיים לכל עסק.
