שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי.
יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז.
אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש.
וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם.
ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים.
המשפט היה:
ריפוי = כנות בשדה של אהבה
בום!
פתאום הנקודות התחברו לי.
שנתיים מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו.
וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב.
לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו.
אף אחד לא בא
בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם.
ואף אחד לא בא.
אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו.
לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו.
וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא.
זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד.
מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם.
גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו.
אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם.
וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.
כמה שאנחנו אוהבים את "אחרי החגים".
זה כל כך נוח.
במקום לקבל החלטות…
לנקוט בפעולות…
לעשות שינוי…
להתמודד עם חוסר וודאות..
ועם הפחדים…
קל יותר להכריז שנעשה את זה אחרי החגים.
רק שלא אמרנו איזה חגים, ותמיד יש איזה חג באופק.
מה שעושה את זה מאד נוח.
כי לא צריך לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות, ועם הדברים שאנו רוצים לשנות.
רק שהנוח הזה שאנחנו כל כך מכורים לו, לא באמת נוח.
כי משהו בפנים לא מניח.
