רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו.
למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה.
אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי?
בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם.
כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו
איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה
ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.
בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים.
הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין.
והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם.
קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו.
קודם כל, קראתי שם הרבה כאב.
ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות.
זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו.
הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה.
ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר.
השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם.
אותה הרגשה של נטישה.
ההבנה הכואבת שהעולם שותק.
שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה.
וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: אף אחד לא בא, או מותו של הגורו.
כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו.
זוכרים את סיפור עגל הזהב?
משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל.
או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות.
ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו.
שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו.
שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון.
ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו.
רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר.
וזה מתנפץ כעת.
לפני כמה ימים, באחת השיחות שלי עם ורד, אמרתי לה שאני חושב, שכדי להיות מישהו שמוביל דרך, שמנהיג, שסוחף אחריו אנשים, אתה חייב שתהיה בך מידה מסויימת של נרקיסיזם.
המחשבה הזו שלי, אינה מנותקת מהמציאות.
אני גם כזה.
ורבים רבים מהקולגות, חברים, ואנשים שהכרתי (בארץ ובחו"ל), שנמצאים בעולמות המודעות, ההתפתחות והרוח, הם כאלו.
אבל בעקבות הפרסומים האחרונים של תיקי ג'פרי אפשטיין, והשמות הרבים של אנשים שהיו "חברים" שלו לכאורה או נהנו במסיבות והארועים שהוא קיים (כמו דיפאק צ'ופרה, דן אריאלי ואחרים…), המחשבה הזו סיקרנה אותי ויצאתי לחקור האם זה נכון או סתם תחושת בטן שלי.
חיפוש זריז העלה, שהמחשבה הזו היא לא רק תחושת בטן.
יש לה ממש גיבוי, ואפילו שם, בעולמות המחקר והאקדמיה.
נתקלתי במאמר מרתק של שפורסם בהרווארד של הפסיכואנליטיקאי וחוקר המנהיגות ד"ר מייקל מקובי, שהגדיר את זה בשם "נרקיסיזם יצרני".
בפשטות, הוא טוען שמנהיגים שמשנים את העולם, כאלו שפורצים דרך ומביאים חזון חדש, פשוט חייבים להיות במידה מסוימת נרקיסיסטים.
הם צריכים את התעוזה והאומץ ליצור טרנספורמציה.
הם זקוקים לאיזו אמונה פנימית עמוקה, אולי אפילו קצת משוגעת, שהם יכולים ליצור משהו אחר, משהו חדש, לשנות את המציאות.
במילים אחרות, כדי לעמוד על במה.
כדי לכתוב ספר.
כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם "בואו אחריי", אנחנו חייבים שיהיה לנו אגו בריא.
אנחנו חייבים את הדרייב הזה, שרוצה ליצור משמעות ולהשאיר אחריו מורשת.
האגו שמאמין שיש לו את היכולת להשפיע, לשנות, ליצור, להמציא.
זה הדלק שלנו.
זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, לעמוד מול קהל, ולסחוף אחרינו אנשים.
זה הצד הבריא של הנרקיסיזם.
דר' מקובי מזהיר מהרגע שבו הדלק הזה הופך לרעל.
הוא קורא לזה "הצד האפל" של הנרקיסיזם.
כי כמו בכל דבר, וכמו אצל כל אחד מאיתנו: לכולנו יש גם צדדים אפלים.
קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב.
הוא כתב שהוא מתלבט.
שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר.
הוא מחפש את ה-ROI.
את ההחזר על ההשקעה.
וזה כל כך טבעי.
אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול עלות.
אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה.
כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל.
אנחנו משווים מפרט טכני.
כמה זיכרון יש לו.
מה איכות המצלמה.
אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי.
אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר.
תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף.
אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל.
אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל.
כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים?
מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות?
מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?
כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת.
היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר.
היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם.
היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם.
היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק.
קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו.
אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי".
אבל זו לא באמת אהבה עצמית.
בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.
"אדם אינו יכול לגלות אוקיינוסים חדשים אלא אם כן יש לו את האומץ לאבד את מראה החוף".
את המשפט הזה של אנדרה ז'יד שמעתי לראשונה, לפני כמה שנים מהמטפלת שליוותה אותי באחת התקופות המורכבות יותר בחיי.
הוא נאמר לי בקונטקסט של שינוי מאד משמעותי שעברתי אז בחיים.
אחרי ההחלמה מהסרטן, בתוך תהליך הגירושים, כשלמעשה אני נפרד מהזהות הישנה שלי ויוצא מחדש לעולם כאדם אחר. שעדיין לא הכרתי אותו אז.
המשפט הזה יכול להשמע מאד מגניב, רומנטי, הרפתקני…
אבל בפועל? הוא אחד המשפטים המפחידים ביותר שיש.
כי ה"חוף" הוא לא רק היבשה הבטוחה.
החוף הוא מי שאנחנו.
הוא הזהות שלנו. הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל בוקר מחדש.
הוא התשובה האוטומטית לשאלה "מי אני?"
אני מנהל, אני אמא, אני בן זוג של…, אני המצחיק, אני האחראית.
החוף הוא המקום שבו הרגליים עומדות על קרקע יציבה.
הוא זה שמעניק לנו בטחון, יציבות, ודאות.
ולאבד אותו?
זה אומר להסכים לצוף בתוך הריק. בתוך הלא נודע.
בתוך המקום הזה שבו הזהות הישנה כבר לא קיימת, והחדשה… היא עוד לא נראית באופק.
אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".
ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה.
בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט.
עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו.
עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה.
אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו.
אבל הוא לא נרשם.
הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה".
הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן.
וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון…"
אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון".
יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה.
אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים.
יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט.
בלי דאגות כלכליות.
בלי עומס בעבודה.
בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.
לכולנו יש איזו תמונה בראש.
תמונה של עצמנו.
היא שם כבר מהתקופה המוקדמת, מהילדות.
ואנו נושאים איתה איתנו לאורך שנים לבגרות, ובמקרים רבים, עד המוות.
אנחנו בטוחים שזו האישיות שלנו.
אנחנו אומרים לעצמנו: אני הטיפוס האחראי, או אני הטיפוס המצחיק, או אני זה שתמיד מסתדר לבד.
אבל האמת היא שזו לא האישיות שלנו.
זה התפקיד שלקחנו על עצמנו כילדים, כסוג של אסטרטגיית הישרדות.
אנחנו מקבלים את התפקיד הזה בגיל צעיר יחסית.
לא תמיד מישהו נותן לנו אותו במפורש.
לפעמים אנחנו פשוט מבינים שזה התפקיד שיעשה את החיים שלנו קלים יותר.
אנחנו מבינים שאם נחזיק בתפקיד מסוים, אז יאהבו אותנו.
אז יעריכו אותנו.
אז יקבלו אותנו ונרגיש שייכות.
בתור ילד, די מהר, הבנתי מה התפקיד שלי צריך להיות.
כדי שההורים שלי יהיו מרוצים ממני, אני צריך להיות הילד הטוב.
הילד שלא עושה בעיות.
הילד שלוקח אחריות.
הילד שמביא את הציונים הטובים.
הילד שלא מפריע, שמסתדר לבד, שמעסיק את עצמו.
אני פוגש את זה כמעט בכל יום.
אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים.
שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות.
אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים".
ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע.
אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה.
אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול.
האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים.
אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים.
אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט.
אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל.
אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים.
כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר.
ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול.
ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר.
זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות.
זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא.
אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.
איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה.
זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור.
ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים".
במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה.
בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי.
היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי.
בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני.
וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב.
זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה.
כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי.
לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת.
אבל זה לא רק הסיפור שלי.
רובנו מתוכנתים באופן דומה.
בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.
