הי!
"אני מאד מצליח, אבל לא מאושר"
את המשפט הזה שמעתי מלקוח (נקרא לו אלון – שם בדוי) בשיחה לפני כמה שבועות.
הוא מנכ"ל של חברה בינונית, משפיע על עשרות אנשים ויותר, מצליח מאד בתחומו, מרוויח מצוין, מוערך על ידי כל הסביבה שלו.
לכאורה, הכל צריך להיות מושלם עבורו. אבל הוא לא מאושר כדבריו.
הפרדוקס הזה, שאלון מתאר, מתקיים לא רק אצלו. הוא מתקיים אצל אנשים רבים כמותו.
ישנה תפיסה פופולרית, אך שגויה, שאומרת שמי שמצליחים במה שהם עושים, בהכרח גם יהיו מאושרים. ויחיו מאושרים.
אך במציאות זה לא בהכרח כך. אני לא אומר שכל מי שמצליח במה שהוא עושה אינו מאושר, בהחלט יש כאלו, אך ישנם רבים שמשיגים את ההצלחות שהם רוצים ועדיין אינם מאושרים.
מרבית חיי התנהלתי מתוך תפיסת עולם שאומרת שאם רק יהיה לי/אשיג את ….. אז אהיה מאושר.
התפיסה הזו שירתה אותי היטב מרבית חיי. היא גרמה לי להיות מאד הישגי, ומאד מצליח בדברים שעשיתי.
הייתי מסמן מטרה, וחותר בעקביות להשיג אותה.
ואז ישנם כמה רגעים של סיפוק ואושר, שדי מהר מתחלפים בסוג של ריקנות.
ואז מיד היתה עולה השאלה הלא מודעת: ומה עכשיו?
כתבתי על התופעה הזו בפירוט במניפסט שפרסמתי לפני מספר חודשים: "החתיכה החסרה" (אם לא קראתם, מומלץ כבר עכשיו להוריד אותו בחינם כאן).
התופעה הזו קורית, כי האגו שלנו מתעתע בנו. הוא גורם לנו לחשוב ולהאמין שאם רק נשיג את הפסגה הבאה, אז נהיה מאושרים ושלמים.
הוא יוצר אצלנו את התלות בכל מיני דברים חיצוניים על מנת שנרגיש מאושרים בפנים. הוא גורם לנו להאמין שאלו הם ההישגים החיצוניים שלנו שיגרמו לנו לאושר. הבית הגדול, הכסף בבנק, הרכב החדש, הטיולים לחו"ל, או מה שזה לא יהיה.
ואז, כשאנו סוף סוף משיגים את הדברים הללו, אנו באמת מרגישים מאושרים, אבל לרגע קצר מאד, ואז זה נגמר ואנו חוזרים למירוץ להשיג עוד משהו חיצוני כדי להרגיש שוב מאושרים לכמה רגעים.
וזה מכניס אותנו למירוץ מטורף שרק מתסכל אותנו יותר ויותר.
לפני כמה ימים בפגישה שקיימתי, נשאלתי לגבי הטיול הגדול שלנו בחו"ל, והיא שאלה אותי מה הדבר העיקרי שהשתנה אצלי בטיול.
והתשובה שלי היתה: הפסקת המרדף.
זכיתי בתובנה הזו, שאין זה באמת משנה מהם הדברים החומריים שיש או אין לנו. לא הם אלו שיגרמו לנו להיות מאושרים יותר או פחות.
אני יותר "רגוע" היום. זה לא אומר, שהדברים הללו אינם חשובים לי ואיני רוצה בהם, ברור שאני רוצה בהם, אבל אני פחות ופחות תלוי בהם כדי להרגיש מאושר.
התהליך הזה הוא לא תמיד קל. אנו צריכים להיות מאד מודעים למה שמוביל ומנהל אותנו – האגו שלנו.
ואצל מרביתנו, מרבית מהזמן, האגו משתמש ומנהל אותנו במקום שאנו ננהל ונשתמש בו.
זה ממש כמו לראות זנב שמכשכש בכלב, במקום כלב שמכשכש בזנב.
במקום שהאגו יעבוד אצלנו, אנחנו עובדים אצלו. והעבודה אצלו אף פעם לא נגמרת, ללא קשר לכמה קשה נעבוד, או כמה נשיג וכמה נצליח. האגו שלנו תמיד, תמיד, תמיד: ירצה יותר.
אבל זה מתיש. ובעיקר, זה לא מספק. וזה לא גורם לנו להרגיש מאושרים באמת.
כשהאגו דוחף אותנו להשיג את "הדברים החיצוניים" הוא למעשה מרחיק אותנו מ"הדברים הפנימיים". אלו הם הרצונות הנשמתיים שלנו. והם אלו שבאמת גורמים לנו סיפוק ואושר מתמשכים, ולא רגעיים.
הסיבה שאלון, ורבים כמותו, אינם מרגישים מאושרים למרות כל ההישגים וההצלחות שלהם, היא כי הם אינם מממשים את הרצונות הנשמתיים שלהם. הם אינם מממשים את השליחות האמיתית שלהם כאן בעולם, ואינם מביאים אותה לידי ביטוי מלא.
האושר שלנו מתחיל מבפנים, מהמימוש של מי שאנו באמת, ולא ממשהו חיצוני שהשגנו.
אם הדברים הללו נוגעים בכם, והייתם רוצים להעמיק ולהבין את התהליך הזה בצורה עמוקה ומשמעותית, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית"
ב"תגלית" אחשוף בפניכם את התהליך המלא, את האופן שבו האגו מנהל אותנו, וכיצד לקחת את השליטה בחזרה לידינו. כיצד לזהות מהם הרצונות הנשמתיים האמיתיים שלנו, לדעת מה היא השליחות האמיתית שלנו. וכיצד לא לפחד מלממש אותה.
** הפוסט הזה פורסם במקור בדף הפייסבוק שלי ועורר שם הרבה מאד תגובות ודיונים מעניינים, יכולים לקרוא כאן את הפוסט המקורי.
בסוף השבוע יצא לי לצפות בנטפליקס בסרט התיעודי Enlighten Us, המביא את סיפורו של ג'יימס ארתור ריי.
למי שלא מכיר, ג'יימס ארתור ריי היה אחד מהמורים שהשתתפו בסרט ובספר "הסוד" שיצאו לעולם ב-2006.
אני זוכר אותו היטב.
הוא היה אחד הדוברים הרהוטים, המעניינים והמרשימים יותר שהשתתפו בסרט, והיו הרבה כאלו.
בעקבות "הסוד" הוא הפך לסיפור הצלחה מטאורי. תוכניות אצל אופרה, חוזים של מליונים עם הוצאות לאור על הספרים שלו, סדנאות, כנסים וסמינרים לכל אורכה ורוחבה של ארה"ב.
עד שבאוקטובר 2009, כל זה נפסק.
במהלך סדנה שהוא קיים באריזונה, היתה פעילות של "סווט לודג'". זהו טקס הזעה שמאני שבמהלכו נכנסים לתוך אוהל דמוי כיפה שלתוכו מכניסים אבני בזלת רותחות ושופכים עליהם מים ליצירת אדים וחום באוהל.
זו לא היתה הפעם הראשונה שג'יימס קיים טקס מהסוג הזה בסדנאות שלו. זה היה חלק מתפיסת העולם שלו, שעל מנת ליצור שינוי אצל אנשים, צריך "לדחוף אותם לקצה" ושם קורות אצלם פריצות הדרך.
ההבדל בין הסדנה הזו לאלו שקדמו לה, היה שבאותו אוהל, שלושה אנשים מצאו את מותם, ורבים אחרים נקלעו למצוקה נשימתית קשה.
בתוך מספר דקות, כל עולמו התהפך.
לאחר כמה שנים של דיונים משפטיים, הוא זוכה מאשמה של רצח והואשם בשלושה מקרים של גרימת מוות ברשלנות ונשלח לשנתיים מאסר.
במהלך השנים הללו הוא גם איבד את מרבית כספו ורכושו.
הסרט מתחיל בנקודה שבה הוא משתחרר לאחר שנתיים ויוצא מהכלא, ולטעמי הוא סוג של "שיעור בענווה" עבור כולנו. ובמיוחד עבור כל מי שעוסק בתעשיית ההתפתחות האישית, הליווי, הטיפול, האימון והמנטורינג.
אני לגמרי יכול להזדהות עם הרצון שלו לעזור לאנשים, ולהיות עמדה עבורם למה הם מסוגלים לעשות ולאן הם מסוגלים להגיע.
אני עצמי נעזר במנטורים בתחומים שונים בחיי, שיהוו עמדה עבורי, שיראו לי את "אזורי העיוורון" שלי ושיעזרו לי להתפתח ולהגיע לשלבים הבאים בחיי.
אבל, כמו שאמר השופט שגזר על ג'יימס ארתור ריי שנתיים מאסר בדברי הסיכום שלו: "ביחד עם היכולת המופלאה להשפיע ולעזור לאנשים רבים, מגיעה גם אחריות רבה".
בעוד כחודש אני מציין 12 שנים מאז שעזבתי את הקריירה שלי באינטל, ויצאתי לדרך חדשה ללוות ולעזור לאנשים. התעשייה שאני שייך אליה נקראת תעשיית ה"עזרה העצמית" או "תעשיית המנטורים" ולא סתם. זו הפכה להיות תעשייה לכל דבר. בשנים האחרונות, בכל העולם וגם בישראל, יותר ויותר אנשים נכנסו לתעשייה הזו ומציעים את העזרה שלהם לאחרים בתחומים שונים.
אני בהחלט מאמין שמרביתם עושים זאת מתוך כוונה אמיתית ורצון כנה לעזור לאחרים. אבל לצערי, ישנם גם כאלו שפשוט זיהו שוק עם פוטנציאל כלכלי גדול. הם זיהו את הצורך האנושי הגדול מכל – למשמעות, התפתחות, צמיחה, התקדמות והשגיות. צורך שאינו מסתיים אף פעם.
זה בא למשל לידי ביטוי, בהבטחות בומבסטיות ומפוצצות, בהצעות ל"גלולות קסם" שיפתרו כל בעיה בתוך דקות, ולעיתים גם בשימוש במניפולציות שהן על הגבול האתי (ולפעמים מעבר לגבול הזה).
לי ולכל מי שעוסק בתחום הזה יש אחריות מאד גדולה. אנו נוגעים בחיים של אנשים.
בעיני אין זכות גדולה מזו. התגמול שאנו מקבלים מלראות אדם שחייו משתנים לטובה והידיעה שיש לנו נגיעה (ואפילו הקטנה ביותר) בכך, הוא התגמול הגדול מכל. יותר מכל תגמול כלכלי או חומרי כלשהו.
אבל אנחנו לא קוסמים. אנחנו לא אלוהים חיים. אנחנו אנשים בשר ודם, כמו כל אחד אחר, עם אתגרים דומים, עם חוויות דומות, עם רצונות וצרכים כמו כל אחד אחר.
אני רוצה לקוות שלכל מי שנכנס ועוסק בעולם הזה יש את הנסיון, הידע, הרגישות ואת הענווה הנדרשת לגעת בחיים של אנשים אחרים.
את ההבנה שאנשים הם יצור מורכב. שאין "מידה אחת" (One Size) שמתאימה לכולם, ושאין באמת גלולות קסם. יש תהליכים שאנשים עוברים, כל אחד בקצב שלו, כל אחד בנתיב ובדרך שלו ובאופן הספציפי שמתאים לו.
ואני מאמין שהדבר החשוב ביותר, הוא האחריות האישית שחלה עליהם.
האחריות האישית והמוחלטת לתוצאות שלהם, שתלויות קודם כל ולפני הכל בהם, ולא באף אחד אחר, מוכשר, חכם ומיוחד ככל שיהיה.
לאחר 12 שנים בעולם הזה, כבר למדתי לזהות אנשים שמגיעים מתוך תקווה שאני אהיה זה ש"יציל אותם".
אני לא יכול להציל אף אחד. לא אני ולא אף אחד אחר.
רק האדם יכול להציל את עצמו. רק אנו יכולים להציל את עצמנו. האחריות היא עלינו, ורק עלינו.
אנו כמי שמלווים אנשים, יכולים לתת להם את הידע והכלים הכי טובים בעולם, אך אנו לא יכולים לעשות את עבודת ההתפתחות עבורם או במקומם.
אז בכל פעם שאתם הולכים ונעזרים במישהו אחר, אל תשכחו לבחון איפה האחריות האישית שלכם להצלחה שלכם ולתהליך שאתם עומדים לעבור. אם אתם לא משוכנעים שאתם אחראים ולא מאמינים בכך בכל מאודכם, לדעתי התהליך שתלכו אליו יתגלה כבזבוז של זמן וכסף.
אך מצד שני, אם תבואו עם תפיסת אחריות אישית מלאה לתהליך – רק טוב יצא מכך.
ונקודה נוספת שאסור לשכוח, בשום מקרה, אף פעם לא לוותר על האמת הפנימית שלכם, על הידיעה הפנימית שלכם ובשום מקרה לא לבטל את עצמכם מול שום מנטור כזה או אחר.
אחד הקטעים העצובים יותר בסרט, הוא זה שבו אחת המשתתפות מתארת שבמהלך הסווט לודג' היא ראתה שאחת המשתתפות נמצאת במצוקה והעירה את תשומת ליבו של ג'יימס ארתור ריי לכך. הוא אמר לה, שהיא מנוסה בתהליכים הללו, ושהכל בסדר. היא השתתקה.
היא ביטלה את עצמה מול ה"סמכות" שלו. היא ויתרה על האמת שלה. היא שכחה את עצמה בתהליך.
אין לי גרם של ספק בטוהר הכוונות של ג'יימס ארתור ריי והוא בוודאי לא רצה לגרום למותם של שלושה אנשים ולפציעתם של רבים אחרים. אבל כפי שהוא מעיד על עצמו בסרט, הוא חטא בחטא היהירות.
התפקיד שלנו, של כל מי שנמצא בתעשייה הזו, הוא להושיט יד, להציע עזרה, ידע, הכוונה ואוזן קשבת כשצריך. להיות עמדה עבור האחרים ולהראות להם מה אפשרי גם עבורם.
רק עם קצת יותר ענווה.
"ראיתי את המלאך בתוך השיש וגילפתי אותו לחופשי"
זהו אחד הציטוטים הידועים של מיכאלאנג'לו אחרי שהוא פיסל את "דוויד".
מיכאלאנג'לו נחשב (ומן הסתם בצדק) לאחד האומנים הגדולים שהיו באנושות.
היכולת שלו לראות את הפרטים, לדמיין אותם ובסופו של דבר להביע אותם ביצירות שלו היא מופלאה.
כך היה עם "דוויד".
נדרש דמיון מאד חזק על מנת להסתכל על גוש השיש ולראות בתוכו את "דוויד", או כל יצירה אחרת שהוא פיסל.
הוא קודם כל ראה את הדמות בדמיונו ורק אחר כך החל לפסל ולחצוב אותה בשיש.
זה לא פשוט לראות את הדמות של "דוויד" כשהיא מוקפת בכל השיש העודף שבעצם מסתיר ומגן עליה.
הציטוט הזה של מיכאלאנג'לו תפס אותי, כי הוא בעצם גם מאד רלוונטי על החיים שלנו, של כולנו.
בכולנו יש "דוויד" מופלא שכזה.
לכולנו יש מהות ושליחות גבוהה יותר.
אבל לרוב אנו לא רואים אותה, כי היא מוסתרת עם המון "שיש עודף" שמכסה ומסתיר אותה.
אנחנו מסתכלים על עצמנו ורואים עוד גוש שיש סתמי. אנו לא רואים שבעצם בתוכו מסתתרת לה יצירת מופת מופלאה.
השיש שמקיף את יצירת המופת הזו שלנו מורכב מהרבה שכבות של שמסתירות את היצירה עצמה:
כל הפצעים והמכות שצברנו לאורך השנים…
כל האמונות המקטינות…
כל הסיפורים שהכנסנו לעצמנו לראש לגבי מי אנחנו ולמה אנו מסוגלים…
כל השיח הפנימי הביקורתי והשיפוטי של האגו שלנו כלפי עצמנו…
מתחת לכל השיש העודף הזה מסתתרת לה יצירת מופת שהיא המהות האמיתית שלנו.
אבל לרוב אנו לא רואים אותה.
לכאורה אפשר לומר שבעצם לא כל אחד הוא מיכאלאנג'לו שיכול לראות את יצירות המופת המסתתרות בתוך השיש. הרי זה מה שהפך את מיכאלאנג'לו למיכאלאנג'לו.
אבל הבשורות הטובות שיש לי עבורכם, שעל מנת לפסל את ה"דוויד" שמסתתר בתוככם, אתם גם יכולים להיות סוג של מיכאלאנג'לו.
מיכאלאנג'לו של החיים שלכם.
ובמקרה הזה, זה גם לא דורש דמיון מפותח ומדהים כמו של מיכאלאנג'לו.
צריך, בדיוק כמו שהוא אמר: "לגלף את השיש מסביב ולשחרר את המלאך לחופשי".
לגלף ולהזיז הצידה את השיש העודף, את האגו ואת כל השכבות שמסתירות, ואז לגלות את מי שאנו באמת – את המהות האמיתית שלנו: את השליחות שלנו לעולם.
ב-4 השנים האחרונות, העברתי תהליכים כאלו עם מאות אנשים. מאות מלאכים ששוחררו לחופשי וגילו מי הם באמת.
בכל אחד מאיתנו ישנו מלאך כזה, שמשווע לצאת לחופשי, אם רק נאפשר לו.
הצעד הראשון מתחיל ב"תגלית" – כל הפרטים כאן.
הי,
אחת השיחות הפנימיות שמתקיימת לדעתי אצל כולנו היא שיחה על הפער.
הפער בין איפה שאני נמצא לאיפה שאני רוצה להיות.
ויש כאן משהו פרדוקסלי, שאין זה משנה כמה נתאמץ, נשתדל ונפעל להשיג את המטרות שלנו, מיד כשהשגנו אותן (או זמן קצר לאחר מכן) נתחיל מיד להרגיש שוב את אותו הפער.
זה כמו לנסות ולהגיע אל האופק – כמה שלא נתקרב לקראתו הוא הולך ומתרחק מאיתנו.
הסרטון הבא (גאוני בעיני) ממחיש זאת בצורה מצויינת
אני מניח שהתחברתם לרעיון 😊
אם ננסה להבין את התהליך הזה, שקורה אצל כולנו, בעוד רמה, הרי שבעצם בכל פעם שאנו שמים לעצמנו מטרה מסויימת ומשיגים אותה, מיד עולה בנו הרצון והצורך הפנימי להשיג משהו נוסף.
לרוב, אנו תולים בהשגת המטרה הזו, את מידת האושר שלנו.
"אם רק אצליח לגור בבית שאני רוצה ואוהב אז אהיה מאושר"
"אם רק אצא לחופשה שאני חולם עליה, אני אהיה מאושר"
"אם ארוויח יותר כסף אז אהיה חופשי ומאושר"
וכו'…
לפני מספר ימים ישבתי עם לקוח, והשיחה שלנו נסובה על כסף. הוא מתמודד כעת עם סיטואציה לא פשוטה של סגירת חובות ורצון שלו "ליישר קו", ולהצליח לצמוח משם, לעזוב את העבודה שלו כשכיר ולהקים את העסק העצמאי שלו.
הוא אמר לי משפט בסגנון של "אני רוצה להגיע למצב שיש לי מספיק כסף, כדי שאז אהיה חופשי".
ניסיתי להסביר לו שההרגשה של חופש (שאליה הוא בעצם שואף) אינה קשורה לכמה כסף יש (או אין) לו בבנק.
אחת החוויות שהיא זכורות לי בהקשר הזה הוא יום מסויים, לפני כשלוש שנים שבמהלכו רצה הגורל והיו לי 2 פגישות עם אנשים שונים. שניהם מצליחים מאד עסקית, כל אחד מהם הקים במו ידיו עסק שמגלגל מחזור של כ-130-150 מליון ₪ בשנה.
טכנית "על הנייר" ובבנק – הם חופשיים כלכלית.
למרות שמצבם הכלכלי היה מאד דומה (לכאורה נטולי דאגות כלכליות) החוויה שלי בפגישה עם כל אחד מהם היתה שונה לחלוטין.
הראשון היה באמת חופשי. כשדיברתי איתו הרגשתי את החופש שהוא חווה, את תחושת השפע שהוא חי מתוכה, את האופטימיות שלו, את שמחת החיים ואת הרווחה והשקט הפנימי שהוא חי עמה.
עם השני, למרות שמצבו הכלכלי כאמור זהה לראשון, החוויה היתה שונה לחלוטין. הוא היה מפוחד, השרדותי, חושש, סקפטי וציני. הוא דיבר איתי כל הזמן במונחים של פחד ושל כך שבעצם בכל רגע הכל יכול להשתבש, וכל העסק יכול ליפול.
למרות מצבם הכלכלי הזהה – החיים שלהם שונים לחלוטין.
חווית החיים שלהם שונה לחלוטין.
המקרה הזה, הראה לי יותר מהכל, עד כמה התלות שלנו ב"דברים חיצוניים" היא גדולה ועד כמה גדולה הטעות שלנו כאן. כל יעד או מטרה חיצונית שנשיג לא יגרמו לנו להרגיש באמת את מה שאנו רוצים להרגיש.
זה לא משהו חיצוני שמשפיע על מי שאנחנו בפנים.
זה הפוך לגמרי.
הרבה אנשים מסתובבים בעולם ומחפשים להשיג את "הדבר החיצוני" שיעניק להם את תחושת האושר שלהם. בדרך הם קצת מאבדים את מי שהם. את מי שהם באמת. את מה שנכון ומדוייק להם.
הם אפילו מתרחקים עצמם כדי להשיג "משהו חיצוני", ואז כשהם משיגים אותו, תחושת ההישג נמשכת זמן קצר (לעיתים אפילו דקות בודדות), ומיד תופסת את מקומה תחושת התסכול, כי בעצם האושר שהם ציפו לא הגיע.
אנחנו רוצים להגיע ל"שם", וכשאנו מגיעים לשם סוף סוף, ה"שם" הופך ל"כאן" ופתאום יש לנו "שם" חדש שאנו רוצים להשיג… וחוזר חלילה.
אז מה הפתרון?
אז אפשר להמשיך ולרדוף אחרי ה"שם" הבא שלנו… אבל אני חושב שבשלב הזה כבר הבנו שהאסטרטגיה של לרדוף אחרי האופק היא לאו דווקא האסטרטגיה היעילה ביותר.
ואפשר ללכת לכיוון אחר. להבין מי אנחנו באמת. מה תפקידנו כאן בעולם.
אחד הגורמים המשמעותיים שמשפיעים על תחושת האושר שלנו הוא המשמעות. שאנו עושים משהו בעל משמעות. שיש משמעות לנוכחות שלנו כאן בעולם.
אנחנו לא תמיד מבינים את זה או ששוכחים ואז מחפשים את ה"דבר החיצוני" התורן שיעניק לנו קצת אושר.
הדוגמה הפרקטית לכך, הוא למשל אדם שנמצא במקום עבודה שהוא אינו אוהב. הוא לא מרגיש שם ממומש ומוגשם. הוא מתוסכל מכך.
הוא משווע לחופשה.
הוא מאמין שאם תהיה לו את חופשת החלומות שלו, אז הוא יהיה סוף סוף שקט ומאושר כמו שהוא רוצה.
הוא עובד מאד קשה על מנת להשיג את החופשה הזו, ומצליח סוף סוף להגיע אליה.
אבל אז היא מסתיימת, ואפילו עוד לפני שהיא הסתיימה, תחושת התסכול מציפה אותו שוב.
כי הפתרון לתסכול שלו הוא לא עוד חופשה (ממש אין לי דבר וחצי דבר נגד חופשות.. אני מאד בעד!!), אלא משמעות.
הפתרון לתסכול שלו הוא החיבור לעצמו, למי שהוא באמת. למי שהוא חושב שהוא צריך להיות.
הפתרון הוא לא "שם" בחוץ, הוא לגמרי "כאן" אצלנו.. בפנים.
ומי שרוצה לעשות צעד משמעותי פנימה, אני מזמין אותו לפגוש אותי ב"תגלית".
לפני קצת יותר מ-11 שנים, כשהודעתי לסביבה שלי למשפחה ולחברים שאני עומד להשאיר את הקריירה שבניתי באינטל במשך 9 שנים מאחורי, ולצאת לדרך חדשה כעצמאי ובעל עסק, מרביתה התנגדה לשינוי.
הם אמרו לי שאני עושה מעשה מאד מסוכן, ולא אחראי.
הגדיל לעשות אחד החברים שלי שלקח אותי הצידה באחד המפגשים וביקש לשוחח איתי:
החבר: אתה מאד חשוב לי, ואני מרגיש חובה לדבר איתך על כך.
אני: ?
החבר: אתה עושה מעשה מאד מסוכן ולא אחראי. יש לך משפחה. יש לך בית, משכנתא ומחוייבות, אתה לא יכול להסתכן ככה.
אני: אני מבין.
אני: תקשיב, אתה מאד חשוב לי ואני מרגיש חובה לומר לך משהו חשוב.
החבר: ?
אני: אתה עושה משהו מאד מסוכן ולא אחראי. יש לך משפחה. יש לך בית, משכנתא ומחוייבות, אתה לא יכול להסתכן ככה.
החבר: ????
אני: אתה יודע, בעוד 30 יום מהיום שנינו יכולים למצוא את עצמנו מחוץ למקום העבודה שלנו. אבל יש הבדל אחד מאד מהותי ביננו.
החבר: ??????
אני: ההבדל ביננו, שאני התכוננתי לכך במשך כל השנה האחרונה. אתה לא.
החבר: ??????????
אני: בעוד 30 יום מהיום, אתה יכול למצוא את עצמך מחוץ למקום העבודה שלך. תקבל פיצויים, אולי עוד כמה משכורות להתאושש.. אבל מה אחר כך?
אותו חבר לא ממש הבין למה אני מתכוון.
הוא הסתכל עלי כמו על סוג של חייזר שנפל מכוכב אחר, הרי העבודה שלו היא הדבר הכי בטוח שיש לו…. השיחה שלנו הסתיימה בלי שממש הצלחנו לשכנע אחד את השני בצדקתו. הוא בעיקר ניסה להכיל אותי, טפח לי על הכתף במין סוג של "ברכת הדרך" שמהולה באנרגיה של "מקווה שאתה יודע מה שאתה עושה".
השיחה שלנו מתמצתת בעיני את כל המהות של מה שאנו רואים שקורה כעת בעולם סביבנו.
העולם משתנה. עולם התעסוקה כבר מזמן השתנה.
מי שעדיין מאמין למשוואה שפעם היתה קיימת ש"עבודה = בטחון כלכלי", אז כדאי שיתעורר ומהר!
מקום העבודה כבר מזמן לא מעניק לנו בטחון כלכלי יותר.
המעסיקים ובעלי העסקים והחברות רוצים, ובצדק מבחינתם, למקסם את הרווחים שלהם, לייעל את הפעילות שלהם, ועם כל ההתקדמות הטכנולוגית היום, צריך פחות ופחות עובדים לעשות את מה שנדרש.
זה עצוב.
זה אולי לא פייר.
במקרה של טבע, זה יכול להיות גם מקומם.
אבל זו המציאות.
כל המאבק שמנסים עכשיו לעשות ארגוני העובדים וההסתדרות למען מפוטרי טבע העתידיים נדון לכשלון. אז אולי ישפרו במקצת את התנאים של המפוטרים, אבל זה לא יהיה משהו שישנה את תמונת המציאות.
אלו הם גופים שמנסים בכל מאודם להתאים את העולם ואת המציאות לתפיסת עולמם הישנה. אבל העולם לא נמצא שם יותר.
הדימוי הכי מוצלח לכך שעולה לי בראש זה כמו שרגע לפני המבול, עומד מישהו ומנסה למכור לאנשים סביבו מטריות. כי הוא חושב שמדובר ב"עוד מטר גשם טיפוסי".
המטריות לא עזרו לאנשים במבול.
רק מי שראה את הנולד, והכין את עצמו למבול, ובנה לעצמו תיבה חזקה – ניצל מהמבול. אבל לא רק ניצל מהמבול, אלא לאחריו הצליח לבסס לעצמו עתיד חדש שממנו צמח העולם החדש.
כשמדובר בעולם התעסוקה, אנחנו נמצאים בעיצומו של מבול. זה לא עוד גשם טורדני.
היה טוב אם ההסתדרות, במקום לנסות להילחם את המלחמות של אתמול, היתה תומכת בעובדים באופן שיעזור להם לפתח את תפיסת האחריות האישית שלהם, את כישורי היזמות שלהם, מעניקה להם כלים והשכלה פיננסית, חושפת אותם להזדמנויות חדשות ליזמות, ליצירת הכנסות נוספות ולהקמת עסקים.
אבל לצערי, אני לא רואה סיכוי שזה יקרה מצד ההסתדרות, הממשלה, המעסיקים או כל גוף אחר.
והאמת, שלתפיסתי זה גם לא התפקיד ו/או האחריות של ההסתדרות לעשות זאת. וגם לא של הממשלה.
זו האחריות של העובדים.
של כל אחד ואחת מהעובדים.
זו האחריות של כולנו.
כל אחד שעובד היום כשכיר, כדאי שיתעורר ויקח אחריות על עצמו ועל חייו. על עתידו הכלכלי ועל עתיד משפחתו.
להמשיך להסתמך על המעסיק ועל מקום העבודה שלך שישמור עליך ויעניק לך בטחון כלכלי, זה כמו לשבת ולצפות בתזמורת המנגנת על סיפון הטיטאניק הטובעת.
למי שלא הבין, הקרחון כבר פגע בשוק התעסוקה. טבע היא רק הסיפון הראשון שהתמלא במים וכעת טובע.
לפני כארבע שנים כתבתי על כך גילוי דעת שנקרא "כיצד העבודה שלך גורמת לך להישאר עני". לימים הוא היווה את הבסיס לספר השני שלי "להתעורר" המיועד לשכירים ונועד לפתוח להם את הראש ולראות את תמונת המצב האמיתית של שוק התעסוקה, לפתוח להם את הראש לאפשרויות והזדמנויות חדשות. ולתת להם כלים מעשיים לקחת אחריות על חייהם ועל עתידם הכלכלי. שלהם ושל משפחתם.
העולם שלנו משתנה. כל יום. כל הזמן. ולצערי, טבע כנראה לא תהיה החברה האחרונה שתכריז על פיטורים המוניים. יהיו עוד כאלו.
זה לא משהו שההסתדרות או כל גורם אחר יוכל לעצור. הטכנולוגיה מתקדמת, העולם מתפתח, ויותר ויותר חברות מגלות דרכים יעילות יותר להגדיל את התפוקות, ובמחיר יורד של כח אדם.
אבל לא הכל שחור. להיפך, אני חושב שזו דווקא ברכה. אני חושב שהמצב הזה גורם ליותר ויותר אנשים להבין שאין להם ברירה, אלא להתחיל ולהמציא את עצמם מחדש. לקחת אחריות ולהתחיל לחפש את דרכם החדשה. להתחיל ליצור דברים חדשים, ליזום, להוביל, לפתח ולהנהיג – תחילה את עצמם, ואחר כך אחרים.
שם נמצא העתיד – ביזמות האישית, בלקיחת האחריות האישית וביצירתיות.
אני מקווה ומאחל לכל מפוטרי טבע הטריים, ואלו שעוד יצטרפו אליהם, שבמקום להכנס למרה שחורה בגלל מה שקרה, שיתאוששו מכך מהר ויתחילו לחפש לא רק את העבודה הבאה והתפקיד הבא, אלא גם את הדבר הבא שהם יכולים ליצור בעולם, את הערך הנוסף שהם יכולים להביא, ואיזה מקורות הכנסה נוספים הם יכולים ליצור.
אני מאחל להם להצליח ולראות בכך הזדמנות. הזדמנות לפרק חדש בחיים. הזדמנות לחפש מה באמת מעניין ומושך אותם לעשות.
מי שאהב את העבודה שלו ואת התפקיד שלו, אני בטוח שיוכל למצוא תפקיד חדש בכך. אבל אני יודע שיש גם כאלו שפחות אהבו את מה שהם עשו, והמשיכו לעשות זאת רק כי "חייבים להתפרנס". אני מאחל להם שילכו עם הלב שלהם, לחפש מה באמת "עושה להם את זה", מה באמת מרגש אותם ומה באמת יגרום להם לקום עם תשוקה בבוקר.
העולם שלנו משתנה. אבל יש היום גם הרבה יותר הזדמנויות מאשר בעבר. הזדמנויות שפעם לא היו קיימות. אני באמת מאמין בכך, מכל ליבי.
נ.ב. – אני מתנצל מראש אם הדברים הללו גורמים למישהו חוסר נוחות כלשהו, אבל זה חלק מהתפקיד שלי. התפקיד שלי בעולם הוא להעיר ולעורר אנשים לתפקידם בעולם, ולעזור להם "להוציא את עצמם לאור".
הי!
לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט של מישהי בפייסבוק, שמתארת את מצבה ומבקשת הכוונה.
היא מספרת שנרשמה ללימודים במכללה כלשהי, אבל שלא ממש מצליחה להביא את עצמה ללמוד שם, ולעבור לגור ליד המכללה.. בקיצור, יש בה סוג של התנגדות לכל המהלך הזה.
ובכל כל התאור שלה, היה משפט אחד שקפץ לי לעין ומשך את תשומת הלב שלי:
"אני נורא לא שלמה עם עצמי, אבל יש לי צורך לעשות תואר"
והנה התשובה שעניתי לה:
"הי ______, המשפט שתפס לי את העין הוא: "יש לי צורך לעשות תואר".
והשאלה שאני מציע לך לשאול את עצמך היא: מאיפה נובע הצורך הזה?
האם זה משהו שהנשמה שלי צועקת שאני חייבת לעשות?
או שזה בגלל שההורים שלי החדירו לי את האמונה שחייבים תואר, או שכל החברים שלי עושים תואר ואני לא רוצה להיות שונה. או שאני מפחדת שאהיה שונה מכולם ואז מה יחשבו/יגידו עלי…
לעשות תואר מהסיבות הלא נכונות זו טעות איומה בעיני…
בזבוז של זמן וכסף, וכשתעשי אותו מהסיבות הלא נכונות, תסבלי כל הדרך להשלים אותו (רמז: את כבר סובלת בגלל זה ועדיין לא התחלת אותו!!), ואחרי שתסיימי אותו במאמץ רב, אני לא מאמין שיהיה לך חשק, אנרגיה ורצון לעסוק בתחום הזה…
הייתי לוקח פסק זמן לחשיבה רצינית למה יש לך צורך לעשות תואר.. בהצלחה!"
כמה פעמים אנו עושים דברים כי אנחנו "צריכים".
יש הבדל תהומי בין "רוצה" ל"צריך".
כמה דברים אנחנו חושבים שאנחנו "צריכים" בחיים שלנו:
אנחנו צריכים לעבוד
אנחנו צריכים לשלוח את הילדים לבית הספר כדי שילמדו
אנחנו צריכים ללמוד ולעשות תואר
אנחנו צריכים לקנות בית
אנחנו צריכים ….
לא חסרים דברים שאנחנו צריכים.
והרבה מדברים הללו שאנו לכאורה "צריכים" גורמים לנו לא פעם לסבל.
גורמים לנו לעשות דברים שהם לא בהלימה עם הלב שלנו.
שהם לא מתאימים לנו.
שהם לא מי שאנחנו באמת.
אני יודע שיהיו מי שיקפצו עכשיו ויגידו, רגע, רגע, אבל אני באמת צריך לעבוד.
והתשובה שלי היא שזה לא באמת נכון. אף אחד מאיתנו לא באמת צריך לעבוד.
מי שלא רוצה לעבוד יכול להיות נתמך סעד. ויש כאלו.
מי שעובד, רוצה לעבוד. הוא רוצה לגור בבית שנעים לו לגור בו, הוא רוצה לספק לילדים שלו את כל מה שהם רוצים. הוא רוצה. הוא לא צריך.
ומצד שני, אנחנו לא באמת צריכים ללמוד ולעשות תואר. בטח לא אם זה בתחום שלא מדבר אלינו, רק כי זה תחום שעכשיו "נחשב".
אנו חיים בעידן שונה, שונה מאד מהעידן שבו חיו ההורים שלנו.
אנו חיים בעידן שיש לנו הרבה יותר חופש בחירה מאשר אי פעם.
ועדיין, רבים עדיין שבויים ואינם באמת מרגישים בחופש.
הם אינם מרגישים את החופש לחיות ולהיות כפי שהם באמת היו רוצים.
וזה קורה כי הם לא תמיד יודעים מה נכון ומדויק להם.
הם לא תמיד קשובים לכמיהה הפנימית של הלב שלהם.
יש משהו חסום.
תקשורת חסומה בינם לבין הלב שלהם, ולבין הידיעה הפנימית העמוקה של מי הם באמת, ושל מה הם באמת רוצים.
מה הם באמת רוצים להיות, ומה הם באמת רוצים לעשות.
לקראת השנה האזרחית הבאה עלינו לטובה, אני מזמין אתכם להחליף את כל ה"צריך" שיש לכם בחיים ב-"רוצה".
ואם אתם רוצים (לא צריכים), לקחת את זה צעד אחד קדימה, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ל"תגלית" הקרובה.
כיצד להתחבר למקור ידע וכח פנימי שיאפשר לכם לקבל החלטות טובות יותר, לבחור נכון, להתמקד, ולהגביר את היצירתיות שלכם.
מהו התהליך לזהות, לדייק ולממש את השליחות שלכם בעולם, את המסר שנועדתם להעביר ואת הטרנספורמציה שאתם יוצרים
מהם 4 המרכיבים ההכרחיים לחיים של אושר, הגשמה וסיפוק, וכיצד ליצור אותם בחייכם
כיצד להגביר את יכולת האינטואיציה שלכם, ולהשתמש בה על פי דרישה בעבודה, בעסק ובחיים האישיים.
כיצד להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם
כיצד לזהות במדוייק מהם הדברים שעוצרים אתכם מלממש את השליחות שלכם בעולם, וכיצד ליצור לעצמכם את המעקף הנדרש כדי להתגבר עליהם ולצאת לעשייה מקדמת
הי,
זה שהעולם שלנו משתנה, זה לא דבר חדש. אבל, אני לא משוכנע שאנו לגמרי מבינים עד כמה הוא משתנה.
בשמונה השנים האחרונות, מאז שנוסדה, אובר כבר הספיקה לשנות את העולם פעם אחת כאשר שינתה כליל את תעשיית המוניות, והפכה לא מעט נהגי מוניות מסורתיים למובטלים, ומצד שני סיפקה לעשרות אלפי אנשים אחרים מקור הכנסה נוסף ופשוט, ולמאות מליוני לקוחות שרות הסעות איכותי, זול יותר, נוח יותר וזמין יותר.
בתוך שנים ספורות אובר הפכה להיות חברת ההסעים הגדולה ביותר בעולם, וזאת מבלי להחזיק ולו רכב אחד בבעלותה.
אבל כל זה עומד להשתנות בקרוב.
אובר חתמה לפני שנה על הסכם אסטרטגי עם חברת וולוו. והשנה עשתה צעד משמעותי נוסף, כאשר היא רכשה מוולוו, לא פחות מ-24,000 רכבי וולוו מדגם 90XC. (יכולים לקרוא כאן את הידיעה המקורית ב-CNET).
הרכבים הללו, עומדים לעבור באובר התאמות ושדרוגים ולהפוך ולהיות רכבים אוטונומים – כלומר כאלו שנוסעים – ללא נהג!
מצד אחד אובר משנה את המודל העסקי שלה שעד כה לא דרש ממנה להחזיק בבעלות על רכבים, ומצד שני היא מייתרת לחלוטין את הצורך ואת התלות בנהגים.
מדוע שאובר תעשה דבר כזה?
ההסבר הוא מאד פשוט.
אובר רוצה להפסיק את התלות שלה בנהגים. היא לא רוצה להמשיך ולהסתבך עם ה"גורם האנושי".
למרות שאובר מעולם לא העסיקה ישירות את הנהגים שלה, והם נחשבו מבחינתה תמיד כ"עובדי קבלן" ולא כאלו שמועסקים ישירות על ידה, עדיין היא נתבעה לא פעם על ידי נהגים שדרשו להכיר בהם כמועסקים על ידי אובר וככאלו ביקשו לקבל שכר מינימום, תנאים פנסיוניים והטבות נוספות שונות.
אובר רוצה להשתחרר מהתלות בעובדים. היא לא רוצה את הסיבוכים הכרוכים בהעסקה של עובדים, ולהיות תלויה בגחמות של העובדים. זה אולי לא נעים לשמוע את זה, אבל זו המציאות.
והיא לא החברה היחידה.
בספרי "להתעורר" ציטטתי מחקר של הכלכלן קרל פריי מאוניברסיטת אוקספורד שחשף כי בשנים הקרובות רבים מהמקצועות המוכרים לנו כיום, פשוט יעלמו. לפי החישובים שלו, בתוך שני עשורים בלבד, מחשבים, תוכנות ורובוטים יחליפו 47% מהמשרות הקיימות בעולם.
כמעט חצי מהמשרות הקיימות בעולם, פשוט יעלמו בתוך כעשרים שנים מהיום!
לכל מי שמועסק כשכיר בעבודה כלשהי, זה צריך להיות תמרור אזהרה אדום, גדול ומהבהב.
העולם שלנו משתנה. וכדאי שכמה שיותר מהר, אנחנו נתאים את עצמנו לשינויים הללו.
העידן של ה"בטחון התעסוקתי" כבר מזמן הסתיים. השורה התחתונה, של הרווח, משחקת תפקיד יותר ויותר משמעותי בהרבה מאד חברות וארגונים, מה שגורם להן לחפש פתרונות זולים יותר ואמינים יותר להחלפת כח העבודה שלהן. בין אם זה על ידי טכנולוגיות חדשות, או במדינות זולות יותר כמו הודו וסין.
אנו הולכים לכיוון של עולם שבו יהיו פחות ופחות משרות "מסורתיות", ומי שעדיין יוכלו להחזיק בתפקידים ובעבודות הם אלו שיביאו יצירתיות, חדשנות ומחשבה חדשה, שכרגע עדיין לא יכולה להיות מוחלפת על ידי מחשבים ורובוטים.
מי שלא יקח אחריות על העתיד הכלכלי והתעסוקתי שלו, לטעמי פשוט דומה למהמר בקזינו המשחק במשחק שהוא לא מכיר את החוקים והכללים שלו.
הצד השני של זה הוא שבעצם נוצרת כאן הזדמנות יוצאת דופן לכל כך הרבה אנשים לגלות מה הם באמת רוצים לעשות ולהיות. לגלות ולהמציא את עצמם מחדש. להתחבר לתשוקות העמוקות שלהם, וליצור לעצמם את התפקידים, העיסוקים והעבודות שהם רוצים. יש כאן הזדמנות לקחת אחריות על העתיד התעסוקתי והכלכלי. הזדמנות ליצור, לחדש ולהמציא מוצרים חדשים, שרותים חדשים ועסקים חדשים.
כמו כל שינוי, השינוי הזה מתחיל אצל כל אחד מאיתנו מבפנים. הוא מתחיל בתודעה שלנו, עוד הרבה לפני הפעולות שאנו נוקטים בהן.
אם אתם עדיין שכירים במקום עבודה כלשהו, אני לא אומר שאתם צריכים מחר בבוקר להתפטר. אבל בהחלט כדאי להתחיל "להתעורר" ולהבין מה עוד אתם יכולים לעשות וליצור. להבין מי אתם באמת, מה היכולות שלכם, מה הכישורים, מה אתם אוהבים לעשות, ואיך אפשר לתרגם זאת לשירותים ומוצרים שאנשים אחרים ירצו לרכוש מכם.
הגיע הזמן להתעורר… לפני שתקראו בעיתון שהחברה שמעסיקה אתכם חתמה על הסכם לרכוש רובוט שיחליף אתכם בעבודה שאתם עושים.
ערן.
נ.ב. – מי שרוצה להתחיל ולהתעורר יכול לקרוא כאן את הפרק הראשון בספר "להתעורר" בחינם…
הוא היה על סף מוות. פגיעה קשה בראש.
הרופאים לא נתנו לו הרבה סיכויים לצאת מזה. בטח לא לנהל חיים נורמלים ונורמטיביים. הוא היה צעיר, בתחילת חייו והוא נתן את כל מה שיש בו כדי להמשיך ולחיות. ואם תפגשו אותו היום, לא תוכלו לנחש מה שהוא עבר.
היא איבדה את האדם היקר לה מכל.
כך באמצע החיים. בלי הכנה מוקדמת, בלי סימנים מתריאים. ברגע אחד הוא נפטר, והחיים שלה התנפצו לרסיסים. אבל החיים חזקים יותר והיא יצאה מזה בעיקר בגלל שרצתה להיות שם עבור הילדים.
היה לו עסק מצליח. הוא הרוויח המון כסף.
הלקוחות אהבו אותו מאד, הוא זכה להנות מכל מה שבא עם ההצלחה – כסף, פרסום, הכרה, הערכה, פינוקים. הוא חי את החיים הטובים. אבל פתאום זה נגמר. שורה של החלטות עסקיות שגויות גרמו לו להפסדים עצומים שלקח לו כמה שנים להתאושש מהם. הוא מכר את הבית היפה שלו כדי לכסות את החובות. הוא נפרד מהפינוקים שהיה רגיל אליהם. שלוש שנים אחרי, הוא עדיין מלקק את הפצעים אבל לאט לאט מתחיל להתאושש מזה.
הם היו הזוג שכולם קנאו בהם.
אנשים יפים, ילדים יפים. בית יפה ומטופח בשכונה "הנכונה". כל מי שהסתכל בהם מבחוץ רצה להיות כמותם. ולכן כשהם הודיעו שהם נפרדים כל הסביבה שלהם היתה בשוק והלם. דווקא הם מכולם? אבל האהבה נגמרה. ומאחורי הדלתות של הבית היפה שלהם, הויכוחים והניכור הלכו והתעצמו עד שהם החליטו לשים לזה סוף ולפרק את החבילה. זה לא היה קל, ולקח כמה שנים עד שכל החתיכות נפלו למקום, אבל היום הם מאושרים, באמת. כל אחד בזוגיות אחרת, בבית אחר. והם עדיין חברים ומגדלים בשותפות את הילדים.
ארבעה סיפורים שונים, כולם אמיתיים.
אנשים שונים, שעברו, כל אחד בדרכו, משבר משמעותי ששינה את חייהם מן הקצה אל הקצה.
לקח להם זמן להתאושש, ולבנות את עצמם מחדש אבל הם עשו את זה.
ומאז הם מסתובבים עם תחושה פנימית שלא מרפה, עם הקול הפנימי שחופר להם בתוך הראש ואומר להם – שכל זה לא היה סתם. זה לא מקרי שהם עברו את מה שעברו. שיש לכך סיבה. שיש להם תפקיד.
הם יודעים שיש להם מסר לעולם בגלל מה שעברו, אבל הם לא יודעים בהכרח להגדיר אותו או לנסח אותו במילים.
הם רוצים "להתפוצץ" עם זה החוצה לעולם, אבל לא יודעים איך. ומאיפה להתחיל?
זה כמו בתמונת "הצעקה" של מונק – יש בהם צעקה גדולה לעולם, אבל היא אילמת כרגע, ללא קול, וללא מילים.
יש בהם ידיעה פנימית עמוקה שכל מה שקרה להם רק הכשיר אותם לרגע הזה.
לזמן הזה, שבו הם יקחו את כל מה שהם חוו, את כל מה שהם יודעים, ואת כל היכולות שהם פיתחו בדרך ההתמודדות שלהם, ויעבירו את זה הלאה.
זה צורך עצום שקיים בתוכם. יש בהם תחושת בהילות להביא את הברכה שלהם לעולם.
אבל לרוב הם לא יודעים איך, כי אין להם בהירות מהי המתנה הזו שהם קיבלו. מהו הדבר הזה שיש בהם שהם נועדו להעביר הלאה ולהביא לעולם.
האם אתם מתחברים לדברים הללו?
אני פוגש יותר ויותר אנשים שמתחברים לכך. אנשים שעברו מסלול חיים מסויים, התמודדויות כאלו ואחרות, ושעכשיו הם רוצים להעביר את זה הלאה. להעביר לאחרים את הפתרונות שהם יצרו.
כי עד כמה שזה ישמע אולי אבסורדי ומוזר, הבעיות שיש לנו בני האדם, מאד דומות.
זה נכון שלכל אחד מאיתנו נדמה שהבעיות וה"צרות" שלנו יחודיות רק לנו, אבל זו לא המציאות. במציאות הבעיות של כולנו די דומות. ואם אני עברתי דרך מסויימת והתמודדתי עם אתגרים כאלו ואחרים, ומצאתי לעצמי את הפתרונות שעזרו לי להתמודד עם אותם אתגרים, כעת הפתרונות הללו יכולים להתאים גם לאנשים רבים אחרים.
אם התחברתם, ואתם מאמינים שיש לכם תפקיד בעולם (גם אם כרגע לא ברור לכם מהו), או שאתם כבר יודעים מהו, ורוצים לגלות מה יהיה הצעד הבא שלכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי, לסדנת "התגלית".
בסדנה תקבלו כלי מדוייק ועוצמתי (שנתרגל אותו באופן מעשי) שבעזרתו תוכלו סוף סוף לקבל את התשובות לשאלות החשובות באמת.
להבין מה השליחות שלכם כאן
להבין כיצד לממש אותה בחיים / בעסק או בעיסוק שתבחרו בו
לקבל החלטות מדוייקות ונכונות עבורכם
להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם
ולזהות במדוייק מה מפריע ועוצר לכם, וכיצד ליצור את ה"מעקף" שיאפשר לכם להתגבר על כך ולצאת לעשייה
אני מחכה לכם בקרוב ב"תגלית"!
שלכם,
ערן.
מה משותף לג'ון לנון, אריק קלפטון, ליידי גאגא, קמרון דיאז, אלאניס מוריסט ועוד רבים אחרים?
היה להם הכל… את הכסף, ההצלחה, הפרסום, ההכרה.
ובכל זאת – הם לא היו מאושרים. (לא אני המצאתי את זה, הם אמרו זאת).
בחווית החיים שלנו, הורגלנו לחשוב ש"אם יהיה לי את… אז אני אהיה…". כלומר, שברגע שנשיג את אותו הדבר שאנו רוצים כל כך, אז החיים שלנו יסתדרו ויהיו נפלאים.
אבל המציאות היא אינה כזו.
אני יודע זאת מהנסיון האישי שלי, שכמה שפעלתי כדי להשיג מטרות כאלו ואחרות, להשיג הישגים כאלו ואחרים, תמיד בסוף חוויתי רק תחושת "היי" רגעית, שמהר מאד התחלפה ואת מקומה החליפה השאלה – אז מה הדבר הבא?
ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתנגד להישגיות ולתוצאות (מי שמכיר אותי יודע שאני מאד מוכוון תוצאות), אבל במהלך השנים שעברו, הבנתי שהתוצאות לבדן אינן מספיקות. כי מיד נפתח לנו פער חדש שאנו רצים לסגור אותו. תמיד יש לנו "חתיכה חסרה" שעד אשר לא נסגור אותה, לא נרגיש באמת שלמים.
מוזמנים לצפות כאן בוידאו הקצר הזה… ואם אתם רוצים להעמיק, אז אני מזמין אתכם לקרוא את המניפסט החדש שפרסמתי לאחרונה: "החתיכה החסרה".
מאחל לכם שנה טובה וגמר חתימה טובה!
ערן.
הי,
אני חושב שסדרת סרטי "המטריקס" הן אחת מיצירות המופת של השנים האחרונות. לא רק בגלל העלילה, האקשן, והשחקנים המצויינים, אלא בעיקר בגלל אינספור התובנות והשיקופים שיש בסרטים הללו (ובמיוחד בראשון) לגבי החיים שלנו.
לפני כמה ימים הזדמן לי לצפות לכמה רגעים באחד הקטעים מהסרט הראשון ובו היה משפט שאמר מורפיוס:
"יש הבדל בין לדעת את הדרך, ובין לצעוד בדרך"
בום!
איזה משפט חזק. איזו אמת חזקה. כמה שזה נכון.
במהלך השנים פגשתי לא מעט אנשים שמחפשים ללמוד דברים חדשים. הם מחפשים ללמוד את אותם הדברים מתוך הרצון האמיתי שלהם לשנות משהו בחייהם.
הרצון לשנות משהו בחייהם הוא הטריגר הראשוני. הוא מוביל אותם לחפש פתרונות למצבם, ואז הם מוצאים פתרונות כאלו בצורה של קורסים כאלו ואחרים, ספרים ויעוץ כזה או אחר.
כלומר, הנחת היסוד שלהם היא, שבגלל שחסר להם ידע או הנחיה מסויימת, הם לא יודעים לעשות את מה שנדרש על מנת לשנות את אותו דבר בחייהם שמפריע להם.
ולפעמים, אכן זה המצב. לפעמים באמת חסר לנו ידע מסויים כדי להשיג משהו חדש או להתקדם למקום חדש בחיינו.
אבל במקרים רבים, אנחנו משיגים את הידע החדש, ומעבר לתחושת הסיפוק וה"הי" הראשוני שיש לנו, אנו לא באמת עושים שום דבר חדש עם אותו ידע שרכשנו. זה הופך להיות עוד משהו שעשינו, אבל לא באמת השתמשנו בו.
והידע, כל סוג של ידע שזה לא יהיה, לא באמת עושה הבדל.
ידע לא עושה הבדל!
זה מה שאנו עושים עם הידע שעושה את ההבדל הזה.
דמיינו שאתם עומדים לפני יציאה לטיול ארוך לחו"ל. אתם יושבים בבית ומכינים את עצמכם, אתם קוראים ספרים ובלוגים אודות המקומות שאתם רוצים לבקר בהם, מתייעצים עם אנשים שכבר ביקרו שם, בונים ומתכננים את מסלול הטיול שלכם, ואתם עושים את זה כל כך טוב, עד שאתם מרגישים שאתם מכירים את הדרך בצורה הטובה ביותר שאפשר.
יש לכם את כל הידע שנדרש על מנת לצאת לדרך.
אבל אז, אתם נעצרים. ובזה מסתיים העניין.
אתם לא באמת יוצאים לטיול. יש לכם את כל הידע שצריך אודות המסלול והדרך בטיול, אבל אתם נשארים לשבת בכורסא בסלון.
"יש הבדל בין לדעת את הדרך, ובין לצעוד בדרך"
כשיוצאים לדרך, אין זה משנה כמה התכוננו לה, היא תמיד תהיה שונה ממה שחשבנו, ממה שלמדנו וממה שתכננו.
ישנן סיטואציות שאנו פוגשים, שאין זה משנה כמה התכוננו ולמדנו מראש, אנו לא נהיה מוכנים לקראתן. וכשהן קורות, אין לנו ברירה אלא להתמודד איתן ולמצוא פתרונות.
וכשאנו עושים זאת – מתמודדים ומוצאים פתרונות, שם קורית הלמידה האמיתית שלנו. שם באמת אנו לומדים ומפתחים בתוכנו יכולות חדשות.
והיכולות החדשות שאנו לומדים ומפתחים הן נובעות מתוכנו, התשובות מגיעות מתוכנו, הן האינדיקציה האמיתית לכך שלמדנו משהו חדש.
אני לא אומר שזה לא חשוב ללמוד או שלא צריך, להיפך, אני חושב שזה אחד הדברים הכי חשובים והכי מפתחים שיש לנו כבני אדם לעשות כאן, אבל אין לנו את הפריווילגיה להשאיר את הלמידה שלנו תאורטית בלבד, אנו חייבים וצריכים להיות מחוייבים (כלפי עצמנו קודם כל) להתנסות ולהוריד את הדברים לקרקע – ליישם.
אני פוגש הרבה אנשים. ובאופן טבעי, מה שמעסיק אותי היום, זיהוי ומימוש השליחות של האדם, הופך להיות חלק מהשיחה שלנו די מהר. אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש שליחות אמיתית בעולם, לכל אחד מאיתנו יש כאן תפקיד מסויים, וכל אחד מאיתנו, בדרכו היחודית, משפיע על אחרים ועוזר להפוך את העולם שלנו לקצת יותר טוב, ובכל יום מחדש.
אבל הסטטיסטיקה משקפת שמרבית האנשים אינם באמת מממשים את היעוד והשליחות שלהם בעולם. המחקרים האחרונים מראים שרק כ-13% מהאנשים באמת מממשים את שליחותם, יום יום.
רק 13% מהאנשים צועדים בדרך. השאר לא.
מתוך 87% הנותרים, יש כאלו שבוחרים לחפש את הדרך שלהם, אבל הם גם חלק קטן. מרבית האנשים אינם יודעים מהי הדרך שלהם, או שהם חושבים שהם יודעים, אבל הם לא באמת צועדים בה. כי רק אם יתחילו לצעוד בה, הם באמת ידעו אם זו הדרך הנכונה שלהם, או שלא.
והנה קטע מעניין – אנחנו לא חייבים לדעת מהי הדרך, כדי לדעת אם אנו בדרך הנכונה שלנו או שלא. אנחנו יכולים להרגיש זאת, כמעט מיידית. ואני אסביר:
האם אתם זוכרים מקרים ותקופות בחייכם, בהם עשיתם דברים מסויימים, הייתם בתפקידים מסויימים, או בעשייה כלשהי והרגשתם מוגשמים? הרגשתם סיפוק והגשמה, תחושת משמעות גבוהה, דיוק פנימי, וידיעה שמה שאתם עושים הוא בעל ערך אמיתי?
ומצד שני, אני בטוח שאתם מכירים תקופות ומקרים אחרים, בהם לעשייה שלכם לא היתה שום משמעות בעינכם, עשיתם אותה בחוסר חשק, בלי התלהבות ובלי תשוקה, רק בגלל שאתם "חייבים".
יש הבדל משמעותי בין שתי הסיטואציות הללו. וברור לכם שהראשונה משקפת שצעדתם בדרך המדוייקת לכם, והבאתם לידי ביטוי את השליחות שלכם, והשניה היא סטייה מהנתיב המדוייק שלכם.
אתם יכולים כבר כעת לבחון את עצמכם: באיזו דרך אתם צועדים כעת?
ואם אתם צועדים בדרך שאינה מדוייקת עבורכם, ורוצים לחזור לנתיב המדוייק של השליחות שלכם, והמימוש האמיתי של השליחות שלכם, אני מזמין אתכם לבחון את קהילת "השליחות" שאני מוביל ביחד עם ויקי אשתי, בשנתיים וחצי האחרונות.
קהילת "השליחות" זה הדבר הכי מדוייק שעשיתי בכל שנות חיי. זוהי חממה התפתחותית יוצאת דופן לאנשים שיודעים שיש להם תפקיד אמיתי בעולם, ולקחו על עצמם את המחוייבות לא רק ללמוד מהי הדרך שלהם, אלא לצעוד בה באופן מעשי יום יום.
אם אתם מרגישים שאתם חלק מאותם אנשים, שיש בהם מחוייבות אמיתית לדייק את עצמם ואת השליחות שלהם, ולהתחיל לצעוד בנתיב השליחות שלהם באופן מעשי, אני מזמין אתכם ליצור איתנו קשר ולקבל את כל הפרטים לגבי הקהילה, התהליך שתעברו בה והדרך להצטרף ולהיות חלק מקבוצת אנשים שיום שיום פועלת באופן מעשי למימוש האמיתית של השליחות שלהם בעולם.
ליצירת קשר
אנחנו מחכים לכם!
שלכם, ערן.
נ.ב. – הנה מה שמספרים חלק מחברי הקהילה, על התהליך שהם עברו ועוברים:
