איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה.
זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור.
ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים".
במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה.
בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי.
היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי.
בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני.
וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב.
זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה.
כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי.
לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת.
אבל זה לא רק הסיפור שלי.
רובנו מתוכנתים באופן דומה.
בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.
שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר.
אבל לא רק באוויר, גם בגוף.
הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש.
מה טראמפ יעשה?
מתי הם יתקפו?
איך האירנים יגיבו?
החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה".
שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים.
וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות:
Fight – להילחם.
Fright – לברוח.
Freeze – לקפוא.
להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר…
לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם.
אז מה האפשרות שנותרה?
השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון.
והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".
תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".
במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני.
הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא?
אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות.
אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב.
רק בגלל שהוא מוכר לנו.
אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי.
אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד.
אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.
רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון.
או מדחייה.
או מלהישאר לבד.
אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר.
ומפחיד יותר…
הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו.
אנחנו שמים שומרים בדלת.
אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת.
אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה…
אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות.
אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום.
הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.
חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד.
השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד.
אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו.
האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו.
הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות.
השם שלו היה "ערן המצליחן".
הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות.
הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון.
הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות.
הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך.
תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות.
בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה.
הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים.
בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.
איחול קצת מוזר לשבוע הקרוב: אני מאחל לכם שתאכזבו מישהו השבוע.
אבל לא סתם מישהו אקראי, אלא מישהו שחשוב לכם. מישהו שאתם אוהבים!
רוב החיים שלי הייתי הילד הטוב, המנהל המצליח באינטל, הבעל המושלם, המנטור ה"חכם".
הייתי מכור למבט המרוצה בעיניים של האנשים סביבי.
הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לגרום לכולם להרגיש בנוח, לחייך, ואז לומר לי שאני בסדר.
בכל פעם שהרגשתי שמישהו עלול להתאכזב ממני, הגוף שלי היה מתכווץ.
הרגשתי שאם אני אגיד את ה"לא" הזה, אם אני אבחר בדרך שלי, האדמה תפער את פיה ותבלע אותי או שמשהו איום ונורא יקרה.
פעלתי כך כי האמנתי שאהבה היא דבר מותנה, ואם אני אאכזב, אז אני אשאר לבד.
זו לא איזו אמונה מודעת ומכוונת. זה עמוק בתת המודע שלנו, בדרך כלל זה מתיישב שם עוד מהילדות.
אבל האמת היא שחייתי בתוך כלא.
כלא מפואר, כלא שבניתי לעצמי בעצמי, אבל כלא.
הייתי בובה על חוט, והחוטים היו הציפיות של ההורים שלי, של בת הזוג, של החברה, של העובדים שלי.
בכל פעם שמישהו משך בחוט האכזבה, אני מיד התיישרתי.
ויתרתי על הרצונות שלי. ויתרתי על האמת שלי. ויתרתי על עצמי.
מכירים את זה שאתם נמצאים בסיטואציה כלשהי ומבינים שאתם צריכים להיות "נחמדים"?
בואו נדבר רגע בכנות על ה"נחמדות" הכרונית הזו שלנו.
אנחנו מכירים אותה היטב.
זו הנחמדות שגורמת לנו לחייך בנימוס בארוחת שישי כשאנחנו רק רוצים לצרוח ולברוח משם.
זו הנחמדות שגורמת לך להגיד לבוס "בטח, בשמחה" על עוד משימה, כשכל הגוף שלך מתכווץ וצועק "לא".
זו הנחמדות שגורמת לך לשתוק מול בת הזוג שלך כדי לשמור על שקט ו"שלום בית", בזמן שבפנים, בתוכך מתחוללת מלחמה.
זו הנחמדות שגורמת לך להכנס איתו למיניות, למרות שממש, אבל ממש לא בא לך על זה כרגע.
במשך שנים סיפרתי לעצמי שאני אדם טוב. שאני מתחשב. שאני רואה את האחר.
אבל יום אחד, בתוך רגע של כנות אכזרית מול עצמי, הבנתי את האמת: הנחמדות שלי לא הייתה טוב לב. היא הייתה מניפולציה.
זה כואב להודות בזה, אני יודע. אבל בואו נפרק את זה רגע ביחד.
כשאנחנו מבטלים את הרצון שלנו כדי שמישהו אחר לא יכעס עלינו, אנחנו לא באמת נחמדים.
אנחנו מנסים לשלוט ברגשות שלו.
אנחנו עושים איתו עסקה סמויה ומלוכלכת בלי שהוא בכלל יודע.
אתמול, בקבוצה של משתתפי הריטריט האחרון, אחד המשתתפים שלח את הקטע הבא, שקראתי מזמן מתוך הספר של אושו: 'חופש – האומץ להיות עצמך':
"אנשים מדברים הרבה על חופש,
אבל הם לא רוצים חופש בדיוק;
הם מבקשים חוסר אחריות.
הם אומרים שהם מבקשים חופש,
אבל עמוק מתחת לפני השטח,
באופן לא מודע;
הם מבקשים אישור
להיות חסרי אחריות.
חופש אמיתי הוא סימן לבגרות;
הרצון באישור לחוסר אחריות הוא רצון ילדותי.
חופש אפשרי רק כאשר אתה כל כך בוגר,
עד כי אתה יכול לקבל את האחריות להיות חופשי.
העולם עדיין אינו מקום חופשי משום שהאנשים אינם בשלים.
עוד שנה עברה. והגיע המועד לדייט השנתי שלי עם האונקולוג.
אפשר לסכם את המפגש שלנו היום במילים האחרונות שלו לפני שיצאתי מהחדר: "היית ילד טוב, תמשיך ככה" 😊
שבע שנים.
שבע שנים מאותו היום שבו שמעתי מרופאת המשפחה את המשפט "זה לא נראה טוב", ושבעקבותיו יצאתי למסע של החלמה. ובעיקר מסע של חזרה הביתה – אל עצמי.
כבר כמה שנים שאני מתאר את המפגש שלי עם הסרטן בשם "מתנה באריזה מחורבנת". אפילו שוקל לקרוא לספר החדש שלי בשם הזה… נראה 😊
מבחינתי זו בהחלט היתה מתנה. לא כזו שהייתי בוחר לקבל שוב. וגם לא מלכתחילה לקבל אותה.
אבל לפעמים אנחנו מקבלים מתנות שאנחנו לא מבקשים. לרוב, כמו זו שלי, הם יגיעו באריזה מכוערת, ולפעמים גם כואבת וקשוחה.
הבוקר נפגשתי עם לקוח שאני מלווה מזה תקופה. הוא חווה אתגר משמעותי בחיים שלו. משבר רציני.
מסוג הדברים שאין בחירות פשוטות וכל אלטרנטיבה או דרך שבה יבחר תהיה כואבת, מורכבת ודרמטית.
Shit happens.
ומן הסתם, כשנמצאים בתוך האירוע עצמו, קשה לראות איזה טוב יצמח מכך. קשה עד בלתי אפשרי בכלל.
לפעמים צריך לעבור מספיק זמן, שבפרספקטיבה שלו, אפשר לראות מה קרה לנו מאז. איך התפתחנו והשתננו.
בזמן האחרון אני פוגש יותר ויותר כאלו.
אנשים שללא ספק, רוב מי שיסתכל עליהם, יגדיר אותם כ"מצליחים".
זה מתחיל במנטורים ובמאמנים, כאלו שלאורך השנים בנו אימפריות של ידע והשראה, ליוו ועזרו לאינספור אנשים, אבל גם מנכ"לים, יזמים ואנשים שלכאורה, וכלפי חוץ, כבשו כל פסגה אפשרית.
הם מסתובבים בעולם עם "חליפה" מושלמת. חליפה של "זה שהצליח", "זו שיודעת את התשובה", "זה שתמיד בשליטה". הם השקיעו שנים בתפירת החליפה הזו, בבניית הפרסונה, בשכלול המסכות.
והעולם? הוא מגיב בהתאמה.
העולם מוחא להם כפיים.
אבל כשהם לא באור הזרקורים, כשאנחנו יושבים ביחד לשיחה שקטה וכנה בקליניקה, הם מודים (ולפעמים בפעם הראשונה גם כלפי עצמם) באמת הכואבת: שהחליפה הזו כבר לא מתאימה להם.
היא לוחצת בכתפיים, היא לא מאפשרת לנשום, היא שוקלת טונות ומכבידה עליהם, ובעיקר מרגישה להם כמו שריון כבד שמפריד בינם לבין עצמם ומרחיק אותם מעצמם.
החליפה שיצרו, המערכת, העסק, הפרסונה – כל אלו כבר לא משרתים אותם יותר.
החליפה שיצרו, חונקת את הנשמה שלהם.
זה לא פשוט להודות בכך.
הייתי במקום הזה בעצמי, ויותר מפעם אחת.
