שלום חברים,
אתמול קיימתי שיחת אימון בנושא "דימוי עצמי מנצח", בשיחה השתתפו מאות אנשים. אם פיספסתם, אתם יכולים לקבל גישה מיידית ובחינם להקלטה של השיחה הזו באתר "יוצא מהכלל".
בשיחה גם הצגתי את ערכת האימון החדשה שיצרתי – "דימוי עצמי מנצח", וקיבלתי שאלות רבות מאנשים שהתעניינו בערכה. אחת השאלות היתה – כמה זה עולה?
והאמת שהקדשתי זמן רב למחשבה על השאלה הזו. אני ואנשים נוספים שהשתתפו בתוכנית הזו, השתמשו בידע הזה, ופעלו על פי אותם עקרונות שאני מלמד בערכה, החזירו את ההשקעה בלימוד בהכנסות של עשרות ומאות אלפי שקלים. כלומר, החזר ההשקעה שלהם על הלימוד הוא עצום.
אבל, האם זה אומר שאני צריך לגבות מחיר של עשרות אלפי שקלים על הערכה הזו?
כן!
אבל זה לא מה שאני מתכוון לעשות.
אני לא עומד לגבות 10,000 ש"ח על הערכה, וגם לא 5,000 ש"ח.
בימים הקרובים אפרסם את המחיר!
אבל…
לזריזים מביניכם, שימהרו להזמין את הערכה בשבוע ההשקה המתחיל ב-7/9 – אני אתן הנחה משמעותית נוספת וכן מספר בונוסים והטבות. בקרוב אפרסם כאן בבלוג פרטים נוספים לגבי הבונוסים – אתם מוזמנים להמשיך ולהתעדכן כאן!
אשמח להערותיכם ושאלותיכם,
ערן.
כפי שכתבתי כאן קודם, לדימוי העצמי שלנו יש השפעה משמעותית על התוצאות שאנו מקבלים. למעשה, אם לא נעלה את ערך הדימוי העצמי שלנו (בעיני עצמנו) לא נוכל להשיג תוצאות גבוהות יותר. אחת הסדנאות האפקטיביות ביותר שאני מלמד היא בדיוק על זה – כיצד ליצור לעצמנו "דימוי עצמי מנצח". אם טרם ראיתם את הסרטון
לאחרונה חשבתי על התהליך שעברתי בשנים האחרונות, ואחת הנקודות המשמעותיות בתהליך הזה שלי, היתה ההחלטה לעזוב את מקום העבודה שלי באינטל, "חוף המבטחים" שסיפק לי פרנסה ו"בטחון" כלכלי למשפחתי, ולצאת להקים חברה משלי. בפרספקטיבה לאחור, זו כנראה אחת ההחלטות היותר "מוזרות" ובלתי צפויות שעשיתי בחיי. ואני יכול גם לספר שמרבית התגובות שקיבלתי מהסביבה שלי
רנדי פאוש, פרופסור באוניברסיטת קארנגי מלון, העניק השראה למליוני אנשים בעולם בעת שנשא הרצאה מאלפת בשם "הנאום האחרון – להגשים את חלומות הילדות".
ב-25 ביולי 2008, רנדי נפטר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. את הנאום האחרון שלו הוא נשא בפני כ-400 אנשים באוניברסיטה שבה לימד. הנאום האחרון שלו צולם והופץ באינטרנט, עד כה מעל שישה וחצי מליון איש צפו בו.
הוא ערך את הרצאתו ב-18 בספטמבר 2007, כחודש לאחר שנאמר לו על ידי רופאיו שנותרו לו רק כ-3 עד 6 חודשים בלבד לחיות.
בהרצאתו המאלפת, הוא מדבר על החשיבות של לחלום. ולא להפסיק לחלום. כילדים אנו כל הזמן חולמים. כמבוגרים, משום מה, אנו כבר חולמים פחות.
"אני עומד למות בקרוב, ואני בוחר לחיות בשמחה ואושר בכל יום ויום שנשאר לי"
בספרו "ההרצאה האחרונה" שפרסם בהתבסס על הרצאה זו הוא כותב כי החליט לבצע את ההרצאה הזו כדרך שלו להשאיר זכרון שלו עבור ילדיו.
מה שמיוחד בו ובהרצאה שלו היא הגישה המדהימה בה הוא נקט לנוכח המציאות שטפחה על חייו. ההרצאה שלו לא עסקה במוות, היא עסקה בחיים. ובדרכו המשעשעת ומלאת החיים הוא מדבר על ההתמודדות עם מכשולים (הקירות שאנו פוגשים נמצאים שם בשבילנו), החשיבות שבפיתוח הדמיון וההתמדה בדרך כדי להשיג את חלומותינו.
"אנחנו לא יכולים לשנות את הקלפים שיחקו לנו, אלא רק את אופן המשחק שלנו"
גם אם לפעמים אנו לא משיגים את חלומות הילדות שלנו, הדרך היא לא פחות חשובה. כדבריו: נסיון הוא מה שאתה מקבל, כשאתה לא מקבל את מה שאתה רוצה".
לאחר שרואים את ההרצאה וקוראים את הספר שכתב "ההרצאה האחרונה", קשה שלא לחשוב מהם חלומות הילדות שלכם? מה אתם עושים היום כדי לממש אותם?
כמה נקודות למחשבה מתוך דבריו:
חשוב לשים לב כיצד אנו מקבלים ביקורת, כל עוד אנו מקבלים ביקורת מאנשים זה אומר שאכפת להם מאיתנו.
כיצד אנו מתייחסים לדחייה. מה שלפעמים נראה כדחייה או מכשול – יש לכך סיבה. הקירות שבדרך הם עבורנו, הם כדי לבחון את המחוייבות שלנו לחלום שלנו. הקירות נועדו לסנן את אלו שאינם רציניים בנוגע להגשמת החלומות שלהם.
פרספקטיבה – שימו לב על מה אנו מתלוננים…
לחכות. אנשים אינם רעים מטבעם, תנו להם זמן והזדמנות והם יפתיעו אתכם לטובה.
הכירו תודה. זה פשוט ומלא עוצמה.
להתלונן ולהתבכיין – פשוט לא עוזר… אפשר לבחור איך אנו מעבירים את הזמן – בבכיינות, קורבנות ובתלונות או במשחק אמיתי על החיים.
מדוע עשיתי את הנאום – זה לא רק על כיצד להגשים את החלומות. "אם תנהיגו את חייכם בצורה נכונה, הקארמה תסתדר. החלומות יגיעו אליכם".
לצפייה בהרצאה האחרונה – הגרסה המלאה (שעה ו-16 דק')
כיצד מרגישים כשעוברים שבץ מוחי?
דר' ג'יל בולט טיילור היא מומחית בעלת שם בנוירואנטומיה (האנטומיה של מערכת העצבים). היא מתמחה בחקר המוח האנושי. מאחר והאח שלה אובחן כחולה סכיזופרניה, היא הקדישה חלק ניכר מחייה המקצועיים לחקר המוח וההפרעות המוחיות.
ב-10 בדצמבר 1996, היא התעוררה בבוקר כדי לגלות, כי באופן אירוני, היא עוברת תהליך של שבץ מוחי מסוג נדיר. דר' גי'ל חוותה חוויה מדהימה שרבים מהמדענים החוקרים את המוח היו רוצים לחוות – היכולת לחוות על עצמה את תהליך השבץ כאשר היא מרגישה כיצד היכולות המוחיות שלה נעלמות אחת אחר השניה: יכולת הדיבור, התנועה, ההבנה.
גי'ל זכרה כל דקה בתהליך שעברה.
3 שבועות אחר כך, ג'יל עברה ניתוח מוח מסובך שבסופו הוציאו קריש דם בגודל כדור גולף קטן מהאונה השמאלית במוחה.
ב-10 השנים האחרונות, ג'יל משקמת את מוחה. בגלל הפגיעה באונה השמאלית של מוחה, היכולות של האונה הימנית התחזקו ופרחו. כיום דר' ג'יל מלמדת באמצעות החוויה שעברה את היכולות המופלאות של המוח – כיצד הוא פועל,וכיצד המוח שלנו מגדיר את מי שאנחנו וכיצד אנו מתקשרים אחד לשני ולעולם כולו.
לפניכם מצגת של כ-20 דקות, בהן דר' ג'יל בולט טיילור מספרת על החוויה המדהימה שעברה ועל התובנות הייחודיות שהגיעה אליהן כתוצאה מכך. אסור לפספס!
אני מניח שכבר הספקתם לשמוע את השם סוזן בוייל. ואם עדיין לא, סביר שתשמעו על נושא זה בימים הקרובים…
סוזן, מובטלת בת 47 מסקוטלנד, השתתפה ביום שבת האחרון (11-4-09) בתחרות גילוי כשרונות בבריטניה (כמו "כוכב נולד" שלנו).
תוכלו לצפות מכאן בקטע שבו היא מופיעה ושרה:
כשהיא רק עלתה לבמה היא זכתה להרבה מבטים מזלזלים מהקהל וגם משלושת השופטים המכובדים… מבטי הזלזול והציחקוקים רק התגברו כאשר היא נשאלה שאלות כמו מה החלום שלה ולמי היא רוצה להדמות. תשובתה "איליין פייג'" (זמרת ושחקנית מצליחה) עוררה גל נוסף של צחוק וגיחוך בקהל.
אבל בשניה אחת הכל השתנה – כשהתחילה המוסיקה והיא התחילה לשיר. היא הדהימה את הקהל ואת הצופים בשירה שלה ובבת אחת הכל התהפך. היא קנתה את כל עולמה.
אם תחפשו את שמה בגוגל – Susan Boyle – תקבלו מליונים של תוצאות חיפוש – וכל זה רק 6 ימים לאחר התחרות.
אנו הרבה פעמים שומעים על סיפורי הצלחה של אנשים וחושבים שהיה להם מזל. שהם היו במקום הנכון ובזמן הנכון… כמעט אף פעם אנו לא מסתכלים על מה שהם עברו בדרך לשם. לא מזמן כשרובין שארמה ביקר בארץ הוא אמר שלקח לו 40 שנה להפוך להצלחה בין לילה… וזה בדיוק המקרה של סוזן.
היא בת 47, וכפי שהיא נראית ומדברת (לא קל להבין אותה) – אני בטוח שהיא זכתה ללא מעט ביקורות, זלזול, ציחקוקים ודחייה בכל מקום שהיא פנתה אליו. כשנשאלה מדוע החלום שלה לא התגשם עד היום היא ענתה – אף אחד לא נתן לי את ההזדמנות עד כה…
אדם רגיל שהיה נתקל בלגלוג ובדחייה כמו שהיא נתקלה בו, היה נשבר ומוותר על החלום שלו כבר מזמן. אבל סוזן היא לא אדם רגיל.
אדם רגיל שהיה צריך לעמוד על במה מול אלפי אנשים מצחקקים ולשיר, כבר מזמן היה בורח או מוותר מראש על החוויה. אבל סוזן היא לא אדם רגיל.
אדם רגיל שהיה צריך לחפש ולהמשיך לחפש את ההזדמנות שתנתן לו כדי להראות את הכשרון העצום שיש בו, כבר היה מתייאש. אבל סוזן היא לא אדם רגיל.
אבל בעצם כשחושבים על כך – סוזן היא אדם רגיל לגמרי – כמוני וכמוך. אבל היא לא ויתרה ובאומץ שלא ניתן לתאר אותו, הלכה להופיע מול קהל של אלפים (ומליונים נוספים שצופים בטלויזיה) ולהגשים את החלום שלה. ואם זה לא אומץ – אז אני לא יודע מה הוא אומץ.
היא החזיקה בחלום שלה, למרות כל הבוז והדחייה שקיבלה מהסביבה שלה, וידעה שיום אחד זה יקרה – וזה קרה. ובגדול!
אגב, השיר שבחרה לשיר באותו מעמד היה "חלמתי חלום" מתוך המחזמר "עלובי החיים", והנה מילות השיר לפניכם:
I dreamed a dream in time gone by
When hope was high,
And life worth living
I dreamed that love would never die
I dreamed that God would be forgiving.Then I was young and unafraid
When dreams were made and used,
And wasted
There was no ransom to be paid
No song unsung,
No wine untasted.But the tigers come at night
With their voices soft as thunder
As they tear your hopes apart
As they turn your dreams to shame.And still I dream he'll come to me
And we will live our lives together
But there are dreams that cannot be
And there are storms
We cannot weather…I had a dream my life would be
So different from this hell I'm living
So different now from what it seems
Now life has killed
The dream I dreamed.
השיר מסתיים במילים "החיים הרגו את החלום שחלמתי". אבל במקרה של סוזן זה לא קרה, היא לא נתנה "לחיים" ולאנשים אחרים סביבה להרוג את החלום שלה – והחלום שלה הופך עכשיו למציאות חדשה עבורה.
נקודה מסויימת בחיי חילחלה בי תובנה מסויימת שלבסוף מצאה את ניסוחה במשפט הבא: "הפער שאנו מרגישים בחיינו הוא בין מה שאנו יודעים למה שאנו עושים".
היום, ככל שאני פוגש ומלווה יותר ויותר אנשים, אני נוכח עד כמה המשפט הזה נכון. אני חושב שכל אחד מאיתנו מרגיש את הפער הזה שאני מדבר עליו. קל לזהות אותו.
בדרך כלל, ישנו הקול הפנימי שלוחש לנו בראש "אתה יכול יותר!". זו הידיעה הזו שישנו תחום בחיינו שבו אנו לא מפיקים מעצמנו את מה שניתן, שאנו לא מביאים את הפוטנציאל שלנו או היכולות שלנו לידי ביטוי ומימוש מלאים.
וזה בכלל לא משנה מה הן התוצאות שאנו משיגים, הטבע האנושי שלנו תמיד רוצה להשיג יותר. זה חלק ממנגנון הצמיחה וההתפתחות הטבעיים שלנו. אנו תמיד רוצים לצמוח, לגדול ולהתפתח לרמה הבאה בחיים, כי כמו בטבע או שהפרחים צומחים ופורחים או שהם נובלים. וכך גם בני אדם. החלק הרוחני שלנו (אותו קול פנימי שלוחש לנו) הוא תמיד בעד צמיחה והתפתחות.
עמוק בתוכנו, ישנם מקרים שבהם אנו יודעים שאנו יכולים ומסוגלים להשיג יותר. אנו אף יודעים מה אנו צריכים לעשות, או מה הפעולה הבאה שבה עלינו לנקוט. אנו יודעים הכל. אבל הידע הזה לא עושה הבדל בתוצאות שלנו.
ידע לא עושה הבדל.
בבית הספר חינכו אותנו לכך שאנו מתוגמלים על הידע שלנו. במבחנים בחנו את הידע שלנו (או יותר נכון – את הזכרון שלנו לגבי ידע כזה או אחר), ועל פי רמת הידע שלנו קיבלנו תיגמול בצורת ציון כזה או אחר.
אבל בעולם "האמיתי", אנו לא מתוגמלים על ידע. העולם אינו מתגמל אותנו על מה שאנו יודעים, אלא על מה שאנו עושים עם מה שאנו יודעים!
וזה כל ההבדל!
בסופו של דבר התגמול שנקבל, בכל תחום שזה לא יהיה, הוא על הפעולות שאנו נוקטים בהן. פעולות מביאות לתוצאות. נקודה.
מה שמבדיל בין אנשים הן הפעולות שלהם. אתם יכולים למצוא שני אנשים שיושבים כסא ליד כסא, הם עם אותם נתוני פתיחה בדיוק. יש להם את אותה ההשכלה, ואותו הידע. אבל אחד מהם ישיג תוצאות משמעותיות יותר על פני האחר.
למה? בגלל הפעולות שהוא נוקט בהן. זה מה שעושה את ההבדל.
אני נתקל בהרבה אנשים שיודעים מה עליהם לעשות. יש להם את הידע. יש להם את כל מה שהם צריכים כדי לצאת לדרך. אבל הם תקועים. הם לא משתמשים בידע שלהם. הם לא הופכים אותו לפעולות.
וידע ללא פעולה – הוא פשוט חסר ערך.
הסוד הגדול של כל המצליחנים – הוא לפעול. לחפש את הצעד הבא ולפעול.
ואני יודע שזה קל לומר, קל אפילו להבין אך קשה לבצע. כאשר אנו מתחילים לנוע בנתיב חדש של פעולות, השונות מכל מה שעשינו עד כה, הגורמות לנו לצאת מאזורי הנוחות המוכרים שלנו, אז בנקודה הקריטית הזו – אנו פוגשים בו. באוייב הנורא מכל – "מחסום הפחד".
וישנה אימרה מפורסמת האומרת כי "משנכנס הפחד, ההגיון בורח". ואז אנו לא פועלים בהגיון, אנו נכנעים לפחד ומוותרים על הפעולה שרצינו לעשות.
וכך אנו נשארים עם הידע אך ללא התוצאות הרצויות. ידע לא עושה הבדל.
התרופה הבדוקה ביותר שמצאתי כנגד הפחד המשתק הזה – היא פעולה. כל פעולה בכיוון הפחד, תעלים אותו. אתם תגלו כי אין שם שום דבר אמיתי.
כאשר אתם פוגשים בפחד – ניקטו בפעולה. הכי קטנה שלא תהיה. פשוט עשו פעולה. ואם תתמידו בכך אתם תראו במהרה כי הפחד כבר אינו כל כך מפחיד.
אבל חשוב יותר מכך – התוצאות שלכם יהיו שונות לגמרי. רמת הבטחון העצמי שלכם תהיה במקום אחר לגמרי.
קבלו החלטה לפעול. לעשות בכל יום מס' פעולות קטנות – בכיוון היעדים והחלומות שלכם.
הפעילו את הידע שלכם והיפכו אותו לפעולה – ומהר מאד תראו כיצד הפער שאתם אולי מרגישים, הולך ומצטמצם.
אתם מרגישים שאתם ממש צריכים את השינוי, אתם מוכנים ובשלים לקראתו, מוכנים להתאמץ… אבל – בן או בת הזוג שלכם אינו מוכן לזוז מאזור הנוחות שלו… מה עושים?
6 טיפים פשוטים ליצירת שינוי גם בחיי בן זוגכם, מבלי להגיע לרבנות…
אני פוגש סיטואציה זו חדשות לבקרים. אתם רוצים שינוי בתחום מסויים בחייכם, מוכנים להתאמץ בשבילו, מזיזים דברים, מזיעים, מתמודדים, נופלים וקמים… אבל מה קורה עם בן או בת הזוג שלכם? הם יושבים על הספה בנוחות, מפצחים גרעינים וצופים במשחק הכדורגל (או בטלנובלה). "שינוי?" הם אומרים, "זה לא בשבילי, טוב לי כאן…!".
אני מניח שקוראים רבים מזדהים עם האמור לעיל. אנשים הנמצאים בתקופה של שינוי בחייהם, אם זה בקריירה, במקום המגורים, במשפחה (ילד חדש?), או בעסק. הם מבינים את הצורך בשינוי עבורם, עבור הקריירה או עבור המשפחה והזוגיות, ומוכנים לשם כך לעשות את כל הנדרש כדי להשיג את השינוי המיוחל, אולם בן או בת הזוג שלהם אינו תומך בכך. ולעיתים, לא רק שאינו תומך – הוא אפילו די מפריע. מה עושים וכיצד מתמודדים עם התופעה הזו, איך ממשיכים עם השינוי, משכנעים את הצד השני לבצע את השינוי ומגיעים הביתה בשלום?
הנה 6 טיפים מהירים שיוכלו לעשות את השינוי קל ונסבל יותר עבור שניכם.
ציירו מטרה מול העיניים – לכם מן הסתם מאד ברור למה אתם רוצים את השינוי. יש לכם מטרה ברורה מול העיניים, וכשאתם רואה את המטרה הזו, קל לכם יחסית לצאת לדרך ולעשות את מה שנדרש. סביר להניח, שהצד השני (בן או בת הזוג שלכם) לא רואים זאת. בטח לא מנקודת המבט שלכם. מה שעליכן לעשות אם כן, זה להפוך, עד כמה שניתן, את "המטרה שלי" ל-"מטרה שלנו".
נסו להראות לצד השני את התועלות שהוא יכול להפיק מכך. בעולם השיווק קוראים לכך – אמיל"י – "אני, מה יוצא לי מזה…". אתם חייבים לשווק לו את הרעיון שלכם, כך שיהפוך למטרה משותפת של שניכם (ויתכן כי אחר כך הם אפילו יטענו שהם אלה שחשבו על כך ושזה הרעיון שלהם, וזה עוד יותר טוב!). כאשר התועלות יהיו ברורות בעיני הצד השני, תהיה לו מוטיבציה גבוהה יותר לעזור, או לפחות – לא להפריע.
סמנו גבולות ברורים – הרבה פעמים, כאשר אתם רוצה שינוי, בן או בת הזוג שלכם מיד מתחיל לחשוב על המשמעויות מבחינתו. כלומר, מה ידרש ממנו כשאתם עושים את השינוי שלכם. לפעמים, המשמעויות שיעלו בדעתם, יהיו הרבה יותר "כואבות" ממה שאתם בעצם מבקשים. ולכן חשוב שתקיימו שיחה פתוחה וברורה על המשמעויות – ומה אתם רוצים שיקרה. לפעמים אולי כל מה שאתם רוצים, זו רק את התמיכה שלהם, או שלא יפריעו. כאשר תבהירו להם מה אתם צריכים מהם, סביר שהם יגלו ש"השד אינו כל כך נורא" וירתמו לעניין.
ההוכחה היא עלייכם – חשוב שתקחו אחריות מלאה על התהליך. גם אם הם הסכימו "לתמוך מרחוק", חשוב שתקפידו להשאר בתוך הגבולות שהגדרתם ביחד. העבודה הקשה, לפחות בהתחלה היא עליכם. חשוב שלא תבואו אליהם בטענות אם הם לא עוזרים לכם מעבר למה שהגדרתם ביחד. אל תפתחו ציפייה שהם יצאו מגדרם. חשוב להראות ולהוכיח נצחונות מהירים – ולחגוג אותם ביחד.
נדרשת תקופת הבשלה – כמו בהריון, גם לשינוי שלכם ולרעיונות שלכם, נדרשת תקופת הבשלה. אל תלחצו על בני הזוג שלכם, תנו לזמן לעשות את שלו, ככל שיעבור הזמן והם יתחילו לראות את הרצינות שלכם בתהליך, את ההצלחות שלכם, ואת התוצאות – כך הם יותר ויותר יתקרבו לרעיון שלכם. זכרו, כל הרעיונות והשינויים הגדולים נדחו תחילה בבוז מוחלט, אחר כך נרדפו ולבסוף התקבלו על ידי הרוב…
התמקדו בטוב שבהם – ויהיו פעמים שעדיין תמשיכו לקבל מהם ביקורת. במקרים האלו, חשוב לא להכנס לויכוחים. אתם צריכים להבין שאתם ובני הזוג שאיתכם, נמצאים ברמות מודעות שונות. יש לכם נקודת מבט שונה על אותה המציאות. כל אחד רואה שם משהו אחר. השינוי שלכם נראה מאד ברור ומתבקש – לכם!. הוא אינו נראה כך מנקודת הסתכלותם של בני זוגכם. מבחינתם המצב הקיים אינו נורא, או שהם אינם מביני את חומרתו כפי שאתם רואים זאת, ואז, מבחינתם, אין סיבה של ממש לשנות משהו. צפו לכך שלפעמים גם תגיע ביקורת מצידם. כשזה קורה – אל תכעסו, התייחסו אליהם בהבנה. התמקדו בדברים הטובים שבהם, בדברים שאתם אוהבים בהם. וכשאתם תתמקדו בדברים הללו, זה בסופו של דבר גם יחזור אליכם בחזרה.
בהצלחה ושינוי קל!
נתקלתי לאחרונה בסרטון מעניין של נאום שנשא סטיב ג'ובס (מייסד חברת אפל) בפני בוגרי אוניברסיטת סטנפורד. והוא דיבר שם על עקרון מאד מעניין שנקרא "לחבר את הנקודות".
עקרון זה בעצם מדבר על כך שאנחנו אף פעם לא יכולים "לחבר את הנקודות" קדימה – כלומר אנו לא יכולים לדעת כיצד ארועים שונים בחיים שלנו יביאו לתוצאות שונות או בקיצור – אין לנו יכולת לצפות את העתיד. אנו לא יכולים לנבא מה יקרה בעתיד.
זה כמובן נשמע ברור ומובן מאליו, אבל משום מה אני מתרשם שהרבה פעמים אנו שוכחים את זה… ומה שאנו אולי לא עושים בכלל – זה לחבר את הנקודות אחורה… כלומר להסתכל כיצד ארועים שונים בעברנו הביאו אותנו למקום שבו אנו נמצאים.
וזה חשוב… כי כשאנו מחברים את הנקודות אחרוה אנו יכולים פתאום לראות כיצד ארועים, שוליים לכאורה בעת שקרו, התגלגלו והפכו להיות גורמים משמעותיים בדרך למה שהפכנו להיות. דבר זה נכון שבעתיים כאשר מדובר בארועים שלכאורה נראים ככשלון, בעיה או קושי. אנו לא יכולים לשפוט את הארועים הללו כאשר הם קורים, ורק הזמן יתן לנו את הפרספקטיבה הנכונה, להבין באמת כיצד ארוע כזה או אחר בעצם שירת אותנו.
ואני מאמין שכל ארוע שקורה משרת אותנו. בכל דבר שקורה ישנו איזה שהוא שיעור עבורנו. אנחנו רק צריכים להאמין שהשיעור קיים ונמצא שם.
וכאשר אנו מסתכלים אחורה ומחפשים את הנקודות הללו, אנו גם נראה שישנם שם אנשים שונים, לאורך הדרך שמעשים קטנים שלהם, השפיעו בצורה משמעותית על חיינו. חשוב לזהות את הארועים האלו, ולהוקיר את האנשים הללו על התרומה שלהם לחיינו.
כאשר יצאתי לדרכי החדשה, עזבתי מאחורי קריירה מפוארת בהייטק, ופניתי לתחום האימון, קיבלתי טלפון מחבר שביקש שאפגש עם ידידה שלו. מישהי שהתעניינה בתהליך האימון. נפגשנו, ישבנו כשעה על כוס קפה ושוחחנו. האמת היא שמאז אותו מפגש "אקראי" של שעה, לא ראיתי אותה יותר, למרות שכן שמרנו על קשר מסויים. מספר חודשים לאחר אותה פגישה, קיבלתי ממנה אימייל שהפנה אותי לחפש סרט מעניין שהיא נתקלה בו. סרט לא מוכר, שלא פורסם בשום מקום ונקרא "הסוד".
חיפשתי את הסרט באינטרנט ורכשתי את ה-DVD. כאשר ישבתי לצפות עם אשתי בסרט בפעם הראשונה, מיד הופיע על המסך בוב פרוקטור. הקטע המעניין הוא שאת בוב הכרתי כבר כ-3 שנים לפני כן, קראתי חומרים שלו והייתי מנוי באתרים שלו.
מספר שבועות לאחר מכן קיבלתי אימייל מבוב ובו ההצעה לנסוע לארה"ב וללמוד ממנו.
אם תסתכלו על כך, יש כאן לכאורה שורה של ארועים שאינם קשורים. אבל כשאנו מסתכלים על כך בפרספקטיבה לאחור – ניתן לחבר את הנקודות…
והנקודות אכן מתחברות. אם היתה חסרה איזו שהיא נקודה בדרך, יתכן בהחלט ולא הייתי היום היכן שאני נמצא. אבל כשמסתכלים קדימה אין לנו אפשרות לראות את הנקודות הללו.
אז מה כן אנו יכולים לעשות?
אנו צריכים להאמין בכך שהנקודות יתחברו, בסופו של דבר הן יתחברו. אנו לא יודעים איך או מתי.
והידיעה הזו יש בה מספיק כדי לתת לנו את הבטחון ללכת אחר תחושת הלב שלנו, להאמין בעצמנו ולפעול בכיוון החלומות שלנו – הנקודות בסוף יתחברו…
והערה קטנה לסיום: אני רוצה לנצל את הבמה הזו להודות לאיש יקר – אסי, שהתקשר וביקש שאפגש עם הידידה שלו… תודה אסי – זו היתה נקודה משמעותית עבורי!
Steve Jobs Stanford Commencement Speech 200
לאחרונה קיבלתי שיעור חשוב מהבן שלי – ניר שבעוד כשבועיים חוגג את יום הולדתו ה-7. זה היה שיעור בלבקש!
כשבוע לאחר הבחירות האחרונות, השתתפתי עם משפחתי בארוע מסויים, ובמהלך הערב הגיע למקום מי שעומד להיות ככל הנראה ראש הממשלה הבא שלנו – בנימין נתניהו. כצפוי, הגעתו לארוע, עם כל הכרוך בכך (אוסף של מאבטחים וכו'…) עוררה סקרנות והתרגשות בקהל האנשים שהשתתפו בארוע.
לפני הבחירות ניר ערך דיונים "מעמיקים" עם חבריו והחליט שהמועמד המוביל שלו הוא נתניהו. ובימים האחרונים לפני הבחירות הוא היה מנסה לשכנע אותנו להצביע עבורו. מאחר והוא מבין את חשיבות השינון והחזרתיות, השכנוע שלו בא לידי ביטוי בעיקר בחזרה בלתי פוסקת על צמד המילים "רק ביבי, רק ביבי".
והנה, רק שבוע אחר כך, הוא פוגש אותו (מי אמר שחוק המשיכה לא עובד???). הוא עקב אחריו בסקרנות במשך כל הערב, וכשראינו שהם עומדים לעזוב שאלתי את ניר אם הוא היה רוצה לפגוש אותו. הוא מאד התלהב מן האפשרות, והלכנו ליציאה להמתין לנתניהו כשיצא.
וכשהוא יצא, הוא פגש אותנו, לחץ לניר את היד ופנה ללכת. ואז, כאילו משום מקום, ניר קורא אחריו "אפשר חתימה?". בבטחון מלא, ללא שום חשש הוא פשוט – ביקש.
וכמובן שהוא קיבל. מאחר ולא היתה לנו שום פיסת נייר לחתום עליה, לקחתי מפית מאחד המלצרים שעברו במקום, והוא חתם עליה. והרי היא לפניכם:
והארוע הזה גרם לי לחשוב – כמה זה קל לבקש, וכמה קשה לנו לעשות את זה.
אנחנו פשוט נמנעים מלבקש… ואם לא מבקשים אז לא מקבלים!
אנחנו הרבה פעמים עסוקים בלחשוב מה יקרה אם נבקש:
נקבל דחייה או סירוב
יחשבו עלינו שאנחנו…
יגידו עלינו ש…
וכדומה…
וכל זה – לא משנה! אל תתנהלו מתוך מה יחשבו או יגידו עליכם. אם תחקרו לעומק את כל האנשים המצליחים בעולם, תראו שהם לא נעצרים בגלל מה שאחרים יחשבו או יגידו עליהם – כל זה לא משנה!
משנה מה אתם עושים.
ואם אתם חוששים לקבל סירוב או דחייה – תחשבו על כך שאם אתם לא מבקשים – הרי שכבר יש לכם "לא". כלומר, יש לכם כבר סירוב. אבל אם תבקשו, יש לכם סיכוי לקבל גם "כן".
עיצרו רגע ורשמו לפניכם: היכן אני נעצר היום? מה אני לא מבקש?
אז צאו לבקש בקשות – תפתיעו את עצמכם עם התשובות שתקבלו!
