עדן ריבוי הוא הרפתקן, שחי 3 וחצי שנים על אופניים ברחבי העולם עם תקציב של 10 יורו ליום. חייו הפכו למסע חופש ופשטות, לא רק בשביל לראות נופים אלא בעיקר כדי לפגוש אנשים ולחיות את החיים במלואם.
דיברנו על איך ההחלטה לעזוב את המסלול הרגיל אחרי הצבא ולצאת למסע ללא מגבלת זמן, של רכיבה והקפת העולם על אופניים. על הקשיים הפיזיים והמנטליים של הטיול, ועל האנשים המדהימים שפגש בדרך.
תוכלו לשמוע בשיחתנו:
איך עוזבים את המסלול הרגיל ויוצאים לחוסר ודאות מוחלט
מה הוא למד על עצמו ברכיבה לבד של 25,000 קילומטר
כיצד ההקשבה ללב הצילה את חייו ברכיבה מסוכנת באוסטרליה
מה עוזר לו להכיל את חוסר הוודאות של המסע
מה הסכנות האמיתיות במסע כזה ואיך מתמודדים איתן
מהם האתגרים הפיסיים והמנטאליים המורכבים ביותר שפגש
פרק מרתק על חלום שהפך למציאות! תהנו.
שנתיים מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו.
וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב.
לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו.
אף אחד לא בא
בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם.
ואף אחד לא בא.
אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו.
לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו.
וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא.
זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד.
מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם.
גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו.
אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם.
וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.
נגה מיבר היא מייסדת בית הספר "עוגן", מורה מסמיכה ללימודי קונסטלציה מבוססת התמקדות, מרצה באוניברסיטת חיפה, מנחה בינלאומית ומומחית לטראומה קולקטיבית ולהעברה בין־דורית.
דיברנו על מסע החיים שלה מההייטק, דרך חוויות קיצון שחוותה – אוטובוס שהתהפך בהודו ופיגוע בסיני – ועד להפיכתה למנחה ומורה מוכרת. נגה חושפת איך טראומות יכולות לעורר כוח חיים, מסבירה מהי קונסטלציה מבוססת התמקדות ואיך הגוף שלנו נושא זכרונות מהדורות הקודמים.
בין השאר תוכלו לשמוע:
מה גרם לה להבין שהיא מגשימה חלום שהוא לא שלה
על המשמעות של להתמסר לחיים עצמם ומה זה מאפשר לנו
מה זו העברה בין דורית
מה הם זכרונות קולקטיביים ואיך הם משפיעים עלינו
איך הגוף מספר לנו מה אנחנו באמת צריכים
מה המשמעות של "קבלה רדיקלית של המציאות" ואיך זה קשור להגשמה
איך משפיע המאבק הקולקטיבי בין זכריות לנקביות על המציאות המורכבת שלנו בזמנים האלו
פרק עמוק ומרגש שיגרום לכם לחשוב על החיים שלכם אחרת. תהנו!
כמה שאנחנו אוהבים את "אחרי החגים".
זה כל כך נוח.
במקום לקבל החלטות…
לנקוט בפעולות…
לעשות שינוי…
להתמודד עם חוסר וודאות..
ועם הפחדים…
קל יותר להכריז שנעשה את זה אחרי החגים.
רק שלא אמרנו איזה חגים, ותמיד יש איזה חג באופק.
מה שעושה את זה מאד נוח.
כי לא צריך לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות, ועם הדברים שאנו רוצים לשנות.
רק שהנוח הזה שאנחנו כל כך מכורים לו, לא באמת נוח.
כי משהו בפנים לא מניח.
פרוש בזמן: למה מנצחים עוזבים בשיא ההצלחה? עם ערן שטרן
מה גורם לאנשים מצליחים לעזוב דווקא כשהם נמצאים באור הזרקורים?
בפרק הזה של לפרוש בשיא אנחנו מארחים את ערן שטרן – מאמן עסקי, יזם, סופר ומרצה, שבכל פעם מחדש בחר לשבור את התבנית ולפתוח דף חדש.
ערן התחיל את דרכו בתפקיד בכיר באינטל, עבר לעולם האימון העסקי, הקים עם אלון אולמן את חברת ההתפתחות האישית "קוד המנצח" – ובשיא ההצלחה החליט למכור את חלקו ולהתחיל מסלול חדש. בדרך כתב רבי־מכר, ליווה אלפי אנשים, חווה פרק ב’ בזוגיות, והחלים מסרטן.
מור שלו היא זמרת, יוצרת, ומטפלת רב תחומית בגוף-נפש. יש לה סיפור חיים לא שגרתי בו עברה תהליכי שינוי עמוקים ומשמעותיים שנבעו מתוך החיבור שלה לגוף והשימוש בו כמצפן לחיים.
בין השאר דיברנו על:
ההחלטה לנסוע מיד לאחר נישואיה להודו וכיצד השהייה הארוכה שם חיברה אותה לעצמה
ההתמודדות עם הפחד מההורות ואיבוד החופש
כיצד יילדה את הבת שלה בעצמה, בבית
החשיבות של ההקשבה לגוף והסכנה הגדולה בלהתעלם מהקול שלו
מה יכול לעזור לנו להישאר בסנטר שלנו ולהיות נאמנים לעצמנו
הפרידה המשחררת מזוגיות לא מתפקדת
האומץ הנדרש להיות במקום ה"מבולבל" או ה"לא יודע"
עולם המוסיקה שנפתח לה לאחר הגירושים
מה יכול לעזור לנו לפגוש את הרגשות הפחות נעימים
איך הגוף מוביל אותנו לבחירות נכונות
מה נדרש כדי ליצור לנו בחיים מרחב שבו נוכל לבטא את עצמנו ביותר פגיעות, אותנטיות ואינטימיות
פרק עמוק ומעורר השראה!
כשהפגישה כמעט הסתיימה, ביקשתי ממנה לסכם עם מה היא יוצאת ממנה.
היא החלה לדמוע, ותוך כדי אמרה "זה כל כך נעים שאפשר להיות אמיתית ולדבר על הכל".
וזה הזכיר לה את התחושה שחוותה בריטריט "50 גוונים של חופש" שהשתתפה בו בעבר.
ואז היא אמרה: "לפני הריטריט, חשבתי שהכרתי את עצמי… חשבתי שידעתי מה אני רוצה… חשבתי שאני יודעת מי אני…"
עצרתי אותה ושאלתי אם היא שמה לב לדבר המשותף בכל הדברים שאמרה.
"חשבתי".
בכל מה שאמרת, השתמשת במילה "חשבתי".
קודם כששאלתי אותך עם מה את יוצאת, הרגשת. זה גרם לך לדמוע.
ולפני כן חשבת.
יש הבדל עצום בין לחשוב משהו ובין להרגיש אותו.
פרק מיוחד שהוקלט בביקור שלי בקוסטה ריקה, במהלך כנס "עוצמת האותנטיות" ביחד עם יובל שוורצמן.
שגית רז היא אמא לחמישה ילדים, ששלושה מהם על הרצף האוטיסטי. מייסדת עמותת "להיות שם: אוטיסטים בדרך לעצמאות", יוצרת האלבום "עוד אדבר איתך", מחברת ספרים ומפתחת קורסים דיגיטליים למשפחות שמתמודדות עם אוטיזם. יזמית, מרצה, ולוחמת רכה בשירות האהבה.
בשיחתנו מלאת ההשראה תוכלו לשמוע:
על הרגע שבו הבינה שאופק, בנה הבכור עם אוטיזם
על האמירה המקוממת של הרופאים שאמרו לה: "תביאי עוד ילדים כי ממנו לא יצא כלום"
כיצד היא גייסה כספים לטיפולים היקרים שנדרשים
מה היה הרגע שגרם לה להחליט ולהקים את העמותה שתסייע להורים המגדלים ילדים עם אוטיזם
כיצד גידלה את חמשת ילדיה בחינוך ביתי
על רגעי הגילוי שגם הילדים השני והשלישי שלה על הרצף האוטיסטי
מאיפה היא שואבת את הכוחות והאנרגיה להתמודד עם מציאות כה מורכבת
כיצד העמותה שהקימה עוזרת למשפחות עם ילדים על הרצף האוטיסטי
כיצד רתמה את האמנים המובילים בארץ ליצירת האלבום שלה "עוד אדבר אתך"
זהו סיפור של נחישות, התמודדות, אומץ והרבה אהבה!
במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר".
והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?"
והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה".
שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול.
באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו.
פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון.
בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.
