לשכוח מראה חוף
"אדם אינו יכול לגלות אוקיינוסים חדשים אלא אם כן יש לו את האומץ לאבד את מראה החוף".
את המשפט הזה של אנדרה ז'יד שמעתי לראשונה, לפני כמה שנים מהמטפלת שליוותה אותי באחת התקופות המורכבות יותר בחיי.
הוא נאמר לי בקונטקסט של שינוי מאד משמעותי שעברתי אז בחיים.
אחרי ההחלמה מהסרטן, בתוך תהליך הגירושים, כשלמעשה אני נפרד מהזהות הישנה שלי ויוצא מחדש לעולם כאדם אחר. שעדיין לא הכרתי אותו אז.
המשפט הזה יכול להשמע מאד מגניב, רומנטי, הרפתקני…
אבל בפועל? הוא אחד המשפטים המפחידים ביותר שיש.
כי ה"חוף" הוא לא רק היבשה הבטוחה.
החוף הוא מי שאנחנו.
הוא הזהות שלנו. הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל בוקר מחדש.
הוא התשובה האוטומטית לשאלה "מי אני?"
אני מנהל, אני אמא, אני בן זוג של…, אני המצחיק, אני האחראית.
החוף הוא המקום שבו הרגליים עומדות על קרקע יציבה.
הוא זה שמעניק לנו בטחון, יציבות, ודאות.
ולאבד אותו?
זה אומר להסכים לצוף בתוך הריק. בתוך הלא נודע.
בתוך המקום הזה שבו הזהות הישנה כבר לא קיימת, והחדשה… היא עוד לא נראית באופק.
