המחיר של להיות "הילד הטוב"
לכולנו יש איזו תמונה בראש.
תמונה של עצמנו.
היא שם כבר מהתקופה המוקדמת, מהילדות.
ואנו נושאים איתה איתנו לאורך שנים לבגרות, ובמקרים רבים, עד המוות.
אנחנו בטוחים שזו האישיות שלנו.
אנחנו אומרים לעצמנו: אני הטיפוס האחראי, או אני הטיפוס המצחיק, או אני זה שתמיד מסתדר לבד.
אבל האמת היא שזו לא האישיות שלנו.
זה התפקיד שלקחנו על עצמנו כילדים, כסוג של אסטרטגיית הישרדות.
אנחנו מקבלים את התפקיד הזה בגיל צעיר יחסית.
לא תמיד מישהו נותן לנו אותו במפורש.
לפעמים אנחנו פשוט מבינים שזה התפקיד שיעשה את החיים שלנו קלים יותר.
אנחנו מבינים שאם נחזיק בתפקיד מסוים, אז יאהבו אותנו.
אז יעריכו אותנו.
אז יקבלו אותנו ונרגיש שייכות.
בתור ילד, די מהר, הבנתי מה התפקיד שלי צריך להיות.
כדי שההורים שלי יהיו מרוצים ממני, אני צריך להיות הילד הטוב.
הילד שלא עושה בעיות.
הילד שלוקח אחריות.
הילד שמביא את הציונים הטובים.
הילד שלא מפריע, שמסתדר לבד, שמעסיק את עצמו.
