שְׁנָתַיִם. מִלְחָמָה.
שנתיים מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו.
וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב.
לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו.
אף אחד לא בא
בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם.
ואף אחד לא בא.
אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו.
לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו.
וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא.
זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד.
מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם.
גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו.
אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם.
וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.
