אי וודאות כשגרה
אני חושב שכעת, כולנו כבר מבינים שאנחנו כבר כמעט שנה וחצי חיים בעולם אחר.
אנחנו חיים במציאות חדשה. מציאות של אי-ודאות מתמשכת.
כיצורים אנושיים אנחנו מאד זקוקים לוודאות הזו. אפילו מכורים לה. היא מעניקה לנו איזה שהוא בסיס מוכר ובטוח שאנחנו יכולים לעמוד עליו.
וכשהוודאות הזו איננה, אנחנו מרגישים מאד לא יציבים ולא בטוחים.
בשיחות שלי עם אנשים בתקופה האחרונה, אני שומע את אותו המשפט שוב ושוב: "אני מחכה שהדברים יתייצבו קצת לפני שאני מקבל החלטות".
"אולי אחרי המלחמה…"
"כשיהיה ברור מה קורה עם המשק…"
"כשאדע מה יהיה עם המילואים…"
אבל כמו שכולנו מבינים – אנחנו עלולים לחכות הרבה זמן.
לפני שחליתי בסרטן, גם אני חייתי באשליה שיש לי שליטה. שאני יכול לתכנן את החיים שלי קדימה, לדעת מה יקרה. ואז, בן רגע, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלי.
