תוצאות

עכשיו תורי!

אהלן,   הודעה ששלח לי נעם, אחד הקוראים והמאזינים של הפודקאסט שלי "כסף טוב". זה נכתב בעקבות ההאזנה שלו לפרק הפודקאסט עם גילעד פולק, וכך הוא כתב לי:   "היי ערן, בהשראתך ובהשראתו של גילעד פולק כתבתי את זה... אז תהנו מהפירות שלא ידעתם שזרעתם (-: "   והנה מה שנעם כתב:   עכשיו תורי / נעם לפיד התור להצלחה ריק! הסתכלי ימינה, הבט לשמאל. הרוב יבחר שלא לפעול, הרוב יבחר לפחד ליפול. התשובות לא קלות אז מפחדים לשאול. התור להצלחה ריק! הקהל יעמוד בצידי התור, הוא ינסה לעצור, לשכנע אותך לא לבחור "אם יש שם דרך אז יש גם בור" "עדיף ללכת לא לדהור". "עדיף בטוח", "עדיף לנוח", "לרכוש ביטוח", "לאכול תפוח", "בחוץ יש רוח", "אז שנזמין קינוח?", "זה מסוכן, הסוף ידוע", "הבן של כץ ניסה, נגמר גרוע"... התור להצלחה ריק! נכון, לפעמים זה טוב, לעיתים זה דרעק. אז עכשיו אני לבד לצלילי הטרק, לפעמים פותח את העיניים לצדדים ובודק רק דבר אחד ברור, בל ייסדק, אף אחד את החלומות שלי לא יפרק. התור מתקצר, הכל מוכן עכשיו תורי, הגיע הזמן.   כאן הקישור לפוסט המקורי שנעם פרסם את זה   ואני אוסיף על מה שנועם כתב: עכשיו תורכם! עכשיו תורכם לצאת לאור העולם... עכשיו תורכם לאהוב... עכשיו תורכם לעשות את מה שתמיד רציתם... עכשיו תורכם לעשות פעולה אחת, קטנה ככל שתהיה לכיוון של משהו חדש (ומפחיד).   מוזמנים לכתוב לי מה הפעולה הזו שלכם. מבטיח לענות לכולכם!   שלכם, ערן.

לא לפחד מהפחד

הי!   אתמול, אחת המשתתפות בתוכנית "עושים שינוי!" עברה תהליך של אימון ביחד עם יעל, מאמנת היישום שלנו, בקבוצת הווטסאפ הסגורה של הקבוצה.   זה היה אימון על פחד.   היא היתה שכירה שנים רבות, בתפקידי ניהול בכירים, ועזבה לאחרונה את עבודתה. פשוט כי לא יכלה יותר. היא הביעה את הפחד שלה מכך שתצטרך לחזור לעבוד בעבודה שהיא לא אוהבת, עם אנשים שאינם חולקים איתה את אותו סט הערכים.   הפחד הזה ממש שיתק אותה.   תוך כדי השיחה, יעל ביקשה ממנה שתבחן את כל טווח האפשרויות שעומדות בפניה. הטובות והפחות טובות. איך זה יהיה עבורה אם הכל ילך טוב כמו שהיא רוצה. ומצד שני, איך זה יראה וירגיש לה להיות אם תצטרך לחזור למקום שאותו היא עזבה. פשוט מחוסר ברירה.   בהתחלה היה לה ממש קשה לראות את המקום הזה. אפילו לחשוב על להיות בו שוב. זה עורר בה המון חששות ואפילו סלידה.   אבל לאט לאט, תחת ההנחיה המדוייקת של יעל, היא יכולה היתה לראות, שגם אם התרחיש הגרוע מבחינתה יתרחש, היא תדע להתמודד איתו. ולא רק להתמודד איתו, אלא אפילו להפיק ממנו את המיטב.   ההבנה וההכרה הזו שחררה אצלה משהו עצום. היא שחררה את הפחד.   או, אם נשתמש בציטוט שלה לגבי הפחד: "איזה צימוק קטן הוא נהיה, מחר הוא גם יהיה יבש! ואנפנף אותו עם מטלית לפח".   הפחד נעלם!   כשהסתכלתי על התהליך העוצמתי שהיא עברה, רק מתוך כך שהסכימה לחשוף את הפחד, ולהסתכל לו בעיניים, היא הזכירה לי את עצמי ואת מה שעברתי כאשר התגלה לי הגידול הסרטני לפני כשנה.   האבחנה הראשונית שקיבלנו הצביעה על כך שאצטרך לעבור טיפול כימותרפי. ישבתי מול הרופאה, במשרד שלה, שומע את כל התאורים וההסברים על מה שאני צפוי לעבור, על תופעות הלוואי והסיבוכים האפשריים ובתוכי מזדחל לו פחד עצום. פחד משתק.   זה לא היה פחד או חשש לחיים עצמם, אלא לאיכות החיים שתהיה לי וההשפעה של הטיפול עלי, על הגוף שלי והבריאות שלי.   זה היה ביום חמישי בבוקר.   יצאתי לסוף שבוע שהיה אחד מהקשים שאני זוכר בחיי. המחשבות על מה שאני צפוי לעבור לא הפסיקו, ואותו פחד שהיה בי, כבר לא הזדחל יותר. הוא השתקע לי עמוק עמוק בתוך הבטן. ומשם התפשט לכל איבר ואיבר בגוף שלי. ממש הרגשתי איך הפחד אוכל אותי מבפנים.   עם כל השנים של ההתפתחות האישית שעברתי, התרגולים והמודעות, עדיין הפחד הזה היה משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו. זה היה פחד שמעולם לא חשתי לפני כן בחיי.   כך עבר לו סוף השבוע.   כשהיינו אצל הרופאה, ביקשתי ממנה שתתן לי פרטים של מישהו שעבר את מה שאני אמור לעבור. רציתי לדבר עם מישהו שהיה שם. שיודע מנסיון איך זה.   ביום ראשון, בשמונה בבוקר התקשרתי אליו. גם לו קוראים ערן. עבורי ערן היה סוג של מלאך שנשלח להרגיע אותי. וזה מה שהוא עשה. הוא סיפר לי באריכות על מה שהוא עבר, הוא לא הסתיר דבר. הוא אמר שזה קשה, שזה לא נעים ובוודאי לא נחמד, אבל באותה נשימה הוא גם אמר לי "עוברים את זה, וגם אתה תעבור את זה".   תוך כדי השיחה איתו, הרגשתי איך אותו מטען של פחד שהיה בי, אותם 60 טונות של פחד ששכנו בתוכי, לאט לאט מתפוגגים. ובסיום השיחה איתו, יכולתי "להסתכל לפחד בעיניים" – יכולתי לראות את הסיטואציה שכל כך הפחידה אותי ושנמנעתי מלהסתכל עליה. הסתכלתי על התסריט והתרחיש הגרוע ביותר שיכולתי לדמיין שם, עם כל הכאב והפחד ויכולתי גם לראות שאני מתמודד איתו.   זה לא שרציתי לעבור אותו, אלא שהסכמתי לעבור אותו. קיבלתי עם עצמי הסכמה שאם אדרש לעבור אותו – אתמודד איתו.   אני יודע היום שבאותה הנקודה בדיוק – שם החלה ההחלמה שלי.   באותה נקודה שהפסקתי לפחד מהפחד. שהרשיתי לעצמי להסתכל עליו ולא להתקפל בפניו, אלא לומר לעצמי (ולו) – אם אצטרך, אתמודד איתך.   המציאות החיצונית הגיבה מאד מהר.   למחרת בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של הרופאה שהזמינה אותנו לפגישה נוספת. ויום למחרת ישבנו שוב מולה במשרד שלה.   כל שפת הגוף שלה השתנתה, היא היתה נינוחה יותר ופחות עצורה.   היא אמרה שלי שהיא ורופאים נוספים עברו על הבדיקות שלי והאבחנה העדכנית שלהם מראה שאוכל להסתפק בטיפול פשוט יותר, רק בהקרנות. ללא צורך בכימותרפיה.   ברגע שהסכמתי בתוכי לעבור דרך הכאב והפחד הגדול ביותר שלי, כבר לא הייתי צריך לעבור דרכו. כשהסכמתי לקבל את השיעור, כבר לא הייתי צריך לעבור אותו שוב.   זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי.   רגע חשוב שהבנתי מה זה באמת אומץ. אומץ הוא לא מה שהרבה אנשים חושבים. אומץ זה לא היעדר הפחד.   אומץ זו היכולת שלנו להישיר עיניים אל הפחד, ולא להתקפל מולו. אלא להסכים בתוכנו, לעבור דרכו, אם נצטרך.   היו אמיצים!

מומנטום (ככה זה נראה)

הי!   אתמול, אחת המשתתפות בתוכנית "עושים שינוי!" עברה תהליך של אימון ביחד עם יעל, מאמנת היישום שלנו, בקבוצת הווטסאפ הסגורה של הקבוצה.   זה היה אימון על פחד.   היא היתה שכירה שנים רבות, בתפקידי ניהול בכירים, ועזבה לאחרונה את עבודתה. פשוט כי לא יכלה יותר. היא הביעה את הפחד שלה מכך שתצטרך לחזור לעבוד בעבודה שהיא לא אוהבת, עם אנשים שאינם חולקים איתה את אותו סט הערכים.   הפחד הזה ממש שיתק אותה.   תוך כדי השיחה, יעל ביקשה ממנה שתבחן את כל טווח האפשרויות שעומדות בפניה. הטובות והפחות טובות. איך זה יהיה עבורה אם הכל ילך טוב כמו שהיא רוצה. ומצד שני, איך זה יראה וירגיש לה להיות אם תצטרך לחזור למקום שאותו היא עזבה. פשוט מחוסר ברירה.   בהתחלה היה לה ממש קשה לראות את המקום הזה. אפילו לחשוב על להיות בו שוב. זה עורר בה המון חששות ואפילו סלידה.   אבל לאט לאט, תחת ההנחיה המדוייקת של יעל, היא יכולה היתה לראות, שגם אם התרחיש הגרוע מבחינתה יתרחש, היא תדע להתמודד איתו. ולא רק להתמודד איתו, אלא אפילו להפיק ממנו את המיטב.   ההבנה וההכרה הזו שחררה אצלה משהו עצום. היא שחררה את הפחד.   או, אם נשתמש בציטוט שלה לגבי הפחד: "איזה צימוק קטן הוא נהיה, מחר הוא גם יהיה יבש! ואנפנף אותו עם מטלית לפח".   הפחד נעלם!   כשהסתכלתי על התהליך העוצמתי שהיא עברה, רק מתוך כך שהסכימה לחשוף את הפחד, ולהסתכל לו בעיניים, היא הזכירה לי את עצמי ואת מה שעברתי כאשר התגלה לי הגידול הסרטני לפני כשנה.   האבחנה הראשונית שקיבלנו הצביעה על כך שאצטרך לעבור טיפול כימותרפי. ישבתי מול הרופאה, במשרד שלה, שומע את כל התאורים וההסברים על מה שאני צפוי לעבור, על תופעות הלוואי והסיבוכים האפשריים ובתוכי מזדחל לו פחד עצום. פחד משתק.   זה לא היה פחד או חשש לחיים עצמם, אלא לאיכות החיים שתהיה לי וההשפעה של הטיפול עלי, על הגוף שלי והבריאות שלי.   זה היה ביום חמישי בבוקר.   יצאתי לסוף שבוע שהיה אחד מהקשים שאני זוכר בחיי. המחשבות על מה שאני צפוי לעבור לא הפסיקו, ואותו פחד שהיה בי, כבר לא הזדחל יותר. הוא השתקע לי עמוק עמוק בתוך הבטן. ומשם התפשט לכל איבר ואיבר בגוף שלי. ממש הרגשתי איך הפחד אוכל אותי מבפנים.   עם כל השנים של ההתפתחות האישית שעברתי, התרגולים והמודעות, עדיין הפחד הזה היה משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו. זה היה פחד שמעולם לא חשתי לפני כן בחיי.   כך עבר לו סוף השבוע.   כשהיינו אצל הרופאה, ביקשתי ממנה שתתן לי פרטים של מישהו שעבר את מה שאני אמור לעבור. רציתי לדבר עם מישהו שהיה שם. שיודע מנסיון איך זה.   ביום ראשון, בשמונה בבוקר התקשרתי אליו. גם לו קוראים ערן. עבורי ערן היה סוג של מלאך שנשלח להרגיע אותי. וזה מה שהוא עשה. הוא סיפר לי באריכות על מה שהוא עבר, הוא לא הסתיר דבר. הוא אמר שזה קשה, שזה לא נעים ובוודאי לא נחמד, אבל באותה נשימה הוא גם אמר לי "עוברים את זה, וגם אתה תעבור את זה".   תוך כדי השיחה איתו, הרגשתי איך אותו מטען של פחד שהיה בי, אותם 60 טונות של פחד ששכנו בתוכי, לאט לאט מתפוגגים. ובסיום השיחה איתו, יכולתי "להסתכל לפחד בעיניים" – יכולתי לראות את הסיטואציה שכל כך הפחידה אותי ושנמנעתי מלהסתכל עליה. הסתכלתי על התסריט והתרחיש הגרוע ביותר שיכולתי לדמיין שם, עם כל הכאב והפחד ויכולתי גם לראות שאני מתמודד איתו.   זה לא שרציתי לעבור אותו, אלא שהסכמתי לעבור אותו. קיבלתי עם עצמי הסכמה שאם אדרש לעבור אותו – אתמודד איתו.   אני יודע היום שבאותה הנקודה בדיוק – שם החלה ההחלמה שלי.   באותה נקודה שהפסקתי לפחד מהפחד. שהרשיתי לעצמי להסתכל עליו ולא להתקפל בפניו, אלא לומר לעצמי (ולו) – אם אצטרך, אתמודד איתך.   המציאות החיצונית הגיבה מאד מהר.   למחרת בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של הרופאה שהזמינה אותנו לפגישה נוספת. ויום למחרת ישבנו שוב מולה במשרד שלה.   כל שפת הגוף שלה השתנתה, היא היתה נינוחה יותר ופחות עצורה.   היא אמרה שלי שהיא ורופאים נוספים עברו על הבדיקות שלי והאבחנה העדכנית שלהם מראה שאוכל להסתפק בטיפול פשוט יותר, רק בהקרנות. ללא צורך בכימותרפיה.   ברגע שהסכמתי בתוכי לעבור דרך הכאב והפחד הגדול ביותר שלי, כבר לא הייתי צריך לעבור דרכו. כשהסכמתי לקבל את השיעור, כבר לא הייתי צריך לעבור אותו שוב.   זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי.   רגע חשוב שהבנתי מה זה באמת אומץ. אומץ הוא לא מה שהרבה אנשים חושבים. אומץ זה לא היעדר הפחד.   אומץ זו היכולת שלנו להישיר עיניים אל הפחד, ולא להתקפל מולו. אלא להסכים בתוכנו, לעבור דרכו, אם נצטרך.   היו אמיצים!

10 הדיברות לחיים *לא* מאושרים

שבת שלום חברים!   הפוסט הזה עלה לי בראש אתמול ברגע של השראה.   הרשת מלאה בפוסטים ותוכן בכלל על איך להיות מאושר ב-5 צעדים פשוטים, ב-3 דקות ביום או בשיטה פשוטה ומהירה... :)   אז עלתה לי התובנה שאולי כדי להיות קצת יותר מאושר, כדאי פשוט להפסיק לעשות את הדברים שפוגעים באושר שלנו...   אז הנה לפניכם, עשרת הדיברות לדברים שאם תעשו אותם, אני מבטיח לכם שתהיו פחות ופחות מאושרים. ואם תפסיקו לעשות אותם, תהיו קצת יותר מאושרים, קצת יותר בכל יום!   1. השוו עצמכם לאחרים – כל הזמן! להיות בתחרות יכול להיות דבר בריא ומקדם לפעמים. 2 אנשים שמתחרים בריצה, גורמים לכך, שכל אחד מהם מושך את השני עוד קצת קדימה, גורם לו להוציא מעצמו עוד יותר. מצד שני, להיות בתחרות תמידית עם אחרים זה מעייף, מתיש ובעיקר – חסר תוחלת. אני לא מעודד בינוניות, להיפך. אבל אם אתם עסוקים כל הזמן בהשוואה שלכם מול האחרים, אני מבטיח לכם שלא משנה מה תעשו, וכמה תתאמצו, תמיד ימצא מישהו שיהיה קצת יותר טוב מכם, או שיש לו יותר. ואז, במקום להיות מרוצים מהתוצאות שלכם ולהנות מכך, אתם עסוקים בלהתבאס מכך שיש מישהו שמוביל על פניכם. יותר מכך, כאשר אתם עסוקים כל הזמן באחרים, אז אתם עסוקים פחות – בעצמכם! יצא לי לא פעם לדבר עם בעלי עסקים שמאד עסוקים בתחרות שלהם, במה שהאחרים עושים, וככל שהם עסוקים בהם, הם משקיעים פחות זמן ומאמץ במתחרים שלהם. איזה בזבוז של זמן ואנרגיה!   2. היו חומריים כמה שאפשר העולם החומרי הוא חשוב. הגענו לכאן לעולם כדי לממש בחומר. אבל העידן שלנו היום והעולם היום יצר סוג של מרדף אינסופי של אנשים אחרי הדבר החומרי הגדול הבא. בית גדול יותר, מכונית יקרה יותר, טיסה במחלקה הראשונה או בגד מפוצץ לא באמת הפך אף אחד למאושר יותר. לא מעבר לכמה דקות/שעות (אולי ימים). להיפך, ישנם מקרים שבהם הדברים הללו אפילו גרמו לאומללות נוראה לאנשים. אגב – זה לא קשור לדברים עצמם, אלא למשמעות שאנו נותנים להם. המרדף הבלתי פוסק הוא מעייף. לעיתים הוא דורש מאנשים לשלם מחירים (לא רק בכסף) מאד גבוהים בשביל להשיגם ואז כשסוף סוף משיגים אותם, אז תחושת האושר הרגעית נעלמת ואת מקומה תופסת לא פעם תחושת ריקנות, אפילו גדולה יותר ממקודם.   3. המשיכו לצפות בפייקבוק בחיים הנפלאים של אנשים אחרים אני חושב שאחד הדברים שהכי מאמללים אנשים זה הצפייה הבלתי פוסקת בחיים של אנשים אחרים. קשור למס' 1 ברשימה כאן, של ההשוואתיות האובססיבית שיש לאנשים לגבי מה יש לאחרים, מה הם השיגו וכמה יש להם. ובמיוחד ברשתות החברתיות השונות תוכלו למצוא אינספור אנשים ודברים להשוות את עצמכם אליהם. הרי כולם יפרסמו רק תמונות מהחופשות המהממות, מהמנות שהם אוכלים במסעדות ומרגע השיא של החיים. אבל החיים עצמם קורים בין המסעדות, לחופשות ולרגעים המהממים. למעשה, מרבית החיים הם בין הרגעים האלו. אבל מי יכתוב בפייסבוק: "קמתי הבוקר והיה לי יום שגרתי לחלוטין, אפילו משעמם.. רבתי עם האשה, ובכלל אני לא כל כך מרוצה מהחיים שלי כרגע"? החיים זה לא מה שקורה בפייסבוק, באינסטוש או בטוויטר.   4. המשיכו לרצות אנשים אחרים יש משפט שאני מאד מאמין בו: "מי שמנסה לרצות כל הזמן את כולם, מגלה שהוא הרבה פחות מרוצה". לאחרים תמיד יהיו דיעות לגבינו, מחשבות עלינו ורצונות מאיתנו. אני חושב שמילדות די מתכנתים אותנו לנסות ולרצות את כולם. ואנחנו משלמים מחירים בשביל זה. בין אם בכך שאנו לא משאירים שום זמן, פנאי ואנרגיה לדברים שחשובים לנו, כי אנחנו עסוקים בלרצות אחרים. או שאנחנו מוותרים על דברים שחשובים לנו כדי שאחרים יהיו מרוצים. בכל מקרה, הריצוי פוגע בנו ופוגע באושר שלנו. זה לא שאני אומר שלא צריך לעשות דברים עבור אחרים, השאלה היא מה המוטיבציה שעומדת מאחורי העשייה שלנו. האם אני עושה משהו כי אני מנסה לרצות מישהו אחר, או שאני עושה זאת בלב שלם לאחר שהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות.   5. תכננו את חייכם על פי מה שמקובל, נחשב ו"כמו כולם" די בהמשך ישיר לדיברה הרביעית. אנחנו מתוכנתים להכנס למסגרות. ממש מילדות, עוד מהגן. ובגן, בבית ספר, בתיכון, בצבא, באוניברסיטה ובמקומות העבודה התכנות רק מתחזק ומתקבע עוד יותר. ויחד איתו מתקבעות "נורמות" מסוימות. נורמות של מה מקובל, מה נחשב, מה "נכון", מה כדאי. ואנו הופכים להיות שיבוט, כמו כולם. מי אמר שחייבים ללמוד באוניברסיטה? האם זה מבטיח הצלחה בחיים? מי אמר שאתה חייב לרכוש את הבית שאתה גר בו (ולהיות משועבד לבנק ליתרת חייך)? מה זה בכלל נורמלי? נורמלי זה בסה"כ ממוצע... האם אתם רוצים לחיות חיים ממוצעים? או שאולי עדיף להיות קצת "לא נורמלים"?   6. קחו את עצמכם ברצינות, כל הזמן! עם ההתבגרות שלנו אנו הופכים להיות יותר ויותר רציניים. התמימות הילדותית נעלמת ואיתה גם חלק מחדוות החיים שלנו. אני חושב שכולנו לוקחים את עצמנו (כולל אני את עצמי) קצת יותר מדי ברצינות. באחד המפגשים שלי עם בוב פרוקטור הוא דיבר על כך שאנשים עסוקים כל הזמן במה חושבים עליהם השכנים. ואז הוא אמר את המשפט: "השכנים לא חושבים עליכם! הם עסוקים כל הזמן במה אתם חושבים עליהם!" המשפט הזה אולי מצחיק, אבל בהחלט נכון! הרבה אנשים עסוקים במה אחרים חושבים עליהם ומתחזקים איזו תדמית חיצונית רצינית שהם חושבים שזה מה שנדרש מהם. זה מעייף ללכת עם מסכה ותחפושת כל החיים. כיצד לדעתכם אנשים מרגישים כשהם נמצאים כל הזמן בתוך תחפושת ולא מאפשרים לעצמם להביא את מי שהם באמת לידי ביטוי?   7. אל תעזו להכשל! זו אחת הדיברות החשובות בעיני. המילה כשלון מאד מפחידה אותנו. אנשים נשארים תקועים במקום שלא טוב להם, שנים על גבי שנים, מפחדים לזוז ולעשות שינוי כלשהו, רק בגלל הפחד שאולי הם יכשלו. אז הנה החדשות (טובות או לא אתם תחליטו...): אתם תכשלו! מי שעושה משהו משמעותי בחיים שלו – נכשל. מי שמשיג תוצאות יוצאות דופן – נכשל. מי שפועל מעבר לאזורי הנוחות ומעבר לגבולות הרגילים שלו – נכשל! באחד הראיונות שקיימתי עם רוברט שמין (איש עסקים, משקיע נדל"ן בינלאומי ופילנטרופ) הוא אמר משפט שנחרט אצלי בתודעה. בהמשך לשאלה ששאלתי אותו מדוע כל כך הרבה אנשים אינם משיגים את התוצאות שהם רוצים ואינם חיים את החיים שהם רוצים, הוא ענה: "כי הם לא נכשלים מספיק!". אני חובב של ביוגרפיות של אנשים משמעותיים שעשו דבר או שניים בחיים ובעולם, והמשותף לכולם: הם נכשלו! והרבה מאד פעמים. נכשלו, נפלו, קמו, נערו את האבק והמשיכו הלאה.   8. אל תעזרו באנשים אחרים, עזרה זו חולשה! מהילדות ובמיוחד בבית הספר מחנכים אותנו לפעול לבד. שאסור להיעזר באנשים אחרים. מי שנעזר באחרים במבחן, קוראים לו "מעתיקן" ומענישים אותו. זה אחד הדברים הכי מגוחכים שמערכת החינוך עושה – יוצרת אנשים שמתוכנתים לעשות הכל לבד ולא להיעזר באנשים אחרים. אף אדם שאני מכיר, שהגיע להישגים משמעותיים, וחי חיים מאושרים, לא עשה זאת לבד. יש לנו תפיסה משונה שאומרת שלבקש עזרה מעידה על חולשה. אני חושב שזה לגמרי להיפך, בתרבות שאנו חיים בה, זה מצריך הרבה אומץ לבקש עזרה, ומי שעושה זאת הוא בוודאי הרבה יותר חזק ממי שמפחד וחושש לבקש עזרה.   9. הקיפו עצמכם באנשים בינוניים, מקטרים, תחרותיים הדרך הבדוקה להישאר *לא* מאושר היא להקיף את עצמכם באנשים קטנוניים, מקטרים, בינוניים, עם אנרגיה שלילית. אנרגיה היא דבר מדבק (לטוב ולרע) והאנרגיה של האנשים סביבנו משפיעה עלינו. אחד הדברים שאני מקפיד עליהם הוא באופן מתמשך לנקות את הסביבה שלי מסביבתם של אנשים בעלי אנרגיה שלילית. אם אני פוגש כזו, אני דואג שאני לא אהיה בסביבתה יותר, או שהיא לא תהיה בסביבתי יותר. אפילו ברמה של הפייסבוק – אם אני פוגש בקיר שלי פוסטים של אנשים עם אנרגיה שלילית, מקטרים ומתלוננים, אני פשוט מסיר אותם מיידית מרשימת החברים שלי. גי'ם רוהן טבע את המשפט האלמותי שאמר: "אנו הופכים להיות הממוצע של 5 האנשים הכי קרובים אלינו". וזה נכון, רוצים להיות מאושרים? תדאגו להיות בחברתם של אנשים מאושרים. מאד מאד פשוט.   10. התרחקו מכל מה שמריח "רוחני" או נגוע בכת "ההתפתחות האישית" כן, כל הקטע ה"רוחני" הזה ממש מגוחך. יש מקרים שזה ממש מרגיש כמו כת. הרי זה לא הגיוני שאנשים יסתובבו כל כך הרבה זמן מאושרים, מחייכים, מתפתחים... מה אין להם חיים אמיתיים להתמודד איתם?? אז זהו, שיש להם. בדיוק כמו לכל אחד אחר. ויש להם גם קשיים, והם מתמודדים בדיוק עם אותם האתגרים. הם רק בוחרים לא להפוך להיות קורבניים של זה. ובמקום הם לומדים, מתפתחים, לומדים להכיר את עצמם ולשפר את עצמם. למה הם עושים את זה? התשובה מאד פשוטה: כי זה גורם להם להרגיש טוב יותר. זה נותן להם תקווה, ובסופו של דבר – זה גם משיג להם תוצאות.   זהו.   מה אתם אומרים? התחברתם? איזה מהדיברות הללו אתם עומדים לאמץ? מה אתם הולכים לנקות מהחיים שלכם? מוזמנים לכתוב לי בחזרה ולשתף אותי!   ואם אתם חושבים שגם החברים שלכם יהנו מהפוסט הזה, שלחו להם אותו!   סופ"ש מעולה! שלכם, ערן.

איך משחררים את התלות?

הי! בתחילת השבוע קיימתי הדרכה מיוחדת לאנשים שהם שכירים. זו היתה הדרכה שנולדה בעקבות "סקר השכירים" הגדול שערכתי לפני מספר שבועות. התוצאות שלו היו מאד ברורות והראו שמרבית השכירים אינם מרגישים שהם מביאים את עצמם לידי ביטוי מלא בעבודה שלהם, הם אינם מרגישים שהם מתפתחים בה, והם גם לא מרגישים שהם מתוגמלים באופן ההולם את התרומה שלהם. ו-84% מהם!! אמרו, שאם כסף לא היתה הבעיה הם היו עוזבים מיידית את מקום העבודה שלהם (חצי מהם אמרו, שהיו עוזבים גם בלי לדעת מה היו רוצים לעשות במקום). אגב, זה לא שהם רוצים לעזוב כדי לצאת לחופשות ארוכות ולא לעשות כלום... רק 2% אמרו שזה מה שהיו בוחרים לעשות. מה שהנתונים הללו מראים הוא שמרביתם מחפשים משמעות! יכולתי מאד להזדהות עם התוצאות הללו, הן לקחו אותי אחורה, לפני שנים כשעוד הייתי שכיר בעצמי והרגשתי לא מסופק, לא ממומש ומתוסכל. האמנתי אז, שאני תלוי באחרים: במעסיק שלי ובכמה הוא חושב שאני שווה, בממשלה ובכמה שהיא חושבת שאני צריך לשלם מיסים או איזה תוספת יוקר מגיעה לי, במנהל שלי ובמתי שהוא חושב שמגיע לי קידום או שלא. התלות במה אחרים חושבים ש"נחשב", "מקובל" או "צריך". האמנתי שההצלחה שלי, הסיפוק שלי והאושר שלי מושפעים מאנשים אחרים, מנסיבות ומארועים שאינם בשליטתי. האמנתי שהתוצאות שלי תלויות באחרים. באיזו שהיא נקודה, התחלתי להתעורר. להתעורר ולהבין שאם אחכה שהמצב שלי ישתפר אני חייב להשתחרר מהתלות באחרים. המשמעות היא: לקחת אחריות על החיים שלי. יש שני מצבים אפשריים: אחריות או תלות. אם שאני מאמין שאני תלוי באחרים, אז לעולם לא ארגיש מסופק, מוגשם ומתוגמל כמו שצריך – פשוט כי תמיד יהיה משהו או מישהו אחר שאני אחשוב שמונע או חוסם אותי מזה. התלות באחרים נמצאת אצלנו, עד כמה שזה אבסורדי, אבל את התלות במישהו או במשהו אחר, אנחנו יוצרים בעצמנו – לעצמנו. זה מתחיל עם הדברים הקטנים. זה מתחיל מילדות כשמחנכים אותנו ומרגילים אותנו "להתיישר", ללכת בתלם, לעשות מה שכולם עושים, להתנהג איך ש"צריך" להתנהג, להיראות איך ש"מקובל" להיראות. וכך אנו גדלים ומפתחים תלות. תלות בהורים, במורים, בסמכות, במנהלים שלנו, בבנק – באחרים! וככל שאנו הופכים להיות תלותיים יותר, כך אנו גם הופכים להיות אומללים יותר, כי הנה האמת העצובה: אף אחד אחר לא אחראי על האושר שלנו. אף אחד אחר לא קם בבוקר וחושב על מה יעשה לנו טוב, מה יגרום לנו סיפוק, מה יגרום לנו להרגיש שאנו מוגשמים וביטוי עצמי מלא. זו גם לא האחריות של אף אחד אחר – זו האחריות שלנו! אבל, לאחר שכל החיים אנו "מתוכנתים" לפתח תלות באחרים, זה לא תמיד פשוט לקחת אחריות. יש כאן גם משהו עמוק יותר. לקיחת אחריות היא לא פעם אקט מפחיד! זה מפחיד בגלל המשמעות שמגיעה אם כך: זה אומר שהדברים תלויים בי, ורק בי. וזה גם אומר, שאני לא יכול יותר, "להאשים אחרים" בתוצאות שלי. וזה הרבה, הרבה פחות נוח. אז אם אתם רוצים להשתחרר מהתלות באחרים, הדבר הראשון ולפני הכל שצריך לעשות – הוא לקחת אחריות. לקחת אחריות, ולהפסיק לצפות ש"משהו ישתנה" או שהאחרים ישתנו כדי שדברים יזוזו או יקרו לנו. מנסיוני לאורך הרבה מאד שנים, ראיתי שזה אחד הדברים שמאד מפחידים אנשים שהם שכירים – כי הם מרגישים שהם תלויים במקום העבודה שלהם. וכמו שציינתי בתחילת הפוסט, 84% מהשכירים ציינו שהם רוצים שינוי. הרבה אנשים רוצים שמשהו ישתנה בחייהם. אבל יש הבדל גדול בין הרצון של אדם לשינוי ובין המוכנות שלו – להשתנות. כולם רוצים שינוי, הרבה פחות מוכנים להשתנות כדי להשיג את השינוי שהם רוצים. בשבוע הבא אני מתכוון לקיים פעם נוספת את ההדרכה מיוחדת לשכירים שרוצים שינוי:  עושים שינוי! איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך מה יהיה בהדרכה? הנה... 3 המרכיבים ההכרחיים לבצע שינוי אמיתי ומתמשך בחיינו (מבלי לחזור ולהיתקע שוב ושוב באותו המקום) כיצד לזהות ולעקר מהשורש את הגורם העיקרי שמחזיר אותנו שוב ושוב לאזור הנוחות שלנו ומונע מאיתנו לעשות את השינוי שאנו רוצים מה השאלה האחת הכי חשובה שצריך לשאול את עצמנו שתגרום לנו לזוז ולעשות שינוי מהם 4 השלבים להבטיח את הבטחון הכלכלי שלנו מה הכלים שיעזרו לנו לחיות חיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי (אם נשתמש בהם) מה יהיה הצעד הבא עבורכם? ההדרכה היא ללא עלות, בשידור וידאו חי דרך האינטרנט, בנוחות של הבית שלכם. יש להרשם על מנת לקבל גישה. ועוד דבר חשוב - בגלל אופי ההדרכה, אני לא מתכוון לפרסם הקלטה שלה. אני חושב שמי שזה מספיק חשוב לו יתעדף את הדברים ויגיע. כל הפרטים, והמועדים שבהם ההדרכה מתקיימת נמצאים כאן בקישור. סוף שבוע מעולה! ערן נ.ב. - כן, כן, אני יודע.. אולי המועד לא מתאים, אולי השעה קצת מאוחרת, אולי אתם עייפים בסוף היום... הכל נכון.   נסיבות תמיד יהיו. תירוצים אף פעם לא חסר. אבל, תירוצים ונסיבות אולי גורמים לכם להרגיש טוב לרגע, אבל הם לא באמת יגרמו לשינוי שאתם רוצים. הצעד הראשון ללקיחת אחריות ולהפסקת התלות הוא - להפסיק עם התירוצים!

שיתוף אישי: זה לא נראה טוב!

אזהרה: זה פוסט ארוך... אפילו מאד :) הפוסט פורסם במקור בפייסבוק וזכה למאות תגובות, ניתן לראות אותו כאן   אני שוכב על מיטת הטיפולים ורופאת המשפחה בודקת אותי במשך מספר שניות. היא מסיימת, ואומרת לנו: "זה לא נראה טוב". היא ניגשת מיד למחשב שלה ומתחילה להקליד, בלי לומר לנו עוד מילה נוספת. המדפסת מתחילה לזרוק דפים החוצה, דף ועוד דף ועוד אחד ועוד אחד... היא לוקחת את חבילת הדפים מהמדפסת ועם טוש צהוב זוהר כותבת עליהם בגדול – דחוף. אני שואל אותה מה זה? במה מדובר? היא עונה בשקט ומבלי להרים את העיניים אלינו: "חשש לגידול". ואז העיניים שלה מתרוממות ופוגשות את שלנו. אתם מבינים את המשמעות? היא שואלת. אתם צריכים להיכנס לנוהל מזורז. ולטפל בזה. מה הכי דחוף כרגע? אבחון של מומחה. חכו רגע בחוץ אני מנסה לקבוע לכם תור. כשלוש שעות מאוחר יותר, אצל הרופא המומחה, התסריט חוזר על עצמו. שוב על מיטת הטיפולים, שוב בדיקה שאורכת מספר שניות בודדות, וגם הוא חוזר על אותו משפט בדיוק: "זה לא נראה טוב". וגם הוא, כמוה, ניגש למחשב ומתחיל להקליד, והמדפסת יורקת עוד דף ועוד דף ועוד אחד החוצה. המדפסת מסיימת להדפיס, והוא אומר לי: "ב-99.9% זה גידול סרטני. עוד צריך לעשות את הCT והאולטראסאונד, אבל מאיך שזה נראה ומרגיש אין לי ספק שזה זה".   "אבל אתה תחיה" הוא אומר לי, תוך כדי שהוא מחתים את ערימת הדפים שלקח מהמדפסת, מכתב הסיכום וההפניות לבדיקות. רגע לפני שאני קם לצאת, הוא עוצר אותי "תראה, אני לא יודע אם אתה מבין את כל מה שאמרתי כאן. קשה לראות עליך כי אתה מאד רגוע. אבל זה משהו שלגמרי מחלימים ממנו. יש לזה תהליכי ריפוי מלאים. אתה מבין את ההבדל בין טיפול לריפוי?" "לא. מה ההבדל?" "מריפוי מחלימים לגמרי. וחיים חיים רגילים אחר כך. כאילו זה לא היה. יש ריפוי לדבר הזה. זה כמעט 100% החלמה. רק שברפואה, אתה יודע אין 100%". ככה הכל התחיל לפני כמה חודשים. ברגע אחד, הכל משתנה. כל מה שהיה חשוב עד לאותו הרגע, הופך להיות משני. סדרי העדיפות מתהפכים, כל הפוקוס זז למקום חדש. לטריטוריה חדשה, מפחידה ובלתי מוכרת. כל מה שהיה לכאורה ברור מאליו עד אותו רגע – כמו החיים עצמם, התוכניות שהיו להמשך השבוע, הפעילויות השונות – הכל מקבל משמעות חדשה. יומיים מאוחר יותר, בסיומו של יום ארוך של בדיקות במיון, הרופאים מאשרים את הקביעה הראשונית: גידול סרטני. יש גרורות. סוג נדיר יחסית (רק 5% מהגברים בעולם זוכים בו). והבשורות הטובות (כן, מסתבר שיש גם כאלו...): יש טיפול מאד אפקטיבי שמביא ל-98% החלמה. הימים הראשונים מאד מאתגרים. החיים מטולטלים ברגע. חוסר הוודאות, מה העתיד צופן, מה יש לי בכלל? מה הטיפול שנדרש? מהן תופעות הלוואי? איך זה ישפיע עלי? על המשפחה? על העסק? הרבה מדי שאלות ומעט מדי תשובות. יצאנו למסע. מסע שנכפה עלינו על ידי המציאות. לא בחרנו בו, לא ייחלנו לו, אבל הוא שם וצריך לעבור אותו ובדרך הטובה ביותר שאפשר. אני כותב יצאנו, כי לרגע אחד לא הייתי שם לבד. מהבדיקה הראשונה ולכל אורך הדרך ויקי היתה שם איתי ועבורי ואני חושב שהדבר הכי משמעותי שיצא מהמסע הזה (יש יותר מאחד) הוא שהוא חיבר ביננו בעוד רמה וחיזק אותנו כזוג וכמשפחה. לפני שאתאר את סיפור המסע והתחנות השונות, אני אתחיל מהסוף: אני בריא. אני כבר אחרי הטיפולים והבדיקות האחרונות הראו שזה כבר מאחורי. חשבתי הרבה האם לכתוב את הפוסט הזה. אני אדם פרטי וחשובה לי הפרטיות שלי. אני לא נוהג לשתף יותר מדי על הדברים האישיים שאני עובר. אבל הפעם אני מאמין שיש כאן דברים שיכולים לעזור גם לאחרים. בין אם הם מתמודדים עם מחלה, או כל אתגר אחר בחיים, אני חושב שבמסע שלי אספתי כמה הבנות ותובנות שאולי גם אחרים יוכלו למצוא בהן ערך. אז הנה, כמה תחנות במסע שלי... תחנה ראשונה - יש אתגרים בחיים, אף אחד לא חסין מהם במחלקה הרדיולוגית, בקומה -2 באיכילוב, פגשתי את כולם. מבוגרים וצעירים (וילדים קטנטנים), חרדים וחילוניים, יהודים וערבים, גברים ונשים, שכירים ועצמאיים. אף אחד לא חסין. וכאן כולם שווים. כולם מתמודדים. כל אחד בדרכו. חלקם מגיעים לבדם, האחרים עם בן משפחה או חבר. כולם בני אדם, לכולם יש אתגרים. לאתגרים שבוחרים אותנו לא משנה המגדר שלנו ולא אכפת מהגדרות וממאפיינים כאלו או אחרים. כל החיים יש לנו אתגרים. חלקם משמעותיים יותר, חלקם פחות. אחת האמונות שיש לי היא שאנו מקבלים על עצמנו את האתגרים שאנו יודעים להתמודד איתם. גם אם ברגעים הראשונים אין לנו מושג איך ומה לעשות, אני יודע בתוך תוכי, שאם קיבלתי אתגר מסויים, זה בגלל שיש לי את היכולת להתמודד איתו. זה כמו סוג של מחנה אימונים ליכולות שלנו. על מנת להתמודד עם אתגרים מורכבים יותר, אנו נדרשים לפתח יכולות חדשות. אחרי השוק, ההלם והפחדים הראשונים, קיבלתי על עצמי את האתגר, הבנתי שכעת, זה חדר הכושר שאני צריך להתאמן בו. ושבסוף התהליך, אני אצא לא רק בריא, אלא גם חזק יותר ועם יכולות גבוהות יותר לחיים. תחנה שניה – הכל מתחיל ונגמר באנרגיה הכל זה אנרגיה. האנרגיה שלנו והאנרגיה שבסביבה שלנו היא אולי הדבר החשוב ביותר. כבר מהרגעים הראשונים, ויקי ואני היינו מאד מודעים לאנרגיה שאנו נמצאים בה ולאנרגיה שאנו מאפשרים לה להתקיים בסביבתנו. זה משהו ששנים רבות הקפדנו עליו, אבל מהרגע של האבחון זה הפך להיות אפילו "קיצוני" יותר. היה לנו ברור שלכל מי שנספר תהיה השפעה על האנרגיה שבסביבה שלי. כי גם אם אתה האדם הכי מודע בעולם, ברמת המודעות המפותחת ביותר, עדיין יש לסביבה ולאנרגיה הסובבת אותנו השפעה. כך שמהרגע הראשון כמעט, קיבלנו החלטה שלא לשתף מה שאני עובר, אלא אם מדובר באנשים שאנחנו יודעים שיוכלו לסייע ולעזור וכאלו שידענו שנקבל מהם אנרגיה גבוהה. יש משהו במילה הזו: "סרטן" שמקושר אליה המון פחד. אני מודה, שאפילו אני היום, ובכלל לכל אורך הדרך, כמעט לא השתמשתי בה. גם כשסיפרתי על כך, השתמשתי לרוב במילה "גידול" במקום. פשוט הרגשתי מיד את הפחד שעולה גם אצלי וגם בצד השני כאשר השתמשתי במילה "סרטן". והיה כאן גם משהו נוסף, מרגע האבחון פתאום השתייכתי לקבוצה של "חולים" של אנשים שיש להם את ה-מחלה. לא רציתי שיתייגו אותי. לא רציתי לתייג את עצמי. יש כח עצום לסביבה שלנו ולאנרגיה שהיא מביאה איתה ופשוט החלטנו להיות זהירים ביותר עם סוג האנרגיה שאנו מאפשרים לה להיות במרחב שלנו. מצד אחד יש הקלה מסויימת בלספר לאחרים על מה שאתה עובר. גם תחושת השחרור, וגם התגובות, האמפתיה, האהבה שמקבלים מהצד השני. אבל היה לנו ברור שלצד אלו, במקרים מסויימים זה יכול להגיע גם עם פחד, רחמים וחשש. לא רצינו לאפשר את זה במרחב ולכן מיעטנו לספר ולשתף. שיתפנו עם קבוצה מצומצמת של אנשים, חברים ובני משפחה. מי שידענו שיכול לעזור, לתמוך ולקדם את ההחלמה שלי. יצרנו סוג של קבוצת תמיכה. אנשים שהיו שם עבורנו בשלבים שונים של המסע הזה, שנתנו יד, עצה טובה, ועזרו, כלאחד בדרכו ועם המון אהבה ואכפתיות. וזה אחד הדברים הכי ממלאים באנרגיה שיש. תחנה שלישית – ניהול משברים החיים בנויים ממשברים ומאתגרים. כמובן שלא רק, אבל יש כאלו. תמיד. לא מכיר מישהו שחסין מהם (עיינו ערך בתחנה הראשונה). אחד הסממנים של משברים ואתגרים הוא חוסר הידע וחוסר הוודאות. אתה פשוט לא יודע בפני מה אתה עומד ואין לך גם שום מושג כיצד לפתור את הבעיה ואיך מתמודדים איתה. הגישה שעבדה לי במקרה הזה היתה קודם כל להחליט שאני אחראי על ההחלמה שלי. יש לנו נטייה לפעמים, במקרים של מחלה, לשים את כל משקל האחריות להחלמה שלנו על מישהו אחר – בדרך כלל זה יהיה על הרופאים. וברור שתפקידם לסייע לנו להחלים, אבל לתפיסתי, האחריות היא קודם כל ולפני הכל שלנו. וזה מתחיל בלסמוך עלינו, על עצמנו. אפילו יותר מעל הרופאים. הם בני אדם כמונו. יש להם כמובן ידע ומומחיות שלנו אין, אבל זה לא מסיר מאיתנו גרם של אחריות לברר, ללמוד, לשאול, להתייעץ וגם להיות מי שמקבל את ההחלטות. אלו הם החיים שלנו. שיחת הטלפון הראשונה שלי, ביום הגילוי, אחרי שיצאתי מהרופא המומחה עם האבחנה הראשונית היתה לויקי לספר לה. שיחת הטלפון השניה, היתה ליובל. יובל הוא חבר, שלאורך השנים צבר נסיון רב בהתמודדות עם המחלה. תחילה במשפחה שלו ובהמשך כשעזר ועודנו עוזר לאנשים רבים. אני מחייג, הוא עונה ואני מייד מספר לו. הוא מתחקר אותי על מה שאני יודע. וזה לא הרבה. "טוב. תן לי שעתיים ואני חוזר אליך. מברר לך מי הכי טוב בארץ ואיך מגיעים אליו". זו שיחה מאד עניינית של מנהלי פרויקטים מנוסים. והוא הרבה הרבה יותר מנוסה ממני בתחום הזה. הוא אומר לי שאני פשוט צריך להכנס לתחום חדש וללמוד אותו. כמו שאני עושה בכל תחום אחר שמעניין אותי בחיים ובעסק. אז נכון שהפעם אני לא בחרתי את התחום הזה, אבל אופיין הפעילות הוא אותו הדבר. מסיימים את השיחה לא לפני שהוא אומר לי שהכל יהיה בסדר, שעוברים את זה. שזה מאד נפוץ, שיש טיפולים. ושהוא כאן עבורי לכל מה שאני צריך. חוסר ידע וחוסר וודאות – אלו הם שני הקשיים הגדולים באתגרים מסוג זה. הפתרון הוא פשוט – לצבור ידע. ללמוד, לדבר עם אנשים שעברו דברים דומים, לקרוא באינטרנט (באתרים רשמיים) ולהתייעץ עם אנשים שעברו משהו דומה. ככל שאני לומד יותר וחוקר יותר רמת הידע שלי עולה, רמת החששות יורדת. גם חוסר הוודאות מתחלף לאט לאט. לרגע לא היה לי חשש אם אחיה או אמות. גם הרופאים לכל אורך הדרך די הורידו את האפשרות הזו מהפרק. הפחד העיקרי שלי היה על ההשלכות של הטיפולים, תופעות הלוואי וההשפעות לטווח ארוך על איכות החיים והיכולות שלי. זה גרם לי לחקור ולחפש עוד פתרונות, עוד דרכים להתמודד, מה עוד יכול לעזור. הרפואה הקונבנציונאלית היא חשובה ובעלת ערך רב, אבל אני מאד מאמין ופתוח גם לדברים נוספים, ואני יודע שחלק משמעותי מההחלמה שלי הוא גם בזכות התהליכים הנוספים שעברתי לאורך הדרך. תחנה רביעית – הנכונות לבקש ולקבל עזרה אני חושב שעבורי, זה היה אחד השיעורים המשמעותיים ביותר שעברתי בחודשים הללו. באופן כללי, אני לא טיפוס שיותר מדי מבקש עזרה. יותר מכך, ברוב המקרים ומן הסתם גם מתוקף העשייה שלי, אני לרוב בצד השני – זה שעוזר לאחרים. גיליתי שהפעם אני חייב לבקש עזרה. לא הכל אני יכול ללמוד בעצמי. לא הכל אני יכול לעשות בעצמי. וגם היו רגעים וימים תוך כדי הטיפולים שעברתי, שפשוט לא יכולתי לעשות דברים שקודם היו מאד טריוויאליים עבורי. אני חושב שלבקש עזרה, עבורי היה סוג של סימן לחולשה. ואני לא יכול להפגין חולשה. זה משהו שלאגו שלי מאד קשה איתו. קשה לו להיות במקום הזה. אבל הפעם, לא היתה לי יותר מדי ברירה. הייתי חייב לבקש עזרה. לבקש עזרה זה רק צד אחד של המשוואה. צריך גם לדעת לקבל אותה. ולפעמים, זה לא פחות קשה מלבקש אותה. אז ביקשתי, וגם קיבלתי עזרה. לא מעט. זו אחת החוויות המרגשות והממלאות יותר שחוויתי מעודי. האנשים שביקשתי מהם עזרה מילאו אותי בכל כך הרבה אהבה והכרת תודה. באחת הנסיעות שלנו ברכב, בדרך לבדיקה כלשהי, אמרתי לויקי שאני מרגיש מבורך. מבורך על כך שלאורך השנים צברנו כל כך הרבה אנשים שאכפת להם מאיתנו, שאוהבים אותנו ורק רוצים לעזור. תחנה חמישית – שינויים מיידיים בהתנהלות הכל קרה די מהר. בתוך כשבוע מהאבחון הראשוני כבר עברתי ניתוח. לא משהו מורכב, אבל עדיין ניתוח. זה הצריך הערכות. היו לי פעילויות מתוכננות, היו מחויבויות ותוכניות. סדר העדיפות היה ברור, וניקינו מיד מהלו"ז את מה שצריך. התנצלתי בפני מי שצריך ופיניתי את היומן. עושים את מה שצריך. אחד הדברים הראשוניים שלמדנו הוא שלתזונה יש משקל מכריע בהחלמה. זה לא משהו שלמדנו מהרופאים (לרוב הם גם לא ייחסו לכך יותר מדי חשיבות), אבל הבנו שזה מאד משמעותי. בתוך ימים ספורים הפכתי לטבעוני, ללא גלוטן, שומן, סוכר ואלכוהול. התחלתי לקחת תוספי תזונה ספציפיים שהומלצו לי על ידי נטורופתית שמתמחה בטיפול באנשים עם מחלות דומות. אפילו את המים שאנחנו שותים החלפנו במים מיוחדים, בסיסיים מאד ואנטי אוקסידנטיים. זה מדהים שלפעמים אנחנו רוצים לעשות שינויים בחיים מהסוג הזה, וזה נראה לנו כל כך מורכב ולפעמים אפילו בלתי אפשרי. אבל כשיש לנו את הסיבות הנכונות, זה קורה בכלום זמן. לא רק שהשינוי הוא מיידי, אלא גם פתאום לא קשה להתמיד ואין נפילות. בסופו של דבר, זה רק עניין של סדרי העדיפות שאנו נותנים לדברים. תחנה שישית – להתמסר לתהליך אני מודה שזה אחד הדברים שהיו לי קשים בדרך, ושאני שמח שהתנסיתי בהם. מהרגע הראשון, כל ההתייחסות שלי היתה כאל סוג של "פרוייקט" שצריך לנהל אותו ולעבור אותו. שיש בו משימות שצריך לבצע, תוצאות שצריך להגיע אליהן. כך אני יודע להגיע לתוצאות בחיים שלי. אני מנהל פרוייקטים מצטיין. היכולות והכישורים שלי בתחום הזה הביאו אותי להישגים רבים לאורך השנים. אבל הפעם, זה דורש גם מיומנויות נוספות שכמעט ולא התנסיתי בהן בחיי. אחת מהן, זו המיומנות שצריך לפעמים לדעת גם להתמסר לתהליך. להבין שאין משימה ספציפית שצריך לנהל או להספיק, אלא פשוט לאפשר לעצמך לחוות את מה שאתה עובר. גם ובמיוחד אם החוויה לאו דווקא נעימה, רצויה או טובה. בתחילת המסע, ובמיוחד עוד כשאופן הטיפול הרפואי לא היה עדיין מוגדר וברור, גיליתי שיש בי הרבה התנגדות. התנגדות למחלה, התנגדות לטיפולים מסויימים שמאד הפחידו אותי, התנגדות לתופעות הלוואי. אני זוכר סוף שבוע קשה במיוחד, שלכל אורכו התהפכתי מבפנים. היתה בי התנגדות עצומה למה שחשבתי שעומד לפני ושאני צריך לעבור. בראשון בבוקר, לאחר ששוחחתי בטלפון עם אדם שעבר את מה שאני הייתי אמור לעבור, משהו בי השתנה. השיחה איתו היתה מאד משמעותית עבורי. הוא היה מדהים. מכיל, תומך ועוזר ולאחר השיחה איתו הרגשתי כאילו מטען של כמה טונות השתחרר לי מהלב. אני חושב שזו הייתה הנקודה הראשונה שבה השלמתי עם מה שאני עובר והסכמתי להתמסר לתהליך. שחררתי את ההתנגדות העצומה שהייתה בתוכי וקיבלתי בתוכי מתוך הסכמה פנימית את התהליך שאני צריך לעבור. קרה שם משהו בנקודה הזו. שאני יודע ששם החלה ההחלמה המלאה שלי. ממש באותו הרגע. כשהסכמתי לקבל ולהתמסר לתהליך. מרבית הזמן הרגשתי טוב. מי שלא ידע על מה שאני עובר, לא היה יכול לנחש. אבל היו ימים שבהם לא הרגשתי טוב וגם בנקודות האלה החלטתי לשחרר ולהתמסר, לכאבים, לחוסר הנוחות, לחוסר האונים ולחוסר היכולת להשפיע על המצב באותו הרגע. פשוט הייתי צריך לעבור דרך זה. לעבור דרך הכאב. עזרה לי כאן מאד אקסיומה שלמדתי בעבר שאומרת ש"הכאב הוא סופי". הוא לא ימשך לתמיד. יש לו תוקף מסוים והוא נגמר ועובר. וזה באמת ככה. וככל שהפסקתי להתנגד לזה ולהתמסר לתהליך, כך זה עבר מהר יותר. תחנה שביעית – העבודה הפנימית אחת השיחות הראשונות, עוד ביום הראשון של האבחון הראשוני, הייתה למטפלת הרוחנית והרגשית שלי. זו הייתה שיחה מאד משמעותית עבורי. היא עזרה לי לקבל פרספקטיבות חשובות על מה שאני עובר ועל מה שאני צפוי עוד לעבור. ממש באותה שיחה התחלתי תהליך של חקירה פנימית בתוכי (תהליך שעדיין נמשך), שבו אני מברר עם עצמי למה זה קרה? למה עכשיו? למה ככה? מה השיעורים שיש כאן עבורי? לאן זה יכול להוביל אותי? וכיצד זה יכול לפתח אותי? ברור לי שאם משהו כזה פוגש אותי, יש לכך סיבה. אני לא מאמין שדברים קורים סתם או במקרה. יש להם סיבות גבוהות יותר. לא תמיד אנו יכולים לדעת או להבין אותם ואת הסיבות הגבוהות הללו. לפעמים זה מתאפשר רק בפרספקטיבה של זמן ולפעמים גם אז לא. אז יצאתי לחקירה. תהליכים, טיפולים, שיחות עם מטפלים שונים והרבה שיחות עם עצמי. אני יודע שלתהליך הפנימי שעברתי ועודני עובר יש משקל משמעותי ביותר בהחלמה שלי. אני הרגשתי את זה בנקודות מסוימות בתהליך ממש בזמן אמת. אם זה בטיפולים מסוימים שבהם הרגשתי פיסית איך מתרחש בתוכי ריפוי מסוים ובמקרים אחרים דרך תובנות חדשות והבנות חדשות שהגיעו לתודעה שלי. התהליכים הללו גם עזרו לי בהתמודדות הרגשית. הטלטלה הראשונית, חוסר הוודאות והפחד היו מאד כבדים ומורידי אנרגיה. אבל ככל שהתקדמתי, הם השתחררו והוחלפו בתחושת בטחון, וודאות והחלמה. תחנה שמינית – חשיבות השגרה כמו שכתבתי קודם, לרוב הרגשתי טוב. וכחלק מתהליך ההחלמה היה לי ברור שהשגרה, עד כמה שאצליח לשמור עליה, גם תשמור עלי. אז ככל שיכולתי, המשכתי לקיים את השגרה שלי. היו כמובן ימים מסויימים שבהם ביטלתי פעילויות והייתי עסוק בהתאוששות, אבל ככל שהמצב הפיסי שלי אפשר לי (ולשמחתי זה היה רוב הזמן) שמרתי על השגרה שלי. פגישות עם לקוחות, הרצאות, סדנאות ופעילות עסקית שוטפת. זכור לי במיוחד מפגש בקורס שהעברתי. זה היה המפגש השני בקורס (מתוך ארבעה) והוא היה יום למחרת האבחון הראשוני והפגישה אצל רופאת המשפחה. בדרך לשם עוד שוחחנו איתה והיא הפנתה אותי להגיע למיון יום למחרת כדי לעבור את כל הבדיקות הנדרשות. איך נכנסים ככה למפגש? איך מעבירים ככה מפגש? הראש בכלל לא במפגש. אבל בכל זאת, יש כאן את המחויבות לאנשים. נזכרתי כאן במשפט ששמעתי לפני הרבה שנים מהמנטור שלי בוב פרוקטור. הוא אמר: “A pro, is at it’s best, regardless…” כלומר, שמקצוען תמיד יהיה במיטבו, ללא קשר לנסיבות. אז השתדלתי, עד כמה שיכולתי לפעול כך ככל שיכולתי. דווקא בתקופות סוערות, השגרה שומרת עלינו. תחנה תשיעית – מה טוב בזה עבורי? באחד הלילות, יום או יומיים אחרי שכבר היתה לנו אבחנה ברורה ותוכנית טיפולים, ישבנו ויקי ואני במיטה והכנו ביחד רשימה של כל הדברים הטובים שהחוויה הזו מביאה לחיים שלנו. גם בארועים הקשים והמאתגרים יש ברכה עבורנו – אם אנו מחפשים אותה. יצרנו רשימה לא קצרה של דברים שיכולנו לראות, כבר בתחילת הדרך, שהם ברכה עבורנו. חלק גדול מהם כבר התממש ואני מלא תודה והוקרה על כך. החשובים בהם עבורי, הם קודם כל החיבור עם ויקי, עם הילדים והמשפחה. חוויתי (ועודני חווה) כמויות גדולות של אהבה ותמיכה שקיבלתי מהאנשים סביבי. יכולתי לראות עד כמה אני חשוב עבורם ועד כמה הם חשובים ומשמעותיים עבורי. קיבלתי שיעורים שהם priceless לחיים: בסדרי עדיפות. בהתמסרות, בבקשת עזרה ובקבלת עזרה, בשמירה על האנרגיה שלי, ביכולת ההתמודדות שלי עם אתגרים וביכולת שלי להכיל חוסר וודאות ופחד. התזונה שלי השתפרה בצורה משמעותית, הורדתי כמה ק"ג מיותרים, חזרתי לרוץ ואני היום בכושר טוב יותר משהייתי מלפני שהכל התחיל. זה יכול להישמע כעוד תובנה רוחנית קלישאתית, אבל הכרת תודה ופחד לא יכולים לגור ביחד. חוויתי את זה בצורה הכי משמעותית שאפשר. היו הרבה ברכות במה שעברתי וחוויתי. ולסיום, כמה מילות חשובות ביותר של תודה. קודם כל לויקי, אהבת חיי, הנפש התאומה שלי. אי אפשר לתאר כמה עוצמות שגיליתי בך וכמה אהבה שלא דמיינתי שאפשר לקבל. האהבה שלך מרפאת. היא ריפאה אותי. לבנים שלי, לאחים ולמשפחה שלי, על כל האהבה, הדאגה והעזרה. לכל החברים שעזרו, תמכו, חיבקו ובעיקר אהבו אותי ואותנו. לכל המטפלים שנעזרתי ועודני נעזר בהם, על התובנות, התמיכה והאנרגיה שקיבלתי מכם. לרופאים ורופאות שטיפלו בי במסירות לאורך כל הדרך. מהפחד שאשכח ואפספס מישהו אני בכוונה לא מציין שמות כי היו כל כך רבים ומשמעותיים עבורי. ותודה אחרונה היא לכם. למי שקראו עד כאן... על ההקשבה (בקריאה) הנדיבה שלכם ועל שאפשרתם לי לפרוק. זה גם חלק מהריפוי שלי.

הוא הכפיל את ההכנסה שלו פי 3 בחודש!

אני מאד מאמין בתכנון ובחשיבה מוקדמת על הדברים שאנו רוצים להשיג וליצור. זה נכון בחיים, ובוודאי שנכון בעסקים (אפילו יותר).   לפני כשבוע קיבלתי את ההודעה הזו מלקוח שאני מלווה באופן אישי. לצורך העניין נקרא לו גלעד (שם בדוי).   כחודש לפני כן, ישבנו כמה שעות מרוכזות ביחד כדי ליצור לעסק שלו אסטרטגיה מקיפה ומעמיקה לעסק.   הוא לקח את האסטרטגיה שבנינו ביחד והתחיל ליישם אותה מיידית. ואז הגיעה ההודעה הזו ממנו. ועשתה אותי מאושר! אין דבר שגורם לי לסיפוק והנאה יותר מלראות את הלקוחות שלי מיישמים ומשיגים את התוצאות שהם רוצים. הוא עוד לא יישם את כל התוכנית האסטרטגית שבנינו לו, ויש לו עוד דרך לעשות, אבל בתוך זמן קצר ביותר, בתוך כחודש, הוא כבר יותר משילש את ההכנסות שלו!! לאחר ששיתפתי את זה בפייסבוק לפני כמה ימים קיבלתי שאלה מלקוח אחר שביקש שאפרט מה בדיוק הוא עשה שגרם לו להשיג את התוצאות הללו. חשבתי קצת על התשובה שכתבתי לו, ואני חושב שיש בה ערך ולכן בחרתי גם לשתף אותה אתכם כאן כעת (אפילו עוד העמקתי אותה יותר). אבל לפני התשובה שלי אליו, קצת רקע: מדובר בבעל עסק ותיק. הוא לא בתחילת הדרך שלו, אבל עם זאת הוא הרגיש שהוא "תקוע" בסוג של תקרת זכוכית. דווקא בגלל שהוא מאד טוב במה שהוא עושה, הוא נתקע שם. כי מרבית המוצרים והשרותים שהוא מכר ללקוחותיו היו תלויים בזמן האישי שלו. בעיקר הוא היה מוכר שרות אחד, שהיה כולו מבוסס על הזמן האישי שלו. כך שהוא הגיע למקום שבו הוא די מילא את הזמן האפשרי, ומצד שני הגיע לאותה תקרת זכוכית. אני קורא לזה - "קללת המוכשרים". מדובר בבעלי עסק מוכשרים במיוחד, משיגים הרבה לקוחות אבל אז היומן שלהם מתמלא, אין להם דקה פנויה, ואז הם נתקעים באותה "תקרת זכוכית". כשישבנו ביחד, הסתכלנו על העסק שלו מנקודת מבט רחבה יותר. בדקנו אילו מוצרים ושרותים נוספים הוא יכול להוסיף, פיתחנו כיוונים למקורות הכנסה נוספים, הוספנו מוצר פרימיום שמאד משפיע על השורה התחתונה ומוצרים נוספים. תכננו תהליך מובנה שבו הלקוח עובר ממוצר למוצר, בחנו מחדש את התמחור שלו (והעלנו מחירים), בחנו את ערוצי השיווק, את כל המשפך השיווקי שלו ויצרנו לו תוכנית עבודה ברורה להמשך. ואז הוא יצא לדרך ליישם. אז הנה 3 תובנות עיקריות לגביו ולגבי התוצאות שהוא השיג: מדובר באדם מאד מאד חרוץ. הוא לא בוחל בעבודה, בעבודה קשה, ובלעשות את מה שצריך לעשות. מרבית האנשים מעדיפים להשאר בנוחות שלהם. אבל אז לרוב, גם אין תוצאות. אני מכיר אותו כבר כמה שנים ולכל אורך הדרך ראיתי שהוא לא חושש לנסות דברים חדשים, הוא לא חושש להכשל. הוא מיישם מהר, נכשל מהר וממשיך הלאה. מרבית האנשים חוששים להכשל. חוששים לטעות. ולכן הם חוששים להתנסות בדברים חדשים. ואם אנחנו לא מנסים דברים חדשים, אין שום סיכוי שנגיע למקומות חדשים. אני מאד אוהב את הספר של דר' סוס: "אם יוצאים מגיעים למקומות חדשים". אני מאמין שלצאת מהנוחות שלנו היא עקרון משמעותי ביכולת שלנו להגיע למקומות חדשים. גלעד היה מוכן להתנסות בדברים חדשים. לנסות לעשות דברים שלא עשה קודם לכן. האם היו לו חששות? בוודאי. האם היה לו בטחון שזה יעבוד? ממש לא. האם זה עצר אותו מלנסות – ממש לא! גלעד הוא תלמיד חרוץ ושקדן. הוא לומד ממני ומאחרים, כבר הרבה שנים. הוא כל הזמן מחפש להעשיר את הידע שלו, רואה דברים חדשים, לומד אותם ומיד מיישם (מאד מהיר ביישום כבר אמרתי?) אני מאד מאמין בגישה הזו. אין אדם אחד שיש לו את כל הפתרונות ואת כל השיטות. גם אני לאורך השנים למדתי ועודני לומד מאינספור אנשים. נעזרתי במנטורים רבים (וגם היום עודני נעזר). מכל אחד לקחתי משהו, מכל אחד קיבלתי משהו. אבל אף פעם לא חיפשתי את ה"אחד" שאצלו יהיו כל התשובות עבורי. תמיד חיפשתי להמשיך ללמוד ולהתפתח. גלעד השכיל לטפח קהל לקוחות נאמן הוא בנה רשימת תפוצה לאורך השנים האחרונות, אבל ברגע שהוא החל להציע לרשימה וללקוחות שלו מוצרים חדשים, הוא קיבל היענות מרשימה ולקוחות נוספים שבעצם עד אותו הזמן ישבו על הגדר וחיכו למשהו "חדש" ממנו. זהו עקרון מאד חשוב. בעיקר למי שיש לו היום רק מוצר/שרות אחד שהוא מציע ללקוחות שלו. אתם לא רוצים להיתקע רק עם מוצר / שרות אחד. אתם רוצים גיוון. אתם רוצים לתת ללקוחות שלכם אפשרויות. בכל פעם שאני מציע מוצר או שרות חדש, תמיד אבל תמיד יש לקוחות מאד ותיקים שכאילו רק חיכו שאציע משהו חדש. מה הדבר הבא שאתם יכולים להציע ללקוחות שלכם לקראת השנה החדשה? אני מקווה שהמקרה של גלעד יעורר בכם השראה לקראת השנה החדשה. החגים הקרובים, ותחילת השנה החדשה זו הזדמנות מעולה לעצור לרגע, לעשות חושבים ולבנות אסטרטגיה מקיפה וחדשה לעסק. ומי מכם שמעוניין להעזר בי בתהליך הזה, מוזמן למלא כאן שאלון הכרות קצר. מאחר ואיני מלווה באופן אישי לקוחות רבים, חשוב לי לוודא שישנה ביננו התאמה ושאני אוכל להעניק לכם את הערך שחשוב לכם. מנסיוני, הלקוחות שהפיקו את הערך המקסימלי מהליווי שלי הם אלו שנמצאים במיינדסט המתאים, ושנמצאים בשלב המתאים בחייהם, שבו ליווי מסוג זה יהיה אפקטיבי ובעל ערך מירבי עבורם. הנה שוב הקישור לשאלון ההתאמה מאחל לכם שנה טובה, מלאה בהגשמה ואהבה! שלכם, ערן.

פרק 4 - בדרך להצלחה

ברוכים הבאים לפרק הרביעי של הפודקאסט "כסף טוב". אני ערן שטרן, והפעם אני שמח להביא בפניכם פרק מיוחד במינו. אני איש של מילים. למילים יש כח עצום. הן מביאות לידי ביטוי את המחשבות שלנו.

תבחרו טוב, תבחרו בטוב!

אני לא מאמין במקריות. אני מאמין שמה שקורה, קורה מסיבה כלשהי. גם הדברים ה"פחות נעימים" שאנו חווים, יש להם סיבות גבוהות יותר. לרוב אנחנו לא יודעים מהן הסיבות הללו, בטח כשהדברים קורים ומתרחשים. ולפעמים רק בפרספקטיבה של ה"בדיעבד" אנו יודעים למה הדברים קרו כפי שהם קרו.   לא מזמן שמעתי בהרצאה מוקלטת של אחד המנטורים שלי מארה"ב שסיפר על בעל עסק שקצת סטה מדרך הישר, נתפס ונשלח לכלא לשנתיים. לכאורה, סיטואציה בהחלט לא נעימה. כשנה וחצי לאחר שכבר ישב בכלא, פגעו 2 מטוסים במגדלי התאומים. אחד המטוסים פגע בדיוק בקומה שבה שכנו המשרדים של אותו אדם. אם הוא לא היה יושב בכלא באותו הזמן, הוא היה יושב במשרד במגדל התאומים ונהרג ביחד עם כל שאר האנשים שהיו בקומה באותה העת.   יש סיבות גבוהות לדברים שקורים.   היום שוב אנו הולכים לבחירות, רק 5 חודשים לאחר הסיבוב הקודם. לא משהו שמישהו באמת היה רוצה. לא משהו ש"בריא" למדינה ולתושבים. אבל זו המציאות כרגע.   למה זה קורה? אני לא חושב שמישהו באמת יודע. (אני לא מתכוון לסיבות ה"ארציות" שהן לכאורה ברורות, אלא לסיבות הגבוהות יותר).   אני מאמין, שפשוט קיבלנו הזדמנות שניה.   הזדמנות שניה לתקן את מה שדרוש תיקון.   השתתפתי בשבועות האחרונים בהרבה שיחות ומטבע הדברים עלה גם נושא הבחירות הקרובות. שמעתי אנשים שאומרים ש"אין להם בשביל מי להצביע". או ש"הם לא מאמינים שמשהו באמת ישתנה" או ש"הקול שלי גם ככה לא יעשה הבדל".   אני מודה שקשה לי עם אמירות כאלו. כי אלו הן אמירות שהן "תבוסתניות" בעיני. שמי שעומד מאחוריהן בחר בגישה "קורבנית", כזו שאינה לוקחת אחריות על המצב ומעדיפה להטיל את האשם על אחרים. אני משוכנע שמי שנוקט בגישה כזו כלפי הבחירות, גם נוקט בגישה כזו באופן כללי בחיים שלו. שהחיים שלו זה משהו ש"קורה לו", שהדברים שקורים הם לא באחריותו ושאין לו יכולת השפעה על התוצאות שלו.   תבחרו – אחריות או קורבנות? הם לא יכולים לגור באותו הבית ביחד.   אין יותר מדי מה לומר על מערכת הבחירות הזו שאין ספק שהידרדרה למקומות מאד מאד נמוכים. כמות ההפחדות, ההסתה, השקרים, השנאה, הספינים והמניפולציות שברו את כל השיאים האפשריים.   אני לא חושב שיש מפלגה שחפה מאלו. יש כאלו שיותר, יש כאלו שקצת פחות, אבל כולן ללא יוצא מהכלל השתתפו במחזה המביש הזה.   השאלה שאני חושב שצריך כל אחד לשאול את עצמו היום כשהוא מגיע לקלפי היא בכלל לא שאלה של מדיניות, היא לא שאלה של בטחון, היא לא שאלה של כלכלה והיא בטח לא שאלה של ימין או שמאל. לא חושב שכבר יש באמת דבר כזה... מרבית הישראלים יושבים עמוק במרכז. כבר לא מעט שנים.   השאלה החשובה בעיני, היא בכלל שאלה של ערכים.   מה הערכים שאני מאמין בהם? מה הערכים שאני מאמין שאנו כבודדים וכמדינה צריכים לחיות ולהתנהל על פיהם? מה הערכים שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו כאן על פיהם? אלו הן השאלות החשובות באמת.   אלו הן בחירות על ערכים.   וכל אחד צריך לשאול את עצמו באילו ערכים הוא מאמין. ולבחור על פי מי שמשקף לדעתו את הערכים הללו במידה הטובה ביותר.   שמענו הרבה הפחדות בשבועות האחרונים: - הפחדות מהערבים - הפחדות מהחרדים - הפחדות מהשמאל הקיצוני - הפחדות מהימין הקיצוני - הפחדות מהדתה - הפחדות מחילוניות יתר - הפחדות מהאירנים, החמאס, החיזבאללה וכל חבריהם אינסוף הפחדות.   אין מה לומר – שיווקית, הבחירה ללחוץ על הפחדים של האדם ועל הכאבים שלו תמיד הוכחה כאפקטיבית.   השאלה היא, האם אני רוצה לבחור מתוך פחד. האם אני בוחר ללכת עם הפחד. כי המציאות היא מה שאנו בוחרים בה. ומי שבוחר לפחד, יחיה מציאות של פחד.   האלטרנטיבה היא לבחור בתקווה. כשאתם הולכים היום לקלפי לבחור – תבחרו מתוך תקווה. לא מתוך פחד. יש לנו מספיק ממנו. מדינת ישראל הוקמה בגלל הפחד מהשמדת העם היהודי. אבל זה היה לפני למעלה מ-70 שנים.   אנחנו כבר לא באותו מקום. אנחנו כבר לא במקום שחושש מהישרדות. עברנו את הפאזה הזו. הגיע הזמן לפאזה של תקווה, לא של פחד.   תבחרו במי שאתם מאמינים שמשקף את התקווה, את העתיד, את מה שטוב לכם ולמדינה. לא במי שרוצה עוד ועוד להפחיד אתכם יותר.   אני מקווה שכעם ניטיב לנצל את ההזדמנות השניה שקיבלנו. שלא נבזבז אותה לריק.   שנדע לבחור מתוך תקווה, לבחור כי אנו רוצים עתיד טוב יותר ולא עתיד של פחד, פילוג ושנאה. שנדע לבחור במי שיאחד אותנו ולא יפלג אותנו.   שנדע לבחור בטוב שמגיע לנו. צאו להצביע, אל תבחרו להישאר בבית בקורבנות.   תבחרו טוב, תבחרו בטוב! שלכם, ערן.

אתה צריך להרוג את האדם שאתה

הי! בסרט המעולה "רוקט-מן" שמתאר את חייו של אלטון ג'ון, מראים רגע בתחילת הקריירה שלו, שבו שניה לפני שהוא עולה לבמה לאחת ההופעות הראשונות שלו, תופס אותו הסוכן שלו ואומר לו: "אתה צריך להרוג את האדם שאתה,  כדי להפוך להיות האדם שאתה רוצה להיות" המשפט הזה ממש תפס אותי. גרם לי לעצור לרגע ולחשוב. מצד אחד, יש בו משהו מאד "דרמטי": להרוג את האדם שאתה. למה צריך להרוג משהו כדי להתקדם? ומצד שני, יש בו משהו מאד מאד נכון. קשה לנו לעשות שינויים משמעותיים בלי לשנות משהו בתוכנו. כל שנוי שאנו רוצים לעשות דורש קודם כל שמשהו אצלנו ישתנה. כי אנחנו אנשים של הרגלים. לרוב אנו פועלים מתוך ה"אוטומט" הרגיל שלנו. וזה לא קשור רק לאופן שבו אנו מצחצחים את השיניים בכל בוקר (תבדקו את עצמכם, אתם עושים את זה בדיוק באותה הצורה בכל בוקר מחדש). באחד הראיונות המרתקים שקיימתי בעבר עם דר' ברוס ליפטון, הוא חשף עובדה מדהימה שלמעשה 95% מהמחשבות שלנו הן מחשבות "אוטומטיות" כלומר נובעות באופן אוטומטי לחלוטין מתת המודע שלנו. אנחנו חושבים שאנו חושבים, אבל בפועל רק כ-5% מהמחשבות היומיות שלנו הן באמת מחשבות מודעות, כל השאר המחשבות הן אוטומטיות לחלוטין. וכך אנו חושבים שוב ושוב את אותן המחשבות, ו"משום מה" מתפלאים שאנו ממשיכים לקבל בדיוק את אותן התוצאות. איינשטיין הגדיר זאת כחוסר שפיות כשאמר, שזה "חוסר שפיות להמשיך ולעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה". לכן כל כך קשה לנו לשנות הרגלים. כי אנו מונעים בצורה אוטומטית לחלוטין מתוך תת המודע שלנו. ואז מגיע המשפט הזה: "להרוג את מי שאתה" כן, אנחנו צריכים להרוג חלקים "אוטומטיים" שונים שקיימים בתוכנו כדי להתקדם, כדי לשנות, כדי להגיע לתוצאות חדשות ולמקומות חדשים. הנה כמה דברים למשל, שאנו צריכים להרוג: את החלק הפחדן שחושש מכל מה שהוא חדש ושונה ממה שאנו רגילים לו את החלק שזקוק נואשות לוודאות כדי להרגיש מוגן ובטוח את החלק שמונע ומושפע מ"מה אחרים יחשבו או יגידו עלי?" את החלק שבי שאינו מאמין בעצמי ויש עוד הרבה כאלו... אני זוכר את עצמי, בנקודות שונות בחיים, שבהן עמדתי לפני שינויים משמעותיים או צעדים משמעותיים בחיים, ואז בפרוש הייתי צריך להרוג חלקים מסויימים בתוכי, כדי להפוך לאדם שאני רוצה להיות.   למשל כשהחלטתי לעזוב קריירה מפוארת שבניתי במשך 9 שנים באינטל ולצאת לדרך חדשה כבעל עסק, לבנות את עצמי מחדש, מאפס...   הייתי צריך להרוג את ה"ערן הישן" שהאמין עד אז שהעבודה היא מה שמעניק לו בטחון בחיים כדי לאפשר צמיחה ל"ערן החדש" שמבין שבטחון לא תלוי במקום עבודה, אלא באמונה שלי בעצמי, ביכולות שלי ובאמביציה, בדרייב ובאנרגיה שלי.   להרוג את ה"ערן הישן" שהרגיש כבר מאד נוח בקריירה שלו, בעבודה שלו ובדרך שהתקדם בה כדי לאפשר מקום ל"ערן חדש" שמוכן להתמודד עם חוסר וודאות, עם תחומים חדשים ועם יכולות חדשות שהוא צריך ללמוד ולפתח.   ויש עוד הרבה חלקים בתוכי שהיו צריכים למות, כדי שמשהו חדש יוכל לצמוח.   כך היה גם כשהחלטנו לצאת לטיול של שנה בעולם עם הילדים. להוציא אותם ממסגרות הלימודים, לקפל את הבית ולנסוע. היו הרבה דברים ש"הרגנו" בתוכנו לפני, תוך כדי ואחרי הטיול הזה. למשל: שהרבה יותר חשוב לנו לצבור חוויות מאשר "רכוש" או דברים שבמקום "לחכות לפנסיה" או "לזמן הנכון" או "לרגע שכל הכוכבים יסתדרו במקום הנכון" כדי שנפעל לממש את החלומות שלנו, לממש אותן עכשיו שחוסר וודאות יכול להיות מאד מפחיד ומאיים, אבל מביא איתו גם הרבה הזדמנויות וחוויות חדשות שלא היינו יכולים לראות ולחוות אם לא היינו מאפשרים לעצמנו לחוות חוסר וודאות שמה שאחרים סביבנו חושבים ואומרים לפעמים חשוב, לפעמים פחותובעיקר חשוב מה אנחנו חושבים שמה שאחרים חושבים או קוראים לו "לא נורמלי" מבחינתנו הוא הכי נורמלי בעולם ושה"נורמלי" שלהם בעינינו הוא לא שפוי (וזה לא עושה אותנו צודקים ואותם טועים, כי אין באמת דבר כזה בכלל) שיש יותר מדרך אחת "נכונה" לחיות את החיים שלנו בשורה התחתונה, אני מאמין שהמשפט שנאמר לאלטון ג'ון הצעיר בתחילת דרכו (לפחות לפי הסרט רוקט-מן) – הוא נכון. אנחנו באמת צריכים "להרוג" את ה"אני הישן" כדי לאפשר לחדש לצמוח. זה לא תמיד קל, לרוב זה לא. ה-95% של המחשבה האוטומטית וההרגלים שלנו לרוב חזקים יותר. אבל אם הרצון הפנימי, האמיתי שלנו הוא ברור, חזק ופועם, אז יש לנו סיכוי גדול יותר לשנות. זה לא תמיד יצליח. זה לא תמיד יקרה כמו שחשבנו או ציפינו. אבל בוודאות – זה ישנה אותנו ובדרך כלל לטובה. אז שני דברים שאני ממליץ לכם לעשות בעקבות הפוסט הזה: לכו לראות את הסרט "רוקט-מן" חוויה צרופה ובמיוחד למי שגדל על שיריו של אלטון ג'ון תבחרו משהו, קטן ככל שיהיה, שאתם רוצים ובוחרים להרוג ב"אני הישן" שלכם כדי לאפשר למשהו חדש לצמוח מוזמנים לכתוב לי בחזרה, מה בחרתם "להרוג"... :) שלכם, ערן.

תודה! ההרשמה שלך נקלטה

ברגע זה הרובוטים האוטומטיים שלנו שולחים אליך מייל אישור עם הרבה מידע חשוב על כל התוכן המשמעותי שניתן להפיק מהאתר שלי. 
חשוב לוודא שקיבלת את המייל הזה, לעיתים הודעות תקינות נכנסות בטעות לתיקיית הספאם או הקידומים, אז כדאי לבדוק אם זה לא הגיע לשם בטעות, ואם כן, למשוך את המייל לתיקייה הראשית בתוכנת הדואר שלך כדי שלהבא ההודעות יגיעו לשם.
איזה כיף שאתם כאן!

יש לי מתנה מדהימה עבורכם!

מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!

הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור

רגע לפני שאתם עוזבים!

אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור

השאלה שלך נשלחה!