צמיחה אישית

סוף סוף מתפנה קצת לכתוב על הריטריט "50 גוונים של חופש" שהסתיים ביום ראשון השבוע. אם יש משהו שהבנתי על מה שקורה לי עם הריטריט הזה, הוא שבכל פעם שהוא מתקיים, אני נדרש לעבור בו איזו שהיא קפיצת מדרגה. זה לא רק שהמשתתפים עוברים בו תהליך עמוק עם עצמם, כך קורה גם לי. אז נכון שאני הוא המוביל של הרכבת הזו, הקטר. אבל ביחד עם זה, אני גם קרון ברכבת, בתהליך העמוק שסוחף את כולנו שם. התכנסנו ביום רביעי שעבר, 22 אנשים, שיוצאים ביחד למסע חקירה פנימית עמוק. לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה מצפה לנו. לכל ריטריט, לכל קבוצה, יש את התמה שלה. כל פעם זה משתנה מקבוצה לקבוצה. למדתי לבוא בסקרנות לגלות מה תהיה התמה של הקבוצה הזו. בשבת בבוקר, כשהתארגנתי לקראת פתיחת היום הרביעי של הריטריט, עוד תהיתי ביני לבין עצמי מה התמה של הקבוצה הזו, ואז בשמונה ורבע בבוקר זה כבר היה ברור. ההתראה הראשונה של פיקוד העורף תפסה אותנו בתחילת הפעילות של הבוקר. עוד לא הבנו אז, שזו רק היתה ההודעה על כך שנפתחה המלחמה, ולא באמת אזעקת טילים.

רויטל שטיאט היא מייסדת שיטת Inpower, מלווה אנשים עם קריאה פנימית לשנות את העולם. מרצה, מנטורית בינלאומית ומומחית לשחרור אמונות מגבילות. דיברנו על הילדה הטובה שהיתה, על הפחד לבלוט, על מנהיגות שלא תמיד נבחרת, אלא נכפית מבפנים. שוחחנו על הפער בין מי שאנחנו היום לבין מי שנועדנו להיות, על כסף כתודעה, על חופש אמיתי, ועל הבחירה לשהות עם פחד במקום לברוח ממנו. תוכלו גם לשמוע עוד: כיצד חוויות הילדות מעצבות את מי שאנחנו מהם המחירים שאנו משלמים כדי להיות "ילדים טובים" כפי שהסביבה מצפה מאיתנו על הקונפליקט הפנימי שקיים אצל רבים, בין הרצון "לא לבלוט" והצורך הפנימי להשאיר חותם מהי תופעת ה"מנהיגים בעל כורחם" וכיצד ניתן לזהות אותם מדוע הפחד הוא סימן חשוב ומשמעותי בדרך לשינוי על היחסים המורכבים שלנו עם כסף וכיצד ניתן לפתור אותם מה הקשר בין כסף, חופש וראויות מהי המשמעות האמיתית של "לחגוג את החיים" פרק עמוק, כן ואמיץ, על הבחירה לחיות באמת. תהנו.

אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש". ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה. בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט. עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו. עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה. אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו. אבל הוא לא נרשם. הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה". הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן. וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון..." אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון". יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה. אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים. יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט. בלי דאגות כלכליות. בלי עומס בעבודה. בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי. יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז. אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש. וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם. ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים. המשפט היה: ריפוי = כנות בשדה של אהבה בום! פתאום הנקודות התחברו לי.

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי. יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז. אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש. וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם. ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים. המשפט היה: ריפוי = כנות בשדה של אהבה בום! פתאום הנקודות התחברו לי.

אופק (סוואן) הוא מנחה ליחסים, אינטימיות, ותקשורת אותנטית מקרבת. בשיחה חשופה וכנה, הוא שיתף על הטראומות שעיצבו את חייו וכיצד החוויות האלו הפכו למנוע שדחף אותו להתפתחות האישית שלו ולחיפוש אחר חיבור אמיתי. בין השאר תוכלו לשמוע: כיצד הרצון שלו ליצור חיבור ולהיות אותנטי הניע אותו לשינויים בחייו על האהבה הנכזבת מכיתה א' שהשפיעה עליו לגדול, להתפתח ולפתח את הצבע הייחודי שלו על איך הוא הפך את הפחד והחרדה מהמוות לאנרגיה שנותנת לו שליחות ומשמעות מה היה בסדנת המיניות ששינתה את תפיסתו לגבי ביטחון, גבולות, והקשר שלו עם עצמו ועם אחרים למה כל כך קשה לנו להיות אותנטיים, פתוחים וכנים מהי הגבריות המודרנית מה המחיר שאנחנו משלמים כשמסתירים את האמת פרק מרגש ומעצים!

להיות אותנטי ~~~~~~~~~~~~ להיות אותנטי, זה לבטל פגישה כשאתה לא מרגיש טוב נפשית, במקום להגיע ולהעמיד פנים. להיות אותנטי, זה לומר לחבר שהוא פגע בך, במקום לשמור טינה בשקט. להיות אותנטי, זה להודות בפני החבר שלך, שאתה יודע שפגעת בו, ואתה מצטער על זה. להיות אותנטי, זה לומר לבת הזוג שלך מה אתה באמת רוצה, גם כשאתה יודע, שזה משהו שמאד מפחיד אותה. להיות אותנטי, זה לשתף אותה בפחדים העמוקים ביותר שלך, גם כשזה הופך אותך להיות מאד פגיע מולה. להיות אותנטי, זה להודות שאתה עייף מדי למפגש חברתי, גם כשהצד השני ממש רוצה ללכת. להיות אותנטי, זה לומר "אני צריך זמן לעצמי" כשזה באמת מה שאתה צריך, גם אם מישהו אחר יכול לפרש את זה כדחייה להיות אותנטי, זה לאפשר לעצמך לבכות לידה, כי זה כואב וזה מה שיש בך כרגע. להיות אותנטי, זה להודות בפני הילדים שלך שעשית טעות, במקום להצדיק את עצמך. להיות אותנטי, זה לומר לילדים שלך, מה מתאים לך ומה לא, ומה אתה לא מוכן לעשות, גם כשמדובר בהם. להיות אותנטי, זה להודות בפני הצוות שלך, שאינך יודע את התשובה ושתבדוק, במקום להעמיד פנים שאתה בקיא בהכל. להיות אותנטי, זה לבקש את הכסף שחייבים לך, גם כשזה מרגיש לא נעים. להיות אותנטי, זה להודות שאתה מפחד מהתמודדות עם נושאים כלכליים, במקום להתחמק מהם. להיות אותנטי, זה לבקש עזרה כשאתה סובל מדיכאון או חרדה או סתם קשה לך, במקום לנסות להסתיר ולהתמודד לבד. להיות אותנטי, זה לבחור בדרך שנכונה לך, גם אם היא לא מקובלת בסביבה, בחברה או במשפחה שלך. להיות אותנטי, זה להודות בפני עצמך שקשר מסוים כבר אינו בריא לך, גם אם זה אומר שמישהו בצד השני יתאכזב או יפגע ממך. להיות אותנטי, זה לשתף במשהו שגורם לך לגאווה, גם אם אחרים יוכלו לחשוב שזו התרברבות. להיות אותנטי, זה לומר "לא" בלי להרגיש צורך להסביר או להצטדק, כשאתה יודע עמוק בלב שהבקשה אינה מתאימה לך. להיות אותנטי, זה להכיר בכך שיש דברים שאתה פשוט לא טוב בהם, במקום להמשיך להתעקש. להיות אותנטי, זה להיות מוכן להביע דעה לא פופולרית, ולהיות מוכן להרגיש "לא שייך". להיות אותנטי, זה לסרב להשתתף בפעילות שלא תואמת את הערכים שלך, ולהיות מוכן לשלם בתחושת בדידות. להיות אותנטי, זה להציב גבול מול חבר שחצה אותו, גם אם זה יגרום לאובדן החברות. להיות אותנטי, זה לשתף חבר בקושי אמיתי שאתה מתמודד איתו, גם אם זה יפגע ב"תדמית המושלמת" שיצרת לעצמך. להיות אותנטי, זה לשנות מסלול חיים שהשקעת בו שנים, כי הוא כבר לא תואם את מי שאתה, ולהיות מוכן לפגוש בלבול, חוסר ודאות ופחד מהלא נודע. להיות אותנטי, זה לוותר על ההגנות, התחפושות והפרסונה שבנית סביבך במשך שנים, ולהתחיל להיפתח למציאות חדשה. להיות אותנטי, זה להודות שלעיתים אתה מרגיש חסר ערך, גם כשכלפי חוץ אתה מציג ביטחון עצמי. להיות אותנטי, זה להודות שלפעמים אתה מקנא באחרים, במקום להכחיש רגשות "לא נעימים". להיות אותנטי, זה לקבל משוב קשה בלי להתגונן או להסביר, כי יש עמוק בפנים אתה יודע שיש בו גרעין של אמת שנכון עבורך. להיות אותנטי, זה להפסיק לנסות לרצות את ההורים שלך בבחירות החיים שלך, גם אם זה יגרום להם אכזבה עמוקה. להיות אותנטי, זה לקבל שיש בך חלקים לא זוהרים (ואפילו "אפלים) שאתה לא אוהב, ועדיין לקבל שהם חלק ממי שאתה ולהתייחס אליהם בחמלה. להיות אותנטי, זה לעזוב את "התפקיד" שהחברה הטילה עליך, ולהגדיר מחדש את מי שאתה באמת רוצה להיות. להיות אותנטי, זה להבין שאתה משתנה, כל הזמן, ומותר לך לשנות את דעתך ואת הבחירות שלך. להיות אותנטי, זה להיות מוכן לשלם מחירים על הבחירות שלך. להיות אותנטי, זה להפסיק לאהוב רק חלקים מעצמך, ולקבל ולאהוב את עצמך כפי שאתה - עם כל המורכבויות והפגמים. * * * ומה זה להיות אותנטי עבורכם?

בן 53 היום. מרגיש שזכיתי ובורכתי באמת. בורכתי באהבה שלי עם ורד, בילדים שלי, בעיסוק שלי וביכולת שלי לגעת בחיים ולהשפיע ובמשמעות שזה נותן ומביא לחיים שלי. בורכתי בזכות הזו לגעת בחיים של אחרים, אפילו לרגע ולדעת שבזכות הנגיעה הקטנה הזו, משהו טוב קרה להם בחיים. בורכתי בחברים ובאנשים הטובים שאספתי ונאספו סביבי לאורך כל השנים. בורכתי בגוף שלי ובבריאות שלי וביכולת שלי לפעול איתו, לנוע ולזוז איתו ולקבל ממנו עונג והנאה. בורכתי במיניות שלי וביצר וביצירה שלי. בורכתי בכישורים וביכולות המיוחדות שלי. בורכתי בחיבור העמוק שלי פנימה לעצמי, בהקשבה לעצמי ובאינטואיציה החדה שלי. בורכתי בהדרכה שלי ששומרת, מגינה עלי ומכווינה אותי. בורכתי בסקרנות, ביצירתיות וביכולת שלי לגרום לדברים שאני רוצה לקרות. בורכתי במטפלים ואנשים מיוחדים שליוו ומלווים אותי לאורך השנים, שעזרו ועוזרים לי להפוך להיות טוב יותר עם עצמי, לעצמי ולאחרים. בורכתי באהבה שיש בי ובכך שלמדתי לפעול מתוכה בדברים שאני עושה ובתנועה שלי בעולם.

נבו פרץ הוא מטפל, יזם, יוצר ואיש משפחה. בעשור האחרון הוא עוסק בהנחיית סדנאות וטיפולים מבוססי נשימה, חשיפה לקור ואימון מנטלי. בפרק אירחתי שוחחנו על המסע האישי המדהים שלו, כיצד הפך מילד עם מחלה אוטואימונית שהתעורר משותק בגיל 12, לנער שמן ולבסוף ללוחם בשייטת. בין השאר תוכלו לשמוע: על החרם שעבר בצבא ומה הוא למד מכך על עצמו מדוע ההליכה לקצוות שלנו מאפשרת לשינוי לקרות מדוע גברים, לרוב, אינם נותנים לעצמם לגיטימציה להרגיש ולהביע רגש האם חייבים משבר גדול בחיים כדי ליצור שינוי בחיים שלנו כיצד הגוף והמציאות החיצונית משמשים כהכוונה עבורנו מה יכול להעניק לנו יותר חופש מדוע לפעמים צריך לדעת לוותר על אנשים בחיים שלנו כיצד גבולות מעניקים לנו חופש פרק עוצמתי ומלא תובנות על הקשר בין משברים, שינוי וצמיחה!

נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם". חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה... נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות - אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות - המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן. אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו. אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת. התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו - מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים. אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל - התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש. בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה. אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט. ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.