השבוע נפגשתי עם לקוחה שהתמודדה עם אירוע בריאותי משמעותי בחודשים האחרונים.
זה מסוג הדברים שתופס אותך בהפתעה, כך באמצע החיים. לא מתוכנן. עוצר אותך מכל התוכניות שחשבת עליהן, מכל הדברים שאתה עסוק בהם, מכל מה שעד לפני רגע היה "חשוב" ופתאום הופך להיות משני.
היא סיפרה לי שהארוע הזה גרם לה לחשוב. לחשוב על הצוואה שלה.
בהתחלה חשבתי שהיא מתכוונת לצוואה רגילה, זו שאדם משאיר אחרי לכתו, שבה הוא מגדיר כיצד לחלק את רכושו.
אבל מהר מאד היא הבהירה לי שלא לצוואה הזו היא מתכוונת.
(לא שהיא לא חשובה, היא בהחלט חשובה).
היא התכוונה למשהו אחר לחלוטין.
היא אמרה לי שהארוע גרם לה לחשוב מה היא משאירה כאן אחרי לכתה. איזה חותם? איזו משמעות?
היא התכוונה ל"צוואה הרוחנית".
למה שנשאר הרבה אחרי שאנחנו כבר לא כאן.
השיחה איתה הזכירה לי את ההשתתפות שלי בכינוס השליחים העולמי של ארגון חב"ד שאליו הוזמנתי להשתתף כמרצה בשנת 2013.
בארוע השיא של הכנס (“הבנקעט”), הקרינו סרטון קצר של הרבי מליובאוויטש שבו הוא דיבר על כך שהרעיונות שלנו ישארו עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה כאן.
שבעצם זו המורשת שאנו משאירים אחרנו שתמשיך להדהד עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה כאן בגופנו הפיזי.
אני חושב שכל אחד מאיתנו היה רוצה בסוף ימיו לדעת שהוא "השאיר אחריו משהו", איזה שהוא חותם. משהו עם משמעות.
אבל במקרים רבים זה לא קורה. לפחות לא איך שאנשים תופסים את זה. כי הרי כולנו בסופו של דבר משאירים אחרינו תמיד משהו עם משמעות. אם זה הילדים, או האופן שבו נגענו לאורך חיינו באנשים שונים בסיטואציות שונות.
אבל עדיין, היינו רוצים לדעת שהשארנו משהו נוסף.
יש לכך סיבות שונות.
ראשית, הרבה אנשים אינם תופסים את עצמם כבעלי ערך או משמעות גבוה. תפיסת הערך העצמי שלהם היא נמוכה. הם לא רואים איך מה שהם עושים בעולם משפיע על אנשים אחרים. הם לא רואים כיצד הם נוגעים בחיים של אנשים אחרים.
וזו שטות מוחלטת. כי בסופו של דבר, אין אדם בעולם שאין לו ערך או משמעות. אין אדם שלא משפיע בצורה כזו או אחרת על החיים של אנשים אחרים. זה מתחיל בדברים הכי קטנים.
אבל כמובן שתמיד אפשר יותר. ועל זה האגו שלנו נתפס. על כך שאנו לא עושים מספיק.
הוא משווה אותנו לאחרים, שעושים יותר, שמשפיעים יותר, וכשאנו מסתכלים על אחרים ומשווים – ורואים שהם עשו יותר, אנו מייד מקטינים את העשיה שלנו.
תמיד יהיה מישהו שעושה יותר. מישהו שמשיג יותר ומי שמשפיע יותר.
אז מה?
זה לא מוריד גרם מהתרומה ומההשפעה שלנו.
אל תשתפו פעולה עם האגו שלכם שעושה את זה. תזכירו לעצמכם מי אתם ומה אתם עושים. כיצד אתם משפיעים ואיך ההדהוד שלכם בעולם מתגבר.
ויש אנשים שפשוט לא יודעים כיצד להדהד את המתנה שלהם לעולם.
הם כבר יודעים למה הם כאן, הם יודעים מה הם מביאים ואיזה ערך הם מעניקים, אבל הם פשוט לא יודעים איך להביא את זה לרמת תהודה גבוהה יותר.
איך לגעת ביותר אנשים, איך להשפיע על יותר אנשים. איך להגיע אליהם ולהרעיף עליהם מהכל טוב שיש להם לתת.
אם אתם שייכים לקבוצה הזו, אל תתייאשו. אם לא מצאתם כרגע דרך לעשות זאת, זה לא אומר שהיא לא קיימת.
אני מאד מאמין במידול (מלשון מודל) – כלומר, למצוא את מי שעושה בהצלחה את מה שאני רוצה לעשות וללכת ללמוד ממנו איך הוא עשה את זה.
אין באמת קיצורי דרך אמיתיים להצלחה, חוץ מהדבר הזה – ללמוד ממי שכבר השיג בהצלחה את מה שאני רוצה להשיג.
זה לא שאתם חייבים ללכת לאדם הזה. גם לא תמיד אפשר (חלקם כבר אינם בין החיים), אבל לרוב יש להם מורשת שאפשר ללמוד ממנה. ספרים, סרטים, או כאלו שהמשיכו את דרכם.
חפשו לכם מודל לחיקוי.
וישנה סיבה נוספת – ישנם את אלו שלא יודעים (או שמעולם לא טרחו לברר ולדייק) מה הם מביאים לעולם. מהו הדבר היחודי שלהם, המתנה או השליחות שלהם בעולם.
הם עושים כל מיני דברים, אבל לרוב הם אינם מסופקים מכך.
כי יש קשר הדוק בין השניים.
במקו שבו אנו פועלים ב"נתיב השליחות" שלנו, שם אנו מרגישים בעלי ערך. שם אנו מרגישים את התרומה שלנו, את ההשפעה וההדהוד שלנו על העולם.
ולפעמים זה דורש דיוק ובירור – להבין למה אני באמת כאן? מה התפקיד האמיתי שלי? כיצד נועדתי להשפיע?
זו עבודה.
עבודה פנימית.
וזו העבודה הקשה ביותר שיש. לעשות את העבודה הפנימית, את הבירור הפנימי עם עצמנו, את עבודת ההתפתחות האישית שלנו – זו העבודה הקשה (אך המתגמלת) ביותר שיש.
אם אתם שייכים לקבוצה הזו – עשו את הצעד הראשון. חפשו את הדרך שלכם לברר ולדייק את השליחות שלכם בעולם.
עד היום פורסמו אינספור מחקרים, שבדקו אנשים שהיו בסוף דרכם, רגע לפני שסיימו את חייהם.
ואחת השאלות שאותם אנשים נשאלו היתה – על מה אתם מתחרטים?
התשובה שלהם, תמיד היתה זהה: על כל הדברים שלא עשינו.
הרבה פעמים אנו נעצרים בגלל פחד כזה או אחר, בגלל חשש "להפסיד" משהו או "לשלם את המחיר". אבל המחיר הגבוה ביותר שנשלם, הוא המחיר של ההחמצה. של הדברים שלא עשינו כי פחדנו שלא יצליחו או שנכשל.
בפרספקטיבה של חיים שלמים, אין באמת משמעות לכשלון כזה או אחר, כי גם אם נכשלנו במשהו (ואנו נכשל, תמיד. זה חלק מהדרך להצליח), לפחות נדע שעשינו כמיטב יכולתנו. שלא ויתרנו לעצמנו.
אני מאמין שכל אחד מאיתנו רוצה להשאיר כאן אחריו "צוואה רוחנית"...
אני מאמין שבשביל זה הגענו לכאן. כדי להשפיע.
כדי להשאיר חותם.
אז מה היא הצוואה הרוחנית שלכם?
שלכם,
ערן
נ.ב. – אם אתם הייתם רוצים לגלות למה אתם כאן, או מהי ה"צוואה הרוחנית" שלכם, או שאתם כבר יודעים ומחפשים את הדרך המעשית להביא אותה לידי הדהוד גבוה יותר בעולם – כתבו לי כאן.
אולי אחת התוכניות שלנו תוכל לעזור לכם להגיע לשם.
