משבר

בשעה שהדברים הללו נכתבים, אנו נמצאים בעיצומו של אחד המשברים הייחודיים, המוזרים והמשמעותיים שהאנושות ידעה אי פעם. זה כאילו שהעולם נעצר. אנשים מתבודדים בבתיהם, עסקים סגרו את שעריהם, ממשלות הכריזו על עוצר וכולם עברו למצב של מלחמה בווירוס הקורונה. אנחנו כרגע נמצאים עוד בעיצומו של המשבר ואף אחד לא יודע עדיין בבירור מתי זה עומד להסתיים ובאיזו צורה. אני אנסה במאמר הזה לתת כמה זוויות מבט מעניינות על משבר וירוס הקורונה ובעיקר על האופן שבו המשבר הזה כבר משנה ועוד ישנה את העולם כפי שאנו מכירים אותו, ואת חיינו – עכשיו ובעתיד לבוא. כמו שאני מסתכל על המצב שנוצר אנחנו לא מדברים על מגיפה אחת, יש כאן שתי מגיפות שאנו מתמודדים איתן. הראשונה והברורה מאליה, היא המגפה הבריאותית. הווירוס שמשתולל ומדביק עוד ועוד אנשים בקצב מהיר ביותר. מול הווירוס הזה עומדות ממשלות, וצבאות של רופאים, מדענים ואנשים שעוסקים יום ולילה בפיצוח שלו ובהבאת תרופות, חיסונים ודרכי התמודדות כדי לחסל ולהשמיד אותו בהקדם. זו המגיפה שאני לא חושב שיש למישהו ספק שהיא תיעצר ותחוסל, במוקדם או במאוחר, אבל היא תיעצר ותיעלם. המגיפה השנייה, היא המסוכנת יותר בעיני והיא בעלת ההשפעה ההרסנית יותר כמו שאני רואה זאת. ואני לא מזלזל בשום קורבן של המגיפה הבריאותית, אבל אם נסתכל על המספרים ונבין את הפרופורציות, הרי שיותר אנשים נהרגים ממחלות אחרות, אפילו כמו השפעת הפשוטה, או בתאונות דרכים מאשר מנגיף הקורונה, ועדיין לא ראיתי מישהו שהפסיק לנסוע ברכב בגלל כמות ההרוגים בתאונות הדרכים. המגיפה השנייה שאני מתייחס אליה היא מגפת הפחד וההפחדה. הפחד הוא מגיפה הרבה יותר מסוכנת מהנגיף. הוא הרבה יותר מדבק, והרבה יותר הרסני. ונגדו, אין צבאות של ממשלות, מדענים ורופאים שעוסקים בהדברה שלו. לצערי, במקרים רבים, זה אפילו להפך: ישנם צבאות של פוליטיקאים, אנשי תקשורת, בעלי עסקים ובעלי אינטרסים שדווקא מלבים את הפחד הזה עוד יותר ונותנים לו עוד ועוד משקל, עוד ועוד חיים. ובין שתי המגיפות הללו שמשתוללות בחוץ, ישנם שני סוגים של אנשים, או אם תרצו – שני "עמים" שונים. לצערי, הסוג הראשון הם הרוב. ואלו הם האנשים שנענים לפחד ולהפחדה, ומסתגרים בתוכם. הם מגיבים לפחד, הם בפאניקה מהווירוס, וכל הפעולות והתגובות שלהם נובעות מתוך יצר ההישרדות הבסיסי ביותר של האדם. הסוג השני של האנשים, והם עדיין המיעוט, אלו הם האנשים שמבינים את המשמעויות הבריאותיות, הם לא מתעלמים מכך, אבל הם גם יודעים לשמור על הפרופורציות, ובעיקר מחפשים את ההזדמנויות החדשות שהמצב הזה יוצר ומביא לעולם. ויש כאלו למכביר. עבור הסוג השני, הדברים הללו נכתבים. לראות אל מעבר לפחד אם אנחנו מסוגלים להסתכל רגע אל מעבר לפחד ההישרדותי הקיומי שבו נמצאת כרגע מרבית האנושות ומרבית האנשים, נוכל לראות שכבר נוצר כאן עולם חדש. זו ההיסטוריה שממש מתהווה לנו מול העיניים כרגע, וזו הבחירה שלנו, של כל אחד מאיתנו, האם ואיך להשתתף בשינוי ההיסטורי הזה. האם להתעלם ממנו? האם לשחק בו בצורה פאסיבית? או שאולי לבחור להיות שחקן משמעותי בתוכו? קודם כל חשוב להבין מהו הדבר האמיתי שאנו עומדים בפניו – ולא, זה לא הוירוס כמו שמרבית האנשים אולי חושבים. הדבר האמיתי, המשתק, המפחיד כל כך הוא: אי הוודאות. אי הוודאות זה מה שיוצר את הפחד, זה מה שמלבה את ההיסטריה. זה מה שמשתק כל כך הרבה אנשים. כאנשים אנחנו מאד אוהבים וודאות. אנחנו אפילו מכורים לה. אם אתה לוקח לאדם את הוודאות, ברוב המקרים אתה מערער לו את האדמה שהוא עומד עליה. ומשם הנפילה למצב ההישרדותי היא די מהירה ומיידית. המשבר של הקורונה הביא לנו חוסר וודאות בלי סוף. בהתחלה חלק גדול מהאנשים נתקלו בו בתחומים שהם מוגדרים יותר כ"מותרות" – טיסות וחופשות שבוטלו או קוצרו. זה לא נעים, אבל לא ממש נורא. זה המשיך עם דרישת הבידוד לחוזרים מחו"ל, וגם כאן, זה אולי עוד קצת נסבל, בכל זאת מרבית האנשים עשו את הבידוד בביתם הנוח, המוכר והבטוח. אבל משם זה החל להידרדר במהירות ופגע כמעט בכל תחומי החיים שלנו: עסקים שנסגרו, תחבורה ציבורית שצומצמה, מאות אלפי אנשים שמצאו אתת עצמם ללא עבודה, מפוטרים או מוצאים לחופשה ללא תשלום, וכעת גם סגר כללי שבו כולם נדרשים להישאר סגורים בביתם.

הי! המשפט "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" הוא לא רק שורה בשיר הנפלא של שלום חנוך (הולך נגד הרוח) אלא גם אמת. כאשר אנחנו פוגשים במשבר, לרוב, הכל נראה לנו שחור. המצב ההישרדותי שאנו נכנסים אליו לא משאיר יותר מדי מקום לאור להכנס.   אבל אני באמת מאמין שמשבר הוא קודם כל קריאה לשינוי. וככל שהמשבר גדול יותר, כך השינוי שאנו נדרשים לעבור אותו – גדול יותר. אני מאמין שקיים יחס ישר בין השניים.   המשבר של הקורונה הוא משבר בקנה מידה עולמי, ולכן גם השינוי שנדרש הוא בקנה מידה כזה. כבר היום, יש אינספור מאמרים, סרטונים, ותכנים שמדברים על המשמעות הגלובלית של המשבר כמו עצירת הזיהום של כדור הארץ, מתן מענה למשבר האקלים, האטה של צרכנות היתר שנקלענו אליה בשנים האחרונות וכן הלאה.   אני פחות רוצה להתייחס לדברים הללו כאן, יש מן הסתם רבים וטובים ממני שכותבים ומדברים על כך.   אני רוצה להתייחס למשמעויות האישיות, של כל אחד מאיתנו, למשבר הזה ולקריאה לשינוי שהוא מציב בפנינו.   בתחילת השנה שעברה, לאחר השוק הראשוני שחוויתי כאשר התגלה בי הסרטן, התחלתי לחפש את השיעור שההתמודדות עם המחלה הזו מביאה לחיי. לא תמיד זה קל לראות את השיעורים הללו, וגם לי זה לקח זמן ומאמץ מכוון לגלות ולהבין זאת.   התהליך הזה אגב עדיין לא הסתיים מבחינתי, וגם היום, בעת שהדברים הללו נכתבים, אני ממשיך בעבודה פנימית עמוקה לגלות מהו השינוי שהמשבר הזה קורא לי לעבור. חלק מהדברים כבר התבררו והם גלויים וידועים לי וחלקם עדיין לא ואני עדיין מברר אותם.   אני חושב שמשבר הקורונה, מחייב כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מהכלל, לבחון עם עצמו – מה השינוי שהמשבר הזה קורא לו לעשות?   להתעלם מכך, הוא ממש לבזבז, לדעתי, את המשבר הזה.   אני חושב שקודם כל, ולפני הכל, משבר הקורונה הינו מאיץ מאד עוצמתי. מאיץ של תהליכי שינוי והשתנות – שלנו כבני אדם בודדים, שלנו כחברה וכעמים וכאנושות כולה. כולנו נדרשים לשנות ולהשתנות.   אנחנו עדיין עמוק בתוך ההתרחשויות של הדברים, ובדרך כלל בשלב הזה לא תמיד קל לראות את הדברים הללו כשהם קורים, אבל אין לי ספק, שבפרספקטיבה של זמן, כשיסתכלו על התקופה הזו, יוכלו לראות את כל התהליכים שהקורונה האיצה בעולם.   אני אתן שתי דוגמאות לתהליכים כאלו שאני חושב שמאד מואצים כרגע. הראשון הוא העבודה מרחוק. אינספור עובדים כרגע עובדים מרחוק, מהבית. הם אינם מגיעים למשרד יותר. זה לא משהו חדש, זוהי מגמה שהחלה לפני שנים רבות. כבר בתחילת שנות ה-2000, כשעוד עבדתי כמנהל בכיר באינטל. כבר אז אינטל אפשרה לעובדים יום (ולעיתים יותר) של עבודה מהבית, כדבר שבשגרה. מאז עוד הרבה ארגונים הלכו בעקבותיה.   יש אינספור בעלי עסקים, עצמאיים ופרילנסרים שעובדים כך שנים. אין בזה שום דבר חדש.   אבל לעובדים רבים אחרים – זה משהו חדש לגמרי.   המגמה היא לא חדשה, אבל קצב ההתפתחות שלה כעת – מואץ באופן דרמטי. וכשהמשבר יסתיים (והוא יסתיים), הרבה מאד ארגונים ועובדים, שקודם לכן לא נהגו לעבוד מהבית ומרחוק, ימשיכו לעשות זאת. העובדים יגלו את היתרונות שבכך וגם המעסיקים יגלו שאפשר לקדם דברים גם כשעובדים מרחוק ועל הדרך לחסוך בלא מעט עלויות. זהו תהליך שינוי והאצה שיש בו דברים מבורכים.   אבל מצד שני, תהיה גם האצה של תהליכים פחות מבורכים, לאנשים רבים. ארגונים רבים מפטרים כעת אנשים או מוציאים אותם לחל"ת (חופשה ללא תשלום). המספרים הם עצומים. בשעה שהדברים הללו נכתבים מדברים על כמיליון ישראלים שנרשמו בלשכת התעסוקה ובביטוח הלאומי והמספרים עולים מדי יום.   אני מקווה שאתם לא בין אלו שמאמינים שכשהמשבר יסתיים, כל אותם עובדים יוחזרו מיידית לעבודתם. זה לא מה שהולך לקרות.   מעסיקים וארגונים רבים עומדים לגלות שהיתה להם שכבת "שומן" גדולה בארגון, ושהם יכולים להסתדר לא רע גם אם פחות עובדים משהיו להם בעבר. סדרי העדיפות משתנים ותפקידים ישתנו ויותר ויותר אנשים מגלים לחרדתם שמקום העבודה שלהם אינו דבר בטוח כמו שחשבו ושהתעסוקה שלהם אינה מובטחת. גם זה אינו דבר חדש. אני אישית כותב ומדבר על כך כבר מ-2014, והספר השני שלי "להתעורר" שיצא לאור ב-2016 עוסק בכך ובאפשרויות החדשות שעומדות בפני השכירים. מה שהקורונה עושה, היא האצה של התהליך הזה. בצורה דרמטית ומאד כואבת להרבה אנשים. אלו רק שתי דוגמאות ברורות שאי אפשר להתעלם מהן ושניתן לראות אותן כבר עכשיו. אבל ישנם עוד תהליכים רבים שמואצים כרגע ושהם לאו דווקא כל כך ברורים שניתן לראות אותם כרגע. עסקים ישנו את צורתם. מערכות הבריאות, הכלכלה, המסחר, התיירות, הממשל – כל אלו יעברו שינויי צורה. חלקם דרמטיים יותר, חלקם פחות – אבל דברים רבים משתנים ועוד ישתנו. זו הסיבה גם, שחשוב עוד יותר לאמן את שריר האי-וודאות. כי גם אחרי שהמשבר יסיים, מגמת השינוי תישאר איתנו עוד לאורך זמן לא קצר. ומעל לכל אלו – אנחנו כבני אדם – נשתנה.   זהו הכרח, זו לא פריווילגיה או מותרות. בעיני משבר הקורונה הוא קודם כל ולפני הכל עבורנו כבני אדם – קריאת השכמה והתעוררות. קריאת התעוררות להתפתחות שלנו כבני אדם. להפסיק להיות אנשים שתלויים באחרים – במעסיק, בממשלה, בתקשורת וכן הלאה.   זוהי קריאה להתפתחות אישית של כל אחד מאיתנו. להתפתח כאדם החושב בצורה עצמאית ושאינו תלוי ומושפע מהחשיבה ההמונית שמקיפה אותנו, שאינו מושפע מההפחדה של התקשורת או של הפוליטיקאים. שאינו תלוי במעסיק שלו על מנת להתפרנס אלא יודע ליצור ולפתח לעצמו מקורות הכנסה רבים ומגוונים.   זוהי קריאת התעוררות לאנשים לעלות ברמת המודעות שלהם. לא להישאר ברמת ההישרדות הבסיסית אלא לקחת אחריות על חייהם, על מצבם הבריאותי, הכלכלי, המשפחתי ולפעול מתוך מודעות גבוהה יותר. ברמות הגבוהות יותר של מודעות, אדם נמצא בשליטה. זה לא שהוא בהכרח יכול לשלוט במשהו חיצוני שקורה כמו התפרצות של וירוס או מלחמה, אבל גם כשאלו קורים – הוא בשליטה על התפקוד שלו, על החיים שלו ועל הפעולות והתוצאות שלו – נוכח כל מציאות, מטלטלת ככל שתהיה. בספרי "להתעורר" אני מתאר 7 רמות שונות של מודעות: הישרדות, חשיבת ההמון, שאיפה, עצמאות, משמעות, חופש ומנהיגות.