חמישים גוונים של חופש

חופשה היא לא חופש ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אני כותב כעת מסרי לנקה. כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר. טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו. הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו. אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים. תמיד חיכיתי לחופשה הבאה. לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות. הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי. זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים. אבל שם זה היכה בי מחדש. גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי. ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו. זה כולל את כל הפחדים שלנו. את הביקורת העצמית. את רגשות האשמה. את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי. אני מוצא בה סוג של אמת. אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב... או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים! אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל. רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו. ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת. אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם. כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר. וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית. אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן. למה אנחנו לא פשוט... עוצרים? יורדים ממנו? כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן. וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים. פרדוקסלי ממש.

והפעם, פרק שהוקלט במהלך הכנס "בוחרים נכון" שבו הדי קרן ראיין אותי. ישבנו לשיחה פתוחה וכנה, שהחלה מזכרונות על כנס בסיני, רגע לפני שהחלה המלחמה,וצללה אל המקומות החשופים ביותר במסע החיים שלי. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע בחרתי בכנס בסיני, לזרוק את ה"מכובדות" ולעלות לבמה יחף על המחיר של חיים בתוך "פרסונה" שמיועדת לרצות אחרים על החשיבות העמוקה של שהייה בתוך הכאב והלא-נודע כדי באמת להשתנות. מה קורה כשאחרי 47 שנות הדחקה רגשית, הסרטן מגיע כקריאת השכמה כיצד ההבנה הכואבת ש"אף אחד לא בא להציל אותנו" משחררת אותנו לקחת אחריות על חיינו למה אי אפשר באמת לרפא את מה שאנחנו מסרבים להרגיש איך קבלת הצללים שלנו והחלקים הפחות "מוצלחים" מביאה לשקט פנימי למה חיים על "אוטומט" שואבים מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה פרק חשוף, אישי, ונטול מסכות.