חוסר ודאות

לפעמים בחיים שלנו, יש משהו, מבנה כלשהו (קריירה, יחסים, עסק וכו') שמבחוץ נראה מצוין, הוא עובד, לכאורה אפילו בהצלחה, אבל עמוק בפנים אנחנו כבר יודעים שהגיע הזמן שיסתיים. בפרק סולו הזה אני מזמין אתכם לבדוק משהו שרובנו מעדיפים לא לגעת בו: מתי נכון לפרק, בעצמנו ומרצוננו, מבנה שבנינו לאורך השנים. זו לא שיחה על שינויים שהחיים כופים עלינו בצורת משבר. זו שיחה על הבחירה לעשות את זה כשאף אחד לא מכריח אותנו, ועל המחיר, שכמעט אף פעם לא מסתכלים עליו, של להישאר במקום. מה תקבלו מההאזנה לפרק: • דרך לזהות אם הגיע הזמן לשינוי אצלכם, גם כשבחוץ הכל נראה בסדר • הבנה של מה באמת עוצר אותנו מלעשות את הצעד, ואיך לא לתת לפחדים להחליט במקומנו • זווית חדשה על המחיר של להישאר במקום • שאלות שיעזרו לכם לבדוק מה בחיים שלכם מבקש להיסגר ומה מבקש להיפתח • נקודת מבט שמאפשרת להתמודד עם חוסר ודאות וכאוס, במקום לחכות שהחיים יבעטו בנו ובסוף הפרק, שלוש שאלות שתוכלו לקחת לחקירה איתכם: איזה דלי בחיים שלכם נראה מושלם ומתפקד מבחוץ, אבל בפנים עמוק אתם יודעים שהגיע הזמן לבעוט בו? מה מפחיד אתכם יותר: לאבד את הנוחות והשליטה שיש לכם עכשיו, או לדעת שתישארו בדיוק באותו מקום גם עוד עשר שנים? אם תסכימו להניח לרגע בצד את האגו, את הטייטל ואת הפרסונה, מי תהיו? מה יתאפשר לכם ביום שאחרי שתבעטו בדלי ותוכלו להתחיל מההתחלה? מוזמנים לכתוב לי ולשתף במייל: [email protected]. אני עונה אישית לכל מי שכותב, והמייל מגיע רק אליי. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתי לעומק.

מה עושים כשמשהו שהיה במשך שנים חלק עצום מהחיים שלנו, משהו שהביא לנו משמעות, סיפוק, הצלחה, כסף ואפילו תחושה ברורה של ייעוד, כבר לא מרגיש נכון יותר? ואיך יודעים אם זו רק תקופה של שחיקה שצריך לעבור דרכה, או שהגיע הזמן באמת להפסיק? ישבתי לשיחה אישית עם דניאל בן ארי, חבר קרוב ואדם שעבר בעצמו תהליך כזה. דיברנו על הסימנים שמופיעים בדרך, לפעמים הרבה לפני שאנחנו מוכנים להקשיב להם, ועל הנטייה שלנו להמשיך להפעיל עוד כוח דווקא במקום שאולי מבקש מאיתנו לעצור. דיברנו גם על אחד החלקים המפחידים ביותר בשינוי: הריק שנוצר כשמשהו ישן מסתיים, אבל הדבר הבא עדיין לא התגלה. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: • איך להתמודד עם הפחד הכלכלי ועם משבר הזהות שמגיעים כשעוזבים משהו שהיה חלק משמעותי מאיתנו • איך לזהות את הסימנים שמשהו בחיים שלכם כבר מבקש להשתנות • איך להבחין בין שחיקה זמנית לבין סיום אמיתי של תקופה • למה אנחנו ממשיכים להחזיק בדברים שכבר אינם נכונים לנו, גם כשהמחיר שלהם הולך וגדל • למה לפעמים הזמן הנכון להפסיק הוא מוקדם יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות • למה הריק שנוצר אחרי סיום הוא לא בהכרח בעיה שצריך לפתור מיד • איך לפתח את היכולת לחיות בתוך חוסר ודאות ולהתנהל בתוכה זו שיחה על סיומים, על התחלות, ועל היכולת להקשיב כשהחיים מסמנים לנו שהגיע הזמן לפנות מקום למשהו חדש. גם אם אנחנו עדיין לא יודעים מהו. מוזמנים לצלול איתנו לעומק.

ישבתי לשיחה עם פרופ׳ רם הרשטין, יזם ביוטק, איש אקדמיה, מומחה למיתוג וגם משורר, על מה שקורה לנו כשהדמות החזקה, המצליחה והיודעת שבנינו לאורך השנים כבר לא מצליחה להחזיק אותנו. רם שיתף על התקופה שבה עזב קריירה אקדמית מצליחה לטובת עולם היזמות, ומצא את עצמו במשך חמישה חודשים בדיכאון עמוק, כמעט בלי יכולת לקום מהמיטה. דיברנו על המפגש המטלטל במקומות האלו עם הערך העצמי שלנו, כשהתארים, המעמד, הכסף והזהות שהתרגלנו להישען עליהם פתאום כבר לא שם. ועל האפשרות לגלות שמתחת לכל אלה יש בנו משהו אחר, עמוק ויציב יותר. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: • למה הפחדים שלנו לא באמת נעלמים, ואיך אפשר ללמוד לעבוד איתם במקום לחכות לרגע שבו נפסיק לפחד • מה באמת נמצא מתחת לרוב הפחדים שלנו • איך ההסכמה להרגיש כאב, דחייה, חוסר ערך וחוסר ודאות בונה בתוכנו בהדרגה עמוד שדרה רגשי חזק יותר • מה קורה לערך העצמי שלנו כשהזהות שבנינו סביב הצלחה, כסף, תפקידים ותארים מתפרקת • למה חוסר ודאות הוא לא רק משהו שצריך לשרוד, אלא יכולת שאפשר לפתח • איך האגו והצורך שלנו להיראות מצליחים יכולים להרחיק אותנו מעצמנו • איך להבחין בין פידבק שאנחנו מבקשים כדי לקבל אישור לבין הפידבק שהמציאות עצמה נותנת לנו למה חשוב להקיף את עצמנו באנשים שמוכנים להגיד לנו גם את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע דיברנו גם על אמונה, על אופטימיות, על המפגש עם הגוף שמתבגר ועל הפחד לא להספיק לחיות את כל מה שעוד מבקש להיחוות. זו שיחה על חוסן שלא נבנה מכך שאנחנו מצליחים להיות חזקים כל הזמן, אלא מהידיעה שגם כשאנחנו נופלים, אנחנו מסוגלים לפגוש את מה שעולה, לעבור דרכו ולגלות את עצמנו מחדש בצד השני. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתנו לעומק.

חופשה היא לא חופש ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אני כותב כעת מסרי לנקה. כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר. טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו. הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו. אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים. תמיד חיכיתי לחופשה הבאה. לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות. הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי. זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים. אבל שם זה היכה בי מחדש. גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי. ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו. זה כולל את כל הפחדים שלנו. את הביקורת העצמית. את רגשות האשמה. את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי. אני מוצא בה סוג של אמת. אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב... או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים! אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל. רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו. ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת. אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם. כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר. וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית. אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן. למה אנחנו לא פשוט... עוצרים? יורדים ממנו? כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן. וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים. פרדוקסלי ממש.

עומר שריר הוא מפתח שיטת "להיות היוצר", באמצעותה הוא הוביל אלפי אנשים בתהליכי עומק לפירוק סטרס, לחצים וחרדה. דיברנו על המסע המרתק שלו מילד חסר בטחון, לסמנכ"ל בהייטק ולבחירות לב אמיצות שעשה בחייו. בין השאר שוחחנו על: מה הוביל אותו לחקור את המוח ולשנות את עצמו כיצד המוח שלנו מתכנת את עצמו לפחד וריצוי מהו "מס ההצלחה" שהרבה משלמים ללא שיהיו מודעים לכך איך הופכים את הפחד ממכשול למורה דרך עבורנו כיצד ניתן להבחין בין פחד שבא להזהיר אותנו לזה שנועד לשמר אותנו שבויים מהי הטעות השכיחה ביותר שאנשים עושים כשהם משתמשים במוח שלהם מה ההבדל בין אמונה לידיעה בשינוי הנוירולוגי כיצד משפיעה חוסר הודאות על היכולת שלנו לצמוח פרק מרתק! תהנו.

בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי. הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה. אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות. לאותו מסלול ידוע מראש. עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה. היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח. פחד, בלבול, דחיינות, ספק... אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו. אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת. הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים. המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות. התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה". אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו. שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה. לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם. השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".

בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים. הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין. והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם. קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו. קודם כל, קראתי שם הרבה כאב. ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות. זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו. הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה. ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר. השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם. אותה הרגשה של נטישה. ההבנה הכואבת שהעולם שותק. שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה. וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: אף אחד לא בא, או מותו של הגורו. כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו. זוכרים את סיפור עגל הזהב? משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל. או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות. ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו. שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו. שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון. ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו. רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר. וזה מתנפץ כעת.

עדן ריבוי הוא הרפתקן, שחי 3 וחצי שנים על אופניים ברחבי העולם עם תקציב של 10 יורו ליום. חייו הפכו למסע חופש ופשטות, לא רק בשביל לראות נופים אלא בעיקר כדי לפגוש אנשים ולחיות את החיים במלואם. דיברנו על איך ההחלטה לעזוב את המסלול הרגיל אחרי הצבא ולצאת למסע ללא מגבלת זמן, של רכיבה והקפת העולם על אופניים. על הקשיים הפיזיים והמנטליים של הטיול, ועל האנשים המדהימים שפגש בדרך. תוכלו לשמוע בשיחתנו: איך עוזבים את המסלול הרגיל ויוצאים לחוסר ודאות מוחלט מה הוא למד על עצמו ברכיבה לבד של 25,000 קילומטר כיצד ההקשבה ללב הצילה את חייו ברכיבה מסוכנת באוסטרליה מה עוזר לו להכיל את חוסר הוודאות של המסע מה הסכנות האמיתיות במסע כזה ואיך מתמודדים איתן מהם האתגרים הפיסיים והמנטאליים המורכבים ביותר שפגש פרק מרתק על חלום שהפך למציאות! תהנו.

כמה שאנחנו אוהבים את "אחרי החגים". זה כל כך נוח. במקום לקבל החלטות... לנקוט בפעולות... לעשות שינוי... להתמודד עם חוסר וודאות.. ועם הפחדים... קל יותר להכריז שנעשה את זה אחרי החגים. רק שלא אמרנו איזה חגים, ותמיד יש איזה חג באופק. מה שעושה את זה מאד נוח. כי לא צריך לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות, ועם הדברים שאנו רוצים לשנות. רק שהנוח הזה שאנחנו כל כך מכורים לו, לא באמת נוח. כי משהו בפנים לא מניח.