התפתחות אישית

לכולנו יש איזו תמונה בראש. תמונה של עצמנו. היא שם כבר מהתקופה המוקדמת, מהילדות. ואנו נושאים איתה איתנו לאורך שנים לבגרות, ובמקרים רבים, עד המוות. אנחנו בטוחים שזו האישיות שלנו. אנחנו אומרים לעצמנו: אני הטיפוס האחראי, או אני הטיפוס המצחיק, או אני זה שתמיד מסתדר לבד. אבל האמת היא שזו לא האישיות שלנו. זה התפקיד שלקחנו על עצמנו כילדים, כסוג של אסטרטגיית הישרדות. אנחנו מקבלים את התפקיד הזה בגיל צעיר יחסית. לא תמיד מישהו נותן לנו אותו במפורש. לפעמים אנחנו פשוט מבינים שזה התפקיד שיעשה את החיים שלנו קלים יותר. אנחנו מבינים שאם נחזיק בתפקיד מסוים, אז יאהבו אותנו. אז יעריכו אותנו. אז יקבלו אותנו ונרגיש שייכות. בתור ילד, די מהר, הבנתי מה התפקיד שלי צריך להיות. כדי שההורים שלי יהיו מרוצים ממני, אני צריך להיות הילד הטוב. הילד שלא עושה בעיות. הילד שלוקח אחריות. הילד שמביא את הציונים הטובים. הילד שלא מפריע, שמסתדר לבד, שמעסיק את עצמו.

אני פוגש את זה כמעט בכל יום. אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים. שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות. אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים". ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע. אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה. אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול. האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים. אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט. אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל. אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים. כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר. ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול. ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר. זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות. זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא. אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון. והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני. הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא? אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות. אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב. רק בגלל שהוא מוכר לנו. אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי. אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד. אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון. או מדחייה. או מלהישאר לבד. אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר. ומפחיד יותר... הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו. אנחנו שמים שומרים בדלת. אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת. אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה... אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות. אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום. הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד. השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד. אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו. האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו. הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות. השם שלו היה "ערן המצליחן". הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות. הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון. הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות. הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך. תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות. בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה. הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים. בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

מלינה רימברג היא מטפלת זוגית בגישה סומאטית אינטגרטיבית. מנחה ומאמנת לאינטימיות, מיניות ומערכות יחסים בדרך הטנטרה. יוצרת ומארחת הפודקאסט "החיים בדרך הטנטרה". דיברנו על ההתעוררות הרוחנית שחוותה בגיל 17 שאובחנה כהתקף פסיכוטי, על הפחד מהרוח ועל הדרך הארוכה חזרה אל הגוף, אל הרוח ואל הריפוי. בין השאר תוכלו לשמוע: מה היה אירוע ההתעוררות שחוותה בגיל 17 וכיצד הוא השפיע על המשך חייה על הדיאלוג שלה עם עולם הרוח מי הם האנשים שמגיעים למרחבים של מיניות מודעת מה זו טנטרה ומה היא לא מה הטנטרה מלמדת אותנו על אהבה, יחסים וגבולות על תהליך הריפוי העצמי שעשתה מפפילומה טרום סרטנית כיצד הרפואה הפכה למערכת שיווקית משומנת צמחונות, טבעונות, או שלא? מה זו אהבה עצמית ואיך מגיעים אליה פרק עמוק, כן ומרגש. תהנו.

איחול קצת מוזר לשבוע הקרוב: אני מאחל לכם שתאכזבו מישהו השבוע. אבל לא סתם מישהו אקראי, אלא מישהו שחשוב לכם. מישהו שאתם אוהבים! רוב החיים שלי הייתי הילד הטוב, המנהל המצליח באינטל, הבעל המושלם, המנטור ה"חכם". הייתי מכור למבט המרוצה בעיניים של האנשים סביבי. הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לגרום לכולם להרגיש בנוח, לחייך, ואז לומר לי שאני בסדר. בכל פעם שהרגשתי שמישהו עלול להתאכזב ממני, הגוף שלי היה מתכווץ. הרגשתי שאם אני אגיד את ה"לא" הזה, אם אני אבחר בדרך שלי, האדמה תפער את פיה ותבלע אותי או שמשהו איום ונורא יקרה. פעלתי כך כי האמנתי שאהבה היא דבר מותנה, ואם אני אאכזב, אז אני אשאר לבד. זו לא איזו אמונה מודעת ומכוונת. זה עמוק בתת המודע שלנו, בדרך כלל זה מתיישב שם עוד מהילדות. אבל האמת היא שחייתי בתוך כלא. כלא מפואר, כלא שבניתי לעצמי בעצמי, אבל כלא. הייתי בובה על חוט, והחוטים היו הציפיות של ההורים שלי, של בת הזוג, של החברה, של העובדים שלי. בכל פעם שמישהו משך בחוט האכזבה, אני מיד התיישרתי. ויתרתי על הרצונות שלי. ויתרתי על האמת שלי. ויתרתי על עצמי.

ד"ר אפרת גיל היא מרצה בכירה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן ובמכללה האקדמית גליל מערבי, ויזמית שהקימה את "אנשי המחר" ו"קבוצת לדעת", מהחברות המובילות בפיתוח ארגוני בישראל. היא גם מטפלת CBT, מורה ליוגה, ואשת ברזל, שהפכה 70 קילוגרמים של עודף משקל למסע של שינוי גופני ונפשי. בין השאר דיברנו על: הרגע שבו הבינה שהיא עומדת למות וההחלטה שהגיעה בעקבותיה איך עשתה את השינוי מאשה עם עודף משקל של 70 ק"ג לספורטאית ואשת ברזל למה 85% מהאנשים שעושים ניתוח קיצור קיבה שוב עולים במשקל, ומה עושים כדי להימנע מכך מה עוזר לנו בתהליכי השינוי איך מניעים שינוי כשאין לנו מוטיבציה מה הופך שינוי להרגל שנשאר לאורך זמן כיצד עקרון ה"קאנדי קראש" יכול לשנות את החיים שלנו מה מאפשר לנו להגיע להישגים שלפני כן לא יכולנו לדמיין את עצמנו מגיעים אליהם פרק מעורר השראה ועמוס כלים פרקטיים לשינוי. תהנו.

קרן סלע היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת בשיטת נאדר בוטו, ומנהלת מרכז הוליסטי "קרן אור" בניצני עוז. אבל הקריירה שלה החלה בכלל כרקדנית ועוד זכתה ללוות את דנה אינטרנשיונל באירוויזיון. דיברנו על המסע שלה והמעבר מהפסיכולוגיה הקלינית המסורתית לגישה הוליסטית המשלבת גוף, נפש ונשמה. בין השאר תוכלו לשמוע גם: מהי שטיפה אנרגטית, והאם כדאי להביא מגבת 🙂 מדוע העבודה הרגשית אינה שלמה ללא עבודת גוף מדוע החיכוך שאנו חווים בחיים שלנו הינו הכרחי ליצירת חיים שלמים על ההבדל בין תענוג לאושר על תופעות הבדידות והריקנות ומדוע אנו חווים אותן מהי משמעות החיבור של גוף-נפש-נשמה מה מאפשר לנו לפתוח את הלב מהו הסדר הקיים ביקום, וכיצד ההבנה שלו עוזרת לנו להיות יותר בשליטה ובשלווה מהם שני הויטמינים החשובים בחיים פרק מרתק על שינוי, גדילה והחיפוש אחר משמעות! תהנו.

יואב דגני הוא יזם סדרתי, מאמן מנהלים ויזמים, ומייסד המיזם "Fifty-Fifty-Five", שמטרתו להקים חמישים עסקים עם חמישים שותפים בחמש שנים. הוא מפתח גישה בשם "יזמות סינרגית" שמחברת בין עולם ההתפתחות האישית לעולם העסקי, מתוך מסע חיים שעבר דרך כאב, חקירה פנימית ושינוי עמוק. בשיחתנו, דיברנו על: כיצד הגוף שלו הכריח אותו לעצור ולחשב מסלול מחדש ההחלטה לעזוב את הסטארטאפ שלו כיצד מתמסרים ללא נודע ולחוסר הוודאות ומה הוא גילה בתוך התהליך הזה כיצד נולד המיזם להקים 50 עסקים עם 50 שותפים בתוך 5 שנים מה עזר לו להתמודד עם תסמונת המתחזה מה ההבדל בין הצלחה חיצונית לאושר פנימי איך בונים עסק שמותאם לטבע האמיתי שלנו פרק מעורר השראה על השחרור מכלובי הזהות שיצרנו לעצמנו. תהנו!