התפתחות אישית

לפני כמה ימים, באחת השיחות שלי עם ורד, אמרתי לה שאני חושב, שכדי להיות מישהו שמוביל דרך, שמנהיג, שסוחף אחריו אנשים, אתה חייב שתהיה בך מידה מסויימת של נרקיסיזם. המחשבה הזו שלי, אינה מנותקת מהמציאות. אני גם כזה. ורבים רבים מהקולגות, חברים, ואנשים שהכרתי (בארץ ובחו"ל), שנמצאים בעולמות המודעות, ההתפתחות והרוח, הם כאלו. אבל בעקבות הפרסומים האחרונים של תיקי ג'פרי אפשטיין, והשמות הרבים של אנשים שהיו "חברים" שלו לכאורה או נהנו במסיבות והארועים שהוא קיים (כמו דיפאק צ'ופרה, דן אריאלי ואחרים...), המחשבה הזו סיקרנה אותי ויצאתי לחקור האם זה נכון או סתם תחושת בטן שלי. חיפוש זריז העלה, שהמחשבה הזו היא לא רק תחושת בטן. יש לה ממש גיבוי, ואפילו שם, בעולמות המחקר והאקדמיה. נתקלתי במאמר מרתק של שפורסם בהרווארד של הפסיכואנליטיקאי וחוקר המנהיגות ד"ר מייקל מקובי, שהגדיר את זה בשם "נרקיסיזם יצרני". בפשטות, הוא טוען שמנהיגים שמשנים את העולם, כאלו שפורצים דרך ומביאים חזון חדש, פשוט חייבים להיות במידה מסוימת נרקיסיסטים. הם צריכים את התעוזה והאומץ ליצור טרנספורמציה. הם זקוקים לאיזו אמונה פנימית עמוקה, אולי אפילו קצת משוגעת, שהם יכולים ליצור משהו אחר, משהו חדש, לשנות את המציאות. במילים אחרות, כדי לעמוד על במה. כדי לכתוב ספר. כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם "בואו אחריי", אנחנו חייבים שיהיה לנו אגו בריא. אנחנו חייבים את הדרייב הזה, שרוצה ליצור משמעות ולהשאיר אחריו מורשת. האגו שמאמין שיש לו את היכולת להשפיע, לשנות, ליצור, להמציא. זה הדלק שלנו. זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, לעמוד מול קהל, ולסחוף אחרינו אנשים. זה הצד הבריא של הנרקיסיזם. דר' מקובי מזהיר מהרגע שבו הדלק הזה הופך לרעל. הוא קורא לזה "הצד האפל" של הנרקיסיזם. כי כמו בכל דבר, וכמו אצל כל אחד מאיתנו: לכולנו יש גם צדדים אפלים.

חיה רוזנצוויג היא מייסדת ומנכ"לית חברת השקעות הנדל"ן האמריקאית "Rose Capital Group". יזמית, פעילה חברתית, ומייסדת "Mpower" - קהילה גלובלית המוקדשת להעצמה מנטלית, תודעתית ועסקית של נשים יהודיות וישראליות ברחבי העולם. חיה שיתפה במסע האישי שלה, מהתמודדות עם מציאות שלא התאימה לה, דרך קפיצה לאי־ודאות מוחלטת, ועד בניית אימפריה עסקית וקהילה של נשים חזקות. דיברנו על אמונה שלא מבוססת על פחד, על דת בלי ריצוי, על הצלחה שלא נמדדת רק בכסף, ועל המחיר האמיתי של צמיחה. נגענו בזוגיות, בהורות, בעבודה עם תודעה, ובהבדל שבין כאב מוכר לחופש אמיתי. בין השאר תוכלו גם לשמוע: מה הוביל אותה בגיל 20, עם תינוקת, לעזוב את הארץ לארה"ב ולבנות שם את עצמה מחדש, בלי אנגלית ובלי ידע ונסיון עסקי כיצד נכנסה לעולמות הנדל"ן איך בונים עמוד שדרה פנימי בגיל צעיר מהו התפל ומהו העיקר בלהיות אדם דתי ומאמין איך לנהל עסק בתוך הזוגיות מבלי לפגוע בה מדוע הקימה את קהילת הנשים Mpower כיצד היא חוותה את ארועי ה-7/10 פרק עמוק, נוגע ומעורר השראה. תהנו.

קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב. הוא כתב שהוא מתלבט. שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר. הוא מחפש את ה-ROI. את ההחזר על ההשקעה. וזה כל כך טבעי. אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול עלות. אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה. כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל. אנחנו משווים מפרט טכני. כמה זיכרון יש לו. מה איכות המצלמה. אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי. אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר. תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף. אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל. אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל. כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים? מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות? מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?

כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת. היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר. היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם. היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם. היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק. קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו. אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי". אבל זו לא באמת אהבה עצמית. בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

"אדם אינו יכול לגלות אוקיינוסים חדשים אלא אם כן יש לו את האומץ לאבד את מראה החוף". את המשפט הזה של אנדרה ז'יד שמעתי לראשונה, לפני כמה שנים מהמטפלת שליוותה אותי באחת התקופות המורכבות יותר בחיי. הוא נאמר לי בקונטקסט של שינוי מאד משמעותי שעברתי אז בחיים. אחרי ההחלמה מהסרטן, בתוך תהליך הגירושים, כשלמעשה אני נפרד מהזהות הישנה שלי ויוצא מחדש לעולם כאדם אחר. שעדיין לא הכרתי אותו אז. המשפט הזה יכול להשמע מאד מגניב, רומנטי, הרפתקני... אבל בפועל? הוא אחד המשפטים המפחידים ביותר שיש. כי ה"חוף" הוא לא רק היבשה הבטוחה. החוף הוא מי שאנחנו. הוא הזהות שלנו. הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל בוקר מחדש. הוא התשובה האוטומטית לשאלה "מי אני?" אני מנהל, אני אמא, אני בן זוג של..., אני המצחיק, אני האחראית. החוף הוא המקום שבו הרגליים עומדות על קרקע יציבה. הוא זה שמעניק לנו בטחון, יציבות, ודאות. ולאבד אותו? זה אומר להסכים לצוף בתוך הריק. בתוך הלא נודע. בתוך המקום הזה שבו הזהות הישנה כבר לא קיימת, והחדשה... היא עוד לא נראית באופק.

אביחי אבוהב הוא מדריך להתעוררות התודעה ומייסד שיטת "מסע הנשמה" בספרד, ברזיל וישראל. בשיח דיברנו על הזהות שלנו, גלגול נשמות, ייעוד, חיבור למקור, ועל האפשרות לעבור כמה "מעגלי חיים” בתוך אותו מעגל חיים. אביחי שיתף בגילויים מתוך המסע האישי שלו, מעולמות האקדמיה והמדע, דרך חוויות התעוררות, ליווי בעת מחלה, אובדן, חניכות רוחניות, ועד להבנה עמוקה של מי אנחנו באמת מעבר לאישיות, ואפילו לסיפור של מסע הנשמה עצמו. בין השאר שוחחנו על: חווית החניכה שעבר במערה של באבאג'י בהימלאיה הנדסת התודעה שמופעלת בישראל בפרט ובעולם כולו איך משבר או "קריסה" פנימה, יכולים להיות גם שער או הזדמנות להתעוררות מדוע בחר דווקא עכשיו לחזור לישראל, לאחר 28 שנים שחי בספרד ובברזיל מהו התפקיד של עם ישראל בקרב האנושות מה מתאפשר לאדם שמתחבר למסע הנשמה שלו האם יש בכלל ייעוד לנשמה מהי המשמעות של קשר זוגי בהקשר הנשמתי ואיך לטפח חיים מלאים מתוך חיבור למקור הבריאה או להויה פרק עמוק, סוחף ומעורר מחשבה, כזה שלא נותן תשובות קלות בהכרח, אבל מפנה לשאלות המהותיות. האזנה מומלצת למי שרוצה לחקור את מה שיש מעבר למראית העין

לכולנו יש איזו תמונה בראש. תמונה של עצמנו. היא שם כבר מהתקופה המוקדמת, מהילדות. ואנו נושאים איתה איתנו לאורך שנים לבגרות, ובמקרים רבים, עד המוות. אנחנו בטוחים שזו האישיות שלנו. אנחנו אומרים לעצמנו: אני הטיפוס האחראי, או אני הטיפוס המצחיק, או אני זה שתמיד מסתדר לבד. אבל האמת היא שזו לא האישיות שלנו. זה התפקיד שלקחנו על עצמנו כילדים, כסוג של אסטרטגיית הישרדות. אנחנו מקבלים את התפקיד הזה בגיל צעיר יחסית. לא תמיד מישהו נותן לנו אותו במפורש. לפעמים אנחנו פשוט מבינים שזה התפקיד שיעשה את החיים שלנו קלים יותר. אנחנו מבינים שאם נחזיק בתפקיד מסוים, אז יאהבו אותנו. אז יעריכו אותנו. אז יקבלו אותנו ונרגיש שייכות. בתור ילד, די מהר, הבנתי מה התפקיד שלי צריך להיות. כדי שההורים שלי יהיו מרוצים ממני, אני צריך להיות הילד הטוב. הילד שלא עושה בעיות. הילד שלוקח אחריות. הילד שמביא את הציונים הטובים. הילד שלא מפריע, שמסתדר לבד, שמעסיק את עצמו.

אני פוגש את זה כמעט בכל יום. אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים. שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות. אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים". ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע. אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה. אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול. האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים. אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט. אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל. אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים. כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר. ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול. ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר. זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות. זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא. אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון. והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני. הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא? אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות. אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב. רק בגלל שהוא מוכר לנו. אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי. אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד. אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון. או מדחייה. או מלהישאר לבד. אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר. ומפחיד יותר... הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו. אנחנו שמים שומרים בדלת. אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת. אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה... אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות. אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום. הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.