התחלה חדשה

לפעמים בחיים שלנו, יש משהו, מבנה כלשהו (קריירה, יחסים, עסק וכו') שמבחוץ נראה מצוין, הוא עובד, לכאורה אפילו בהצלחה, אבל עמוק בפנים אנחנו כבר יודעים שהגיע הזמן שיסתיים. בפרק סולו הזה אני מזמין אתכם לבדוק משהו שרובנו מעדיפים לא לגעת בו: מתי נכון לפרק, בעצמנו ומרצוננו, מבנה שבנינו לאורך השנים. זו לא שיחה על שינויים שהחיים כופים עלינו בצורת משבר. זו שיחה על הבחירה לעשות את זה כשאף אחד לא מכריח אותנו, ועל המחיר, שכמעט אף פעם לא מסתכלים עליו, של להישאר במקום. מה תקבלו מההאזנה לפרק: • דרך לזהות אם הגיע הזמן לשינוי אצלכם, גם כשבחוץ הכל נראה בסדר • הבנה של מה באמת עוצר אותנו מלעשות את הצעד, ואיך לא לתת לפחדים להחליט במקומנו • זווית חדשה על המחיר של להישאר במקום • שאלות שיעזרו לכם לבדוק מה בחיים שלכם מבקש להיסגר ומה מבקש להיפתח • נקודת מבט שמאפשרת להתמודד עם חוסר ודאות וכאוס, במקום לחכות שהחיים יבעטו בנו ובסוף הפרק, שלוש שאלות שתוכלו לקחת לחקירה איתכם: איזה דלי בחיים שלכם נראה מושלם ומתפקד מבחוץ, אבל בפנים עמוק אתם יודעים שהגיע הזמן לבעוט בו? מה מפחיד אתכם יותר: לאבד את הנוחות והשליטה שיש לכם עכשיו, או לדעת שתישארו בדיוק באותו מקום גם עוד עשר שנים? אם תסכימו להניח לרגע בצד את האגו, את הטייטל ואת הפרסונה, מי תהיו? מה יתאפשר לכם ביום שאחרי שתבעטו בדלי ותוכלו להתחיל מההתחלה? מוזמנים לכתוב לי ולשתף במייל: [email protected]. אני עונה אישית לכל מי שכותב, והמייל מגיע רק אליי. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתי לעומק.

אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש". ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה. בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט. עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו. עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה. אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו. אבל הוא לא נרשם. הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה". הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן. וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון..." אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון". יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה. אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים. יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט. בלי דאגות כלכליות. בלי עומס בעבודה. בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.

כאוס. אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו. הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה. כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום. כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר. וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן? בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו. כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.