הקוסם

הבוקר שוחחתי עם גבר שביקש להצטרף לתוכנית הגברים הקרובה שלי "ילד. מלך. מאהב. קוסם". השאלה הראשונה שבדרך כלל אני שואל את מי שמעוניין להצטרף לתוכניות או לתהליכים איתי, היא "מה אתה מחפש?". וכך גם שאלתי אותו. והוא חשב שניה, ואז אמר לי: "אני מחפש להיות אני". בום! כל כך מדוייק ונכון. אני חושב שבעומק, כולנו מחפשים בסוף להיות אנחנו. אבל איפשהו במסע של החיים, זה מתפספס לנו. כי אנחנו כל כך רגילים ללכת במסלול המצופה. למלא את התפקידים הרגילים: הבן זוג, האבא, המפרנס, הבן של..., המתקן, המסדר... אנחנו הופכים להיות מי שמצפים מאיתנו להיות. למדנו להיות אחראיים. מפרנסים. יציבים. למדנו להיות "בסדר" עם כולם, לדאוג שהכל יתקתק ולהחזיק את כל החזיתות פועלות. למדנו להיות החזקים. למדנו לעטות על עצמנו שריון, ולתפקד ולסחוב את כל הבית והמשפחה (הממלכה שלנו) על הכתפיים שלנו.

זה קרה לי יותר מפעם אחת במהלך החיים, שהרגשתי את ה"קריאה הפנימית" הזו. מן תחושה מאד ברורה שמשהו בחיים שלי צריך להשתנות. ברוב המקרים לא ידעתי מה ספציפית צריך להשתנות, אלא רק הידיעה העמוקה הזו, שכך אני לא יכול להמשיך יותר. קל מאד להתעלם מהקריאה הזו. במיוחד שהכיוון החדש שאליו היא מצביע לא ברור או מאד אמורפי. אז המשכתי בחיים. רק שזה לא עזר, והקריאה והתחושה הזו המשיכה והתגברה. לפעמים כשהתעלמתי מכך ממש, הקריאה החמירה והופיעה בצורת משבר משמעותי. כלכלי, בריאותי, זוגי. המשבר גרם לי לעצור ולהקשיב לה. לנסות להבין מה היא אומרת לי. לאן היא רוצה לכוון אותי.

רוב חיי עשיתי את מה שצריך. את מה ש"נכון". את מה ש"מקדם". עבדתי, יצרתי, הובלתי, הדרכתי, בניתי, השגתי, פירנסתי, הצלחתי. החיים שלי היו מסודרים היטב – לא רק על הדף, אלא גם בעיניים של מי שהסתכל מהצד. הכול זרם כמו שצריך: קריירה מצליחה, שם טוב, הכרה, ביטחון כלכלי, משפחה, קהל, בית, תוכן, עשייה. אולי גם אתה מכיר את התחושה הזו? שאתה עושה את כל הדברים הנכונים, שאתה לא עוצר, לא מוותר, לא מתבלבל, ושאתה "על המסלול” הנכון. אבל איפשהו בפנים… יש פער. בהתחלה הוא שקט. מין חוסר נחת שקשה להסביר. מין ריקנות שקצת מביכה, כי היא לא “אמורה” להיות שם. כי הרי יש לי הכול... אז מה עוד אני מחפש?