הצלחה

הי! ביום שישי האחרון, בהרצאה "זה לא שפוי להיות נורמלי" שקיימתי, ישבה בין האנשים גם מיכל.   מיכל הצטרפה לפני קצת פחות מחודשיים לתוכנית החדשה "עושים שינוי!".   אחד הדברים המשמעותיים שעמדו לנגד עיני כשפיתחנו את התוכנית החדשה היו להזיז את המשתתפים בה, בצורה כזו שהשינוי שהם יחושו וירגישו יהיה כל כך מוחשי ונוכח בחיים שלהם, שהם לא יוכלו שלא לראות ולהרגיש אותו.   זה לא דבר פשוט... כי שינוי הוא משהו תהליכי, שקורה לאורך זמן, ובגלל שהוא כזה, אנו לא תמיד נוכחים לכך שהוא התרחש, אלא רק לאחר זמן ופרספקטיבה.   כשחזרנו הביתה לאחר המפגש בשישי, חיכתה לנו ההודעה הזו ממיכל:   "אני מרגישה שחייתי במערת עבדות... שלא היה לי זמן, פנאי אוויר ודרך לראות מה אני רוצה מהחיים שלי, מה האפשרויות לאן פניי ופתאום דברים נגלים לי מול העיניים ואני שואלת את עצמי בוקר בוקר איפה הייתי עד היום.....   אז אני רוצה לומר לכם תודה שאתם מצליחים להוציא אותי מהמערה, מהקונכייה, אין לי מושג ממה, אבל אני רוצה לצעוק אני רוצה לצעוק אני חופשייהההההה! ואני יודעת שהדרך ארוכה ואני רק בהתחלה אבל זה מה שאני מרגישה כרגע ורציתי לומר לכם תודה.   אני כותבת לכם עכשיו כי היום בסדנא, רציתי לצעוק לערן תדגים עלי! ספר להם עלי, שהם יבינו מה קורה לי, מה קרה לי עד כה, מה שחררתי ממה אני עדיין פוחדת ,אני הדוגמא החיה שלך יושבת כאן...   רציתי לצעוק את זה כי אני רוצה שאנשים שהיו במצוקה כמוני יידעו שמשהו חייב לזוז, משהו חייב לקרות, אני כבר לא יכולתי לקום בבוקר, שנאתי הכל, את כולם ובעיקר את עצמי שרע לי ואני קפואה.   אז תודה שהוצאתם אותי מהפריזר להפשרה ולפעמים ההפשרה הזו לא קלה אבל אני מאמינה בתהליך מאוד ומאמינה שאני יכולה ומאמינה בדרך שאתם מובילים אותי ועושים זאת בצניעות רבה שאליי מדברת בעד עצמה.   אני מבקשת מכם שתתנו לי להעניק לאחרים ולחלוק איתם את מה שאני עוברת כעת, אני בתחילת התוכנית אמנם אבל אני רוצה לספר לעולם מה קורה לי כדי שגם להם זה יקרה, והם לא צרכים לחכות כל כך הרבה שנים ולעבור את מה שאני עברתי.   כל מי שרוצה לשמוע ממי שכרגע עוברת את מה שאתם עושים בתהליך וכיצד אתם מפגישים אותי עם עצמי אני באהבה גדולה אשוחח איתו/איתה.   מגיע לכם על המקצועיות, היושרה שלכם והצניעות שלכם שכל הזמן יפיצו את אמונתכם ועבודתכם.   מי שמתלבט בשמחה, בשמחה, בשמחה שיתקשר אלי.   אני מאוד מרוגשת ממה שעובר עליי בתהליך למרות שהוא ממש לא פשוט לי אבל כמו שאמרתי לערן זו המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי מזה הרבה שנים.   שבת שלום. מיכל"   אני חושב, שיותר מהכל, מה שעובר מהדברים המרגשים של מיכל, הוא תחושת החופש שהיא חווה. התחושה שפתאום יש תקווה, שהדברים לא חייבים להיות כמו שהיו.   לצערי, ישנם לא מעט אנשים שנמצאים במקום שבו מיכל היתה, מקום של שחיקה גבוהה, תסכול ובעיקר חוסר יכולת לראות איך כל המצב הזה יכול להשתנות.   והסיבה שהבאתי את המכתב של מיכל בפניכם הוא להראות, שזה ממש לא חייב להיות כך. שיש דרכים נוספות, גם אם הן כרגע לא הציגו את עצמן בפניכם, הן שם. והן קיימות.   בקרוב תפתח קבוצה חדשה של התוכנית "עושים שינוי!", אם אתם רוצים לקבל את הפרטים, פשוט צרו עמנו קשר ונשלח לכם את הפרטים מיידית. חג פורים שמח! שלכם, ערן.

הי,   לפני כשבוע, בעקבות ההדרכה המיוחדת שקיימתי לשכירים לקראת פתיחת המחזור החדש של התוכנית "עושים שינוי!", קיבלתי מייל מבחור שלצורך העניין נקרא לו "אמיר" (שם בדוי) שכתב לי שהוא מאד רוצה להשתתף בתוכנית, אבל שהוא מובטל כבר מספר חודשים ואין לו יכולת לממן אותה.   עניתי לו וכתבתי שאני לא חושב שהתוכנית כרגע היא הדבר הנכון עבורו, ושקודם כל ולפני הכל הוא חייב לחזור למעגל העבודה, כי כל עוד הוא מובטל ועסוק בהישרדות הכלכלית יהיה לו מאד קשה למצוא את הפניות לעשות את השינוי שהוא רוצה לעשות.   הוא ענה לי בתגובה שהוא מאד מעריך את התגובה והכנות שלי.   ואז אתמול, הוא שלח לי מייל נוסף וכך הוא כתב:   "שלום ערן, חשבתי שוב על תשובתך ורציתי להגיד לך שאני פשוט חייב(!!!) את הקורס הזה שלך כדי סוף סוף להצליח לעשות משהו עם החיים שלי. אני מתוסכל כבר די הרבה זמן ומאוד חושש מהעתיד הכלכלי שלי ושל ילדי. אני פשוט חייב להשתתף בקורס הזה, אין לי ברירה אחרת. אני מבקש ממך שתשקול את מועמדותי שוב אף על פי שאין לי יכולת כלכלית לממן אותו כרגע. אתה המוצא האחרון שלי כרגע. בבקשה שקול את בקשתי." המון תודה! אמיר"   כתבתי לו תשובה מקיפה, ואחרי שכתבתי אותה, חשבתי שיש בה ערך גם עבור אנשים נוספים, אז החלטתי לשתף את התשובה שלי אליו גם אתכם:   "הי אמיר, קודם כל אני שמח על המייל שלך במובן שמרגישים מתוכו שזה חשוב לך. שאתה מאד רוצה לעשות את השינוי. וזה דבר שהוא מאד חשוב בעיני. זה הזרע לכל שינוי. כשזה מתחיל להיות מספיק כואב ולא נוח אז יכולה להיווצר תזוזה משמעותית.   לגבי הבקשה שלך להשתתף בתוכנית מבלי לממן אותה כרגע, לצערי זה לא אפשרי. יש לכך כמה סיבות שחשוב לי להסביר.   ראשית – לאורך השנים יצא לי מספר פעמים להיענות לבקשות דומות של אנשים שהיו במצבים דומים. עד היום, כל הנסיונות הללו לא עלו יפה. היו לכך סיבות שונות ומשונות, אבל השורה התחתונה בכולן היתה דומה. בסופו של דבר למדתי, שאם אדם לא משלם, הוא פחות מחוייב. ולמרות שתמיד בנקודת ההתחלה האדם נמצא בשיא המוטיבציה והרצון שלו, כאשר התהליך מתקדם והדברים הופכים להיות לפעמים קשים יותר, אם הוא לא שילם, קל לו יותר לוותר. כך שבשורה התחתונה זה לא נגמר טוב לאף אחד מהצדדים.   שנית – המשפט שכתבת "אתה המוצא האחרון שלי" הוא דגל אדום עבורי. למה? כי אני לא יכול (וגם לא רוצה) להיות התקווה האחרונה של אף אחד. ממש לא בריא. לא לך ולא לי. היחידי שיכול להציל מישהו זה האדם עצמו את עצמו. אפשר כמובן להיעזר באחרים, ללמוד מאחרים, לבקש ולקבל עזרה מאחרים (אני עושה את זה מרבית חיי הבוגרים), אבל בשום מצב אסור לנו להסיר את האחריות מעצמנו. או לחשוב שמישהו אחר יוכל להציל אותנו. המשפט הזה מתאר מצב מנטאלי של "חוסר אונים". וזה מצב שבו אנו חושבים ומאמינים שאין שום דרך שתוציא אותנו מהמקום שאנו נמצאים בו. זה מקום לא פשוט להיות בו. מכיר אותו היטב, גם ברמה האישית שלי זכיתי לבקר בו בתקופות מסויימות בחיים שלי.   אבל, זו עדיין לא סיבה מספיק טובה להרים ידיים. אדם יכול בהחלטה אחת בודדת, לשנות את גורלו, את מצבו ואת עתידו – אבל הוא קודם כל, ולפני הכל, צריך להאמין בכך – ובעיקר להאמין בעצמו.   שלישית – when there is a will, there is a way – ובתרגום חופשי: "כאשר יש רצון, יש יכולת". אני באמת מאמין בזה. יודע שכך זה עובד בחיים שלי וכך זה גם קורה בחיים של אינספור לקוחות שזכיתי ללוות לאורך השנים. כשאדם מאד רוצה משהו, הוא מוצא את הדרך לגרום לו לקרות. יתכן וכרגע אתה לא רואה איך זה יכול לקרות. זה בסדר. מאד הגיוני.   הנה תרגיל מעניין עבורך: בהנחה שזה משהו שמאד חשוב לך ואתה רוצה לעבור את התהליך, שב ותחשוב כיצד אתה יכול ליצור את הסכום הנדרש. שוב, כאמור, גם אם כרגע אתה לא רואה דרך, ככל שתעמיק בשאלה יותר, תחפור בה ותחפש פתרונות – הם יתחילו להופיע במרחב שלך.   ורביעית - המחיר הוא חלק מהפתרון. מבוב פרוקטור, המנטור שלי, למדתי שהמחוייבות של האדם נמדדת בשני מקומות: ביומן ובפנקס הצ'קים שלו. כלומר, ברגע שאדם מוכן להשקיע את הזמן ואת הכסף (אגב את ההשקעה הוא עושה בעצמו לא בי) אז רמת המחוייבות שלו היא גבוהה הרבה יותר. וכשאדם מחוייב, הוא גם יפעל יותר, ידאג לממש ולהחזיר את ההשקעה שלו בריבית דריבית.   למשל, אדם יכול להחליט שהוא משקיע את הסכום, ונניח שחילק את הסכום ל-12 תשלומים. ומעכשיו, בכל חודש הוא יעשה מה שצריך כדי להגדיל את ההכנסה שלו בתשלום החודשי שהתחייב אליו. מאיפה יבוא הכסף? זה לא ממש משנה, לא? הרי אם אדם יפעל, ויעשה הכל כדי להחזיר את ההשקעה, הדרך תמצא.   והנה החלק הטוב בכל העניין: תאר לעצמך שאכן פעלת כך, הרי שבסופו של תהליך עברת טרנספורמציה מטורפת, שבה הצלחת לייצר הכנסה, שכרגע, בנקודת הזמן הנוכחית כנראה שאין לך שום מושג כיצד לגרום לה לקרות.   אני לא אומר שבה מה שאתה צריך לעשות, אבל זה מה שאני הייתי עושה (ועשיתי במקרים שונים בעבר) כשהחלטתי שאני מאד רוצה משהו.   אני מקווה שהדברים הללו מסבירים למה אני לא יכול להיענות לבקשתך.   וגם – שתמצא בהם את ההשראה, האנרגיה והמוטיבציה לעשות את השינוי שאתה כל כך רוצה. בסופו של דבר – לרצות שינוי זה לא מספיק. צריך תכל'ס לעשות אותו. מהיום, מהדקה הבאה, ממש מעכשיו.   בהצלחה! ערן" מקווה שמצאתם ערך בדברים הללו, ואם אתם רוצים לבחון האם התוכנית "עושים שינוי!" מתאימה גם לכם, מוזמנים ללחוץ על הקישור ולתאם איתנו "שיחת בהירות" ללא עלות וללא התחייבות שבה נעזור לכם ליצור בהירות לגבי המקום שאתם נמצאים בו, לאן אתם רוצים להגיע ומה יעזור לכם להגיע לשם.

אהלן,   הודעה ששלח לי נעם, אחד הקוראים והמאזינים של הפודקאסט שלי "כסף טוב". זה נכתב בעקבות ההאזנה שלו לפרק הפודקאסט עם גילעד פולק, וכך הוא כתב לי:   "היי ערן, בהשראתך ובהשראתו של גילעד פולק כתבתי את זה... אז תהנו מהפירות שלא ידעתם שזרעתם (-: "   והנה מה שנעם כתב:   עכשיו תורי / נעם לפיד התור להצלחה ריק! הסתכלי ימינה, הבט לשמאל. הרוב יבחר שלא לפעול, הרוב יבחר לפחד ליפול. התשובות לא קלות אז מפחדים לשאול. התור להצלחה ריק! הקהל יעמוד בצידי התור, הוא ינסה לעצור, לשכנע אותך לא לבחור "אם יש שם דרך אז יש גם בור" "עדיף ללכת לא לדהור". "עדיף בטוח", "עדיף לנוח", "לרכוש ביטוח", "לאכול תפוח", "בחוץ יש רוח", "אז שנזמין קינוח?", "זה מסוכן, הסוף ידוע", "הבן של כץ ניסה, נגמר גרוע"... התור להצלחה ריק! נכון, לפעמים זה טוב, לעיתים זה דרעק. אז עכשיו אני לבד לצלילי הטרק, לפעמים פותח את העיניים לצדדים ובודק רק דבר אחד ברור, בל ייסדק, אף אחד את החלומות שלי לא יפרק. התור מתקצר, הכל מוכן עכשיו תורי, הגיע הזמן.   כאן הקישור לפוסט המקורי שנעם פרסם את זה   ואני אוסיף על מה שנועם כתב: עכשיו תורכם! עכשיו תורכם לצאת לאור העולם... עכשיו תורכם לאהוב... עכשיו תורכם לעשות את מה שתמיד רציתם... עכשיו תורכם לעשות פעולה אחת, קטנה ככל שתהיה לכיוון של משהו חדש (ומפחיד).   מוזמנים לכתוב לי מה הפעולה הזו שלכם. מבטיח לענות לכולכם!   שלכם, ערן.

הי! מייל שקיבלתי מגדעון, בעקבות הפוסט שכתבתי על "השרירים שחשוב לאמן". הוא מתייחס בו, בין השאר, לנתונים שפרסמתי בו מתוך סקר השכירים שקיימתי לפני כחודשיים. והנה מה שהוא כתב לי: "מאד מעניין מה שאתה כותב, אבל חסרים לי קצת נתונים ויותר מאשמח אם תוכל לשתף: הסטטיסטיקה שאתה מציין, אשמח שתשתף במאמר המקורי אם הנתונים שפורסמו. מה שקשה לי להבין זה אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא? אני חושב שמי שלא עצמאי פשוט לא רוצה או לא יכול. כמו שלא כולם מפקדים, מנהיגים או מנכ"לים. אתה מפרסם את כל אלה שבאו אליך והצליחו להפוך משכירים לעצמאיים: מה הרקע שלהם? מאיזה משפחות הם באו? אשמח לשמוע מה אחוז האנשים שבא אליך ואכן הצליח להפוך משכיר לעצמאי? זה תמיד טוב לספר על הצלחות אבל לפני שאני מחליט האם להצטרף לקורס שלך אני דווקא רוצה לשמוע על הכישלונות." אני מאד אוהב שאנשים כמו גדעון כותבים לי ושואלים שאלות בצורה עניינית, כי זה מעיד בעיני על הרצינות והמחויבות שלהם. וזה גם מאפשר לי לענות להם ומתוך השאלות שלהם להבין מה מעניין את שאר הקוראים שלי. אז במקום רק לענות לגדעון באופן אישי, בחרתי לענות לו כאן, כדי שעוד אנשים יוכלו להפיק ערך מהתשובות. ראשית לגבי הסטטיסטיקה שפרסמתי, כאמור היא לקוחה מתוך סקר שקיימתי לפני מספר חודשים, שהקיף קרוב ל-500 שכירים, מכל רחבי הארץ. אני מתכוון לפרסם את כל נתוני הסקר בקרוב כך שתוכלו להעמיק בנתונים עוד. לגבי השאלה "אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא?", התשובה כאן מורכבת יותר. זה כמו לשאול: "כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עשירים, אז למה הם לא?". גדעון מציע שזה עניין של רצון או של יכולת. אני חושב שאם נחבר את האנשים למכונת אמת ונשאל אותם אם הם באמת רוצים להיות עצמאיים (או לצורך העניין אם הם באמת רוצים להיות עשירים), אז נקבל תוצאה חד משמעית שהם באמת רוצים. כלומר, אני לא חושב שזה בעיה של חוסר רצון. האנשים רוצים. מי לא היה רוצה לשפר את חייו? כולם היו רוצים. השאלה היא מה הם מוכנים לעשות בשביל זה. אני גם לא חושב שזה עניין של יכולת. יכולות ניתן לפתח. הרבה אנשים שאלו אותי בעבר האם נולדתי עם יכולת הכתיבה או עם היכולת לעמוד על הבמה מול מאות ואלפי אנשים. ממש לא! רחוק מכך. אם הייתם אומרים לי לפני כ-20 שנים, שאלו יהיו שתיים מהיכולות היותר חזקות שלי, הייתי חושב שלקחתם פטריות הזיה. אלו הן יכולות שפיתחתי לאורך השנים. השקעתי בכך הרבה מאד זמן, כסף ואנרגיה. וזה בדיוק העניין בעיני. אנשים לא עושים שינוי בחייהם (למרות שהם מאד רוצים), לא כי אין להם את היכולת לעשות את השינוי, אלא כי הם לא מוכנים לעשות את מה שנדרש כדי להשתנות. הם לא מוכנים להשקיע את הזמן, האנרגיה והכסף לשם כך. הם רוצים את התוצאה, אבל הם לא מוכנים ללכת בדרך שצריך ללכת בה כדי להגיע לתוצאה שהם רוצים. השאלה השניה של גדעון היא מעניינת, כי חבויה בה ההנחה שכדי להצליח, אדם צריך להיות בעל רקע מסוים. ממשפחה מסוימת או ממוצא מסוים. ואני חושב שזו תפיסה שגוייה בעליל. האמת אני לא רק חושב כך, אני יודע שזה לא רלוונטי בכלל. אנשים נוטים לייחס את ההצלחה של אחרים למאפיינים שחסרים להם בעצמם וכך הם יכולים לתרץ לעצמם למה הם לא יכולים להשיג את אותה ההצלחה. הרי אם המוצא שלי הוא לא מהמוצא "הנכון", הרי שאין לי סיכוי להצליח, אז למה בכלל שאנסה? אני לא צריך לתת לכם כאן את הדוגמאות ה"באנליות" של סטיב ג'ובס, ריצ'רד ברנסון, סטף ורטהיימר ואחרים כדי להוכיח למה ההצלחה שלהם אינה קשורה למוצא, להשכלה, למין או למצב ההתחלתי שהם נמצאו בו בתחילת דרכם. לאורך השנים, פגשתי אינספור אנשים שעשו שינויים יוצאי דופן בחייהם. אין שום מאפיין חיצוני שמשותף להם. לא הגיל, המין, המצב המשפחתי, העדה, המשפחה, כמות הכסף שהיתה להם בהתחלה או הגיאוגרפיה שהיו בה. שום דבר מאלו. מה שהיה משותף לכולם – היתה להם תשוקה בוערת בעצמותיהם לעשות שינוי ולשפר את חייהם, והם היו מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות, כדי להפוך ולהיות מי שהם רוצים להיות. זו כל התורה. זה פשוט, אך זה לא תמיד קל. רוב האנשים לא מוכנים לעשות את זה. הם לא מוכנים להתמודד עם חוסר הוודאות (האם השינוי יצליח או שלא), הם לא מוכנים להתמודד עם האפשרות שיכשלו, ולהתמודד עם ההשלכות של הכישלון. הם פשוט לא מוכנים לעשות, את מה שאלה שמצליחים, עושים. וזה מוביל אותנו לשאלה השלישית שבה גדעון ביקש ממני לשמוע דווקא על הכישלונות. מי שבאמת מעוניין להבין ממה עשויה הצלחה, שיקרא ביוגרפיות של אנשים מצליחים, שישוחח ויראיין אותם, שיחקור לעומק את הדרך שעשו. אני מבטיח לכם שתגלו שיש דבר נוסף חשוב שמשותף לכולם: כולם, ללא יוצא מהכלל, נכשלו! הם נכשלו. ולרוב, הרבה יותר מפעם אחת. הקלישאה שאומרת שהכישלון הוא צעד בדרך להצלחה היא לא באמת קלישאה. היא האמת לאמיתה. לא מאמינים לי? תמצאו לי דוגמה אחת של מישהו שהגיע להצלחה, בלי שיש לו אוסף כישלונות מפואר שהוא גורר אחריו. אין דבר כזה. זו פיקציה. אז גדעון – אם אתה רוצה דוגמאות לאנשים שנכשלו, קח כדוגמה את כל אחד מהאנשים שכתבתי עליהם בעבר שהם הצליחו. אותם אנשים הם גם אלו שנכשלו. הם נכשלו לפני שהם הצליחו, והם נכשלו גם אחרי שהם הצליחו. והם גם יודעים – שהם עוד ימשיכו להיכשל בעתיד. אז השאלה החשובה באמת גדעון היא: האם אתה מוכן להיכשל? האם אתה מוכן ללכת בדרך שהיא לא תמיד ברורה, קלה או פשוטה? האם אתה מוכן לקבל את העובדה (אולי הכואבת) שבדרך להצלחה ולשינוי שאתה רוצה כנראה תצטרך להתמודד עם כישלונות. להכיל אותם, לכאוב אותם? האם, כדי לעשות את השינוי שאתה רוצה, אתה מוכן להשתנות? אלו הן השאלות החשובות באמת בעיני. ואני לא אומר שזה כרוך בלקיחת סיכונים חסרי אחריות. ממש לא. להיפך, זה אומר להעריך את הסיכונים, לכמת אותם, ולבחור בחירה מודעת האם זהו מחיר שאני מוכן לשלם אותו במקרה והגרוע מכל יקרה ואכשל. אל מול המחיר הזה, כדאי להעריך גם את המחיר האלטרנטיבי. אני קורא לכך: מחיר ההישארות במקום. רוב האנשים כלל לא מודעים ולא מסתכלים על המחיר הזה שהם משלמים אותו, יום יום, דקה דקה. המחיר של להמשיך להיות באותו המקום, בתחושה של תסכול, תקיעות, חוסר סיפוק ואכזבה מהחיים שלהם. כפי שכתבתי קודם, מרבית האנשים אינם מוכנים להשקיע את הזמן, הכסף והאנרגיה כדי לעשות את השינוי שהם רוצים. אבל הנה האבסורד הגדול ביותר: בסופו של דבר הם משקיעים את אותו הזמן, הכסף והאנרגיה – רק שהם לא עושים זאת כדי לקבל את תוצאות החדשות. הם משקיעים זאת, כדי להמשיך ולהיות באותו המקום! למשל, אם אדם שממשיך להישאר באותו המקום, היה משקיע ביצירת השינוי שהוא רוצה, ומגדיל את הכנסותיו כתוצאה מכך, הרי כל יום שהוא לא עושה את זה, עולה לו כסף!! כדוגמה קחו מישהו שמרוויח 10,000 ₪ לחודש ונשאר תקוע באותו המקום. לעומתו, מישהו אחר היה פועל להגדיל את הכנסותיו בעוד כמה אלפי שקלים לחודש, נניח ל-15,000 ₪. הרי שבכל חודש שהראשון לא עושה שינוי, הוא מפסיד 5,000 ₪!! זה 60,000 ₪ בשנה. שזה לרוב, הרבה יותר יקר, ממה שהיה עולה לו לקבל עזרה לעשות שינוי. וזה רק המחיר הכלכלי שזה עולה לו. זה עולה לו גם במחיר של מערכות היחסים שלו (הוא מתוסכל, עצבני וחסר מנוחה וזה משפיע על הסביבה שלו), בבריאות שלו (מתח הוא הגורם מספר אחת למחלות) ובכל אספקט אחר של חייו. את המחירים הללו אנחנו משלמים, כך או כך. השאלה היא רק, האם אנו משלמים אותם למען השינוי שאנו רוצים, או שאנו משלמים אותם ונשארים באותו המקום? ועל השאלה הזו – רק אתם יכולים לענות לעצמכם... אם אתם באמת רוצים שינוי (ומוכנים לעשות את מה שצריך!), אני מזמין אתכם לעשות אחד משני הדברים הבאים (או את שניהם): אתם יכולים לתאם"שיחת בהירות"עם דבורה, היועצת הבכירה שלי, שבה היא תעזור לכם להבין מה יכולים להיות הצעדים הבאים שלכם. זוהי שיחה ללא התחייבות וללא עלות. הדבר היחיד שאתם נדרשים לו, הוא למלא שאלון מקדים, שלאחריו דבורה תתאם אתכם מועד לשיחה. גם אם תחליטו שהתוכנית אינה מתאימה לכם, זה בסדר גמור. אבל אני מבטיח לכם, שכבר בשיחה הזו תקבלו ערך רב! אתם מוזמנים לצפותבהדרכה היחודית שקיימתי לשכיריםלפני כמה שבועות. זו הדרכה שבה אני פורש בפני המשתתפים את הדרך המעשית שבה יוכלו ליצור שינוי בחייהם, מבלי לסכן את העתיד הכלכלי שלהם. ההדרכה זמינה לכם לצפייה מיידית (ללא עלות) כאן בקישור. יתכן ויש לכם עוד שאלות, או שאתם רוצים עוד פרטים על התוכנית החדשה "עושים שינוי!". זה הגיוני – הדרך לקבל את הפרטים והמידע, הוא למלא את שאלון ההתאמה ולתאם את שיחת הבהירות עם דבורה. זה הצעד הראשון לשינוי שאתם רוצים.

הי, מכירים את הספר "מילכוד 22" של ג'וזף הלר? הוא מתאר את קורותיו של טייס מטוס הפצצה במלחמת העולם השנייה שמתוסכל מהמצב וחושב כיצד להשתחרר מהצבא בנימוק של אי שפיות. השם של הספר נגזר ממספרו של סעיף בדיוני בחוק השירות הצבאי האמריקני, שעל פיו רק משוגעים יכולים להשתחרר משירות בצבא. המלכוד נובע מן המסקנה כי חייל המבקש להשתחרר מהצבא בטענה כי הוא מפחד מן הסכנות הכרוכות בשירות, סביר להניח שאינו משוגע, ולכן לא יזכה לשחרור. הא! חתיכת קאצ'... יש לנו מקרים דומים כאלו בסיטאוציות שונות בחיים. משיחות שלי עם הרבה מאד שכירים, הם מרגישים בדיוק באותו מקום שהם חשים את המילכוד הזה. ישנם הרבה מאד אנשים שאינם מרוצים במקום העבודה שלהם או אינם אוהבים יותר את התחום בו הם עוסקים. הסקר המיוחד שערכתי לשכירים לפני מספר שבועות הראה ש-84% מהם היו רוצים מחר בבוקר לעזוב את מקום העבודה שלהם. אני יודע מנסיוני האישי איך זה לקום בבוקר מתוך ידיעה שאתה הולך למקום עבודה ועיסוק שכבר לא מהנה אותך. קשה מאד לקום בבוקר. אין את חדוות היצירה, הסיפוק, תחושת ההגשמה שבעשייה. הדבר אף קשה יותר במקרים (כמו שקרה שלי) שתחושת הסיפוק וההגשמה היתה קיימת קודם לכן, וכך פתאום נעלמה. זהו ניגוד עצום, בין הימים בהם הייתי קם בקפיצה מהמיטה לתוך יום חדש של עשייה והתרגשות ולימים בהם אני “גונב” עוד כמה דקות במיטה, כי אני יודע שאין דבר ממש מרגש שמחכה לי במהלך היום במקום העבודה שלי. אז מצד אחד - הרצון לעזוב, לעשות שינוי ולצאת לדרך חדשה ומרגשת הוא מאד משמעותי וחזק. מצד שני, ישנו את עניין הוודאות והבטחון (ובמיוחד תחושת הבטחון הכלכלי). כבני אדם, אנו מחפשים את הבטחון והוודאות. אפשר לומר, שבמקרים קיצוניים אנחנו אפילו מכורים לוודאות ולבטחון ועושים כל שביכולתנו כדי להישאר במקום המוגן והבטוח. כל צעד של שינוי מערער את המערכת הפנימית שלנו. האגו שלנו נכנס למצב כוננות, ומפעיל בתוכנו סוגים שונים של "מנגנוני הגנה" שיגרמו לנו לרדת מהרעיון של השינוי ולחזור למוכר והבטוח שלנו. את מנגנוני ההגנה שהאגו מפעיל בתוכנו אתם מכירים היטב: פחד, ספק, סקפטיות, דחיינות, ביקורתיות, שיפוטיות, הקטנה, ציניות ועוד... בכל פעם שעולה בכם אחד מאלו, כדאי להסתכל ולבחון - מה קרה שגרם לאגו שלי להפעיל בתוכי את מנגנון ההגנה הזה? מה מוציא את האגו שלי מאזור הנוחות, כך שהוא נכנס לכוננות? ומה אנחנו עושים כשעולים בנו הפחד, הספק, הסקפטיות וכל האחרים? חוזרים למוכר והבטוח. והנה המלכוד: אנחנו רוצים שינוי, אבל בכל פעם שאנו עושים את הצעד הכי קטן בכיוון של שינוי, או אפילו רק חושבים עליו, האגו מיד מפעיל בתוכנו את התהליך ואנו מייד מוותרים על השינוי. כלומר, עצם המחשבה על שינוי מפעילה בתוכנו כוחות מאד עוצמתיים שגורמים לנו לוותר על השינוי. ישנם מקרים שזה אפילו קיצוני עוד יותר. חשבו על מישהו שמתוסכל בעבודתו ואז מפוטר ממנה. והמלכוד: אם לפני הפיטורים הוא היה עסוק בתחושת חוסר הסיפוק ורצון לעזוב את העבודה או להחליף עיסוק לעיסוק או עבודה שתמלא אותו סיפוק, הרי שמרגע הפיטורים הוא הופך להיות עסוק בלנסות ולחזור לאותו מקום עבודה (או דומה לו) ולעיסוק שממנו הוא רצה רק ימים ספורים קודם לכן – לברוח ולהחליף. אז מה עושים? החדשות הטובות הן שאפשר לצאת מהמלכוד הזה. בניגוד לדיעה רווחת, הפתרון הוא לא לעשות שינוי קיצוני דווקא, אלא להכין את האגו שלנו לשינוי בצורה הדרגתית ומבוקרת. החדשות הטובות עוד יותר הן, שלאחרונה קיימתי הדרכה מיוחדת לקהל השכירים, שבה פרשתי בפני המשתתפים נתיב מעשי לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי, מבלי לוותר על הבטחון שהעבודה מעניקה להם (אף על פי שמדובר בפייק-בטחון) ותוך כדי כך לבסס בטחון כלכלי אמיתי שאינו תלוי במעסיק שלהם.   כמו כן, הסברתי בה מהם הכוחות המניעים אותנו לבצע את השינוי שאנו רוצים וכיצד לזהות מה עוצר ותוקע אותנו שוב ושוב באותו המקום. את ההדרכה הזו אתם לא רוצים לפספס: עושים שינוי! איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך מה יהיה בהדרכה? הנה... 3 המרכיבים ההכרחיים לבצע שינוי אמיתי ומתמשך בחיינו (מבלי לחזור ולהיתקע שוב ושוב באותו המקום) כיצד לזהות ולעקר מהשורש את הגורם העיקרי שמחזיר אותנו שוב ושוב לאזור הנוחות שלנו ומונע מאיתנו לעשות את השינוי שאנו רוצים מה השאלה האחת הכי חשובה שצריך לשאול את עצמנו שתגרום לנו לזוז ולעשות שינוי מהם 4 השלבים להבטיח את הבטחון הכלכלי שלנו מה הכלים שיעזרו לנו לחיות חיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי (אם נשתמש בהם) מה יהיה הצעד הבא עבורכם? ההדרכה היא ללא עלות, לצפייה מיידית דרך האינטרנט, בנוחות של הבית שלכם.   פשוט הכנסו לקישור ותוכלו לצפות בהדרכה:

הי! באחת השיחות שקיימתי לפני כמה ימים עם לקוח שביקש להצטרף לתוכנית "עושים שינוי!" (המיוחדת לשכירים) שאני פותח בקרוב עלה לי בראש הדימוי הבא לגבי יכולות מסוימות, שלדעתי, בעידן של היום, הן הכרחיות להצלחה בכל תחום (בין אם אתה שכיר או בעל עסק), אבל בהרבה מקרים, דווקא אצל שכירים הן לפעמים מנוונות, חלשות יותר ובעיקר – לא מביאות את מלוא הפוטנציאל שלהן ושל המחזיק בהן לידי מימוש. הדימוי הזה עלה לי בראש כי מי ששוחחתי איתו הוא אדם שעוסק בספורט אינטנסיבי. וחשבתי על כך שכאשר הוא רק החל להתאמן, הוא גילה שיש לו בגוף שרירים חדשים שהוא לא היה מודע כלל לקיומם. רק כשהוא החל להתאמן הוא פתאום הכיר אותם, וגם הכיר בחשיבות הגדולה שלהם להצלחה שלו כספורטאי. באותו אופן בדיוק, יש לנו שרירים נוספים חשובים, שהם הכרחיים להצלחה שלנו, במיוחד היום בעולם שמשתנה בצורה כל כך מהירה ודרמטית: 1. שריר האי-וודאות אנחנו שונאים אי וודאות. כבני אדם, אנו חייבים וודאות, ומשלמים הרבה מחירים עבורה. איזה מחירים אתם שואלים? הסטטיסטיקה עומדת היום על כך שכ-85% מהאנשים הם שכירים. האם זה כי הם רוצים להיות שכירים? חלקם כן וחלקם לא. לפי הסקר שערכתי לפני כמה שבועות 84% מהשכירים אמרו שאם כסף לא היה בעיה הם היו עוזבים מיידית את מקום העבודה שלהם. כלומר, מרבית השכירים מחזיקים במקום העבודה שלהם, לא כי הם נהנים בו, מרגישים שם מוגשמים או מתוגמלים כראוי (מרביתם דרגו מאד נמוך את הפרמטרים הללו), אלא כי מקום העבודה שלהם מקנה להם (לפי תפיסתם) וודאות. אני לא נגד זה, ואין בזה שום דבר רע. ואני גם לא חושב שכולם צריכים להיות עצמאיים או לעזוב מחר בבוקר את מקום העבודה שלהם (ממש להיפך). אבל – מתוך כך שמרבית האנשים מורגלים לסמוך על הוודאות הזו, השריר של ההתמודדות עם חוסר הוודאות שלהם הוא מנוון עד לא קיים. וזו בעיה גדולה בעיני. הסיבה שזו בעיה, היא שעד כמה שנרצה וודאות, העולם שלנו הוא אזור נטול וודאות לחלוטין. וגם הוודאות שהשכיר מרגיש במקום העבודה שלו, היא וודאות אשלייתית, היא פיקציה. היא לא באמת קיימת. תשאלו את עובדי טבע שפוטרו בהמונייהם, איך תחושת הוודאות עבדה עבורם... ולכן, אם אתם רוצים להיות מוכנים ומיומנים לעולם הנוכחי שלנו, אתם חייבים לאמן את שריר האי וודאות. להתנסות בסיטואציות שדורשות מכם להתמודד עם חוסר וודאות ולא להפוך למשותקים בגללה. להצליח לחפש פתרונות, לפעול ולהתקדם גם כשחוסר הוודאות מרחף לכם מעל הראש. עצמאי יודע שהדבר הכי וודאי זהו חוסר הוודאות. וככל שאתה מרגיל את עצמך להיות בנוח עם התחושה הזו, כך קל לך יותר להתנהל בעולם, להתקדם, ליצור ולהתפתח. זה שריר שלגמרי אפשר לאמן אותו. וכך, כשתזדקקו לו באמת הוא יהיה זמין עבורכם. זו מיומנות שהיא הכרחית בעולמנו.   2. שריר האחריות האישית יש הרבה רמות שונות והגדרות שונות של אחריות ואחריות אישית. אני אסביר כיצד אני רואה את הדברים. אחריות אישית עבורי זוהי התפיסה שהדברים תלויים בי (לטוב ולרע). זה לא אומר שאדם שכיר הוא לא אחראי, אבל הרבה פעמים ישנם תחומים שהוא לא תופס בתחום אחריותו. למשל – ההכנסה שלו. רבים מאמינים שגובה ההכנסה שלהם תלוי במעסיק או בבוס שלהם, בממשלה או בהסתדרות. וכשאדם מחזיק בתפיסה כזו הוא מעניק את הכוח שיש לו בידיו למישהו אחר ומחליש את עצמו. כי ברגע שזה תלוי במישהו אחר, המשמעות היא שזה לא בידיים שלי לשנות את המצב. רבים סומכים על ה"פנסיה" שלהם שתדאג להם כשיצטרכו אותה (טעות עצובה...). כבר ב-2005 אני זוכר שקראתי מחקר של משרד האוצר שהראה שבמקרה הטוב והאופטימלי, אדם שחסך כל חייו לפנסיה, יזכה לקצבה בגובה 50% לכל היותר מההכנסה שהיתה לו, יום לפני שיצא לפנסיה. אני מאמין שזו האחריות האישית של כל אחד מאיתנו לדאוג למצב הכלכלי שלו, להכנסות שלו, לרמת האושר שלו, לסיפוק שלו, להגשמה ולמימוש שלו. אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורנו. אבל, זה דורש לקחת אחריות. וזה משהו שמגיע עם מחירים. למשל, המחיר של "אני לא יכול להאשים אף אחד אחר במצב שלי", שהוא מחיר לא קטן לחלק מהאנשים. או המחיר של להתאמץ יותר, של להשקיע בעצמי, בהתפתחות שלי, בסדרי העדיפות שלי. גם אחריות אישית זהו שריר. שריר שניתן לאמן, לחזק ולהשתמש בו כשצריך.   3. שריר יכולת ההשתכרות כהמשך ישיר לסעיף הקודם, גם יכולת ההשתכרות, או בשפה אחרת: היכולת לייצר כסף. היא שריר. אצל מרבית השכירים (וגם אצל לא מעט עצמאיים) היכולת הזו מנוונת כמעט לגמרי. זה אומר שהם לרוב יודעים להרוויח כסף רק מדבר אחד: מהעבודה שלהם. מלהחליף את הזמן שהם משקיעים – בכסף. וגם, להרוויח כסף רק מלעבוד עבור מישהו אחר. עבור ההורים שלנו זה עבד מצוין. אני זוכר את הורי, חוזרים הביתה מהעבודה, אמא שלי בשעה 15:00, אבא שלי היה מגיע מאוחר יותר בדרך כלל בסביבות 16:00. היתה להם קביעות, המשכורת היתה מובטחת, יוקר המחייה היה סביר (בהרבה הרבה יותר מהיום) והיו להם חיים טובים. וככה הם גם חינכו אותנו. רק שהעולם השתנה!! ומי שלא מפתח את השריר שמאפשר לו להרוויח כסף, ממקורות שונים, בדרכים שונות, ובצורות נוספות, שלא תלויות רק בזמן האישי שלו, גוזר על עצמו חיים כלכליים לא פשוטים. אני לא מדבר כאן על לעשות מיליונים דווקא (למרות שבוודאי אין בכך שום דבר רע), אני מדבר על היכולת הבסיסית של לחיות בכבוד, ברמת חיים טובה שאני רוצה לעצמי ולאפשר לעצמי ולמשפחה שלי חיים טובים שבהם אנו גם יכולים לממש ולהגשים את הדברים שחשובים לנו. איך אתם מאמנים את השריר הזה?   4. שריר הכישלון זהו אחד השרירים היותר מוזנחים לטעמי. לא רק שהוא מוזנח ומנוון, מרבית האנשים בכלל לא רוצים לאמן אותו ולא מבינים את החשיבות העצומה שלו – דווקא להצלחה שלהם. אנחנו מחונכים, כנראה עוד מבית הספר, שכישלון זה דבר איום ונורא. מי שהיה נכשל במבחן זה היה קטסטרופלי. ההשלכות היו קשות. ההסתכלות של המורים, ההורים והסביבה על כשלון לימדו אותנו שזוהי חוויה שאנו ממש, אבל ממש, לא רוצים לחזור ולחוות אותה שוב. וכבני אדם בוגרים, אנו נעשה הכל, רק כדי שלא נצטרך לעבור שוב כישלון כלשהו. אצל רוב האנשים, המשמעות של – לעשות הכל רק כדי לא להיכשל, היא אחת: פשוט לא לנסות לעשות דברים חדשים, שונים או כאלו שבהם ההצלחה שלהם אינה מובטחת. וזה מביא רק לתוצאה אחת מובטחת: בינוניות. ואנחנו משלמים מחירים יקרים על הבינוניות הזו, אתם לא צריכים אותי להסביר את זה, אבל בכל זאת, למי שלא בטוח על מה אני מדבר, הנה המחירים שאנשים משלמים על הפחד שלהם מכישלון: תחושות קשות של תקיעות, חוסר סיפוק, חוסר מימוש, סבל במקום עבודה שלא אוהבים, או במערכת יחסים שלא טוב להם בה... מכירים את המחירים הללו? זה לא שאני מאחל לאף אחד להיכשל, אבל אם יש כמה דברים חשובים שלמדתי לאורך השנים, ומתוך לא מעט כישלונות קשים וצורבים הם ש: 1. הכישלון יגיע, במוקדם או במאוחר 2. ללא הכישלון, אין לאף אחד סיכוי להצליח באמת 3. דווקא בכישלונות קיבלתי כמה מהשיעורים היותר חשובים בחיים שלי כשאתם מאמנים את שריר הכישלון אצלכם, אתם מאמנים את עצמכם להתאושש מכישלון מאד מהר. לא להיעצר בגללו, לא לפחד לפעול שוב, לא להפסיק לנסות. יש ברכה בכישלונות, יש ברכה בלמידה שהם מספקים לנו, הם מרחיבים את היכולות שלנו, מותחים את שאר השרירים שלנו ובאופן כללי, הם הופכים אותנו לאנשים עם יכולות חזקות יותר.   5. שריר הביטוי וההשפעה לדעתי, בעולם של היום, זהו אחד השרירים החשובים שעלינו לפתח. אין זה משנה מה העיסוק שלנו או אם אנו שכירים או עצמאיים. כל אחד רוצה להביא את עצמו לידי ביטוי, וכל אחד רוצה להשפיע. לאנשים רבים יש תפיסה שיכולת השפעה, יכולת הובלה ויכולת מנהיגות אלו הן יכולות שיש אותן רק למתי-מעט. רק לאותם ה"נבחרים". אני חושב שזו תפיסה מגבילה. כל אחד מאיתנו הוא מוביל ומנהיג. קודם כל בחייו האישיים, ואחר כך במעגלי ההשפעה שלו. מהקרובים יותר ועד לרחוקים יותר. וזהו שריר. כמו כל שריר אחר שאפשר לאמן. זו יכולת נרכשת. נשאלתי לא פעם כיצד השגתי את יכולת הביטוי שלי, כיצד למדתי לכתוב, לדבר מול קהל, להנחות אנשים. חלק אמרו לי שכנראה נולדתי עם זה. אני לא חושב שנולדתי עם זה. אני חושב שזו לגמרי יכולת שהתאמנתי בה המון לאורך החיים שלי, ובמיוחד בשנים האחרונות. כמו כל סוג של יכולת – יכולת שתשתמשו בה ותתאמנו בה הרבה – תתחזק. אבל עוד לפני אימון היכולת, השריר הזה נוצר מתוך תפיסת הערך העצמית שלנו. עד כמה אנו מאמינים שיש לנו ערך, שיש לנו מה לתת ולהעניק לעולם, שיש לנו מסר עם משמעות שאנו רוצים להוציא אותו החוצה לעולם. כשאנו מאמינים ותופסים את עצמנו, קודם כל, כבעלי ערך, אז נכנס השלב של פיתוח המיומנות עצמה. אז מה אתם עושים, עוד היום, כדי להעלות את תפיסת הערך העצמית שלכם? ולא, זה לא משהו שיקרה מעצמו, וזה לא משהו שיקרה "עם הזמן". זה יקרה רק אם אתם תגרמו לזה לקרות.   6. שריר היוזמה זהו שריר שגם אם אתה שכיר, ומתכוון להישאר שכיר כל חייך, כדאי מאד שתלמד לפתח אותו היטב. כל העולם הולך לכיוון שבו המשרות "הפשוטות", שלא דורשות יותר מדי יוזמה, מחשבה מעמיקה, יצירתיות וחדשנות, הולכות ונעלמות. הן מוחלפות על ידי אלגוריתמים, מחשבים ורובוטים. או על ידי אנשים המועסקים בשכר נמוך יותר. בעולם של היום ובזה של העתיד, המשרות הנדרשות יותר, הן אלו שדורשות מיומנויות של יוזמה, לקיחת אחריות, יכולת הובלה וביטוי עצמי. שריר היוזמה, לרוב מתפתח ביחד עם שריר האחריות האישית, ככל שתפיסת האחריות האישית שלנו גבוהה יותר, כך גם שריר היוזמה שלנו יתפתח ויתחזק יותר. זהו השריר שמאפשר לנו לצאת מאזורי נוחות רגילים שלנו, לקחת על עצמנו פרויקטים חדשים, ליזום מיזמים, רעיונות, עסקים, שיתופי פעולה ובעיקר לחדש לעצמנו (קודם כל) ולאחרים. עברו הימים שבהם רק קיבלנו משימות מהמנהל שלנו שאמר לנו בדיוק מה הוא רוצה שנעשה ואיך זה צריך לקרות ולהיראות. היום, מי שלא יוזם, מי שלא מחדש מאבד את זכות הקיום שלו. כך זה היה בעסקים מאז ומעולם, אך היום זו יכולת שחשוב מאד להחזיק בה, גם אם אתה שכיר.   7. שריר המחויבות המחויבות זה מה שגורם לנו בסופו של דבר לצאת ולפעול. ובלי פעולה, לא קורה שום דבר באמת. להבדיל ממוטיבציה, שלרוב היא חיצונית לנו, המחויבות זהו כח פנימי שאנו מפתחים בתוכנו. כאשר יש לנו משהו שמאד חשוב לנו, אנו נהיה מאד מחויבים לגרום לו לקרות. חישבו על מדורה המורכבת מעצים ומאש. העצים זו המחויבות, האש זו המוטיבציה. זה נכון שאי אפשר להדליק אש בלי שניהם, אבל הבסיס של המדורה זו המחויבות שעליה ניתן להדליק את אש המוטיבציה. ישנם כמה כוחות שעוזרים לנו ליצור את המחויבות בתוכנו. זה מתחיל ב"יעד ראוי" שמאד חשוב לנו להשיג אותו. אם הוא מספיק חשוב ומשמעותי, אז תהיה לנו מחויבות לפעול ולהשיג אותו. סביבה היא כח נוסף שיוצר בנו מחויבות, לא סתם הוטבע המשפט ש"סביבה חזקה יותר מכח רצון". כל העקרון של הגיבושונים והטירונות בצבא מבוסס על העוצמה של שייכות לסביבה מחויבת שיוצרת את המחויבות אצל כל אחד מהאינדיבידואלים. לא להרבה אנשים יש את שני אלו בצורה מובנית בחיים שלהם: 1. אין להם יעד ראוי שמרגש ומושך אותם 2. אין להם סביבה שמחזקת בהם את המחויבות אז מה יעשה מי שאין לו את שני אלו? יצור אותם לעצמו. אם אתה לא יודע מה אתה רוצה ומה היעד הראוי שלך – צא לחפש אותו. שים את עצמך בתהליך של גילוי וחקירה עד שתמצא אותו. כי אחרת, לעולם לא תמצא אותו. ואם אין לך סביבה שיוצרת לך את המחויבות הזו, צור לך אותה או הצטרף לאחת כזו. לאורך השנים יצרתי אינספור קבוצות שבהן אנשים התחברו אחד לשני, ויצרו לעצמם סביבה תומכת של מחויבות והתקדמות.   8. שריר המודעות העצמית והשריר האחרון, אך לא בחשיבותו, זהו שריר המודעות העצמית. זה אולי אחד השרירים החשובים יותר, כי ככל שהוא מפותח יותר, כך גדלה המחויבות הפנימית שלנו לפתח את שאר השרירים שלנו. כבני אדם, המודעות שלנו משפיעה באופן ישיר על התוצאות שלנו, על ההישגים ועל ההתקדמות שלנו. ככל שאנו הופכים למודעים יותר, כך אנו חשופים יותר ליכולות שלנו מצד אחד ולמגבלות שלנו מצד שני. והידיעה הזו, של אדם את עצמו מאפשרת לו כעת מסע של התפתחות. אם אני מודע לחולשות שלי, אני יכול לפעול בצורה מודעת לחזק אותן. ואם אני מודע לחוזקות שלי אני יכול להשתמש בהן יותר. יש סוג של קסם כאשר אנו נחשפים למודעות חדשה. היא מאפשרת לנו גישה לאזורים של "מה שאני לא יודע שאני לא יודע". אם אני אסתכל לאחור על חיי, ואחזור לנקודה של פני כ-15 שנים, הרי אז באותה הנקודה לא הייתי יכול לדמיין אפילו בחלומותי הפרועים ביותר את המקום שאני נמצא בו היום. ובטח לא הייתי מסוגל אז, לדמיין, את הדברים שעשיתי ב-15 השנים הללו. אנחנו אף פעם לא יכולים לראות זאת מראש, רק בדיעבד, אבל ההתפתחות של המודעות שלנו והעליה ברמת המודעות שלנו מאפשרת לנו להגיע למקומות חדשים. ולכן זהו אחד השרירים החשובים ביותר לאמן אותם. אפשר לאמן מודעות. עושים זאת דרך למידה, דרך התנסות, דרך חוויה של חוויות חדשות, וגם דרך העיניים של מישהו אחר. קוראים לזה: מנטור. מישהו שכבר עשה בהצלחה את מה שאני רוצה לעשות. הלימוד ממישהו כזה, שכבר התנסה במה שאני רוצה להתנסות, הוא בעל ערך בלתי נתפס. הוא יכול לחסוך לנו זמן, כסף, אנרגיה והרבה מאד אכזבות. ומעבר לכך, למישהו חיצוני לנו, בדרך כלל יהיה הרבה יותר קל לזהות ולראות בנו את הפוטנציאל שלנו לרוב קשה לראות בעצמנו. המשפט המפורסם של קרליבך אומר ש"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". ואני חושב שהמשפט הזה תופס לכולנו, לא רק לילדים. כל אחד מאיתנו צריך מישהו חיצוני שיאמין בנו ושיכול לראות בנו את אותם הדברים שאנו לא יכולים לראות בעצמנו, ושירחיב לנו את המודעות שלנו, למה שאפשרי עבורנו ובכלל.   אז מה עושים מכאן? מתחילים להתאמן! מתחילים לאמן את השרירים הללו. כל השקעה שתעשו באימון השרירים הללו שלכם, תחזיר את עצמה פי כמה וכמה ותשלם לכם דיווידנדים אינסופיים.   אימון נעים!   התוכנית החדשה "עושים שינוי!" נועדה לכך בדיוק - לשכירים שרוצים לאמן את השרירים הללו ואת היכולות הללו.   אם אתם רוצים לברר פרטים נוספים, אני מזמין אתכם לתאם שיחת בהירות עם היועצת המקצועית שלי, ולקבל את כל הפרטים מיידית.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! שלכם, ערן.

את יובל שוורצמן הכרתי כבר בשנת 2013 (מסתבר שהוא הכיר אותי כבר מ-2008).  הוא תחילה הצטרף לקבוצת פרימיום יחודית שהובלתי לשכירים שהיו מעוניינים להקים עסקים ומאוחר יותר המשכתי גם ללוות אותו בדרכו העסקית המופלאה (עד היום).  הסיפור שלו תמיד מעורר בי השראה לאדם שעושה "את מה שצריך" ולא את מה שנוח, על מנת להתקדם ולהשיג את המטרות שלו.  יובל הוא דוגמה ומופת להתמדה, למחוייבות, לנכונות לעשות את מה שצריך ולהיכשל קדימה. לפני כמה חודשים, יובל ביקר בארץ (הוא גר כרגע באנגליה) ובאופן ספונטני הצטרף למפגש של קבוצת הליווי לשכירים שאני מוביל.  התוכנית היתה שידבר כ-20 דקות איתם ויתן להם השראה, אבל הם לא כל כך רצו לשחרר אותו וה-20 דקות הפכו ל-80 דקות :) אלו הם 80 דקות מלאות בהשראה, בתובנות חשובות לכל מי ששכיר או עצמאי.  מאחל לכם צפייה מהנה!

הי,   קיבלתי אתמול פניות מ-2 לקוחות שונות. שתיהן שכירות שנחשפו בימים האחרונים לתכנים שפרסמתי ולהדרכה המיוחדת שקיימתי לשכירים: עושים שינוי!   המשותף לשתי הפניות הוא: המגבלות שהן שמות על עצמן.   ואני אסביר: הראשונה כתבה לי שהיא רוצה לברר את המחיר של התוכנית לפני שהיא בכלל פונה לברר פרטים על התוכנית.   יש סיבה שאני לא מפרסם את המחיר של התוכנית החדשה, ורק מי שנכנס לתהליך בדיקת ההתאמה ושיחת הבהירות איתנו מקבל את כל הפרטים (אכתוב רק על זה פוסט שלם בקרוב, יש לכך סיבה מאד חשובה).   וזה הזכיר לי שבאחד המפגשים שלי עם בוב פרוקטור הוא אמר שיש שני סוגים של אנשים שמסתכלים על התפריט במסעדה: יש את אלו שקוראים אותו מימין לשמאל, ויש את אלו שקוראים אותו משמאל לימין.   ולא – לא מדובר בתפריט בשפה אחרת מעברית...   יש את אלו שמסתכלים מימין לשמאל – על המנות שמפורטות בתפריט ומתוכן בוחרים את אלו שמעניינות אותן, ואז מסתכלים על המחיר של המנה.   ויש את אלו שמסתכלים הפוך, משמאל לימין – קודם כל על המחיר, ומצמצמים את עצמם מראש רק למנות שהם חושבים שהמחיר מתאים להם.   זה מעיד בעיני על האופן שבו אנשים בוחרים לחיות את חייהם. האם אתה בוחר מתוך מה שאתה חושב שתאהב ושתרצה לאכול (במקרה של מסעדה) או שאתה מיד מגביל את עצמך למה שאתה מאמין שאתה יכול להרשות לעצמך.   ורגע לפני שחלק מכם יקפוץ לומר לי ש-"מה לעשות, חייבים להתחשב בתקציב שעומד לרשותנו" שזה נכון, אני אוסיף ואומר שזה לא עניין של תקציב. זה קודם כל עניין של מה אני בוחר, ומה אני מוכן לעשות בשביל זה.   אם אני מראש מצמצם את עצמי רק לאפשרויות לפי התקציב הרי שמראש אני לא נחשף לאפשרויות חדשות ונוספות שאני לא מכיר. והנה העניין – אם נמשיך לפעול רק על בסיס מה שאנחנו מכירים, הרי שנמשיך להשיג את אותן התוצאות בדיוק (איינשטיין אמר את זה בצורה מופלאה כשהגדיר חוסר שפיות כ"נסיון לעשות שוב ושוב את אותן הפעולות ולנסות להשיג תוצאות שונות").   ומצד שני, אם אסתכל על כל התפריט, אראה את כל האפשרויות, כולל את אלו שתקציבית אני לא חושב כרגע שהן מתאימות לי, קודם כל אדע מה קיים. ואולי תהיה שם מנה מסוימת שאחליט שהיא הכי מתאימה לי? ואז אוכל לבחור האם מתאים ונכון לי להשקיע בה סכום גבוה יותר.   והנה הקאצ': זה לא עולה כסף לקרוא את כל התפריט. בדיוק כמו שזה לא עולה כסף להכנס לתהליך ולקבל מידע על התוכנית "עושים שינוי!", אבל זה דורש מהאנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם.   וזה בדיוק חלק מהעניין – אני מחפש את האנשים שמוכנים לצאת מאזורי הנוחות שלהם, כי שם קורים הקסמים.   השניה שלחה לי את ההודעה הזו בפייסבוק: "הי ערן, מאוד מדבר אלי, אבל לא אוכל לעמוד בתנאים שלך. למה אני כותבת? שאלה. אולי זה אחד הצעדים שלי..."   גם במקרה הזה, היא שמה על עצמה מגבלה והחליטה מראש שהיא לא תוכל "לעמוד בתנאים שלי". אגב אני לא הגדרתי איזה שהם "תנאים".   וזה חבל.   כי אנחנו אלו שמגבילים את עצמנו, יותר מהכל. אנחנו מגדירים לעצמנו גבולות שלא באמת קיימים. אנו מניחים הנחות ומתנהלים לאורן, גם כשההנחות הללו לא באמת מקדמות אותנו.   בספרו המצויין "4 ההסכמות", דון מיגל רואיז מדבר על אחת ההסכמות שהיא: אל תניחו הנחות.   כשאנו לא מניחים הנחות, אנחנו בעצם מניחים ומאפשרים למציאות להפתיע אותנו. אבל ברגע ששמנו על עצמנו את המגבלה או הגבול, אין שום סיכוי שזה יקרה.   ובמיוחד כשמדובר בשינוי שאנחנו רוצים לעשות.   שינוי, מעצם טבעו, דורש מאיתנו להתגמש. אתה לא יכול לעבור תהליך של שינוי כשאתה נשאר כבול להנחות הקיימות שלך, לנסיון העבר שלך ולמגבלות שאתה שם על עצמך.   השינוי מתחיל קודם כל, בשחרור התפיסות שלנו, בפתיחות לדברים חדשים, לחקור דברים חדשים ולהתנסות באפשרויות חדשות. זה לא תמיד קל, כי האוטומט שלנו רגיל לחשוב בצורה מסוימת, אנו רגילים להתנהל בצורה מסוימת ולשבור את הדפוס הזה דורש מאיתנו לוותר על המוכר והבטוח.   לא ניסיתי לשכנע אף אחת מהן אחרת ממה שהיא חושבת. הסיבה היא שזה דורש בשלות ומוכנות לעשות שינוי, ואם אני "אשכנע" מישהו כאשר הוא לא בשל, זה לא ישרת אותו ובטח שלא ישרת אותי.   אבל כן החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, קודם כל עבור שתיהן, כך שאולי הן יקראו אותו והוא יגרום להן לאיזה שהוא שינוי במחשבה ובהמשך לתזוזה בפעולות שהן עושות.   אם קראתם עד כאן, ואתם מרגישים בשלים לשינוי, ביום ראשון הקרוב, אני עומד לקיים הדרכה מיוחדת בשידור פייסבוק לייב בדף העסקי שלי.   אבל תגיעו רק בתנאי שאתם מוכנים להסיר מעל עצמכם את המגבלות! :)   שלכם, ערן

שבת שלום חברים!   הפוסט הזה עלה לי בראש אתמול ברגע של השראה.   הרשת מלאה בפוסטים ותוכן בכלל על איך להיות מאושר ב-5 צעדים פשוטים, ב-3 דקות ביום או בשיטה פשוטה ומהירה... :)   אז עלתה לי התובנה שאולי כדי להיות קצת יותר מאושר, כדאי פשוט להפסיק לעשות את הדברים שפוגעים באושר שלנו...   אז הנה לפניכם, עשרת הדיברות לדברים שאם תעשו אותם, אני מבטיח לכם שתהיו פחות ופחות מאושרים. ואם תפסיקו לעשות אותם, תהיו קצת יותר מאושרים, קצת יותר בכל יום!   1. השוו עצמכם לאחרים – כל הזמן! להיות בתחרות יכול להיות דבר בריא ומקדם לפעמים. 2 אנשים שמתחרים בריצה, גורמים לכך, שכל אחד מהם מושך את השני עוד קצת קדימה, גורם לו להוציא מעצמו עוד יותר. מצד שני, להיות בתחרות תמידית עם אחרים זה מעייף, מתיש ובעיקר – חסר תוחלת. אני לא מעודד בינוניות, להיפך. אבל אם אתם עסוקים כל הזמן בהשוואה שלכם מול האחרים, אני מבטיח לכם שלא משנה מה תעשו, וכמה תתאמצו, תמיד ימצא מישהו שיהיה קצת יותר טוב מכם, או שיש לו יותר. ואז, במקום להיות מרוצים מהתוצאות שלכם ולהנות מכך, אתם עסוקים בלהתבאס מכך שיש מישהו שמוביל על פניכם. יותר מכך, כאשר אתם עסוקים כל הזמן באחרים, אז אתם עסוקים פחות – בעצמכם! יצא לי לא פעם לדבר עם בעלי עסקים שמאד עסוקים בתחרות שלהם, במה שהאחרים עושים, וככל שהם עסוקים בהם, הם משקיעים פחות זמן ומאמץ במתחרים שלהם. איזה בזבוז של זמן ואנרגיה!   2. היו חומריים כמה שאפשר העולם החומרי הוא חשוב. הגענו לכאן לעולם כדי לממש בחומר. אבל העידן שלנו היום והעולם היום יצר סוג של מרדף אינסופי של אנשים אחרי הדבר החומרי הגדול הבא. בית גדול יותר, מכונית יקרה יותר, טיסה במחלקה הראשונה או בגד מפוצץ לא באמת הפך אף אחד למאושר יותר. לא מעבר לכמה דקות/שעות (אולי ימים). להיפך, ישנם מקרים שבהם הדברים הללו אפילו גרמו לאומללות נוראה לאנשים. אגב – זה לא קשור לדברים עצמם, אלא למשמעות שאנו נותנים להם. המרדף הבלתי פוסק הוא מעייף. לעיתים הוא דורש מאנשים לשלם מחירים (לא רק בכסף) מאד גבוהים בשביל להשיגם ואז כשסוף סוף משיגים אותם, אז תחושת האושר הרגעית נעלמת ואת מקומה תופסת לא פעם תחושת ריקנות, אפילו גדולה יותר ממקודם.   3. המשיכו לצפות בפייקבוק בחיים הנפלאים של אנשים אחרים אני חושב שאחד הדברים שהכי מאמללים אנשים זה הצפייה הבלתי פוסקת בחיים של אנשים אחרים. קשור למס' 1 ברשימה כאן, של ההשוואתיות האובססיבית שיש לאנשים לגבי מה יש לאחרים, מה הם השיגו וכמה יש להם. ובמיוחד ברשתות החברתיות השונות תוכלו למצוא אינספור אנשים ודברים להשוות את עצמכם אליהם. הרי כולם יפרסמו רק תמונות מהחופשות המהממות, מהמנות שהם אוכלים במסעדות ומרגע השיא של החיים. אבל החיים עצמם קורים בין המסעדות, לחופשות ולרגעים המהממים. למעשה, מרבית החיים הם בין הרגעים האלו. אבל מי יכתוב בפייסבוק: "קמתי הבוקר והיה לי יום שגרתי לחלוטין, אפילו משעמם.. רבתי עם האשה, ובכלל אני לא כל כך מרוצה מהחיים שלי כרגע"? החיים זה לא מה שקורה בפייסבוק, באינסטוש או בטוויטר.   4. המשיכו לרצות אנשים אחרים יש משפט שאני מאד מאמין בו: "מי שמנסה לרצות כל הזמן את כולם, מגלה שהוא הרבה פחות מרוצה". לאחרים תמיד יהיו דיעות לגבינו, מחשבות עלינו ורצונות מאיתנו. אני חושב שמילדות די מתכנתים אותנו לנסות ולרצות את כולם. ואנחנו משלמים מחירים בשביל זה. בין אם בכך שאנו לא משאירים שום זמן, פנאי ואנרגיה לדברים שחשובים לנו, כי אנחנו עסוקים בלרצות אחרים. או שאנחנו מוותרים על דברים שחשובים לנו כדי שאחרים יהיו מרוצים. בכל מקרה, הריצוי פוגע בנו ופוגע באושר שלנו. זה לא שאני אומר שלא צריך לעשות דברים עבור אחרים, השאלה היא מה המוטיבציה שעומדת מאחורי העשייה שלנו. האם אני עושה משהו כי אני מנסה לרצות מישהו אחר, או שאני עושה זאת בלב שלם לאחר שהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות.   5. תכננו את חייכם על פי מה שמקובל, נחשב ו"כמו כולם" די בהמשך ישיר לדיברה הרביעית. אנחנו מתוכנתים להכנס למסגרות. ממש מילדות, עוד מהגן. ובגן, בבית ספר, בתיכון, בצבא, באוניברסיטה ובמקומות העבודה התכנות רק מתחזק ומתקבע עוד יותר. ויחד איתו מתקבעות "נורמות" מסוימות. נורמות של מה מקובל, מה נחשב, מה "נכון", מה כדאי. ואנו הופכים להיות שיבוט, כמו כולם. מי אמר שחייבים ללמוד באוניברסיטה? האם זה מבטיח הצלחה בחיים? מי אמר שאתה חייב לרכוש את הבית שאתה גר בו (ולהיות משועבד לבנק ליתרת חייך)? מה זה בכלל נורמלי? נורמלי זה בסה"כ ממוצע... האם אתם רוצים לחיות חיים ממוצעים? או שאולי עדיף להיות קצת "לא נורמלים"?   6. קחו את עצמכם ברצינות, כל הזמן! עם ההתבגרות שלנו אנו הופכים להיות יותר ויותר רציניים. התמימות הילדותית נעלמת ואיתה גם חלק מחדוות החיים שלנו. אני חושב שכולנו לוקחים את עצמנו (כולל אני את עצמי) קצת יותר מדי ברצינות. באחד המפגשים שלי עם בוב פרוקטור הוא דיבר על כך שאנשים עסוקים כל הזמן במה חושבים עליהם השכנים. ואז הוא אמר את המשפט: "השכנים לא חושבים עליכם! הם עסוקים כל הזמן במה אתם חושבים עליהם!" המשפט הזה אולי מצחיק, אבל בהחלט נכון! הרבה אנשים עסוקים במה אחרים חושבים עליהם ומתחזקים איזו תדמית חיצונית רצינית שהם חושבים שזה מה שנדרש מהם. זה מעייף ללכת עם מסכה ותחפושת כל החיים. כיצד לדעתכם אנשים מרגישים כשהם נמצאים כל הזמן בתוך תחפושת ולא מאפשרים לעצמם להביא את מי שהם באמת לידי ביטוי?   7. אל תעזו להכשל! זו אחת הדיברות החשובות בעיני. המילה כשלון מאד מפחידה אותנו. אנשים נשארים תקועים במקום שלא טוב להם, שנים על גבי שנים, מפחדים לזוז ולעשות שינוי כלשהו, רק בגלל הפחד שאולי הם יכשלו. אז הנה החדשות (טובות או לא אתם תחליטו...): אתם תכשלו! מי שעושה משהו משמעותי בחיים שלו – נכשל. מי שמשיג תוצאות יוצאות דופן – נכשל. מי שפועל מעבר לאזורי הנוחות ומעבר לגבולות הרגילים שלו – נכשל! באחד הראיונות שקיימתי עם רוברט שמין (איש עסקים, משקיע נדל"ן בינלאומי ופילנטרופ) הוא אמר משפט שנחרט אצלי בתודעה. בהמשך לשאלה ששאלתי אותו מדוע כל כך הרבה אנשים אינם משיגים את התוצאות שהם רוצים ואינם חיים את החיים שהם רוצים, הוא ענה: "כי הם לא נכשלים מספיק!". אני חובב של ביוגרפיות של אנשים משמעותיים שעשו דבר או שניים בחיים ובעולם, והמשותף לכולם: הם נכשלו! והרבה מאד פעמים. נכשלו, נפלו, קמו, נערו את האבק והמשיכו הלאה.   8. אל תעזרו באנשים אחרים, עזרה זו חולשה! מהילדות ובמיוחד בבית הספר מחנכים אותנו לפעול לבד. שאסור להיעזר באנשים אחרים. מי שנעזר באחרים במבחן, קוראים לו "מעתיקן" ומענישים אותו. זה אחד הדברים הכי מגוחכים שמערכת החינוך עושה – יוצרת אנשים שמתוכנתים לעשות הכל לבד ולא להיעזר באנשים אחרים. אף אדם שאני מכיר, שהגיע להישגים משמעותיים, וחי חיים מאושרים, לא עשה זאת לבד. יש לנו תפיסה משונה שאומרת שלבקש עזרה מעידה על חולשה. אני חושב שזה לגמרי להיפך, בתרבות שאנו חיים בה, זה מצריך הרבה אומץ לבקש עזרה, ומי שעושה זאת הוא בוודאי הרבה יותר חזק ממי שמפחד וחושש לבקש עזרה.   9. הקיפו עצמכם באנשים בינוניים, מקטרים, תחרותיים הדרך הבדוקה להישאר *לא* מאושר היא להקיף את עצמכם באנשים קטנוניים, מקטרים, בינוניים, עם אנרגיה שלילית. אנרגיה היא דבר מדבק (לטוב ולרע) והאנרגיה של האנשים סביבנו משפיעה עלינו. אחד הדברים שאני מקפיד עליהם הוא באופן מתמשך לנקות את הסביבה שלי מסביבתם של אנשים בעלי אנרגיה שלילית. אם אני פוגש כזו, אני דואג שאני לא אהיה בסביבתה יותר, או שהיא לא תהיה בסביבתי יותר. אפילו ברמה של הפייסבוק – אם אני פוגש בקיר שלי פוסטים של אנשים עם אנרגיה שלילית, מקטרים ומתלוננים, אני פשוט מסיר אותם מיידית מרשימת החברים שלי. גי'ם רוהן טבע את המשפט האלמותי שאמר: "אנו הופכים להיות הממוצע של 5 האנשים הכי קרובים אלינו". וזה נכון, רוצים להיות מאושרים? תדאגו להיות בחברתם של אנשים מאושרים. מאד מאד פשוט.   10. התרחקו מכל מה שמריח "רוחני" או נגוע בכת "ההתפתחות האישית" כן, כל הקטע ה"רוחני" הזה ממש מגוחך. יש מקרים שזה ממש מרגיש כמו כת. הרי זה לא הגיוני שאנשים יסתובבו כל כך הרבה זמן מאושרים, מחייכים, מתפתחים... מה אין להם חיים אמיתיים להתמודד איתם?? אז זהו, שיש להם. בדיוק כמו לכל אחד אחר. ויש להם גם קשיים, והם מתמודדים בדיוק עם אותם האתגרים. הם רק בוחרים לא להפוך להיות קורבניים של זה. ובמקום הם לומדים, מתפתחים, לומדים להכיר את עצמם ולשפר את עצמם. למה הם עושים את זה? התשובה מאד פשוטה: כי זה גורם להם להרגיש טוב יותר. זה נותן להם תקווה, ובסופו של דבר – זה גם משיג להם תוצאות.   זהו.   מה אתם אומרים? התחברתם? איזה מהדיברות הללו אתם עומדים לאמץ? מה אתם הולכים לנקות מהחיים שלכם? מוזמנים לכתוב לי בחזרה ולשתף אותי!   ואם אתם חושבים שגם החברים שלכם יהנו מהפוסט הזה, שלחו להם אותו!   סופ"ש מעולה! שלכם, ערן.

הי! בתחילת השבוע קיימתי הדרכה מיוחדת לאנשים שהם שכירים. זו היתה הדרכה שנולדה בעקבות "סקר השכירים" הגדול שערכתי לפני מספר שבועות. התוצאות שלו היו מאד ברורות והראו שמרבית השכירים אינם מרגישים שהם מביאים את עצמם לידי ביטוי מלא בעבודה שלהם, הם אינם מרגישים שהם מתפתחים בה, והם גם לא מרגישים שהם מתוגמלים באופן ההולם את התרומה שלהם. ו-84% מהם!! אמרו, שאם כסף לא היתה הבעיה הם היו עוזבים מיידית את מקום העבודה שלהם (חצי מהם אמרו, שהיו עוזבים גם בלי לדעת מה היו רוצים לעשות במקום). אגב, זה לא שהם רוצים לעזוב כדי לצאת לחופשות ארוכות ולא לעשות כלום... רק 2% אמרו שזה מה שהיו בוחרים לעשות. מה שהנתונים הללו מראים הוא שמרביתם מחפשים משמעות! יכולתי מאד להזדהות עם התוצאות הללו, הן לקחו אותי אחורה, לפני שנים כשעוד הייתי שכיר בעצמי והרגשתי לא מסופק, לא ממומש ומתוסכל. האמנתי אז, שאני תלוי באחרים: במעסיק שלי ובכמה הוא חושב שאני שווה, בממשלה ובכמה שהיא חושבת שאני צריך לשלם מיסים או איזה תוספת יוקר מגיעה לי, במנהל שלי ובמתי שהוא חושב שמגיע לי קידום או שלא. התלות במה אחרים חושבים ש"נחשב", "מקובל" או "צריך". האמנתי שההצלחה שלי, הסיפוק שלי והאושר שלי מושפעים מאנשים אחרים, מנסיבות ומארועים שאינם בשליטתי. האמנתי שהתוצאות שלי תלויות באחרים. באיזו שהיא נקודה, התחלתי להתעורר. להתעורר ולהבין שאם אחכה שהמצב שלי ישתפר אני חייב להשתחרר מהתלות באחרים. המשמעות היא: לקחת אחריות על החיים שלי. יש שני מצבים אפשריים: אחריות או תלות. אם שאני מאמין שאני תלוי באחרים, אז לעולם לא ארגיש מסופק, מוגשם ומתוגמל כמו שצריך – פשוט כי תמיד יהיה משהו או מישהו אחר שאני אחשוב שמונע או חוסם אותי מזה. התלות באחרים נמצאת אצלנו, עד כמה שזה אבסורדי, אבל את התלות במישהו או במשהו אחר, אנחנו יוצרים בעצמנו – לעצמנו. זה מתחיל עם הדברים הקטנים. זה מתחיל מילדות כשמחנכים אותנו ומרגילים אותנו "להתיישר", ללכת בתלם, לעשות מה שכולם עושים, להתנהג איך ש"צריך" להתנהג, להיראות איך ש"מקובל" להיראות. וכך אנו גדלים ומפתחים תלות. תלות בהורים, במורים, בסמכות, במנהלים שלנו, בבנק – באחרים! וככל שאנו הופכים להיות תלותיים יותר, כך אנו גם הופכים להיות אומללים יותר, כי הנה האמת העצובה: אף אחד אחר לא אחראי על האושר שלנו. אף אחד אחר לא קם בבוקר וחושב על מה יעשה לנו טוב, מה יגרום לנו סיפוק, מה יגרום לנו להרגיש שאנו מוגשמים וביטוי עצמי מלא. זו גם לא האחריות של אף אחד אחר – זו האחריות שלנו! אבל, לאחר שכל החיים אנו "מתוכנתים" לפתח תלות באחרים, זה לא תמיד פשוט לקחת אחריות. יש כאן גם משהו עמוק יותר. לקיחת אחריות היא לא פעם אקט מפחיד! זה מפחיד בגלל המשמעות שמגיעה אם כך: זה אומר שהדברים תלויים בי, ורק בי. וזה גם אומר, שאני לא יכול יותר, "להאשים אחרים" בתוצאות שלי. וזה הרבה, הרבה פחות נוח. אז אם אתם רוצים להשתחרר מהתלות באחרים, הדבר הראשון ולפני הכל שצריך לעשות – הוא לקחת אחריות. לקחת אחריות, ולהפסיק לצפות ש"משהו ישתנה" או שהאחרים ישתנו כדי שדברים יזוזו או יקרו לנו. מנסיוני לאורך הרבה מאד שנים, ראיתי שזה אחד הדברים שמאד מפחידים אנשים שהם שכירים – כי הם מרגישים שהם תלויים במקום העבודה שלהם. וכמו שציינתי בתחילת הפוסט, 84% מהשכירים ציינו שהם רוצים שינוי. הרבה אנשים רוצים שמשהו ישתנה בחייהם. אבל יש הבדל גדול בין הרצון של אדם לשינוי ובין המוכנות שלו – להשתנות. כולם רוצים שינוי, הרבה פחות מוכנים להשתנות כדי להשיג את השינוי שהם רוצים. בשבוע הבא אני מתכוון לקיים פעם נוספת את ההדרכה מיוחדת לשכירים שרוצים שינוי:  עושים שינוי! איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך מה יהיה בהדרכה? הנה... 3 המרכיבים ההכרחיים לבצע שינוי אמיתי ומתמשך בחיינו (מבלי לחזור ולהיתקע שוב ושוב באותו המקום) כיצד לזהות ולעקר מהשורש את הגורם העיקרי שמחזיר אותנו שוב ושוב לאזור הנוחות שלנו ומונע מאיתנו לעשות את השינוי שאנו רוצים מה השאלה האחת הכי חשובה שצריך לשאול את עצמנו שתגרום לנו לזוז ולעשות שינוי מהם 4 השלבים להבטיח את הבטחון הכלכלי שלנו מה הכלים שיעזרו לנו לחיות חיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי (אם נשתמש בהם) מה יהיה הצעד הבא עבורכם? ההדרכה היא ללא עלות, בשידור וידאו חי דרך האינטרנט, בנוחות של הבית שלכם. יש להרשם על מנת לקבל גישה. ועוד דבר חשוב - בגלל אופי ההדרכה, אני לא מתכוון לפרסם הקלטה שלה. אני חושב שמי שזה מספיק חשוב לו יתעדף את הדברים ויגיע. כל הפרטים, והמועדים שבהם ההדרכה מתקיימת נמצאים כאן בקישור. סוף שבוע מעולה! ערן נ.ב. - כן, כן, אני יודע.. אולי המועד לא מתאים, אולי השעה קצת מאוחרת, אולי אתם עייפים בסוף היום... הכל נכון.   נסיבות תמיד יהיו. תירוצים אף פעם לא חסר. אבל, תירוצים ונסיבות אולי גורמים לכם להרגיש טוב לרגע, אבל הם לא באמת יגרמו לשינוי שאתם רוצים. הצעד הראשון ללקיחת אחריות ולהפסקת התלות הוא - להפסיק עם התירוצים!