גבריות חדשה

הבוקר שוחחתי עם גבר שביקש להצטרף לתוכנית הגברים הקרובה שלי "ילד. מלך. מאהב. קוסם". השאלה הראשונה שבדרך כלל אני שואל את מי שמעוניין להצטרף לתוכניות או לתהליכים איתי, היא "מה אתה מחפש?". וכך גם שאלתי אותו. והוא חשב שניה, ואז אמר לי: "אני מחפש להיות אני". בום! כל כך מדוייק ונכון. אני חושב שבעומק, כולנו מחפשים בסוף להיות אנחנו. אבל איפשהו במסע של החיים, זה מתפספס לנו. כי אנחנו כל כך רגילים ללכת במסלול המצופה. למלא את התפקידים הרגילים: הבן זוג, האבא, המפרנס, הבן של..., המתקן, המסדר... אנחנו הופכים להיות מי שמצפים מאיתנו להיות. למדנו להיות אחראיים. מפרנסים. יציבים. למדנו להיות "בסדר" עם כולם, לדאוג שהכל יתקתק ולהחזיק את כל החזיתות פועלות. למדנו להיות החזקים. למדנו לעטות על עצמנו שריון, ולתפקד ולסחוב את כל הבית והמשפחה (הממלכה שלנו) על הכתפיים שלנו.

זה קרה לי יותר מפעם אחת במהלך החיים, שהרגשתי את ה"קריאה הפנימית" הזו. מן תחושה מאד ברורה שמשהו בחיים שלי צריך להשתנות. ברוב המקרים לא ידעתי מה ספציפית צריך להשתנות, אלא רק הידיעה העמוקה הזו, שכך אני לא יכול להמשיך יותר. קל מאד להתעלם מהקריאה הזו. במיוחד שהכיוון החדש שאליו היא מצביע לא ברור או מאד אמורפי. אז המשכתי בחיים. רק שזה לא עזר, והקריאה והתחושה הזו המשיכה והתגברה. לפעמים כשהתעלמתי מכך ממש, הקריאה החמירה והופיעה בצורת משבר משמעותי. כלכלי, בריאותי, זוגי. המשבר גרם לי לעצור ולהקשיב לה. לנסות להבין מה היא אומרת לי. לאן היא רוצה לכוון אותי.

רוב חיי לא התייחסתי לגבריות שלי כאל "עניין" או משהו. הייתי גבר, ככה נולדתי, וזהו. מן הסתם, כמו כולם, את מרבית הזהות הגברית שלי, שאבתי מתוך חיקוי של מה שראיתי בסביבה שלי – אבא, אחים גדולים, חברים, דמויות מפתח שנתקלתי בהן במהלך החיים וההתבגרות שלי. מעולם לא עצרתי לשאול או לבחון איזה גבר אני רוצה להיות בעולם הזה. המפגש הראשון שלי, פנים מול פנים, עם הזהות הגברית שלי היה בסדנת מיניות שהשתתפתי בה לפני כמה שנים. אחד הימים המשמעותיים ביותר שם עבורי, היה יום שעסק כולו, באנרגיה הזכרית. אני זוכר ממש את התחושה שמשהו חדש מתעצב בתוכי, ממש כמו סוג של עמוד שדרה חדש שהולך ומתגבש ונבנה.